פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

כתבות שטח

טראומה בהשאלה: מחשבות על הטראומטיזציה הבלתי-נמנעת של המטפל בטראומה

המפגש הרביעי בסדרת ויניקופדיה, שנערך במרכז ויניקוט, התמקד בטראומטיזציה המושאלת (הטראומטיזציה של המטפל בטראומה). בערב התקיימו שתי הרצאות. האחת עסקה באלמנטים המידבקים של הטראומה ובהכרחיותה של הטראומה המושאלת, והשנייה עסקה במפגש הטיפולי עם נפגעי טראומה מורכבת וברבדים העמוקים שאליהם נדרש המטפל להגיע במפגש מסוג זה.

מתפרסם מ 29/7/2014 | 8,865 צפיות

תגיות: | |

 

טראומה בהשאלה: מחשבות על הטראומטיזציה הבלתי-נמנעת של המטפל בטראומה

 

מאת נמרוד דרורי

 

סקירת המפגש הרביעי בסדרת ויניקופדיה של מרכז ויניקוט. הערב התקיים בתל אביב בתאריך 21.5.14.

 

המשפט הבא, של מהטמה גנדי, לקוח מההרצאה הראשונה בערב, שתוצג להלן. אנא קראו אותו, תנו לו להדהד בראשכם, ורק אז המשיכו לקרוא את הסקירה: "I will not let anyone walk through my mind with their dirty feet".

למפגש הרביעי בסדרת המפגשים של ויניקופדיה הגעתי כמעין זר; משדה שונה אבל דומה: מהגישה האקזיסטנציאליסטית. אם להיות כן, ציפיתי לחשיבה תיאורטית פר-סה והופתעתי למצוא מפגש הכולל דיון קליני.

ד"ר עפרה אשל, ממייסדי מרכז ויניקוט בישראל, פתחה את הערב בהציגה את שתי המרצות: ד"ר גוסלין בולנז'ה מאוניברסיטת ניו יורק וד"ר צביה זליגמן. בולנז'ה עוסקת כבר שנים רבות בטיפול בטראומה מסיבית. היא טיפלה בנפגעי סופת קתרינה, ביוצאי מלחמת ויטנאם, בנפגעי אסון התאומים ועוד. זליגמן מנהלת את מרכז לטם (מרכז לטיפול בטראומה מינית) שבבית החולים איכילוב, וכמו כן היא אחת מעורכות הספר "הסוד ושברו" העוסק בגילוי עריות. הערב התקיים בסימן חגיגי של השקת התוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית "מפת דרכים" למטפלים צעירים, ותוכנית תלת-שנתית נוספת למטפלים באמנויות ובהבעה (כפי הנראה היחידה בארץ).

טראומה משנית: הכרחית, מפתיעה, מידבקת

בהרצאתה הציגה בולנז'ה את מאמרה "Vicarious traumatisation: A necessary Therapeutic tool", העוסק בטראומה המשנית של המטפל כחלק הכרחי מן התהליך הטיפולי, ומציע רעיונות המגובים במחקרים עכשוויים מתחום מדעי המוח (יש לציין כי כתיבת המאמר לא הושלמה, ולכן היה דרוש אישור מיוחד ממנה כדי לכתוב עליו. אני מבקש להודות לה על האישור ולד"ר אשל על התיווך בינינו).

בולנז'ה התחילה בתיאור וינייטה, שהבהירה בעיניי עד כמה הנושא רגיש: בשנת 2002, בעקבות אסון התאומים, הוקם מתקן הכליאה הביטחוני והסודי בבסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו שבשטח קובה (Guantanamo bay). המתקן נועד לאכלס אסירים ביטחוניים ממדינות שונות, חלקם פעילי אל-קאעידה. בשנת 2003 נחשף כי האמריקנים השתמשו בשיטות חקירה לא חוקיות הכוללות עינויים, ואף חמור מכך – נטען כי גם פסיכיאטרים צבאיים נטלו בכך חלק. בעקבות חשיפת העינויים הקשים שהתחרשו במתקן, מרבית ארגוני הבריאות האמריקניים משכו את צוותיהם משם.

