פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

מאמרים

"אובדן בלתי–נראה": התבוננות בחווית אובדן נעדרת זיכרון

'אובדן בלתי-נראה' מוגדר כאובדן שנקודת ההתחלה שלו סמוכה לנקודת תחילת החיים של החווה אותו. אובדנים אלה 'בלתי נראים' כיוון שבהיעדר זיכרון ממשי וברור מהנפטר קשה להגדירם, לזהות בהם את האובדן, את הדמות האבלה או את הקשר ביניהם. המאמר סוקר את מאפייניו של אובדן בגיל צעיר ואת הגורמים המתווכים את חוויתו של הילד-מבוגר המתמודד עם אובדן שכזה. בעזרת דוגמאות מן הקליניקה ומבאבחונים דיאגנוסטיים ניתנים קווי מתאר לעיבוד אובדן בלתי נראה בחדר הטיפולים ומשורטטת בעדינות הדרך בה מתקיימת תנועה ממצב של 'היעדר ייצוג' ל'ייצוג של היעדר', מגע עימו ובעלות על האובדן.

מתפרסם מ 4/5/2014 | 12,320 צפיות

תגיות: | | |

 

"אובדן בלתי–נראה": התבוננות בחווית אובדן נעדרת זיכרון

מאת מעיין למפרט-צמרת

 

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת יום העיון 'ימי זיכרון וימים אחרים: מי זוכרים, מה זוכרים? מתי זוכרים? ולמה זוכרים?' והתקיים באוניברסיטת חיפה בתאריך 9.4.2014.

 

פרידות הן חלק אינהרנטי מחיינו. בעבודתנו הקלינית, במסגרת תהליכי עיבוד של פרידה, אנחנו יכולים לראות עד כמה אנו זקוקים לדעת ולהבין ממה אנחנו נפרדים - מהאובייקט הממשי, מהקשר שאבד, ומחלקים בתוכנו. הניסיון לעכל את האובדן, ולמקם אותו בגבולות ומבנה מוגדרים, מעלה את הצורך להרגיש בתוכנו את מה שאבד, לשאת ולשמר בתוכנו את הקשר אל האדם שאיננו עוד.

אבל מה מתרחש כאשר אדם נדרש להתמודד עם אובדן של דמות משמעותית שהתרחש  כשהוא עצמו היה צעיר מאד, או אפילו לפני שנולד? במקרה בו אין מבנה של זיכרון או ייצוג ברור של דמות מוכרת שאינה עוד? במקרה בו אין גבול ברור של החיים לפני והחיים אחרי? בו אין חוויות משותפות של קשר שניתן להתרפק עליהן?

במקרים אלו אנחנו נדרשים למשימת עיבוד של אובדן בהיעדר מפגש. כדאי לציין, שניתן לראות בקליניקה קושי דומה באתגר לעבד אובדן של מי שיש זיכרון של קשר מתמשך עימו, אך שלא התרחש עמו מפגש רגשי. גם במקרים הללו מטופלים מדווחים שהם מתקשים להרפות ממה שהם מרגישים שלא היה להם בו אחיזה של ממש. בהמשך הדברים ננסה לשפוך אור על חווית האובדן נעדר הזיכרון בהתבסס על שתי עבודות מחקר שנערכו בנושא, כמו גם על התנסות טיפולית בקליניקה ואבחונים דיאגנוסטיים.

 

האם ניתן לאבד מישהו שאיננו זוכרים?

תחילת התהליך בו מנסים לגעת ולאפיין חוויות מוקדמות, נעדרות צורה ומילים, הוא ביצירת מיכל. המיכל שאני מציעה לעשות בו שימוש הוא המושג "אובדן בלתי-נראה". אובדן "בלתי נראה" (למפרט-צמרת, 2003) מוגדר כאובדן שנקודת ההתחלה שלו בסמוך לתחילת חייהם של החווים אותו. אובדנים אלו "בלתי-נראים" כיוון שבהיעדר זיכרון ממשי וברור מהנפטר, קשה להגדירם, לזהות בהם את האובדן, את הדמות האָבלה, או את הקשר ביניהם. מבין המאפיינים של האובדן הבלתי נראה ניתן למנות את הצורך של האבל ביצירת ייצוגים שאינם מבוססים על קשר מתמשך לנפטר, את תלותו בתוכן של הדמויות הסובבות (סיפורים של ההורה הנותר, סבא וסבתא, חברים של ההורה) , ואת הקושי בקבלת לגיטימציה חברתית. אחת השאלות הבולטות שעולה בהקשר זה היא - האם באמת מדובר בחוויה של אובדן? האם ניתן לאבד מישהו שאיננו זוכרים?

