לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
חתך שהוא חיבורחתך שהוא חיבור

חתך שהוא חיבור

כתבות שטח | 3/12/2012 | 21,697

לכבוד יציאתו לאור של תרגום לעברית למאמרו של ביון "סזורה" אירגן המרכז ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית יום עיון שהתמקד בחתכים: בין העבר להווה, בין המושג והחוויה,... המשך

 

 

חתך שהוא חיבור

רשמים מיום עיון על "סזורה" של ביון

מאת שילי ורדימון

 

יום העיון "על ביון ומעבר" אורגן בידי המרכז ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית ה.ל.פ.ב.א ונערך בתאריכים 25-26/10/2012, בקמפוס האמנויות, תל אביב.

 

"התמונות המופיעות בחלומותינו (כותב קולרידג') מיצגות את התחושות, אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים. אם כך הדבר, כיצד תוכל רשימה פשוטה של תמונות לבטא את התדהמה, ההתרגשות, החרדה, האיום והשמחה, מהם נרקם חלומו של לילה? בכל זאת אערוך את הרשימה הזאת..." ( בורחס, 1976, עמ' 14).

בפסקה פותחת זו, מתוך הטקסט הקצר הנקרא "ראגנאראק" ("דמדומי האלים", בנורדית עתיקה), נוגע בורחס בפערים המתעתעים שמהם עשויים חיינו: אנחנו נעורים עם בוקר לאחוז בקרעי חלום שהיה חי מאוד אך עתה הוא זכר מחורר. החלום עצמו נדמה לנו כרצף של תמונות ודימויים, אך הם עצמם אינם הם עצמם; הם צורות שלובשים רשמינו ותחושותינו, סיפורים שהם "תירוץ" שאנחנו מספקים לעצמנו, להסביר חוויה רגשית הרשומה בנו. הכתיבה מנסה לתת ביטוי לרגשות ותחושות שלא המלים ולא הדימויים מכילים אותם במלואם. ו"בכל זאת", אומר בורחס, "אערוך את הרשימה הזו", ופוצח בתיאור חלום, כאומר 'עם זאת ולמרות הכל' - עם המודעות לפערים, לחורים ולמשהו הבלתי אפשרי שבעצם הניסיון לתת ביטוי – אנחנו כותבים, אנחנו מדברים, אנחנו מחפשים מישהו לדבר אליו ואיתו אודות החלומות שלנו.

מן הסתם, גם רשימה זו שאציע כאן היא ניסיון להחזיק במלים ובמבנה נראטיבי חוויה עשירה ומורכבת, אך יתרה מכך, עצם תכניו של הכנס "על ביון ומעבר" נגעו כולם בצורה זו או אחרת בפערים, באבידות וחיתוכים, ובניסיון האנושי והפסיכואנליטי לתת ביטוי למה שבלתי מובן, בלתי מושג וחורג תמיד מהישג היד. אלא שלפני שאסביר למה ובאיזה אופן נגע הכנס כולו בדברים שנדמים אבודים, אשוב לרגע אל בורחס ואל הרשימה בה פצח בדיוק כשקטעתי אותו בשלוש נקודות, להשלים את סיפורו של החלום:


- פרסומת -

החלום המתואר מתרחש בחוג לפילוסופיה וספרות, בשעת בין ערביים. המספר מתאר כיצד במהלך שיחה עם קולגה – שבמציאות מת מזמן – מופיעים בתהלוכה "האלים, אשר חזרו מגלות בת מאות שנים". בתחילה, מתקבלים האלים העתיקים של יוון, רומי ומצריים בהתרגשות ובהתרוממות רוח מצד הקהל. אלא שהלך הרוח מתהפך כאשר מתעורר החשד ש"האלים אינם יודעים לדבר". הגלות וחיי הסתר שינו אותם – הם פראיים, נדמים פרימיטיביים, מוזנחים ומושחתים כאחד, "אפלים ואכזריים כחיות-טרף זקנות" (עמ' 15). "שלפנו אקדחים כבדים (לפתע הופיעו בחלום אקדחים)", מתאר המספר, "ובעליצות הרגנו את האלים". כך מסתיים הסיפור.