במסגרת פרויקט שנקרא "Rule Of Law" במחלקה להיסטוריה שבעל פה (Oral History) באוניברסיטת קולומביה, שכלל ראיונות עם פעילי זכויות אדם לטובת תיעוד, נתבקשה בולנז'ה לראיין מומחים מתחום הבריאות אשר נפגשו עם אסירים במחנה.

באחד המקרים, ראיינה בולנז'ה קצין צבא בכיר, פסיכיאטר בעל הכשרה פסיכואנליטית. הדבר הראשון שסיפר לה היה התדהמה (בולנז'ה השתמשה במילה"struck" , המדגישה את עוצמת החוויה המועברת) שחש ממתיקותו ("sweetness") של האסיר הראשון שראיין בגואנטנמו. האסיר ביקש להיבדק בדיקה גופנית. עבדול (שם בדוי) נלקח לחדר לצורך הבדיקה, והפסיכיאטר הבין באופן אינטואיטיבי, כי עבדול בן ה-20, שכלוא במתקן כבר חמש שנים ולא הייתה לו שום תלונה פיזית, רק רצה לחוש במגע אנושי. עבדול קפא בכניסה לחדר, והפסיכיאטר זיהה כי הוא חווה התקף פאניקה. הוא המתין עד שעבדול הצליח "לאסוף את עצמו" ואז בדק עימו אם הם יכולים להיכנס לחדר יחדיו. כאשר שאל מה גרם להתקף הפאניקה, עבדול תיאר את מה שנעשה לו באותו החדר.

בשלב זה של ההרצאה התבוננתי ביושבי האולם, שהיו נתונים בדממה מוחלטת. כל הנאספים הביטו בעיניים נוקבות בטקסטים של ההרצאה והאזינו לדבריה של בולנז'ה האזנה בובריאנית דוגמת I – Thou . האזנה כזו דורשת מהמאזין התכווננות אינטימית, כנה ועמוקה, מכיוון שמדובר ביחסים כמעט קדושים ובלתי נפרדים בין שני צדדים.

מניסיוני, בדרך כלל כנסים לא מתנהלים בהקשבה כה עמוקה וכנה, והמראה הנ"ל חשף בעיניי את הריתוק שחש הצופה מן הצד לנוכח האימה והעוצמות הרגשיות שמתלוות לנושא. תוך כדי כתיבה אני נזכר שבסיום ההרצאות, בשלב השאלות, אמרה אחת מהיושבות בקהל: "זה מאוד אנושי לחוות סלידה (aversion) מאימה", בדיוק כפי שתיארה בולנז'ה את התחושה שמרבית המטפלים חווים בטראומטיזציה המושאלת. עם זאת, הדוברת בקהל הוסיפה וציינה את הממד של הריתוק האנושי מאימה (מה שבתורו הזכיר לי את מושג "הצל" היונגיאני), דוגמת צפייה מרצון בסרטי אימה וכדומה. היא תהתה בקול רם מה דינה של תחושה כזו בשיח הטיפולי.

בדומה ליונג, בולנז'ה תיארה את החוויה של "Fascination With Abomination" כתכונה אנושית אוניברסלית, ויתרה מכך, את בני האדם כמתרגלים קהות חושים ("numbness") כשהם צופים בסרטי אימה וכדומה. עם זאת, היא טרחה לציין כי לדעתה כאשר האימה קשורה להיסטוריה האישית שלנו, אנו מקהים אותה.

בולנז'ה המשיכה לגולל את העינויים הקשים שתיאר עבדול בפני הפסיכיאטר. אם ארשה לעצמי לפשט ולפרש בעדינות – הוא בקושי עמד בזה. מבטו הוסט ממנה שוב ושוב, וקולו נעשה שטוח כשהוא נאבק לשמור על קור רוח בספרו על עינוי מסוים. בולנז'ה תיארה כי עלתה בה תחושת גועל קשה, ובו בזמן היא נדהמה מהתיאור השטוח של הפסיכיאטר.