במחקר שנערך במסגרת פעילותו של המרכז הבילאומי לחקר אובדן שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, והתמקד בנשים שאיבדו אב בטווח של לפני הלידה ועד היותן בנות עשר, אספנו מידע רחב על האופן בו חוויות מוקדמות של אובדן באות לידי ביטוי בחייהן של נשים בוגרות (למפרט-צמרת, 2008). מסקנתנו הייתה שחוויית "אובדן נראה" או "בלתי-נראה" היא אינה הגדרה אובייקטיבית תלוית גיל, אלא הגדרה סובייקטיבית, הקשורה באופן בו חוויות האובדן מופנמות במי שחווה אותן.

כותבת אחת ממשתתפות המחקר על עצמה, בגוף שלישי: "בילדותה נ' הרגישה שמשהו לא תקין בבית אך לא הצליחה להבין מה... נ' לא הכירה את אבא שלה. למעשה, הוא לא ידע שהיא נולדה. אמה של נ' גילתה שהיא בהריון בזמן השבעה. ההתמודדות של נ' אינה עם האובדן, מכיוון שלא הכירה את אביה, והמשפחה לא מדברת על הנושא. נ' מתמודדת עם האבל של אימה ושל סבא וסבתא".

כותבת משתתפת נוספת: "מה שחווייתי הוא אינו אובדן אלא התמודדות עם חלל ריק שיש בתוכי שנקרא "אבא" והוא אינו יתמלא כיוון שלא משנה כמה יספרו לי עליו וכמה תמונות אני אראה – אני לא אכיר אותו ולא אזכור אותו..".

אחת ממשתתפות המחקר, בת 25, אשר איבדה את אביה כשהייתה בת שנה, כותבת: "כיצד האובדן של אבא השפיע עליי? השאלה הזו קיבלה צורות שונות במהלך החיים, ותשובות שמעלות תהיות נוספות. כל גילוי כאילו פותח פצע אחר פתוח ולא ידוע. תחושת התסכול היא הכבדה מכל. איזה אדם הוא היה? איך נשמע קולו, הצחוק שלו, מגע ידיו? האם אהב אותי, האם גונן עליי, האם ידע? כיצד אפשר לאהוב ולהתגעגע לדבר לא מוכר?".

בפסקה בה הוזמנו המשתתפות לשתף בכתב את מחשבותיהן ותחושתן במהלך מילוי השאלון, רבות ממשתתפות קבוצת 'האובדן' ניצלו את ההזמנה הפתוחה להביע את תחושתן כי באופן שהפתיע אותן, דמותו של אביהן אינה זמינה להן או אינה מוכרת: "פתאום כשהייתי צריכה לתאר את אבי התחוור לי שבעצם אני לא יודעת עליו כלום".

חוויית ה"אובדן הבלתי-נראה" שונה מהחוויה המוכרת של אובדנים "נראים" בהם השבר הנורא יוצר גבול חד וברור בין החיים לפני האובדן לחיים אחריו. האתגר העומד בפני ילד או ילדה שחווה אובדן בגיל צעיר, הינו לתת מילים לחוויה "בלתי-נראית", נעדרת מילים, שקשה לתפוס אותה בשל חוסר היכולת לבצע הפרדה של השפעות האובדן מהתשתית האישיותית שקדמה לו.

ילד המתפתח בצל חוויה של "אובדן בלתי-נראה" נעדר מבנים מנטאליים ויכולות תפיסתיות שבידן לארגן את החוויה ולהפוך את האובדן לנגיש ובעל פשר. הוא נעדר יכולות זיכרון, הסמלה, וייצוג, המסייעים בעיבוד חוויות האובדן. האובדן שזור בהתפתחות, וחסר גבולות ברורים המקשים את ההתייחסות אליו ואת מתן הלגיטימציה להשפעותיו. החוסר בייצוג לאזור בלתי נחשב, בלתי ידוע, מקשה על היווצרותה של חוויה שהכרחית ליצירת המשמעות.