גם בפסיכואנליזה, כמו בספרות ופילוסופיה, ואולי אף יותר – המלים והדימויים של העבר חוזרים ומתגלגלים בהווה, לובשים צורה ופושטים צורה, הרוחות של מי שאיננו ונדמה אבוד שבות לדבר איתנו בכל מיני דרכים. אלא שכמו בחוויית המאוים (האלביתי) הפרוידיאני, בצד הכמיהה אל העבר ואל שאבד, יש אימה גדולה באפשרות שמה שחתכנו מתודעתנו ומחיינו באמת ישוב ויקרום צורה אל מולנו. זו חוויה נטולת מלים ושפה. כמה הנאה יש באפשרות לרצוח את האלים/זומבים/רוחות-רפאים האילמים הללו שאי אפשר לבטוח בהם! את הערבוב הזה של כמיהה עמוקה, אימה ופנטזיה על רצח שישיב את הסדר על כנו כביכול ויחזיר את המת-החי אל קברו, מספר לנו החלום של המספר ברשימתו של בורחס. בעיניי, רשימה מלבבת זו היא פתיחה טובה לדיון בכנס המדבר על נוכחותו של מה שנדמה בלתי מושג, ועל החלימה בשינה ובעירות, כאותו מרחב ביניים שבו ניתן לנוע בין המתים לחיים, בין המודע ללא מודע, בין אני לזולת, בין השפה למה שהווה.

הכנס "על ביון ומעבר" הוקדש למאמרו של בּיוֹן "סזורה" (1977), שיצא לאור בעברית זה עתה בהוצאת "תולעת ספרים". המונח "סזורה" (Caesura) מקורו בלטינית ובשורש שמשמעו "לחתוך". בתחומי המוסיקה והשירה משמש מונח זה לתיאור מרווח, אתנחתה, במהלך הרצף המוזיקלי או השירי. במובן זה מכיל בתוכו המונח סזורה את הרעיון שישנה דממה, שעל אף היותה חותכת, היא חלק מרצף המשכי. לכאורה, כשחושבים על זה כך, נדמה שמדובר במונח פשוט להבנה. אלא שמלוא עוצמתו של האתגר שטומנת בחובה הסזורה מתחוורת רק כאשר מצויים בתוך אותו מקום של דממה, של חתך, בו נדמה שלא יתכן חיבור או גישור ונוצרה היפרדות מוחלטת. כך, עבור החיים שלאחר הלידה – חיי הרחם הם מנותקים ואבודים. כך גם, נמצא עצמנו במהלך החיים, ואף במהלך השעה הטיפולית, צוללים במרווחים סזוריאליים שמרגישים בלתי עבירים – בין האני לזולת, בין הלא מודע למודע, בין מצבי עצמי, בין פנים לחוץ. חווית והבנת החתכים, הנתקים והפערים משתנה באופן מהותי כאשר מצליחים לגעת בתנועה ההמשכית המתרחשת אף כאשר נדמה שנוצר קרע.

אמר פרויד (1926), במשפט שעמו פותח ביון את מאמרו אודות הסזורה: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין". בדברים אלה פתח פרויד את הצוהר אל ההשערה בדבר רישומים הקיימים בנפש מחייה הרחמיים, ואיפשר לפסיכואנליזה לדמיין שאף כאשר כל הכרתנו נחושה שדבר נפרד מדבר באופן חד משמעי, הרי שהנתק המרשים עשוי לעוור אותנו מלראות את ההמשכיות הרוחשת. ביון לקח את ההרהור הזה והפך אותו לפרדיגמה מחשבתית שלמה, החותרת אל התנועה ההמשכית ואל החיבור, במקומות בהם דומה שכל שישנו הוא נתק.

יום העיון "על ביון ומעבר" התפרש על פני שני ימים והיה עמוס ורווי בכל טוב. דוברים מבריקים ומרתקים הציעו, כל אחד בדרכו, חיבורים של חשיבתו של ביון עם חשיבה, הגות ותפיסה שונות, בין אם מעולמם האישי או מכתיבתם של פסיכואנליטיקאים אחרים כויניקוט ולקאן. החיבורים החדשים והיצירתיים – שכל שאוכל הוא להציע טעימה מהם כאן – היוו גם הצעות מגוונות למהות אותו "מעבר" שבכותרת "על ביון ומעבר". שהרי ביון איננו עמנו עוד – ואיזה חיתוך יותר דרמטי עבורנו מזה של המוות? ומהי החשיבה בפרדיגמה הסזוריאלית אם לא חיפוש האופנים בהם הגותו, נוכחותו וחייו של אדם שאיננו עוד, נמשכים למעשה בתוכנו, ועודם מהבהבים ויוצרים אפשרויות חדשות, על אף חציצת המוות. ניסיון זה – להראות באילו אופנים ניתן לנוע בין מי שאיננו למה שישנו, בין חיים ומוות – אף שלא נאמר במפורש, ריחף ברקע יום העיון כולו. אתגר גדול ניצב בפני כל אחד מהדוברים לייצר דיבור מגשר סביב ההכרה המהותית בפער, בתהום, בחתך. בין המלים ובין ההרצאות הלכה והתגבשה החוויה של הניסיון, הכרוך גם בכישלון, לגעת בדברים שנדמים בלתי מושגים: הבנת ביון, מגע באמת, תפיסה שמעבר למלים, התחברות למי שאיננו.


