פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

כתבות שטח

"יומן אבל"

במסגרת כנס נרחב בנושא התמודדות עם שכול ואובדן בישראל לקחו חלק בשלושה ימי למידה הדדית, התנסות וחוויה כשלושת מאות משתתפים. אנשי טיפול, חוקרי שכול עובדי משרדי הממשלה ונציגי משפחות שכולות שיתפו זה את זה בחוויותיהם והתדיינו במסגרתן של עשרות הרצאות וסדנאות. ד"ר רונית שלו שליקטה רשמים וזיכרונות צרובים מנסה לתת טעימה מכנס שעסק כל כולו באובדן אך יצר מרחב גם לשיח של חמלה וריפוי

מתפרסם מ 28/3/2013 | 7,540 צפיות

תגיות:

 

"יומן אבל"

רשמים וזיכרונות מכנס אובדן שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית: עובדות תובנות והשלכות

מאת ד"ר רונית שלו

 

סקירת כנס "אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית: עובדות, תובנות והשלכות" בארגון המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, שהתקיים ב 28-30 לינואר באילת

 

" אני זוכרת את עצמי בלול התרנגולות בחצר בית הורי, בשנות החמישים. רואה את עצמי אוספת את הביצים בבוקר. אני בת שש ומרגישה גאווה ושמחה."

היה זה הזיכרון הראשון בסדנא ל"ציפורים המקדימות" לכנס שערך המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי בראשותו של פרופ' שמשון רובין. דר' אתי אבלין ואני הזמנו את המשתתפים בסדנא לספר זיכרון ילדות. אתי ואני נפגשנו לפני כשמונה שנים במחלקת נפגעים של צה"ל ומאז אנו יחד לומדות, מלמדות ונוגעות בעולם האבל והשכול.

לכאורה בזיכרון בו פתחתי אין כאב ושכול, אך במהלך הסדנא גרר אחריו זיכרון זה באופן אסוציאטיבי זיכרונות נוספים של כאב, אובדן ורצון "לשמור ולהגן " על הביצים השבירות שנאספות אל הסל. משתתפים אחרים התבקשו להעלות אסוציאציות לזיכרון ולספר גם את זיכרונותיהם. כך נוצר מארג זיכרונות משותפים בעל הקשרים ומרכיבים משותפים, חיבורים ונגיעות ייחודיים לכל אחד אך משיקים זה לזה. יצאנו למסע שהחל בחצר הבית, בארצות רחוקות, בזיכרונות של כאב, אובדן, התמודדות ויכולת להרחיק ראות אל עבר התקווה.

באופן דומה, אנסה אני ללקט כאן את הזיכרונות והחוויות שלי מהכנס, כנס שכלל בשלושת ימיו הקצרים אך העמוסים לעייפה עשרות הרצאות וסדנאות העוסקות בזוויות השונות של השכול והטיפול בו, וייצר מרחב מפגש ולמידה ליותר משלוש מאות משתתפים – עו"סיות, פסיכולוגים, חוקרי שכול, עובדי משרדי הממשלה וגם נציגים רשמיים ופרטיים של המשפחות השכולות . אני מצטערת כי לא אזכיר את כל השמות וההרצאות אלא את אלו שעלו באופן אסוציאטיבי בכתיבה ועם אלו שלא הוזכרו הסליחה.

---

7 בפברואר 2009, שרפות יער משתוללות לאורך ולרוחב מדינת ויקטוריה באוסטרליה. 173 בני אדם נספו בשרפות, רבים נפצעו ופונו מבתיהם. פרופ' כריס הול, מנהל המרכז האוסטרלי לאבל ושכול ויושב ראש ארגון International Work Group of Death, Dying and Bereavement, תיאר בהרצאתו המרתקת את אירוע השרפה, מיקם אותו על רצף אסונות טבע שפוקדים את עולמנו בשנים האחרונות וסיפר על ההתמודדות הקהילתית יוצאת הדופן שנתמכה על ידי המרכז לאבל ושכול, במטרה לטפל במשפחות שאיבדו את עולמם אשר עלה באש.

הזיכרון המידי שאופף את מחשבתי הוא השרפה שאירעה 'אצלנו' לפני שנתיים, השרפה שבמשך ימים בערה וכונתה על ידנו אסון הכרמל. הזיכרון של תמונות האש עם תמונות האוטובוס, ההכרה שארע אסון רב נפגעים הכרוך בכאב אינסופי של משפחות שכולות, עולה ומתערבב בראשי עם סיפורה האישי של קצינת הנפגעים הראשית של שירות בתי הסוהר. במסגרת אחת ההרצאות שהוקדשו לטראומה סיפרה סיפור המקפל בתוכו יום חנוכה אשר היה אמור להסתיים בהדלקת נרות וברכה על הנס, והסתיים בכאב ואובדן 44 אנשים. מייד עם ההודעה על האירוע, המשיכה לספר, נחתה עליה ההבנה כי תידרש לנהל את תהליך ההודעות למשפחות, הזיהוי והטיפול בארגון כולו. היא עדיין לא ידעה ותדע רק מספר שעות לאחר מכן, שבן רגע האובדן הכאב והצער הלבינו את שערותיה.