בהשוואה שערכנו בין ייצוגי נפטר מבוססי זיכרון לייצוגים נעדרי זיכרון מהנפטר, בלטה היעדרותו של ייצוג פנימי של הנפטר ב"אובדן בלתי-נראה" (למפרט-צמרת, 2003). תיאורי האובדנים ה"נראים" נמצאו ארוכים באופן משמעותי מהתיאורים ה"בלתי-נראים", הם התמקדו בנפטר ופרשו תמונה מורכבת שלו, והראו פחות קונפליקטים בהתייחס להשפעת האובדן על המשתתף. לעומתם, תיאורי האובדנים ה"בלתי-נראים" היו קצרים מאוד, עמוסים במילים אבסטרקטיות, התמקדו באספקט אחד של הנפטר, והתאפיינו בקונפליקטים וחוסר ידיעה באשר להשפעתו של האובדן על המשתתף.

ניכר שבאובדן "נראה", הזיכרון מארגן ומעגן את החוויה, דרכה ניתן לתאר את הנפטר, את הקשר עימו, ואת החוויה לאחר מותו. כך למשל, תיאורים רבים החלו מיום הפטירה, או מההודעה על הפטירה, ואז עברו לספר מידע על הנפטר ועל הקשר אליו. לעומת זאת, אנשים השייכים לקטגורית האובדן ה"בלתי נראה", מתקשים להתחיל לתאר את האדם שנפטר או את השפעת האובדן על חייהם: למשל, משתתפות המחקר על אובדן אב הרבו לפתוח את התיאור ב: "התיאור הוא של אימי"; "אין לי זיכרון מאבי"; "איני מכירה את אבי". הקושי שאותן משתתפות הראו בהיעדר ייצוג האב מעיד על תחושתן הסובייקטיבית כי דמותו נעדרת בעולמן הפנימי, וכי האובדן אינו בבעלותן. כל זאת בניגוד גמור להשפעה הניכרת של האובדן על חייהן, כפי שבאה לידי בטוי בראיונות, במדדים של רווחה נפשית וביחסים אינטימיים. גם הניסיון בקליניקה מלמד על חוויית אובדן רגשית ברורה וחזקה אך נעדרת הבנייה והמשגה מילולית.

כשמתקרבים בשיחה למגע עם חוויית אובדן "בלתי- נראה" או לאותם אזורים לא מעובדים, מתרחשת לא פעם קריסה מבחינת הקוהרנטיות ויכולות החשיבה. מופיע בכי, או שבר בשפה, כפי שביטאה מטופלת: "אני לא מוצאת את המילים, לא ברור לי למה אני בוכה, מה קורה לי? למה אני מגיבה ככה?...".

 

בין 'ייצוג של היעדר' ל'היעדר יצוג'

לפני שנמשיך לחשוב על מהות העבודה הטיפולית שנדרשת במקרים הללו, יש להתייחס אל גורם התיווך, שהינו קריטי באובדן "בלתי- נראה". התיווך הוא גורם מרכזי ומשמעותי ביכולת להבנות ולהמשיג את השפעת חוויית האובדן נעדר הזיכרון. במחקר על אובדן האב נמצא שהקשר עם האם והמשפחה בכלל, האופן בו בני משפחה אחרים מתמודדים עם האובדן, ובמיוחד הלגיטימציה שניתנת לדמויות הצעירות במשפחה לעסוק באובדן, מתווכים כולם את הרווחה הנפשית של המשתתפות. אותן נשים שדיווחו על משפחתן כתומכת, מבינה, ומעריכה את התמודדותן עם המוות, הציגו גם ייצוג אב קוהרנטי ועשיר יותר. לעומתן, הקבוצה שדיווחה כי המשפחה אינה חלק חשוב בתהליך האבל, אינה מבינה את אבלן, ואינה חולקת מידע עובדתי או רגשי ביחס למוות, התאפיינה בתחושות ניתוק וחוסר בעלות על האובדן, ובאופן כללי במצוקה נפשית גבוהה יותר.