- פרסומת -

ההרצאה הראשונה – "ייחוד ושוני: חשיבה, נשימה, סזורה והזמן הבלתי הפיך" – היתה של יולנדה גמפל. גמפל, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית בכירה ומוערכת, הציעה דיבור שירי כמעט שנע בטבעיות גמורה בין ביון לבין ביו-פיזיקה, ספרות יפה וטאואיזם. אישית, התקשיתי קושי רב לעקוב אחר דבריה של גמפל, שהיו עמוסים ומורכבים, ולפחות עבורי, לא מתמסרים בקלות לפורמט של הרצאה פרונטלית בתוך רצף הרצאות. מצאתי את עצמי מזדהה עם הצג עליו הוקרנה ההרצאה הכתובה, כאשר פעם אחר פעם התעקש הטקסט לקפוץ חזרה לראשיתו, מבלבל את הסדרים ושב לאחור. בעוד גמפל ביקשה להביא את דבריה לסיכום, חזר המסמך וקפץ לדברי הפתיחה, סרבני ומתמרד, כאילו ממחיש את הדברים עצמם שניסתה להעביר באומרה שהאנושי נובע מהתוהו ובוהו ושביון, שמנסה לגעת במהות הכאוטית, מציע מודלים חשיבתיים שאינם ליניאריים.

אכן, מטבע הדברים, קשה לעקוב אחר הרצאה שמנסה לתפוס איכות כאוטית ועמומה, לכן לא אתיימר בכלל, אבל כן אשתף בנקודות שתפסו את אוזניי מתוך הגודש. כמו המסמך הסרבן אשוב לראשית דבריה של גמפל ולציטוט עימו פתחה, מתוך "ספר האי-נחת", ספר הפרוזה של המשורר הגדול פרננדו פסואה:

"לחיות משמעו להיות אחר. אין אפילו אפשרות להרגיש אם אתה מרגיש היום כפי שהרגשת אתמול: להרגיש היום את אותו הדבר שהרגשת אתמול – אין הדבר ראוי להיקרא 'להרגיש', אלא שאז מדובר בזיכרון של מה שחשת אתמול הקיים היום, כלומר משמעו להיות היום המת-החי של מה שהיה אתמול החיים האבודים" (עמ' 96).

הסזורה שבין האתמול והיום, בין עבר להווה, היא גם המציאות של קטיעות אינסופיות בעצמי. זו הסיבה, למעשה, להתוויה הביוניאנית להכנס לחדר הטיפול ללא זיכרון וללא תשוקה – כי מה שקורה כרגע הוא חד פעמי וחולף, נוצר ומשתנה, ואי אפשר לתרגם אותו לשפה של אתמול או של מחר, הוא זקוק לשפה של הרגע הזה ולאוזן שלא תכפה עליו צורה מהר מדיי.