היבט מעניין שהיא הזכירה היה שהפסיכואנליטיקאי, או המטפל, בשונה מההיסטוריון, מתעניין בתהליך ולא בתוצאה. הפסיכואנליטיקאי שם דגש על המְספר ועל מערכת היחסים, ואילו לעומתו ההיסטוריון רוצה את העובדות היבשות – הוא מתעניין במוצר, בעדות המוגמרת. לעניות דעתי, המטפל גם מנסה להבין את הסיבתיות המורכבת של ה"מיינד", עד כמה שהוא מסוגל, דרך מערכת היחסים, ולגרום למטופל ליישר קו איתה, לטובת חיים בריאים וטובים יותר כמובן.

המטופל נכנס לעתים למעין מרחב דמיוני, אולי בדומה למרחב המשחקי הוויניקוטיאני, שבו הכול שזור בהכול. ושם בדיוק עליו להיות נוכח – במרחב הבלתי אפשרי הזה, שבו מתרחשת הטראומה – העולם המנופץ שבו האימה והנורא מכול קרו, עד כדי כדי שקשה מאוד לעכל את האירועים ולהטמיעם ברצף הזיכרונות והנרטיבים הכביכול רגילים שלנו.

בולנז'ה תיארה את השפעת הטראומה על המטפל כבלתי נמנעת, כמפתיעה (לכאורה) וכמידבקת. בהמשך, היא תיארה את הרגע המידבק האישי שלה: ימים אחדים לאחר הריאיון, כאשר נעמדה בצומת סואן ועמדה לחצות את הכביש אי שם ברחבי מנהטן, היא קפאה על עומדה כשהיא מוצפת תחושות קשות של גועל ואימה, וכמעט נדרסה על ידי מונית כשהיא לכודה במעין טראנס ולא מצליחה לשים לב לרמזור האדום בצומת.

בעיני רוחה היא ראתה את עבדול כשהוא עומד עירום ועריה בחדר החקירות, מופשט מאנושיותו, מכבודו העצמי ומכל מגן רגשי וגופני. הדימוי של "אפלה נראית" עלה בעיני רוחי כשהקשבתי למילותיה. היא סיפרה שמה שהפתיע אותה בעיקר היה הזיכרון הדיסוציאטיבי שפשוט השתלט עליה או על התודעה שלה, ללא שום התראה מוקדמת, וקטע את המודעות שלה לסביבה באבחה אחת חדה. בולנז'ה התוודתה כי רק לאחר שהחלה לכתוב את ההרצאה, היא ניסתה להבין מה היה הטריגר שגרם לזיכרון הדיסוציאטיבי לצוץ בראשה בדיוק באותו הרגע.

כמו חלום ערפילי, היא תיארה כיצד ראתה בדמיונה את הצומת כשהיא ממתינה לרמזור שיתחלף, מביטה בחזיתות של החנויות בברודווי, ואז לפתע מבינה שמבטה נח על דוכן של אוכל "חלאל" (אוכל כשר לפי דת האסלאם), שעולה ממנו ריח מזרח תיכוני. על פי בולנז'ה, שני אלו הפעילו רשת אסוציאטיבית של זיכרונות, שבתורה הפעילה את הקונספציה האמריקנית הנפוצה שלפיה "כל הערבים הם טרוריסטים". היא מודה שלא הייתה מודעת למחשבה זו בזמן אמת, והיא מתייחסת אליה כאל מחשבה בלתי מוגמרת ("unformulated").

בין מדיטציה לטיפול

אחד הרעיונות המעניינים שהציגה בולנז'ה בהמשך הוא ההשוואה בין מצב מדיטטיבי לסיטואציה הטיפולית במקרי טראומה שכאלו. הפסיכואנליטיקאית ליסיבי מאייר (Elizabeth Lloyd Mayer) עסקה ב"ידיעה אנומלית" (אנומלית מכיוון שההגדרה עצמה באה לאתגר את מה שבתפיסה המקובלת נחשב כגבולות אינדיבידואליים), וחקרה תהליך שמתחיל בברית קרובה בין שני אנשים. היא הציגה סדרה של ניסויים משנת 2001, שמצאו כי במצב של מדיטציה עמוקה, האונה הפריאטלית הפוסטריורית העליונה מפסיקה לעבוד. משמע הדבר כי כל האותות שאומרים לנו היכן למקם את הגבולות החיצוניים שמפרידים בינינו לבין כל מה שהוא לא אנחנו מפסיקים לעבוד – הנוירונים שאחראים לשדר לנו מודעות בלתי פוסקת לגבולות האישיים שלנו בחלל מפסיקים לירות.

