פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

מאמרים

"הבעיה של לאקאן": בין התענגות למובן

איך והאם אפשרית הפסיכואנליזה? מה הקשר בין המובן והדיבור מצד אחד לבין ההתענגות והגוף מצד שני? שאלה זו היא מה שז'אק אלן מילר כינה "הבעיה של לאקאן". לאקאן דיבר בהקשר זה על הסימפטום, שאותו הגדיר כ"מסר של האחר", ועל הפנטזמה, הקשורה למקורות הליבידינליים של הסימפטום. הצעד הנוסף של לאקאן ממקם את הסימפטום בצירים של הסמלי, הדמיוני והממשי, ומראה את האפשרות שיש בחומריות של השפה "ללכוד את ההתענגות", וכך להבהיר את אפקטים של הטיפול הפסיכואנליטי.

מתפרסם מ 1/1/2013 | 7,505 צפיות

תגיות:

 

"הבעיה של לאקאן": בין התענגות למובן

פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

מאת מרקו מאואס

 

חלק 2. לקריאת החלק הראשון

 

קראה: אפרת אבן צור

 

לאקאן היה המבקר הכי רציני של הפסיכואנליזה, אם מבינים ביקורת במובן הקנטיאני – כלומר כבחינה של תנאי האפשרות; לאקאן עצמו העלה את השאלה האם הפסיכואנליזה אפשרית (Lacan, 1977, שיעור של 26.2.1977); היה זה דווקא הוא ששאל כיצד יכול בכלל הדיבור באנליזה לפגוש בממשי, או במילים אחרות – מה הקשר בין מובן להתענגות? איך הדיבור תחת העברה (הדיבור באנליזה, המובן) יכול לשנות את תנאי התענגות או את תנאי האהבה של האנליזנט? ההתענגות מתייחסת לעובדה שהקשר של בני האדם עם הגוף הוא קשר בעייתי, עובדה שעומדת בבסיס תופעות סימפטומטיות. במילותיו של ז'אק-אלן מילר, לאקאן שואל איך הדיבור תחת העברה יכול לפגוש בכלל את הגוף, את הליבידו? שאלה אחרונה זו היא מה שמילר כינה "הבעיה של לאקאן" (Miller, 1994, שיעור של 4.5.1994).

בהרצאה המפורסמת "המובן של הסימפטומים" (Der Sinn der Symptome) אומר פרויד (Freud 1916-17) כי כמו לפליטות הפה ולחלומות, לסימפטומים יש מובן. פרויד מספר אז על המקרה של הגברת האובססיבית, שיושבת ליד השולחן וקוראת לעוזרת בתירוץ כלשהו באופן כפייתי כמה וכמה פעמים, ולאחר מכן שולחת אותה חזרה לענייניה (להרחבה ראו: מאואס, 2011). פרויד מגלה שביסוד הסימפטום נמצאת ליל הכלולות: בעלה של אותה אישה ניסה לקיים עמה יחסי מין, אך ללא הצלחה, וכל פעם היה חוזר למיטתה עם אותה תוצאה מאכזבת. בבוקר הוא רצה שבכל זאת תהיה עדות חיובית כביכול לעיני העוזרת, ואז זרק דיו אדום על הסדינים – אך במקום הלא נכון. על מפת השולחן שלידו ישבה הגברת כשהזמינה כל פעם את העוזרת היה כתם גדול, מה שמאפשר לפרויד לפרש את הסימפטום כהזדהות עם בעלה: הכתם נמצא במקום הנכון, אין במה להתבייש. "האנליזה של הסימפטום", ממשיך פרויד בהרצאה נוספת, "מכניסה אותנו למקום האינטימי ביותר של חיי המין של הפציינטים" (Freud 1916-17, הרצאה 19).

לאקאן, בקריאתו את פרויד בסמינר ה-5, "תצורות של הלא-מודע" (Lacan, 1957-58), ממקם את הסימפטום בסקיצה בשם "הגרף של האיווי", וצעד אחרי צעד מנסח את הקשר בין הסימפטום לדיבור ולמובן. קודם יש לנו את הדיבור – השרשרת המסמנית, מסמן מעל מסומן:

 

לאקאן מבקש לצייר את הקו של המסמן קצת עקום - אולי כתקדים למושג הקשר הבורומאי, שאותו טבע בהמשך (לאקאן, 1972-73), או אולי כי הצורה המעוקמת מרמזת על הקרס התופס את הדג של המובן.