גמפל תיארה בהרצאתה את החיים כאותה תנועה מתמדת בין הנוקשה והבלתי משתנה לבין הארעי והבלתי צפוי. בהתייחסה לצירוף "חי וקיים" הסבירה שה"חי" הוא החידוש, השינוי, ואילו ה"קיים" הוא הקבוע. לדבריה, צורת חשיבה זו, המכירה בהפיכתנו אחרים לעצמנו כחלק מהיותנו חיים, מאתגרת את הדטרמיניזם שמאפיין לא פעם את החשיבה הפסיכואנליטית, על פיו ההעברה היא פתח הכניסה שלנו אל תוך העבר, מתוך שההווה הוא תוצר של העבר. האפשרות האחרת, שהתנועה היא דו סיטרית ומשתנה – הווה יוצר עבר שיוצר הווה, שנוצרים שניהם מחדש כל העת – דורשת מהפסיכואנליזה לשבת הרבה פחות בטוחה בכיסאה, להמציא את עצמה מחדש. מזווית ראיה זו, רגע ההווה הטיפולי כרוך תמיד באי-ידיעה ואי הבנה, רגע שאיננו רק תולדה של האתמול ושל הבנות שהושגו אלא נוצר מתוך כוליות שהיא מעבר ליכולת התפיסה, שכלולים בה כל האתמולים, כל מצבי העצמי, כל הלא מודע וכל שניתן ולא ניתן לדעתו. בתוך מציאות טיפולית זו, המטפל מציע פירוש כמבצע סזורה; דרך החיתוך הוא מעניק מובן וצורה שהם בו בזמן ברורים וקיימים, אך גם נוחים לשוב ולהתפרק. בעוד המטופל מציג צדדים שונים באישיותו, נע ממצב עצמי למצב עצמי, המטפל בוחר להאיר דבר אחד ולרגע חותך חתך בתוך כוליות המפגש ומעניק צורה. הסזורה של הפירוש, חתך הבחירה מה להגיד וכיצד, הם דרמה מתמדת עבור המטפל, שנאלץ לבחור ולחתוך מתוך ההכרה שבחירתו היא אחת מתוך הריבוי האינסופי של דבר מה שתמיד גדול יותר מהבנתו. ההכרה בפער שבין המציאות של המפגש לבין מה שניתן לבטא מאפשרת למטפל לא להיצמד יתר על המידה לפירושיו ולהכיר בהם, כמו בכל הבנותיו וידיעותיו, כאפשרויות. אומר ביון במאמר על הסזורה: "ביחסינו עם האנליזנדים שלנו הזמן מוגבל, ואין מנוס מבחירה: איזה מבין כל הפירושים הנכונים עלינו לבחור ולנסח? אף שחירותו של האנליטיקאי רבה, היא נראית מוגבלת ולו במגבלה אחת: בצורך להיות אמיתי, לתת פירוש אמיתי" (עמ' 33).

ההרצאה השניה, שגם חתמה את יומו הראשון של הכנס, היתה הרצאתו של אבנר ברגשטיין – "התקפות על החיבור או דחף לקומוניקציה?". ברגשטיין הוא שתירגם לעברית, ביחד עם חגית אהרוני, את "סזורה", ויש לציין שמדובר בעבודת קודש של ממש. לא זו בלבד שהתרגום שהוציאו השניים תחת ידיהם הוא קולח ונהיר (עד כמה שניתן להגיד על ביון שהוא קולח ונהיר), אלא שהוא מלווה כולו בהערות מבארות, מעשירות, מתדיינות ומלאות תובנה שהופכות את קריאת המאמר לחוויה שוות ערך ללמידת קורס מעמיק. על התענוג הזה הוסיפו השניים מאמר מבוא שכתבו במשותף ועוד שני מאמרים, אחד שלו ואחד שלה. התוצאה הכוללת היא הישג מרשים שהופך את הספרון הלבן והדק הזה לטקסט שהוא בעיניי טקסט חובה. מכל הסיבות הללו, יכול היה ברגשטיין