כאן גם המקום להבחין בין "ייצוג של היעדר" לבין "היעדר ייצוג". משתתפת שמרגישה כי יש לה ייצוג של האובייקט הנעדר (בין אם בעזרת זיכרונות מתווכים, או מלמידה חווייתית עליו, (כמו למשל גיוס ליחידה בה שירת או בחירה במקצוע בו עבד) מחזיקה ב "ייצוג של היעדר". במקרה זה הנוכחות מסמנת את ההיעדר. לעומתה, משתתפת שמתחילת חייה יש רק היעדר, או שהיא אינה חשה שנרשם בה משהו מהאובייקט, או מחוויית האובדן, נמצאת בשטח של "היעדר ייצוג" כיוון שלא ניתן להגדיר את החוויה במילים, או לתת לה סיבות (דוגמת 'בוכות הדמעות מעצמן' או דימום ללא פצע). רגשית ישנו היעדר, אך מנטאלית אין לו ייצוג. הדיווחים במקרים אלה הם על "חלל, ריק... או חור שחור".

כשמדברים על התהוותם של ייצוגים במהלך ההתפתחות יש לקחת בחשבון את האופן בו הזיכרון עובר שינוי עם הגיל ובכך משפיע על תהליכי עבוד האבל. ככל שארגון הזיכרון מתפתח, כך יתרחשו שינויים ביכולת לזכור או להיזכר ולפיכך להתאבל על מי שאבד (Buchsbaum, 1985).

באובדן לפני גיל שנתיים נוטים לשער כי בהיעדר מבנים וורבליים או דימויים מנטאליים, תחושות גוף ייצגו את אותם זיכרונות מוקדמים. בין גיל שנתיים ל- 4 שנים ייצוגי אובייקט מתחילים להופיע, אבל האירועים נחווים באופן לא קוהרנטי, כשהזיכרונות מתאפיינים במערכת אידיוסינקראטית של מושגים. לפני גיל ארבע גבולות המציאות עדיין מעורפלים, ועדיין לא הושגה יכולת לאינטגרציה בין אלמנטים סותרים באובייקט. במצב זה, לא רק שייצוגי האובייקט הינם לא יציבים ואידיוסינקראטיים, אלא המאמצים להחזיק ולשמור אובייקט שאבד מערבים מנגנונים לא בשלים של השלכות, הזדהויות אמביוולנטיות ובוחן מציאות לא מהימן.

לאחר גיל ארבע, תפיסה ודיבור נעשים לתפקודים אוטונומיים. במהלך שלב זה, ניתן לארגן את החשיבה בהתייחסות לסימבולים המאפשרים ביטוי מסודר ומובחן יותר של החוויה. יש לזכור כי הסימבולים בשלב זה מתייחסים למערכת אמוציונאלית שאינה מהימנה ברישום והיזכרות. היכולת החדשה שצומחת לייצג אירועים בעזרת דימויים ודיבור, מושפעת במיוחד מלחצים וצרכים פנימיים. אובדן הורה בתקופה זו יגביר את נטייתו של הילד ליצירת זיכרון מההורה באופן משלה ומתעתע. מגיל 6 ואילך, ישנה יציבות ואובייקטיביות יחסית המאפשרות רישום חווייתי, עצמאי, וריאלי יותר. התפתחות של דימויים חדים, חיים, ומורכבים יותר ממשיכה עד גיל ההתבגרות . בגיל ההתבגרות, הכמיהה להורה שאבד תהיה בעלת איכות אינטגרטיבית וריאלית יותר.

בחוויית אובדן נעדרת זיכרון מהאובייקט, כל עבודת בניית הייצוג מתרחשת בדיעבד. גם כאשר ישנם זיכרונות מוקדמים כלשהם, התורמים להבנייה של ייצוגים ברמות שאינן מפותחות, הם לרוב ,ממשיכים להתקיים, ללא שינויים משמעותיים באישיות הבוגרת. במצבים כאלה נראה בקליניקה "פערים", כלומר, אזורי תפקוד רגשיים ופונקציונאלים טובים, ורמות מודעות ועיבוד גבוהות, לצד "נפילות" מבחינת היעדר מודעות ורמת עיבוד נמוכה באופן סלקטיבי סביב האובדן והשפעותיו.