בולנז'ה הציעה הצעה מעניינת שעשויה להביא למחקרי המשך – בסיטואציה טיפולית שבה המטפל עובד צמוד למטופל, הוא מתקרב למצב המדיטטיבי הזה. אני חושב שבהתאם למושג "מרחב הביניים" הוויניקוטיאני, הגבול מיטשטש כדי לאפשר סוג של סימביוזה זמנית לטובת איחוי הנפש ורצף הזיכרונות שלו שהוא אינו מסוגל לבצע לבדו כאורגניזם בודד. כמעט כהערת אגב, בולנז'ה ביקשה להזכיר כי אנו יודעים שבטיפול יש משא ומתן קבוע סביב הגבולות ביני לבין האחר. לעניות דעתי, אחד הדברים הכי חשובים בהרצאה, שבולנז'ה הסבה את תשומת לבנו אליו, הוא הדגש ההולך וגובר בעולם הטיפולי על העבודה עם העברת נגד. דגש זה מחייב את הקלינאים הפסיכו-דינמיים לעבוד עם החומרים המידבקים, באם מדובר בנרטיב או בזיכרון דיסוציאטיבי. אם לא נהיה מוכנים להכיר במקומות המידבקים הללו, אנו נתיק אותם, נדביק אחרים, או נעשה להם acting out. ואולי כמו במקרה של בולנז'ה, כמעט נידרס על ידי מונית בניו יורק.

הליכה בגיא צלמוות

ההרצאה השנייה הייתה כאמור של ד"ר צביה זליגמן. בדיוק כפי שבולנז'ה העבירה את הנוכחות שלה בסיטואציה הטראומתית דרך המילים, כך זליגמן החצינה את הקשר האישי והמקצועי שלה לטראומה דרך הנוכחות הבימתית העזה שלה. בהמשך לבולנז'ה, הזכירה זליגמן את הפן המידבק של הטראומה המסיבית. היא דיברה על טראומה זו כעל טראומה אנושה ומידבקת, ועל הנפש כמבקשת לחזור לזירת האימה כדי להשלים את תהליך העיבוד, אך לשווא. כך, כל שנותר לה הוא לעבור אל האחר. זליגמן דיברה גם על המקום שבו נמצא המטופל, הלכוד במעגל אימים שקשה מאוד לשוברו.

השבר בחייו של המטופל החווה את הטראומה מגיע ומתחיל אמנם מבחוץ, אך הופך לפנימי. הוא משפיע ללא הרף, ומשחזר את עצמו שוב ושוב. אם להוסיף על דבריה של זליגמן, זה קצת כמו להיות לכוד בחלום בלהות שאין לו התחלה או סוף והוא מלווה אותך כמו צל כבד. אחת הבעיות הקשות שמטופלים חווים בנסיבות כאלו היא הליקווידיות של המציאות הפנימית, שמתערבבת עם המציאות החיצונית: דמיינו לעצמכם שאתם לא יודעים מתי אתם צופים בסרט ומתי אתם נמצאים בעולם האמיתי. ויתרה מכך, התסריט הוא כמעט תמיד תסריט אימים.

המציאות הטראומתית, גם אם אכן מגיעה לסוף היסטורי (במקרים שבהם הפגיעה פוסקת בשלב מסוים), אינה נעלמת ומותירה צלקת עמוקה בנפשו ובחייו של הקרבן. כפי שזליגמן ניסחה זאת: הרישום בנפש השורדים הוא נצחי. בטראומה כזו קיים ממד פרדוקסלי הגורם למחול השדים בנפשו של הקרבן: מצד אחד הטראומה מסרבת להירשם (לכאורה), אך מצד שני היא נותרת בנפשו לנצח, בלתי ניתנת לעיכול או לעיבוד. במילים אחרות: ההכרח לספר כל פעם מחדש נפגש עם חוסר האפשרות לספר את הסוד הנורא שאין מילים אשר יוכלו לבטאו כיאות.