להרשות לעצמו לבוא לכנס על ביון משוחרר מנטל ההוכחה של בקיאות בחומר ומשוחרר אף מהניסיון – שהעיב לדעתי על חלק מההרצאות – להצליח להחזיק את ביון כולו בכף היד של הרצאתו. התוצאה היתה הרצאה מרתקת וממוקדת שבאה לטעון שהתקשורת האנושית, וזו הטיפולית על אחת כמה וכמה, מונעת ומעוצבת על ידי דחף לקומוניקציה. בצטטו את פרויד, האומר בעקבות מקרה דורה – "מי שניחן בעיניים לראות ובאוזניים לשמוע, ישתכנע שבני האדם אינם יכולים לשמור סוד. אם שפתותיהם חתומות, הם מרכלים בקצות אצבעותיהם" – מציב ברגשטיין את הדחף לתקשר את החוויה הפנימית ככוח המניע שפתיים ואצבעות. לדבריו, לאדם באשר הוא צורך לתקשר אמת לאחר ולהיוודע לו כדי לדעת את עצמו. באותו האופן זקוק האנליזנד לאנליטיקאי כדי להפוך אמת אבסולוטית (O ע"פ ביון) לאמת רגשית ולידיעה, שכן האמת הרגשית פורצת בנוכחות האחר. ברגשטיין מתייחס לכתיבתו של דורי לאוב על ניצולי שואה אשר שרדו כדי לספר את סיפורם וסיפרו כדי לשרוד, וטוען שבהיעדר האפשרות לתקשורת מילולית, מחייה האדם את הסיטואציות הטראומטיות של חייו שוב ושוב על מנת לתקשר אותן. הוא מזהה את הצורך לתקשר ואת הקושי הכרוך בו כתימה מרכזית בכתיבתו של ביון, הקשורה לצורך של ביון עצמו לכתוב, ומזכיר את יומן המלחמה שכתב ביון בעקבות חוויותיו במלחמת העולם הראשונה כניסיון לפצות על חוסר היכולת לתקשר במילות מכתביו להוריו את ההתרחשויות עצמן. להבנתו של ברגשטיין, מושג ההכלה הביוניאני צמח מאותה קרקע עצמה של טראומות המלחמה והצורך לתקשר את הזוועה לזולת רצפטיבי. עם זאת, מתאר ברגשטיין את תסכולו המתמיד של ביון מחוסר היכולת לייצג ולתקשר חוויות רגשיות במלואן. בהקשר של תסכול זה, ושל הכוחות הפועלים כנגד האפשרות לתקשר חלקים של החוויה, מציע ברגשטיין את התיזה המרכזית שלו: שמושג ה"התקפה על החיבורים" – אשר השימוש בו הוא לרוב בקונטקסט של התקפה שמתקיף החלק הפסיכוטי של האישיות כל אפשרות לחיבור ומשמעות, כהגנה בפני כאב נפשי – בא לתאר פעולה שגם היא ביטויו של ניסיון לתקשר, לתקשר את שמלים אינן יכולות לתקשר. זוהי קומוניקציה ולא התקפה על הקומוניקציה. התקפה על חיבור שהיא כשלעצמה חיבור. כדי לתקשר את החוויה שאינה מצויה במלים, יש להרוס את המחשבה הקיימת. מתוך ההרס הזה, ניתן להתחיל לחפש צורה למה שנחווה. בכדי לתקשר "אין" על המטופל להיות נעדר בעצמו, ולאפשר גם למטפל לחוות היעדרות פנימית זו. כך מתוקשרת חווית ההיעדר. ברגשטיין המחיש את דבריו באמצעות דוגמאות קליניות, גם מתוך כתיבתו של ביון וגם מתוך ניסיונו האישי ואיפשר להתבונן כיצד החוויות המפרקות ביותר בחדר הטיפול, גם כשהן נחוות כהרסניות וממוטטות גשרים, יכולות להפוך לחומר ממנו יוקם הגשר המחבר מחדש.