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שייצוגים לא מפותחים ,מוקדמים, נוטים להמשיך ולהתקיים ללא שינויים משמעותיים באישיות הבוגרת (Buchsbaum, 1985): ראשית, סכימת הזיכרון עצמה הופכת לטעונה במשמעות הקשורה לאדם שאבד. במצב כזה, שחרור של צורת זיכרון מוכרת יהיה בבחינת ויתור על האדם שאבד. כלומר, ההתפתחות של היכולת לייצג את הנפטר בצורה ריאלית ומאורגנת יותר ,אך פחות מוכרת, יכולה להרוס את תחושת הנוחות המסופקת על ידי ייצוגים לא מפותחים- אך מבוססים. במקרים כאלה נחווה בטיפול מה שיראה לנו כ"התנגדות" לעבודה על התפתחות הייצוג. סיבה שניה היא שסכמות זיכרון מוקדמות משתתפות בבניית העצמי. מבני הזיכרון יכולים לייצג לא רק את ההורה המופנם אלא גם את תמונת העצמי בהתייחס לאותו הורה. לכן, קשר רגשי לעצמי מוקדם חייב להתקיים לפני שקשר חדש לזיכרון מורכב ומפותח יותר יכול להיווצר.

 

לזהות ולפגוש את ההיעדר

כיצד ניתן לזהות ובהמשך גם לפגוש אזורים נפשיים לא מעובדים סביב אובייקטים נעדרי זיכרון? אנסה להדגים זאת על ידי שתי דוגמאות.

דוגמא מראיון של משתתפת במחקר על אובדן אב:

א' ,בת 25 בזמן הראיון, איבדה את אביה כשהייתה בת 3. א' מתקשה לדבר על אבא ועל אובדנה בצורה קוהרנטית. היא מראה גמגום ועצירות בשטף המחשבה והדיבור, באופן סלקטיבי לנושא האובדן.

השאלות בראיון המתייחסות לתחילת החיים, ולזמן שלפני מותו של האב, נענות בחוסר ידיעה. נראה שלא' חסר סיפור קוהרנטי של חייה. ה"ידיעה" מתחילה עם הופעת הזיכרון השפתי, כאשר א' מתארת את אימה על פי זיכרונותיה מגיל 5 ואילך.

א' מדגימה את ההגדרה הסובייקטיבית של "אובדן בלתי-נראה". כפי שהיא מציינת היא אינה זוכרת מצב אחר. לתחושתה אין לה דיי מידע על הדמות של אבא, ואובדנה הוא בעצם חווייתה את אובדנן של הדמויות המתווכות (בעיקר סבתא).

בנוסף, ישנם ביטויים רבים בראיון המדגימים את הקושי שבתחושת לגיטימציה לחוויית האובדן. א' מדברת על כך שאינה מותאמת בתגובותיה הרגשיות לאובדן אב, שחשה כי אותו לא הכירה. הסבריה על חוסר מותאמות זו נוגעים בפער בין תגובות עוצמתיות רגשיות, תחושתיות, והתנהגותיות לבין תפיסה רציונאלית של האובדן, שלדעתה אינו אמור להשפיע או להפיק את אותן התגובות.

היא אומרת: "אני גולשת פה למשהו אחר.. והדמעות, אני חושבת, באות ממקום של (השתהות ארוכה) ממקום של אני חושבת שאני כבר בת 25 משהו כמו 22 שנים אחרי שאבא שלי נהרג, (בוכה), וואו, לא ידעתי שיהיה לי כ"כ קשה לדבר על זה.. אבל אם אני חושבת על זה אז אף פעם לא ממש, אהה.. לא ממש נתתי לזה מקום. אני לא.. ז"א אם יש איזשהו תהליך של אבל או של התאבלות ש.. התאבלות? זאת המילה? ככה אומרים? איזשהו תהליך של אבל.. אני לא חושבת שאני עברתי את זה. אני לא ז"א.. אם אני לוקחת את התגובה שלי עכשיו היא.. אני.. היא יותר נראית לי הגיונית כתגובה של מישהו שאיבד מישהו יקר לפני שבוע או יומיים. את מבינה למה אני מתכוונת? ז"א אני חושבת ש.. כמעט תמיד או.. בעצם כן, כן כמעט תמיד כשאני מזכירה את אבא שלי או כשזה עולה אז אני בוכה. אני חושבת שאדם שעובר איזשהו תהליך של התמודדות עם האובדן.. לא יודעת.. התגובה שלי היום לא נראית לי תואמת את הזמן שעבר. וכן, יש לי איזשהו פער שאני אצטרך להשלים מהבחינה הזו".