אך הטראומה האנושה, כאילו יש לה רצון משלה, מבקשת להיפלט החוצה מן הזיכרון הדיסוציאטיבי, הלא מעובד, ולעתים המוצא האחרון שלה הוא פשוט לעבור הלאה ולהדביק אחרים. זליגמן תיארה אירוע מחייה האישיים, שממחיש זאת: היא סיפרה על חוויה שבה נחשפה לתיאור של טראומה מפי ניצולת שואה ו"נדבקה"; התחושות הקשות – סיוטים, בחילות, פריחה ועוד – תקפו אותה ללא שום התראה מוקדמת, או כפי שהיא ציינה – "הורעלתי".

כשנפגע טראומה מספר את הטראומה, הוא איננו רק מספר אלא הוא גם מחיֶה אותה. הטראומה מנסה למצוא מקום שבו תוכל להירשם ועל כן נפלטת וחודרת למי שנמצא שם כדי לקלוט אותה. לעניות דעתי, בטראומה, בייחוד בטראומה מסיבית, ונטילציה פשוטה ו"הקאת" הסיפור כשלעצמו הם רק חלק מהתהליך התרפויטי הרגיש, השברירי, הארוך והמייגע בדרך להחלמה.

במרכז לטם שבאיכילוב, זליגמן ועמיתיה מטפלים בנפגעי טראומה באופן יום-יומי, וסופגים את ה"רעלים" של האספקטים הבלתי ניתנים לעיכול של הטראומות שטרם עובדו. לעתים החזקתו של הטיפול עלולה להיות מתישה ביותר. לדבריה, לא פעם מטפלים יוצאים מפגישה כשהם דומים לרוח רפאים. תופעה זו זכתה להגדרות שונות בספרות הקלינית: "שחיקה", "העברה נגדית טראומתית", "טראומטיזציה מושאלת", "טראומטיזציה עקיפה", "הפרעת טראומה משנית", ועוד.

לדברי זליגמן, כל אחד מהמונחים מדגיש פן אחר של הטראומה, אך יחד הם מתארים תגובה שנחשבת טבעית לעבודה עם טראומה מתמשכת. הם מסייעים לנו להבין מדוע המטפל נשחק כל כך בעבודה עם מקרים כאלו, מדוע הוא מתמסר למטופל, ומעבר לכך – הם יכולים לסייע למטפל לקבל את העזרה הנחוצה בתהליך תרפויטי שברירי שכזה. מחקרים מראים כי מטפלים המקבלים הדרכה חשופים פחות לטראומטיזציה משנית מכאלו שלא מקבלים הדרכה, וכך גם בנוגע למטפלים שעברו הכשרה בתחום לעומת כאלה שלא עברו הכשרה.

עם זאת, זליגמן מבקרת את שימוש היתר שנעשה במונחים אלה כמו גם את העיסוק המופרז לדעתה בטראומטיזציה המשנית של המטפל, כאילו מדובר בתופעה שצריך ואפשר למנוע אותה. לטענתה, הפגיעה המשנית במטפל היא חלק בלתי נפרד מהטיפול, ולא רק שאי-אפשר למנוע אותה, היא אף מהותית לתהליך הטיפולי ההתייחסותי.

בנוסף, ההנחה שייגרם לנו נזק נפשי כמטפלים עלולה להוביל לעמדה פובית מול המטופל, מכיוון שמקור הטראומטיזציה עבורנו הוא המטופל עצמו, מה שעלול להוסיף ולנזוק תהליכים תרפויטיים אחרים ומעבר לכך גם "לחסום" את ההקשבה שלנו. הרי עלינו להיכנס אל עולמו המסויט של המטופל, לגעת בלב לבה של הטראומה ולקחת את הסיכון שנידבק.

הגישה האקזיסטנציאליסטית, שיוצאת חוצץ נגד תופעת תיוג היתר המודרנית, מונה שלושה כללים פנומנולוגיים חשובים:

(1) כלל הסוגריים(EPOCHE) – על המטפל "להשהות את עצמו" ולשים את רעיונותיו ואת דעותיו תחת "סוגריים" מנטליים. כלל זה מפחית את הנטייה לשיפוטיות והוא משרת את הכלל הבא.

(2) כלל התיאור – על המטפל להתמקד בתיאור של הפרטים והסיטואציות. כלל זה מסייע לשיקוף "נקי" יותר של דברי המטופל, ובהתאמה – להנכחתם.