- פרסומת -

יומו השני של הכנס הורכב משלוש הרצאות והצגת מקרה. המשותף לשלוש ההרצאות הללו היה שכולן הציעו יחסים בין חשיבתו של ביון לחשיבה אחרת: ההרצאה הראשונה עשתה שימוש במושגים מתמטיים, ההרצאה השניה הפגישה את ביון ואת ויניקוט, והשלישית דיברה על ביון אל מול לקאן. מעניין היה לראות כיצד כל הרצאה מקיימת סוג יחסים אחר בתוך המפגש שייצרה, באופן שהמחיש כמה מגוונות הדרכים בהן ניתן ליצור את התנועה בין חיבור לבין נפרדות: השימוש בשפות ודמויות הנפרדות משפתו ודמותו של ביון שימש לביאור, להנגדה ולמשחק דמיוני. אם ההרצאה הראשונה ניסתה לאפשר יתר הבנה ביחס לכוונותיו של ביון, הרי שהשניה ביקשה לשחק ולדמיין אפשרויות חדשות ודרכן ליצור מחדש את מה שכבר ידוע והשלישית ביצעה השוואה והנגדה.

הרצאתו של יאיר נוימן, "טעמה הבלתי מושג של החוויה", עשתה שימוש במושגים מתמטיים על מנת לנסות לבאר משהו ממושג ה- O שהוא עמום מעצם טבעו, ונתפס על פי רוב כקשה וסתום. השפה המתמטית נועדה בהקשר זה להגיש תרגום פשוט להבנה (באופן מפתיע, עבור מי שהצימוד "מושגים מתמטיים" מייצר אצלו רתיעה מיידית) לתופעות אליהן מכוון ביון ואף להציע מתוך כך כיצד לגשת אל אותו הדבר שחומק מההבנה. באמצעות המושגים המתמטיים "מימדיות" ו "manifold" (שתרגומו לעברית הוא "יריעה", אם אינני טועה) – אותם הסביר בקצרה – המחיש נוימן את ההעדפה של התפיסה האנושית לחוויות מורכבות פחות, כאלה שניתן לתארן במלים שהמסמן שלהן הוא ברור. חוויות ומלים מורכבות, שהמסמן שלהן אינו חד להבנה – כמו טעמו של יין, כמו המילה "אהבה" – הן מרובדות מטבען, עשויות רבדים רבדים ואינן קלות למיצוי או סיכום. המלים בהן אנחנו עושים שימוש לתאר את חוויותינו, אמר נוימן, הן כמו נקודות ציון במרחב מתמטי – ככל שהחוויה היא מורכבת יותר, רבת מימדים יותר, כך נדרשות לנו יותר מלים. המשמעות היא נגזרת של המלים ושל היחסים שהן מקיימות זו עם זו. אין משמעות אבסולוטית, יש רק משמעות כפי שהיא מופקת מהיחסים בין המלים. באופן טבעי, הסביר נוימן, אנחנו מחבבים מרחבים בעלי מימדיות נמוכה, תופעות בעלות הסבר פשוט. החיבה למערכות פשוטות היא מילדות ולכל חיינו. אך המציאות אינה פשוטה, יש תופעות שהמימדיות שלהן כמעט אין סופית. כשביון מדבר על ה O, האמת האולטימטיבית, הבלתי ניתנת לידיעה, הוא מדבר למעשה על מרחב חוויתי מורכב ביותר, בעל מימדיות אדירה, שאין לנו כלים קונספטואליים להתמודד עמו. המלים אינן יכולות לו. מושג ה Manifold מדבר על מרחב שאי אפשר לקבוע עליו נקודה. הוא חסר קואורדינאטות. אין לדעת היכן נמצאים במרחב זה. במרחב שכזה, אף שאין דרך להבין את המרחב הכולל, ניתן להתמקם בו באמצעות נקודות הציון שבסביבה הקרובה. כך, המלים משמשות אותנו לייצר לעצמנו סביבה מובנת בתוך מרחב של חוסר הבנה. כשם שכאשר נעסוק במרחבים מופשטים נעשה להם רדוקציה כדי להבינם, כך אנחנו עושים עם חוויות מורכבות, שלעולם לא נוכל לדעת אותן על כל מורכבותן. כדי להבין עלינו לפשט את הדברים, באמצעות השפה או פעילות סימבולית אחרת. השפה והסימבול מאפשרים לנו להפוך לבר תפיסה את מה שאדיר מכפי שנתפוס אותו.


- פרסומת -

בנקודה זו, לאחר שהסביר את התלות האנושית בשפה לצורך התמקמות במרחבים המורכבים של החוויה האנושית, הדגיש נוימן שהסימון שאנו מבצעים בשפה הוא תמיד הפשטה, ושכרוך בו תמיד אובדן. עלינו לקבל את היותנו שבויים בשפה ואת העובדה שלצורך ההבנה אנו משלמים את המחיר של ויתור על הרב מימדיות הגדולה מהבנתנו שעמה אנו באים במגע. המעבר מחוויה לשפה הוא סזורה שתמיד מצויים בה פספוס, כאב וכמיהה.

לאחר הרצאתו של נוימן באו שתי הרצאות דומות - ושונות למדיי. חגית אהרוני, בהרצאתה "נופלים מחוץ לזמן – כשביון פגש את ויניקוט", הפגישה, כאמור, את ויניקוט וביון. ליאורה גודר, בהרצאתה "הסזורה, בין ביון ללקאן", הנגידה בין ביון ללקאן. אך עבורי, מעבר לעניין האינטלקטואלי שמייצרים תמיד מפגשי פסגה (גם אם וירטואליים) בין הוגים מבריקים (גם אם מתים), היה מעניין במיוחד להתבונן באופן בו ניגשה כל אחת מהדוברות אל מעשה ההפגשה בין מי שנפרדים, שונים ונעדרים. כמו בהמשך לדבריו של יאיר נוימן, שהפער בין השפה לחוויה היה במרכזם, ניסו גם אהרוני וגם גודר לגעת באותו עניין עצמו של הסזורה שבין המלים לאמת ולחוויה.