אבל "הדג של המובן" נתפס רק בדיעבד: לפי לאקאן, "המובן נוצר רק ברגע שנאמרה המילה האחרונה של המשפט" (Lacan, 1957-58): כאשר מגיעים לנקודה p, משהו נוצר בדיעבד, ב-p’.

לאחר מכן, לאקאן מצייר את הקו של הכוונה לבדו, קו שהולך כאמור לאחור. "צריך לציין את הכוונה של השיח, כי השיח אינו נפרד מהאינדיווידואליות הקונקרטית שמבטאת אותו", הוא מסביר (שם).

לאקאן משרטט אחר כך את הצומת שבין הכוונה לבין הקו של המסמן. בנקודה הזאת ממקם לאקאן את הסימפטום.

הסימפטום לפי לאקאן הנו "מסר של האחר": במקרה של הגברת האובססיבית, זוהי ההזדהות עם בעלה שניסה להיראות אל מול המבט של העוזרת כאילו "הכול עבר כפי שהיה צריך" בליל הכלולות. ההתנהגות האובססיבית כאילו בנויה מחומרים מסמניים של האחר: ההלוך ושוב, החזרה, הכתם, המבט. הסימפטום כ"מסר של האחר" נמצא בהוראה הראשונה של לאקאן1 כ"אמת שמתנגדת לידע", שאם היינו רוצים לגלם מסר זה במשפט אחד הוא היה נשמע כך: "אתה רצית לשכוח, לא לדעת דבר על כך, אבל הנה – באופן כזה, שלא חדיר כלל לידע שאתה גאה בו כל כך – אני מגיע ממקום אחר כדי להזכיר לך שאני, האמת שלך, לא רוצה לדעת דבר על כל תמרוניך, ולא אתן לך מנוחה עד שלא יהיה מקום אצלך לאחר שכזה, אחר אבסולוטי ללא פשרות".

למובן הזה של האחר, הניתן לקריאה פתוחה, לאקאן הוסיף את האטימות, כשקרא לסימפטום "אטימות במובן" – שכן מעצם העובדה שהאמת גובלת בבלתי אפשרי, בלתי אפשרי לומר את כולה, וכן בלתי אפשרי להוכיח את כל האמיתות במערכת פורמלית. לסימפטום יש אם כן גורם נוסף, מעבר למובן שאותו ניתן לקרוא. פרויד התייחס לגורם הזה בהרצאה מפורסמת נוספת מהרצאות המבוא לפסיכואנליזה על "דרכי יצירת הסימפטומים", ומיקם את המקורות הליבידינליים של הסימפטומים בפנטזיה, שאותה תיאר כ"שמורת הטבע" (Freud 1916-17, הרצאה 23): "שמורת הטבע שומרת את המצב המקורי שבכל המקומות אחרים הוקרב, בצער רב, לטובת המציאות אובייקטיבית. לכל דבר - אף לחסר התועלת ולמזיק, הרשות לשגשג שם ככל שיחפוץ".

אכן, אחרי שקראנו עם פרויד את המובן של הסימפטום האובססיבי של הגברת, שצריכה להראות כל פעם מחדש את הכתם אל מול המבט של העוזרת, ניתן להסכים כי אין בו תועלת, אלא סמלית בלבד – "להחזיר לבעלה את הכבוד". הכבוד אכן חוזר אליו – אך על חשבון האפשרות שלה להחליט מחדש האם אלה החיים שהיא רוצה, והאם עם הבן הזוג הזה. מחיר הכבוד של בעלה נראה גדול למדי. ואז עולה השאלה "מה עוד" – מה עוד בעצם כן יש שם? ה"עוד" הזה הוא לא רק חסר תועלת, אלא אף מזיק, שכן הוא הופך את החיים של הגברת לחיים מקובעים.