----

הטראומה כנשוא המחקר הייתה מרכז הרצאתו של פרופ' יובל נריה, פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קולומביה, במחלקות לפסיכיאטריה ואפמידיולוגיה ומנהל מחלקת הטראומה ו PTSD במוסד הפסיכיאטרי בניו-יורק.(NYSPI). מתוך הרצאתו זכורות במיוחד המילים על מצב השבי אותו חקר בעבר, על האובדנים הרבים שחווה האדם השבוי: אובדן החופש, הזהות והשליטה על מציאות חייו, אובדן תחושת הגוף השלם והחשיפה לעינויים. פרופ' נריה הסביר כי החשיפה לטראומה בשבי שונה באופן מהותי מהטראומה שחווים חיילים שנחשפו למלחמה המכונה מלחמה "נורמלית".

העיניים שלי נודדות מהמרצה לקהל הרב שיושב ומאזין- בין היושבים אישה יקרה לי מאד אשר לפני כמה שנים הצטלבו דרכנו בלימוד על אובדן ושכול. אישה שאמרה לי בזמנו, במילים פשוטות, כואבות אך נחושות לשנות: 'אני בת של שבוי לשעבר, וגם לי השתנו החיים אבל אותי אף פעם לא שאלו , את הילדים לא זכרו'. בזכותה יצאנו למסע דר' סמדר בן אשר ואני אשר בסופו נשמע קולם של מי שהיו ילדים בעת שהאב נפל בשבי.

וברצף אסוציאטיבי עולה בראשי ההגדרה "טראומטיזציה משנית". הגדרה אותה נשות פדויי שבי שחשפו את עולמן בפני הקהל באחד ממושבי הכנס - אינן מוכנות לקבל. 'מדוע משנית? האם הכאב שלנו משני?' הן שואלות. הגדרה זו מותירה אותן 'משניות' ומודרות מהכאב של החיים, לצד הבעל שחזר והוא אחר ושונה ולא אותו האדם כפי שהיה כשיצא למלחמה. באותו מושב בכנס הם מספרות שבימים אלו בעזרת קבוצה מיוחדת בבעמותת 'אתגרים' הן יוצאות לגלות את הפחד האמתי בחיים, הפחד למעוד ממצוק, לטפס או לגלוש בים, הפחד הנורמלי ולא ההוא המשתק, בתוך הבית פנימה.

----

באחד משני ערבי הכנס, התכנסנו כולנו לשמוע מה יש ליהדות ולבודהיזם לומר על היחס של האדם השכול למתו. פרופ' יעקב רז מאוניברסיטת תל אביב, הציג בדבריו את תפיסת הבודהיזם את המוות והשכול. רז פתח את דבריו בסיפור על מורתו הראשונה לבודהיזם - גרמניה בשם היינקה פיטאלי, שנישאה ליהודי איטלקי ועלתה איתו יחד ארצה לישראל. כאן בארץ, המשיך לספר, נקלע יעקב, בעלה של פיאטלי, לעיצומו של שוד סוער בקולנוע צפון בתל אביב. טומי בליץ שדד את הקופה ורצח את יעקב. שלש שנים לאחר הרצח שלח בליץ מכתב חרטה לפיאטלי. היא, בתגובה, ביקרה אותו בבית הסוהר, לימדה אותו מוזיקה ובמעשה החמלה שלה קשרה את הקשר שבין שכול, כאב חמלה וריפוי.

שכול כאב חמלה וריפוי ולצדן התקווה אותה הביא עמו פרופ' מולי להד. הוא תיאר את התקווה שיכול למצוא האדם האבל, תוך כדי שהוא מוליך אותנו בהתלהבות אל תוככי מיתוסים קדומים. התקווה , הזכיר לנו פרופ' להד, היא המתנה האחרונה שנותרה בתיבת פנדורה לאחר שנפתחה וכל צרות העולם פרצו ממנה - הכאב המחלות, השנאה הקנאה הצער והכאב. רק היא נותרה שברירית, התקווה. זו שמתהלכת ביננו תמיד בחיי היום יום לחזק את הלב בימים של ייאוש וחוסר אונים.