התיאור של א' נותן לנו תמונה של השפעות הגדילה בצל אובדן מוקדם של אב. לא' מודעות הנוגעת בחוסר ידיעתה העצמית את מקום חוויית האובדן בחייה, וכן היא מבינה כי לא עיבדה את תחושות האבל הקשורות באובדן. מחסום השפה מייצג את הקושי במפגש הרגשי עם האב, ובתחושות שמעלה. אין לא' מילים לתחושותיה. זהו ביטוי משמעותי להשפעות ההדדיות של העיבוד הרגשי והשפה. היעדרותו של האחד כמעט ואינה מאפשרת את התקיימותו של השני.

כאמור, הפערים בין השפעת האובדן המדווחת לבין ההשפעה הרגשית העולה מהמפגש עם א' בראיון, בולטים ומורגשים. כאשר נשאלת א' למפגש ראשון עם האובדן עולה בה זיכרון סנסורי של תקתוק שעון היד של אביה, כאשר היא תוהה האם מדובר במציאות או חלום. בעקבותיו, א' מגיעה להכרה שבנוכחות תחושות האובדן בחייה. רגשות אלה מפתיעים אותה, מציפים, ונחווים על ידה כלא מותאמים. בתגובה לכך א' מבינה כי עליה לתת לעצמה ולאובדן של אביה מקום בחייה. לעומת זאת, כשנשאלת מאוחר יותר בראיון שאלה ישירה על האופן בו אובדן האב השפיע עליה, היא מדווחת על השפעות עקיפות על אבלם של היקרים לה, וכן על השפעות התנהגותיות כגון עצמאותה המוקדמת. פער זה מדגים את הקושי שבארגון חלקיה השונים של החוויה. היעדר של מבני זיכרון של הקשר עם האב ושל החיים לפני מותו, תורם לקושי בארגון חוויית האובדן.

דוגמא מאבחון פסיכודיאגנוסטי:

מ' בן 17.6 הופנה לאבחון על ידי פסיכיאטרית שמלווה אותו מזה מספר שנים במטרה לסייע באבחנתו ולהתוות תוכנית טיפולית ושיקומית עבורו. הנער הראה נסיגה מתמשכת ומאסיבית מיחסים מה שהעלה שאלה בדבר אבחנתו. הכיוונים האבחנתיים שנשקלו הם: תהליך סכיזופרני, קשיים תקשורתיים (PDD), או חרדה חברתית.

כבר מתחילת האבחון ניכר שהתנהגותו מסוגרת וביישנית אך מותאמת. הוא הראה מוטיבציה להצלחה במשימות והגיב באפקט תואם להצלחה ולכישלון. התפקוד האנטלקטואלי שלו נמצא בתחום הממוצע –גבוה ובתחום ההבנה החברתית הראה תפקוד תקין. עוד נמצא באבחון כי בוחן המציאות של מ' לרוב תקין, כאשר נצפו מעט הפרעות בחשיבה כפי הנראה כהגנה מפני גירויים עמומים ורגשיים המאיימים עליו. אבל שוב, בסך הכל הראה הצעיר יכולת לראייה קונבנציונאלית ותפיסה תקינה, ויכולת ממוצעת לאינטגרציה ולמורכבות. ממצאים אלה שללו את הכיוונים האבחנתיים שכללו תהליך סכיזופרני או הפרעה מהספקטרום התקשורתי, וחידדו את השאלה מה יכול להסביר את ההימנעות המאסיבית של מ' מיחסים.