יש כאן אם כן פקטור נוסף, והוא סיפוק שלא לוקח בחשבון את הסבל, "ערבוב של סיפוק ואי-הנאה". מהבחינה הזאת, "להחזיר לבעלה את הכבוד" הנו מובן שכולל אי-מובן: האי-מובן הנו המחיר שהסובייקט משלם עבור הופעתו. בו בזמן, מופיע הסימפטום. הדבר בסובייקט שמסכים להתנהגות "חסרת תועלת", ואף "מזיקה" זו – הוא החשוב. אך להגיד לגברת באנליזה "את רוצה להחזיר את הכבוד הגברי לבעלך", כלומר לפרש את המובן, רק משאיר את הדבר החשוב בערפל. ולהגיד לגברת "לנסות להחזיר את הכבוד לבעלך, זה מזיק", היה רק מוסיף עוד מובן, המובן של המטפל; אולם כל אחד ואחד שונה ביחס ל"מזיק". המזיק בשביל המטפל אינו כלל המזיק בשביל הגברת. כל אחד ואחד "מבין את המובן" לפי הפנטזיה האישית שלו.

 

אטימות כחור במסמן

ז'אק-אלן מילר (Miller, 1983), בהרצאות הראשונות שלו בשנות השמונים בבואנוס איירס, "עיר הפסיכואנאליזה", הפתיע את הלאקאניאנים שכבר עבדו שם מזמן, בעקבות המסירה של אוסקר מסוטה, כאשר לימד איך לקרוא את השורה היחידה הזאת של פרויד (1919) בקשר לפנטזמה ב"מכים ילד": "ברופא שעורך את האנליזה מתעוררת תחושה שבכך אין הבעיה באה על תיקונה, כאשר הוא חייב להודות בינו לבין עצמו שפנטזיות אלה נותרות על-פי רוב נבדלות משאר תוכנה של הנוירוזה ואינן משתלבות במבנה שלה". מה בעצם אומרת השורה? אם הנוירוזה מתאפיינת על ידי הסימפטומים (האובססיה, ההיסטריה, פוביה) – שמהם סובלים, עליהם מתלוננים, בגללם פונים, עליהם מדברים – אז הפנטזיה-פנטזמה היא סוג של "חייזר": היא לא כואבת, נהפוך הוא, היא חומר לעונג מיני, לכן עליה לא מתלוננים, אלא רק אם היא כושלת בתפקידה לתמוך באופן חיצוני באיווי המיני. היא לא מדברת, היא שקטה, ופרויד עצמו מופתע מכך שאם קורה שהיא עולה באנליזות, אזי זה קורה בליווי של בושה ומבוכה. לקריאה של השורה הזאת, מילר ממליץ שנתייחס ל"גרף האיווי" של לאקאן. בהתחלת דרכו, לאקאן הגדיר כאמור את הסימפטום כ"אטימות במובן"; ואכן, מעל הצומת של הסימפטום (שהראנו קודם) לאקאן ממקם בגרף את הפנטזמה-פנטזיה, כמרכיב אטום (opaque). המרכיב האטום הוא זה שמוסיף את האטימות למובן של הסימפטום. לאטימות שהפנטזיה-פנטזמה מוסיפה למובן של הסימפטום יש היבט אפיסטמי: "ממה היא/הוא מתענג/ת בעצם כאשר היא/הוא מתלוננ/ת על הסימפטום הזה? מה השימוש (הפנטזמטי) שהמובן הזה מוסיף לחיי האהבה של הסובייקט הזה, ושבו בזמן נמצא כמכשול לבדיקה מחדש של הבחירה הזאת? אכן זהו הצד האפיסטמי. אבל כפי שמילר מדגיש, האטימות היא לא רק אפיסטמית, אלא גם אתית: הטיפול לא נעצר בבדיקה או בפתרון של הסימפטומים. אם הוא היה מסתפק בכך, זה היה פשוט פסיכותרפיה סוגסטיבית. הסמכות-כיבכול של המטפל נגמרת כאשר נכנסים לשדה האנליטי פרופר – שדה ההתענגות. הצמד הבינארי סימפטום-פנטזיה/פנטזמה, הוא הציון הראשון של לאקאן "מעבר למובן".