----

וכמעט זיכרון אחרון מהמושב המסכם של הכנס - דר' דנה אמיר בקולה המהפנט במילים שלה שנוגעות ויש בהן הכוח לרפא ולהרגיע את הנפש. הנפש שבמשך שלושה ימים הכילה כאב צער ואובדן. דנה הביאה עמה את כוחה של השפה בספרו של דוד גרוסמן 'נופל מחוץ לזמן' ובו הורים שכולים יוצאים למסע משותף בעקבות ילדיהם האובדים ובספרו של הפילוסוף רולאן בארת 'יומן אבל', יומן אישי אותו החל לכתוב בארת יום לאחר פטירת אמו האהובה ובו כתב על כאביו וגעגועיו לצר הרהוריו על המוות ועל החיים.

אביא כאן ציטוטים מהרצאתה של דנה, כלשונם, ציטוטים שמספרים על 'עבודת האבל' כפי שבחרה להציג אותה דנה – תהליך של כינון 'שפת אבל' פרטית ואישית:

"היגון שלי אינו ניתן להבעה", כותב בארת, "ואף על פי כן הוא ניתן לביטוי. עצם העובדה שהלשון מספקת לי את הביטוי "בלתי נסבל" מקיימת מִנֵיה וּבֵיה אפשרות לשאת במידת מה את הסבל" (עמ' 185).

המשימה הגדולה של האָבֵל היא לכונן שפת אבל שבתוכה מלאכת העדות אודות הפצע, אודות השבר, אודות החטא הקדמון של ההישרדות – יכולה לגעת בבלתי נסבל מבלי שהיא מוחקת את העדות ואת העד; שפת אבל שקווי המתאר שלה הם קווי המתאר של הכאב הפרטי והתחביר שלה מייצג את היוצא מן הכלל ולא את הכלל; שפת אבל הממירה את קידוש נרטיב האבל הקולקטיבי בחירות לשם פרטי ולאבל פרטי.

...ואכן, ככל שמרחיק המסע בספרו של גרוסמן שבים הילדים המתים ומקבלים את שמותיהם הפרטיים: אנחנו לומדים שלבִתו של רושם קורות העיר קראו חנה. לבנו של המורה לחשבון - מיכאל. בנו של הקנטאור הוא אדם. לילי היא בתם של הסנדלר והמיילדת ואואי הוא בנו של האיש ההולך. החילוץ המחודש שלהם מתוך הנרטיב הכללי, מתוך שמות התואר הקולקטיביים, מפקיע אותם בחזרה אל תוך ייחודם וחד פעמיותם; מפקיע בחזרה מתוך "המוות הנצחי, האלמותי" (עמ' 121)– את מותו "הקט, האחד", של כל ילד.

----

הצער הכאב השכול והחמלה נוגעים בכל בני האדם. כאן, במדינה שלנו, ארגונים ואנשי מקצוע אנשים רבים מטפלים ומלווים את מי שחוה אובדן ושכול כשלא פעם, אנשי המקצוע עצמם חווים על בשרם את כאב האובדן ומהווים חלק מאותה משפחה גדולה בה הם מטפלים, 'משפחת השכול.'ייחודו של הכנס היה בכך שבפעם הראשונה בתהליך ומסע משותף, חברו כל העוסקים בטיפול בשכול ובטראומה בישראל - מוסדות אקדמאיים וגופים אזרחיים וביטחוניים, במטרה להיפגש יחד לימי למידה הדדית, התנסות וחוויה משותפת. במהלך הכנס ניתן היה לראות אנשי טיפול משוחחים עם בני משפחות שכולות ועובדים סוציאליים מהמשרדים השונים משוחחים על "איך זה בארגונם". החוויה המקצועית נגעה והשיקה לחוויה האישית ובחדר האוכל נוצרו שולחנות "עגולים" טבעיים בהם התדיינו משתתפי הכנס וחלקו חוויות. החזון, הראיה אל המרחקים וההובלה היו של פרופ' שמשון רובין ודר' רות מלקינסון . יחד הם הובילו את הפורום ואת הכנס לכדי אפשרות של הקשבה לכאב לצער, לחמלה ולריפוי הנמצאים בתוכנו.

 

 

מקורות

 

גרוסמן, דויד. נופל מחוץ לזמן:סיפור בקולות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011
 
בארת, רולאן. יומן אבל. ירושלים: כתר, 2010

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שלו, ר. (2013). "יומן אבל". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2942

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל גרינולדרחל גרינולד7/1/2014

רחל גרינולד - מרכז לימודים אקדמים 2012. שלום רונית יקרה
בעקבות מאמרייך - כיצד אפשר ליצור קשר במייל
הכתובת שיש לי אינה תקינה
רחל