חומרי האבחון חשפו עולם פנימי עשיר של נער העסוק בפנטזיה על היעדרות אביו מחייו. כנושא שעבר כחוט השני בין משימות האבחון השונות, מ' סיפר על אב שנעלם, שעובד על המצאה שבידה להחזיר את הזמן לאחור, על משפחות אחרות בעולמות מקבילים, ומפגש עתידי עם האב. ניכר כי מ' חש חוסר ביטחון וחוסר אמון ביחסים בין אישיים אשר יכול לנבוע משאלות ופרטים חסרים בהיסטוריה האישית אשר אינה נגישה ואינה מובנת לו.

כפי הנראה, נער זה, שאיבד את אביו כשהיה בן חמש, בנסיבות שאינן ידועות לו, לא השלים תהליך התפתחותי של נפרדות רגשית מאימו וביסוס זהות ונרטיב עצמי טובים. ההישענות המאסיבית שלו על עולם הפנטזיה, בנסיון לעבד את החרדה האדירה שחווה, יצרה סיכון ממשי להתרופפות האחיזה במציאות. נצפתה גם מועדות לביטויים נעדרי מנטאליזציה כגון תגובות סומטיות/עלפון/דיסוציאציה או פתרון אחר של ניתוק. חוויות המפיקות חרדה שלא ניתן לעבדן נוטות להישאר ברמה קונקרטית, לא מנטאלית, ומוצאות ביטוי בפעולות חסרות מחשבה או בסומטיזציה (Mitrani, 1995). לכן, העבודה הטיפולית המתאימה במקרה כזה היא לייצר מנטאליזציה במקומות בהן חסרה.

האבחון הינו דוגמא לאופן בו חויות "אובדן בלתי נראה" משפיעות על מהלך ההתפתחות, ויכולות לייצר תמונה פתולוגית, כשנותרות חסרות בעיבוד. במקרה של מ', האבחון איפשר להסית את הכוונים האבחנתיים מפתולוגיה של מחלה, לעבר הבנה כי נדרשת עבודה התפתחותית, שעיקרה ביסוס זהות ונפרדות, על רקע עיבוד אובדן האב מחייו.

 

זיהוי האובדן "הבלתי-נראה" בנפשו של המטופל הוא צעד ראשון והכרחי של עיבוד החוויה ויצירה של ייצוג של היעדר. מרגע שהוכר על ידי המטפל, עבודת התרגום הרגשי, ולעיתים חוויתי או פיסי, לשפה, היא שמאפשרת הבנייה של הייצוג. המטופל מוליד בתוכו את שהיה קיים בו מתחילת חייו אך ללא מיכל או מנטאליזציה, תוך שהוא מביא באינטגרציה חלקים נפשיים שלו שלא היה עימם במגע. בניגוד לריק ולחור השחור שנכחו קודם, הנרטיב שנרקם, אותו ייצוג של ההיעדר, מקנה תחושה של קיום, בתוכו מתקיימת חוויה של היעדר. ההכרה בהשפעות האובדן ותחושת הבעלות על החוויות שאובדן זה מייצר, מאפשרות למטופל לקיים בתוכו שיח פנימי מפותח יותר, גם אם קונפליקטואלי ומורכב, שיח נגיש בעל פוטנציאל להשתנות עם ההתפתחות האישית לאורך השנים.

ניתן לסכם ולומר, שחוויית האובדן- נעדר- הזיכרון נוטה להתקיים כמעין אי מבודד בנפש- עמום, לא נגיש, אך רב השפעה. הצורך ב"בריאה" של ייצוג להיעדר נועד להרגיע חרדות ראשוניות העלולות להתעורר סביב תחושת הזהות, ומהצורך של החווים "אובדן בלתי-נראה" להגן על עצמם מפְּנים שאינו ידוע. נראה שבעזרת עיבוד רגשי ומגע עם חוויית האובדן, ניתן לאתחל שרשרת בה נרקם ייצוג, שבתורו יוצר חוויה נגישה בעלת פשר, ושבגינה ניתן ליצור משמעות.