כדי להדגים זאת נשתמש הפעם במקרה של "איש הזאבים" של פרויד (1918). מה היו הסימפטומים שלו? פרויד מציין:

מדובר בגבר צעיר, אשר בשנתו השמונה-עשרה, לאחר שחלה בזיבה, התמוטט ונפל למשכב. שנים רבות לאחר מכן, כאשר החל בטיפול פסיכואנליטי, היה מוגבל לחלוטין וקיומו תלוי באחרים. עשר שנות ילדותו שקדמו למחלה חלפו באופן נורמלי למדי, והוא השלים את לימודיו התיכוניים ללא בעיות מיוחדות. אך בשנותיו המוקדמות יותר היה נתון להפרעה נוירוטית קשה, שהחלה זמן קצר לפני יום הולדתו הרביעי בצורה של היסטריית מועקה (פוביית בעלי-חיים), הפכה לנוירוזה כפייתית בעלת תוכן דתי, והמשיכה בגלגוליה השונים ללוות אותו עד לשנתו העשירית.

יש לנו אם כן שני סימפטומים: הפוביה מבעלי חיים לפני יום ההולדת הרביעי, והנוירוזה האובססיבית בילדות. עבור פרויד, שני הסימפטומים האלה מבקשים את מיקומם בדיעבד ביחס למסמן ראשוני אשר יוכל להפוך אותם ל"מסר בעל מובן". לשם כך יהיה עלינו לעבור כאן כמה שלבים: בשלב הראשון נאתר את המסמנים או האירועים-מסמנים של הילדות אשר יובילו אותנו למובן. בשלב השני נאתר את ה"אטימות במובן", ואז נחקור בדרכו של פרויד את המקורות הליבידינליים של הסימפטום. לבסוף, בשלב השלישי, נעשה צעד נוסף ונמקם את הסימפטום בצירים של הסמלי, הדמיוני והממשי, כפי שיתואר בהמשך, בחלק האחרון של המאמר.

כחלק מהשלב הראשון, פרויד מתאר קודם כל שינוי באופי של הפציינט בילדותו. קודם הוא היה ילד רגוע ונחמד "כמו ילדה", עד שפתאום, בגיל 3 וחצי, הפך לילד רע ומשתולל. לאחר מכן יש תקופה נוספת. כותב פרויד:

את המשך ההתבהרות של מקרה המחלה שלנו אנו חבים לזיכרון שהתעורר בבהירות רבה. רק לאחר התרחשותו של אירוע מסוים נוספו תסמיני החרדה לסימני השינוי באופי. קודם כל לא הופיעה כל חרדה, ומיד לאחר האירוע באה החרדה לידי ביטוי באופן בלתי נסבל. ניתן לקבוע בוודאות את נקודת הזמן בה התחולל המהפך. זה היה מעט לפני יום הולדתו הרביעי. תודות לנקודת אחיזה זו נחלקת תקופת הילדות בה נעסוק לשני שלבים, שלב ההתנהגות הרעה עד ליום הולדתו הרביעי – ומיד אחריו שלב ממושך יותר, שבו שלטו סימני הנוירוזה. האירוע שמאפשר את החלוקה הזו לא היה טראומה חיצונית, כי אם חלום ממנו התעורר במועקה. (שם, עמ' 44)

האנליזה מגלה לפרויד ולאנליזנט שלו שהשינוי באופי התרחש בעקבות פיתוי מיני שהוא עבר מצד אחותו בגיל שלוש ושלושה חודשים (המסומן בתרשים כ-א'). זהו האירוע שהודות למיקומם באוצר המסמנים, במקום של האחר, מוביל אותנו למובן של הסימפטום. אולם תסמיני חרדה, כולל הנוירוזה הכפייתית (המסומנים בתרשים כ-ב'), התווספו רק אחרי אירוע נוסף – חלום הזאבים, שנחלם בגיל 4. כאן כדאי להזכיר את החלום, שהבנתו לוקחת אותנו אל השלב השני שתואר לעיל. כך מתחיל פרק 4 של המאמר של פרויד. הוא אומר:

חלמתי שזה לילה ושאני שוכב במיטתי (מיטתי ניצבת כך שרגלי פנו לחלון ממנו נשקפה שורה של עצי אגוז. אני יודע שבזמן שחלמתי היה חורף ושעת לילה). לפתע נפתח החלון מעצמו, ולחרדתי הגדולה אני רואה שעל עץ האגוז הגדול הניצב לפני החלון יושבים מספר זאבים לבנים. היו שם שישה או שבעה כאלה. הזאבים היו לבנים לגמרי ונראו יותר כמו שועלים או כלבי רועים, כיוון שהיו להם זנבות ארוכים כלשועלים, ואוזניהם ניצבו זקורות כמו אצל כלבים כשהם שמים לב למשהו. במועקה גדולה שאטרף כנראה על ידי הזאבים, צעקתי והתעוררתי. המטפלת שלי מיהרה למיטתי כדי לראות מה קרה לי. חלף זמן רב עד שהשתכנעתי בכך שזה היה רק חלום; התמונה של החלון הנפתח והזאבים היושבים על העץ, נראתה לי כל כך טבעית וברורה. לבסוף נרגעתי, הרגשתי כאילו ניצלתי מסכנה, ושוב נרדמתי.

האנליזה של החלום מובילה את פרויד אל כיוון ההבניה של סצנת הזדווגות בין ההורים שהפציינט אולי ראה בגיל שנה וחצי (מאואס, 2012). בסוף פרק 5 פרויד מגיע למסקנה שאין מספיק בסיס לוודאות שאכן הסצנה הזאת נצפתה על ידי הפציינט; "Non liquet" (זה לא ברור), הוא קובע. פרויד משאיר פתוחה את האפשרות שהפנטזיה מילאה את המקום של הסצנה במציאות. "Non liquet" הוא מעין חור במסמן, אטימות שאין אפשרות לראות דרכה (אי אפשרות במובן הלוגי). שם נמצא "טבור החלום": חור אשר הניסיון לייבש אותו על ידי המסמן כושל. בכל מקרה זה ברור לפרויד ששם מצוי מקור הקיבעון, "תנאי להתאהבות", האופן המיוחד במינו שבו ההתענגות נרשמת בשדה המסמן. הוא כותב:

התופעה הבולטת ביותר בחיי האהבה שלו בבגרותו הייתה התקפים של התאהבות נשנית בעלת אופי כפייתי, שהופיעו ונעלמו בסדר תמוה, כשהם משחררים ממנו אנרגיה, שבעוצמתה האדירה הצליחה לשבור את מחסום שליטתו העצמית אפילו בתקופות בהן סבל מעכבות. מסיבה חשובה במיוחד אני חייב לדחות עדיין את הדיון המלא באהבות הכפייתיות האלה, אך אני יכול להקדים ולומר כאן, שהן היו כפופות לתנאי מסוים שהיה נסתר מתודעתו, ושהתגלה רק במהלך הטיפול. האישה חייבת הייתה להימצא בתנוחה שאותה ייחסנו לאם בסצנה הראשונית. מגיל ההתבגרות ואליך הוא חש, שמה שמושך אותו במיוחד אצל נשים הם אחוריים גדולים ובולטים. משגל שלא התנהל מאחור כמעט ולא גרם לו להנאה. ואמנם בנקודה זו יהיה מי שיעלה, ובצדק, את הטענה לפיה העדפה מינית מעין זו של חלקי הגוף האחוריים מאפיינת כלל את מי שנוטה באופיו לנוירוזה כפייתית, ושלא ניתן להקיש ממנה על דבר קיומו של רושם מסוים בתקופת הילדות. היא מהווה נדבך בנטייה האנל-ארוטית, והיא נמנית עם הקווים הארכאיים המאפיינים את המערך הזה. את ההזדווגות מאחור – more ferarum – ניתן אפילו לתפוש כצורה קדומה יותר מבחינה פילוגנטית.