(3) כלל השוויון – על המטפל לתת משקל שווה לכלל התופעות המתוארות ולהימנע מלשים דגש על תיאורים הנשמעים בולטים יותר לכאורה. דבר זה עשוי לאפשר את ביטול הנטייה הנמהרת להסקת מסקנות.

כללים פנומנולוגיים אלו עשויים להיות כלי מפתח מנחים לעבודה הקוגניטיבית של המטפל ולהקל עליו בהליכתו הפתלתלה לצד המטופל. עם זאת, שומה עלינו לזכור כי הבורות שניפול אליהם הם הכרחיים להצלחת הטיפול וליצירת המרחב המאפשר עבור המטופל.

זליגמן הוסיפה והתייחסה למה שנקרא בפיה "תופעת הפרוטוקולים", שמהותה שימוש בפרוטוקולים מובנים לטיפול, דוגמת PE (חשיפה ממושכת) שמאוד נפוץ בטיפול בטראומה. לדבריה, פרוטוקולים אלו עשויים להיות ביטוי לניסיון של המטפלים לשמור על עצמם, שכן הם מנסים להבנות את החשיפה וליצור שליטה בתחומים שהם בלתי ניתנים לשליטה.

האם ניתן לגזור מדברים אלה, כי הטיפולים הכירורגיים והטכניים הללו, על צורותיהם השונות, אינם נכונים לטיפול בטראומה מסיבית, מכיוון שהמטפל אינו חלק מהתהליך? (אולי יש לדייק ולומר כי הוא מרוחק יותר ועל כן מהווה חלק פחות מרכזי בטיפול, והרי הוא זה שאמור לאפשר למטופל את האינטגרציה והתהוות התהליך של איחוי הזיכרון השבור מלכתחילה).

בפרוטוקולים, כפי שציינה זליגמן, במקום להיות בקשר המורכב והעמוק עם המטופל בתור שותפים לדרך החתחתים שלו, אנו מתמקדים בטראומה. דבר זה דומה לגישה המיושנת למחלת הסרטן, הרואה בו נגע גופני שיש לסלק, ואינה רואה את המטופל ואת עולמו הפרטי. עם זאת, יש לסייג ולומר כי חלק מההתקדמות בשנים האחרונות ברפואה בכלל ובגנטיקה בפרט מאפשרת תפירת חליפה טיפולית אישית לכל חולה. גם ברפואה הקונבנציונלית מתחילים להכיר בחשיבותו הרבה של הסובייקט עד לרמה התאית ואף יותר מכך. הטיפול בטראומה מתאפשר רק כאשר אנו, המטפלים, נותנים לטראומה להשפיע עלינו. המטפל צריך לאפשר לעצמו לדעת את המטופל. לתת לשעתוק לקרות במרחב של הטראומה והדיסוציאציה. רק כך הוא יוכל לחזור ולחדור לאותו המרחב ולאפשר את האינטגרציה המדוברת.

הסכמה לתת לאחר להשפיע עלינו אין משמעה חוסר אונים של המטפל, אלא להפך. כפי שהפילוסוף האקזיסטנציאליסט והפנומנולוג עמנואל לוינס, שעסק במושג האחר והאחרות, הגדיל לומר, קיימת כאן התמסרות עמוקה, אפילו אם משמעה חוויה של סבל. ההכרה וההסכמה הזו אין פירושה התמזגות, אך כן פירושה נכונות לחדור ולהיחדר, לזכות בהכרה. המטופל חודר לתודעת המטפל באמצעות החדרת מצבי העצמי המנותקים שלו, וכך דרך חוויות המטפל, אותן חוויות שהיו מנותקות קודם לכן, עכשיו זמינות לו, מה שאט אט מאפשר לו לקחת בעלות על החלקים המנותקים שבו.