חידוד המודעות ותשומת לב רגישה, דוקא לאזורים שלא מתקיימים- אלה שכלל לא יודעים שיש לספר עליהם – משמעותיות ליכולת לשלב באופן אינטגרטיבי את חוויית האובדן נעדרת הזיכרון, במערך התוך נפשי.

 

מקורות

למפרט-צמרת, מ. (2003). "אובדן בלתי- נראה": תפיסות החברה והשפעותיה האישיות של החוויה. עבודת גמר, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

למפרט-צמרת, מ. (2007). "אובדן נראה" ו"בלתי-נראה": חוויותיהן של נשים שאיבדו אב בילדות מוקדמת או טרם לידתן. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה.

Buchsbaum, B. (1985). Memory and the Child’s Ability to Mourn. In S. Gullo, P. Patterson, J. Schowalter, M. Tallmer, A. Kutscher, & P. Bushman (Eds.), Death and Children: A Guide for Educators, Parents and Caregivers, (109-118). Dobbs Ferry, N.Y.: Tappan Press.

Mitrani, J. L. (1995). Toward An Znderstanding Of Unmentalized Experience. Psychoanalytic Quarterly, 64, 68-112.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

למפרט-צמרת, מ. (2014). "אובדן בלתי–נראה": התבוננות בחווית אובדן נעדרת זיכרון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3129

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון25/10/2014

תודה רבה רבה. מחשבות מכילות ועמוקות.תודה רבה רבה........

יורם צדיקיורם צדיק19/5/2014

מאמר מעניין ומאוד רלבנטי. לעבודה עם מטופלים הסובלים מדיכאון ומפוסט טראומה.
שוב עולה החשיבות הרבה של העיבוד הרגשי.
תודה לך מעיין.

נפתלי ישראלינפתלי ישראלי17/5/2014

מעניין מאוד. תודה רבה על מאמר מעניין ומלמד.
טיפלתי בעבר במישהי שאיבדה אב בגיל מוקדם וזה עזר לי להבין יותר.

אורנה אפקאורנה אפק5/5/2014

תרומה חשובה מאוד למודעות לאובדן בלתי נראה!. המאמר שלך ריגש אותי. כמה קל לא להכיר באובדן בלתי נראה וכמה הוא משפיע על כל החיים ועל עיצוב האישיות. גם אני חושבת שהדוגמאות שלך הן של אב נעדר כשיש מצבים של אח/אחות שנפטרו לפני שהיו שם מילים וחשיבה שיכולה לארגן את החוויה (כמו שכתבת). כמה כאב יש שם, לא בהכרח של אדם שהלך לאיבוד, אלא לעיתים של אם מרוסקת (הזדהות עם אם אבלה), של בית שיש בו עצב כבד, על אבדן של עולם שהיה פעם אחר וכל זה לא מודע , לא מנוסח וללא הכרה של הסביבה המשמעותית. תודה

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח4/5/2014

מעורר מחשבה. מאוד נהניתי לקרוא את המאמר, ובכלל- הרעיון, והמחקר בנושא מרתקים. התמקדת באובדן של אב, אבל בהחלט המושג רלוונטי ופתוח ליישומים רבים לתחושתי. יש מצבים שהאקלים המשפחתי ספוג באובדנים לא מדוברים של דמויות משמעותיות- של ילדים אחרים במשפחה, אחים, סבים/סבתות, וכך יכול להיווצר אובדן-בלתי-נראה ושאין לו לגיטימציה בכלל, בניגוד לאובדן על אב שבכל זאת מקבל מקום גם אם לא היתה היכרות עם האב. אם ניקח לדוגמא מטופל שלפני שנולד היה לו אח צעיר שנפטר. האם אותו מטופל יכול לומר שהיה לו אח? האם הוא סופר אותו במניין האחים, כפי שעושים עם אח שנפטר לאחר שכוננו יחסים עימו? ובכלל- אחים שנפטרו מנישואין קודמים של אחד ההורים? ככל שהאובדן הוא יותר "מנותק" מחייו של המטופל, ועם זאת "חי" באקלים המשפחתי, אני מנחשת שתהיה תחושה כבדה ללא מילים, שעשויה להיות מלווה באשמה ובתחושת חוסר מובנות של המטופל לעצמו או לסביבתו.