פרויד אמנם כותב כאמור את ה-non liquet, אולם הוא בכל זאת מחפש את הסצנה הראשונית, את הדימוי. הוא מחפש משהו ממשי, דבר מה שמוסיף את האטימות של המובן שבסימפטומים של איש הזאבים, וכן את תנאי התאהבות שלו. הממשי שהוא מחפש הנו הממשי של העובדות. במבט ראשון אפשר לחשוב שזו המטרה שלו. ואף יכול להיות שזה נכון... חלקית. פרויד מדגיש את הפילוגנטי היכן שלאקאן מדגיש את המבנה. "המבנה" כולל את המבנה הקליני – נוירוזה, פסיכוזה, פרוורסיה – אבל גם את הצמד הבינארי "סימפטום-פנטזיה/פנטזמה" שאליו התייחסתי קודם. "את המבנה לא לומדים מהפרקטיקה; [...] המבנה הנו הממשי שמאיר עצמו בשפה", אומר מילר. בין פרויד ללאקאן ישנו אם כן הבדל בנוגע להבנת הממשי, כפי שיובהר בהמשך.

 

המבט אינו נמצא במה שרואים

במכתב מ-1936 כותב פרויד על אפיזודה שקרתה לו באקרופוליס ב-1904, עת היה בנסיעה עם אחיו, וברגע אחרון החליטו לנסוע גם לאתונה. מול האקרופוליס מופיעה פתאום אצל פרויד המחשבה: "האמנם2 כל זה קיים אפוא, כפי שלמדנו בבית הספר!?" פרויד מציין שיש שם תופעה של ממש – התופעה של "תחושת ניכור" (Entfremdungsgefühl) ושל "תחושת הזרות", שהוא ממקם לצד סדרה של תופעות כמו ה-déjà vu, ה-deja raconté, וגם הדה-פרסונליזציה. פרויד מטיל ספק בפרספציה שלו וחווה אי אמון (Unglauben) במציאות, שהוא מסרב לצמצם להסברים פסיכולוגיים פשוטים: "מה שאני רואה, אינו ממשי" (שם, עמ' 227).

בסוף אותו מכתב מספר פרויד שאביו לא ראה מעולם את האקרופוליס, וגם לא התעניין בה. "הוא היה סוחר, לא הייתה לו השכלה תיכונית, אתונה לא הייתה משמעותית עבורו", הוא כותב. מה שנוכח שם, אם כן, הוא המבט של האב – גם אם בצורה הפוכה. כותב מילר (Miller, 1994-95, שיעור של ה-7.6.1995): "האקרופוליס מביטה בשני האחים, [...] שני היהודים הקטנים של מורביה, שנוסעים עד לשם, שדווקא הם שייכים למסורת שבה הדבר העליון חייב להישאר ללא דימוי".

מילר (שם) מציין כי התופעה שתיאר פרויד באקרופוליס נמצאת בשדה של הראייה, השדה הסקופי. בדיון שהתרחש במסגרת הסמינר של מילר על המקרה של איש הזאבים (Miller, 1987-88), פסיכואנליטיקאית בשם פרונסואה שרייבר העלתה את חשיבותו המרכזי של אובייקט המבט. היה זה רק בסמינר ה-11 (Lacan, 1964-1965) שלאקאן הצליח "לבודד את המבט [...] ולהפריד אותו מממלכת האב (Laurent, 1994-95). פרויד לא חלם אמנם על זאבים שמביטים בו, אולם האקרופוליס הביטה בו במבט של האב. בניסוחים של הסמינר ה-11 הצליח לאקאן להוציא את המבט מחוץ לשדה של האב, וכך גם מחוץ לשדה של הבן – כלומר, מחוץ לשדה של הקשר אב-בן. זהו סוג חדש של ממשי, המבודד על ידי השיח האנליטי. כאשר לאקאן בידד את המבט כאובייקט, היופי של האקרופוליס הסתבר כמסתיר משהו אחר.