גודר, שחתמה את רצף ההרצאות, ונשאה את דבריה באומץ ונחישות על אף צרידות קשה שתקפה אותה ואיימה לגזול את קולה כל רגע, הציגה תמונה נהירה ובהירה של הדמיון והשוני בין ביון ולקאן סביב סוגיית השפה והממשי. היא תיארה כיצד עבור לקאן השפה היא "טפיל התופס את האדם". היא הטראומה המהותית ביותר, המעבר מקיום חייתי לאנושי. השפה והתרבות, ההופכות מתווכות, חותכות את החיבור לעולם ולאינסטינקטים. החיתוך מהטבעי מותיר את האדם מסורס – נותר בו חור והוא נדחף להשלמת חור זה על ידי דחף החיים, ועל ידי דחף המוות שהוא כפיית החזרה. "הסובייקט האנושי", אמרה גודר, "הוא מבנה שהתגבש מעל תהום פעורה, שהיא תנאי להיווצרותו, אבל טראומטית ומושכת במהותה". קיים דמיון רב מבחינה זו בין תפיסתו של לקאן את היחסים בין הסובייקט לבין "הממשי" לבין תיאוריו של ביון ביחס ל O, האמת המוחלטת. כפי שתיארה זאת גודר, עבור ביון כמו עבור לקאן, המציאות היא פיקציה שאנו נוהגים בה כממשות. הדיבור והשפה הם כוזבים. אלא שעל אף ההסכמה שאפשר לנסח בין חשיבתם של שני ההוגים ביחס לקרע שבין השפה, הייצוגית במהותה, לבין האמת שאינה ניתנת לייצוג, דומה שהם מתפצלים סביב השאלה מה מעבר ללא מודע, והאם ניתן לחצות את התהום. בעוד ביון מחפש אמת אבסולוטית, לקאן מתייחס אל מושג האמת כתעתוע פתייני, תולדה של קיום בשפה ורצון להיחלץ ממנה. מבחינתו, האפשרות לחיבור בלתי אמצעי אבודה. עבור ביון, החציצה בין שני העולמות אינה כה מוחלטת והוא מאמין ביכולת לחצות את הסזורות ולקיים חיבור עם האמת המוחלטת גם בהיעדר היכולת להמשיג אותה. הבדל זה הוא מהותי ביותר; בעוד ביון רואה אפשרות של צמיחה מתוך חווית ה- O – שינוי שנחווה כקטסטרופלי בכך שהוא נובע מתוך הרס המוכר והמובן, אך גם מאפשר התפתחות והתחדשות – הרי שלקאן מתאר את ההיתקלות בלא מודע הממשי כהיתקלות בזרות מוחלטת המצמצמת את הסובייקט באופן רדיקלי.

עד כאן הרצאתה של גודר. כאמור, ההשוואה בין ביון ללקאן נגעה באותם אזורים בהם עסקה הרצאתו של נוימן והציעה שתי זוויות שונות ביחס לתהום הפעורה בין הקיום לכוד השפה שלנו והדבר כשלעצמו. האחת מתקיימת על פי התהום, האחרת מבקשת למצוא תנועה באותו מרחב מאיים שבין שתי גדותיה של תהום, מרחב שיאפשר לא ליפול לתהום אלא לנוע בה, כמו שחייה באוויר, כמו אותה "הקשבה מרחפת" עליה דיבר פרויד (free floating attention). כפי שמציע אבנר ברגשטיין במאמרו "כאן, שם ואי-שם", המופיע בתוך "סזורה" כמאמר מלווה, החלימה היא מין תנועה שכזו. החלימה הביוניאנית, אותו רוורי המתרחש בשינה ובעירות, היא המרחב שבין מודע ללא מודע ובשהייה בה ניתן לגעת בחטף במה שלעד חומק ממגע. בתארו את חלימת המטפל אומר ברגשטיין "זהו מצב פרדוקסלי, בו זמני, של רפיון מחשבתי וחלימה בעוד המטפל ער" (עמ' 78). הוא מציין שבניסיון לשים במלים משהו מתוך החוויה הזו "משהו הולך לאיבוד מעצם הוורבליציה. המטפל נדרש לפצות על אבדן זה באמצעות יכולתו להכלה, יכולתו לשאת תסכול, ואפשרותו לשמר את המתח הנדרש להקשבתו המרחפת" (עמ' 79).