סיכום

לסיכום אבקש להתייחס להרצאות בנימה אישית ועכשווית, בהתאם לדיאלוגים (או חוסר הדיאלוגים, יש לומר), לנרטיבים האלימים ולענני המלחמה המאפילים את שמי אזורנו. בחרתי בכך מכיוון שבין היתר סוג של דיאלוג כזה נמצא בשורשי הטראומות למיניהן. אי-ראיית האחר ואי-הבנת האחר הן הן שנחות בשורשי הטראומה, תהיה אשר תהיה. בשיח הנוכחי, הדוברות הניחו קרקע פורייה לדיון, וכן מצע הומניסטי חשוב לשיח בחדר הטיפולים, הדורש לראות את עצמך (המטפל/ת) ואת המטופל/ת באופן עמוק, אותנטי, מחובר וכן, כמו שמפגש אנושי "צריך" להיות. "צריך להיות" במובן זה שרק כך נוכל לממש את הפוטנציאל האנושי הטרנסצנדנטי שלנו. בשימוש במונח "טרנסצנדנטי" אני מבקש להמשיך את ויקטור פרנקל שהתייחס לאדם כאל "יצור המסוגל להגיע לכלל עילוי עצמו", אך פירוש הדבר בהכרח להישיר פנים אל הצד השני, ללא שיפוטיות, ועם קבלה, עם הקשבה. לתת מקום לדיאלוג אמיתי, שכל כך חסר בעולם הטכנוקרטי, המודרני והקריר שלנו, עולם שבו משאבים וגבולות כמעט שרירותיים מכתיבים דיאלוגים אלימים, דיאלקטים פוליטיים פשטניים קלייניאניים של טוב ורע ושל דחפים.

למעשה, בניגוד להשקפת "אדם לאדם זאב", ובהתאם לשיח שדובר בהרצאות, יש לתת מקום לחדור ולהיחדר, כפי שהציעה זליגמן. לדידי, השימוש במילים הבוטות הללו איננו מקרי. הוא מצביע על המהות שלנו כמין אנושי שהופך להיות "אורגניזם-על", מושג שאני אוהב לשאול מעולם הביולוגיה. מושג זה מניח הדדיות, שכן הוא מדגיש את הגבול המטושטש ביני ובין האחר: אמנם הגוף הפיזי שלנו נותן לנו אשליה של תיחום ברור, אך למעשה אנו מורכבים מ-86 ביליוני תאים לערך, שחלק ניכר מהם הם אורגניזמים שונים ומשונים. כדי לאפשר להדדיות מורכבת שכזו להתקיים בצורה אופטימלית, שומה על כל אחד מאיתנו להביט פנימה והחוצה שוב ושוב בתנועה מתמדת; לעצור, להביט, להקשיב, לקבל את השונה, להיכנע ל-Givens (מונח של הפילוסוף מרטין היידגר המצביע על קיומן של עובדות קיום קשות כגון מוות, בדידות וכיו"ב) ובו-בזמן לנסות לכופף אותם.

להבין את האחר משמע להבין גם את סבלו, את הטראומה, את הפצעים האנושים והפעורים של האנושות. ואולי פשוט מדובר באהבה, כפי שאמר פרנקל: "האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו". בגישה האקזיסטנציאליסטית, נתיב החיים של הפרט תמיד עובר דרך האחר. אמר כבר הפילוסוף ג'ידו קרישנמורטי: "לא ניתן לדעת את עצמך, אלא דרכו". דרך הדוברות והמשתתפים בכנס, קיבלתי עוד הזדמנות להביט על עצמי, על המטופלים שלי, ועל העולם. נתתי לחוויה לחדור אליי, מה שלרגע הבזיק בבוהק ופתח לי דלת נוספת אל עולם האפשרויות בתודעתי המצומצמת והצרה. מה דין הטקסט הזה והאם הוא יחדור אליכם או לא, זה תלוי אך ורק בכם.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דרורי, נ. (2014). טראומה בהשאלה: מחשבות על הטראומטיזציה הבלתי-נמנעת של המטפל בטראומה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3167

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דניאל צורדניאל צור11/8/2014

חודר לנפש.

נמרוד דרורינמרוד דרורי6/8/2014

RE. תודה רבה סילביה!

סילביה איילוןסילביה איילון5/8/2014

מעורר מחשבות,אנושיות מרגשת. שוב תודה רבה,כואב,אנושי ומרגש.....

סילביה איילוןסילביה איילון3/8/2014

מרגש מאוד. כואב, חשוב ומרגש מאוד...............................
תודה רבה.............................