נדגיש כאן בעיקר את הופעת המבט כשונה ונבדל מהראייה. מדובר על מבט שנובע ממה שרואים, מהסצנה עצמה. בסמינר ה-11, לאקאן משרטט סקיצה שמאפשרת הבחנה כזאת בין "מה שנראה" לבין "המבט":

באמצע יש לנו את המסך שעל גבו הדימוי – חלום הזאבים או האקרופוליס, בדוגמאות שהזכרנו. מולו, מימין, ניצב הסובייקט של הייצוג, "זה שרואה" – פרויד ואחיו בסיפור על האקרופוליס, או איש הזאבים שהתבונן החוצה מחלונו בחלום, ושאולי – non licet, כפי שכותב פרויד – ראה בעבר את הסצנה הראשונית, הסצנה של ההזדווגות בין ההורים. המבט נמצא בצד ההפוך, במקום שהסובייקט אינו יכול לתפוס אותו, משום שהוא מעבר למסך. רק ברגע שיש ספק בממשות של מה שנמצא על המסך, מופיע המבט. מילר (Miller, 1994-95) טוען: "במידה שאנחנו לא מטילים ספק בממשות של מה שאנו רואים, השדה הסקופי מסתיר את הסירוס". אולם פרויד כן הטיל ספק בממשות של מה שהוא ראה. אצל איש הזאבים, לעומת זאת, המקרה שונה:

להבדיל ממה שקורה לפרויד באקרופוליס, במקרה של איש הזאבים הקושי הוא דווקא להפריד את המבט ככזה – כלומר כמבט – מהשדה של האב. המבט מופיע רק בחלום, שהוא חלום בהלה, שממנו הילד מתעורר בחרדת-מועקה. האפקט הנו שונה: חרדה-מועקה בחלום, אי-אמונה באקרופוליס.

לפי לאקאן (Lacan, 1964-1965), הזאבים הם "חזרה אנאמורפית" של הסובייקט עצמו. "אנאמורפוזיס" הנה שיטה של עיוות דימוי, היטל אופטי שפורס אותו ולא מאפשר לראותו מנקודת המבט הישירה, וכך מאפשר לרמוז על נוכחותו של המבט. דוגמא לכך מציג לאקאן מציור של הנס הולביין (Holbein) "השגרירים", שבה ליד הדמויות המרשימות של השגרירים ושל האובייקטים של הכוח ושל מוניטין האדון, יש דימוי אנאמורפי. אם "מתקנים" את העיוות האנאמורפי, רואים מה שניתן לראות בהבזק כאשר יוצאים מהחדר ומסתכלים על התמונה בדרך החוצה – דימוי של המוות, שמרמז לנו שהכול הוא "הבל הבלים":

 

פרט מתוך התמונה:  ==>  

 

"משמעונג": ההתענגות של המובן

לסקיצה של לאקאן מהסמינר ה-11 כבר יש דבר מה מן הקשר הבורומאי, צורה שלפי לאקאן מתארת את הקשר בין הסמלי, הדמיוני והממשי (מאואס, 2012): "פיסות חבל היוצרות טבעות שזורות זו בזו, שאין יודעים בדיוק כיצד בדיוק הן שוזרות זו בזו" (לאקאן, 1972-73, עמ' 137). אם מזיזים קצת את שני המשולשים, ומשאירים ריבוע בבסיס, זה נראה כניסיון ראשון של לאקאן "ללכוד את המבט":

        

יותר מאוחר, באמצעות הקשר הבורומאי של שלוש הטבעות, לאקאן ניסה להצביע על המיקום של המבט כעל אובייקט a, הקשור בקשר בין הסמלי, הדמיוני והממשי. למעשה, כבר בסמינר העשירי (Lacan, 1962-63, שיעור של ה-20.6.1962) לאקאן מתייחס לחלום של איש הזאבים כמקרה שיכול לתת דימוי למופת של האובייקט a, וכותב כי

זה ברור שזה לא הדימוי של המראֵה שמופיע מולו בחלום, אלא שזה הדימוי שהסובייקט ראה בסצנה הראשונית. הוא הופך את עצמו לזאב שרואה, וגם הופך את עצמו לחמישה זאבים שרואים. מה שנפתח אליו פתאום בלילה הזה, הנה החזרה של מה שהוא מהווה.

במקרה של איש הזאבים, כאמור, לא ניתן היה להפריד את המבט מן הזאב, או מן האב. אולם הקשר הבורומאי מאפשר להפריד, להבדיל, להבחין, בין שתי התענגויות: ההתענגות הפאלית (Jφ), וההתענגות של המובן, ה"משמעונג" (jouissens, Ja) – הקטע האטום של המובן, הגרעין האטום של הסימפטום, ההתענגות של הפנטזמה, שקיימת מעצם המובן. אצל איש הזאבים, ההתענגות הפאלית היא פולשנית, עד כי היא מופיעה כמעט בכל מקום, כפייתית, ואילו ההתענגות של המובן מופיעה בעיקר כתנאי התאהבות.

לאקאן השתמש בקשר הבורומאי כדי להראות את האפשרות שיש במטריאליות, בחומריות של השפה, ללכוד את ההתענגות, וכך להבהיר מתי ואיך יש אפקטים של הטיפול הפסיכואנליטי (וכמובן של כל טיפול על ידי הדיבור) על אופן ההתענגות של הסובייקט:

    

באמצעות הקשר הבורומאי, והקשר שבין הסמלי, הדמיוני והממשי, ניסה לאקאן אם כן "ללכוד את ההתענגות, לגרום לה לצרוח (couiner)" (לאקאן, 1972-73, עמ' 137). אם אפשר ללכוד את ההתענגות, אז אפשר ללכוד את תנאי אהבה, וגם חלק לא מבוטל מהסבל.

 

 

 

^1. "ההוראה הראשונה של לאקאן" היא כינוי של ז'אק אלן מילר לתקופה שבה לאקאן עשה מאמץ להעביר את השדה האנליטי למסמן, בשנים 1958-59.

^2. שינוי שלי של התרגום של רסלינג. בהקשר זה, לתרגום המילה wirklich עדיף "האמנם" במקום "באמת". במקור הגרמני: “was ich da sehe, ist nicht wirklich” . Freud, GW, XVI, p. 254.

 

 

מקורות

לאקאן, ז' (1972-73). עוד. רסלינג, תל-אביב, 2005.

מאואס, מ' (2011). "הלא-מודע": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2709

מאואס, מ' (2012). אין יחס מיני, האישה לא קיימת: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2844

פרויד, ז' (1919). מכים ילד. בתוך: מיניות ואהבה. עם עובד, תל אביב, 2002. פרויד, ז' (1918). איש הזאבים. ספרים, צפת, 1999.

פרויד, ז' (1936). הפרעת זיכרון על האקרופוליס" (מכתב לרומן רולן לרגל הולדתו השבעים. בתוך: תרבות, דת ויהדות. רסלינג, תל-אביב, 2008.

Freud, S. (1916-17). Conferencias de introducción al psicoanálisis. Amorrortu, Buenos Aires, 1976.

Lacan, J. (1957-58). Seminario 5, Las formaciones del inconsciente. Buenos Aires, Paidós, 2007.

Lacan, J. (1962-1963). Le Séminaire, Livre X, L'Angoisse: Paris, Seuil, 2004.

Lacan, J. (1964-1965). The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis: The Seminar of Jacques Lacan, Book XI. Translated by Alan Sheridan. New York and London: W.W. Norton and Company, 1998.

Lacan, J, (1977). Propos sur l’hysterie, Bruxelles, 26.2.1977. English translation: web.missouri.edu/~stonej/propos.pdf

Laurent, E. (1994-1995). “Quelques problemessemantiques de l’interpretation”. Université de Paris VIII, Section Clinique.

Miller, J-A (1983). Dos dimensiones clínicas: síntoma y fantasma, “Conferencias porteñas 1, Paidós, Buenos Aires, 2009.

Miller, J-A (1987-88). El hombre de los lobos. Gredos, Madrid, 2011.

Miller, J-A (1994). Donc. Paidós, Buenos Aires, 2011.

Miller, J-A (1994-95). Silet. Paris.

Miller, J-A (2003). Le Neveau de Lacan. Verdier, Paris.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2013). "הבעיה של לאקאן": בין התענגות למובן. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2900

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.