- פרסומת -

בהרצאתה "נופלים מחוץ לזמן – כשביון פגש את ויניקוט" הדגימה חגית אהרוני, החצי השני בצמד הנפלא האחראי ל"סזורה" – שתירגמה וכתבה ביחד עם ברגשטיין – כיצד המשחק הויניקוטיאני, מרחב הביניים הפרדוקסאלי, הוא מרחב חלימתי גם כן, והראתה כיצד הרצאה יכולה להיות בעצמה פעולה של חלימה, של תנועה סזוריאלית בין קצוות הנדמים מנותקים. במקום לבצע פעולת השוואה פשוטה בין ויניקוט לביון – זה כך וזה כך – המציאה אהרוני את ביון וויניקוט מחדש באופן חי ביחד עם הקהל:

את הרצאתה פתחה בתיאור של עצמה מצוטטת לשיחה בין שני ברנשים אנגלים מרתקים בעודה יושבת על קפה ועוגת גזר (נדמה לי) בחנות הספרים והקפה "תולעת ספרים". אט אט, תוך תיאור, התחוור לנו המאזינים שעל אף האלמנטים הריאליסטיים בסיפור, מדובר בתיאור בדיוני של עדות לפגישה בין ביון לויניקוט בתל אביב של 2012. בהומור ויצירתיות שזרה אהרוני את תיאור דמותו של כל אחד מהשניים ואת תכני השיחה, ביחד עם רגעים קומיים שכללו למשל את תיאור ויניקוט הסקרן שואל את המלצרית איזה משקה ישראלי אופייני ומעניין כדאי לו לשתות ומתנסה לראשונה בחייו בערק אשכוליות. לרגע, כמו האלים העתיקים ברשימתו של בורחס, היו ביון וויניקוט פה עמנו – הושט היד וגע בם. לרגע, היינו כולנו – המאזינים – מושהים באוויר בין בדיון למציאות, בין אז להיום, בין הם לאנחנו, חולמים. ברגע הבא, התחלנו לשחות ביחד עם אהרוני באוויר הזה, נעים בין העובדות הידועות, הברורות, המובנות והישנות, לבין אפשרויות חדשות של מה היה יכול להיות ושל מה שניתן ליצור מתוך זה כאן ועכשיו. אהרוני סיפקה רקע אודות השניים, מבססת את הדמיון ביניהם – שניהם אנגלים שלמדו רפואה, גדלו בפנימיות, התפתחו בין שתי מלחמות עולם בהן לחמו, קיימו דיאלוג עם חשיבתה של קליין והכירו ביניהם – ואת השוני: ביון פילוסוף וויניקוט משחק, האחד טרנסנדנטי והאחר אימננטי. אלא שביחד עם הצגת הדמיון וההבדל, נעה אהרוני מייד להבהיר כי עבורה אין נפרדות ממשית בין השניים, וכשם שיש ביכולתה להגדיר את חשיבתו של כל אחד, כך למעשה בלתי אפשרי עבורה לחשוב על האחד ללא האחר, לחשוב על הכלה ללא החזקה ועל משחק ללא חלימה. כך, בדיבור שביצע באופן טבעי את התנועה בין נפרדות לחיבור, קלעה את הלינק הביוניאני H ביחד עם חשיבתו של ויניקוט אודות השנאה כהישג התפתחותי, אך התעכבה על האופן בו ביון משמר בחשיבתו את דחף המוות בעוד ויניקוט דוחה אותו בהאמינו שתוקפנות היא עדות לדחף החיים. באופן זה שירטטה אהרוני אזורים בהם נפרדים השניים זה מזה באופן בלתי ניתן לגישור ואזורים בהם הם נמהלים זה בזה.

בניסיון הדומה של השניים לבטא מהות חמקמקה זיהתה אהרוני את השימוש השונה שעושה כל אחד בשפה: ביון עושה שימוש בשפה מתימטית כדי למצוא מסמנים ניטרליים עד כמה שניתן, כך שיוכל לטעון אותם ברעיונותיו הרדיקליים. ויניקוט פונה דווקא אל המלים היומיומיות ביותר ומאפשר להן להתגלות ולהיווצר מחדש באמצעות המשמעויות המורכבות שהוא מטעין אותן בהן.

במהלך נוסף שבא לשזור יחדיו את הביוניאניות עם הויניקוטיאניות נטלה אהרוני את שרטוטיהם של ויניקוט ושל ביון – זה עם הגריד המחושב והמופשט שלו וזה עם הרישומים בקו רועד את החצים הרב כיווניים שבין אם לתינוק – והראתה כיצד ניתן היה, במעין משחק סקוויגל משותף שנוצר פוסט מורטם, לשלב את השניים יחדיו, למעין רישום של פרדוקס, טרנזיטיביות וטרנספורמציה. הגריד הופך למצע המפגש בין קווי ביון לקווי ויניקוט: שניהם עוסקים בנפרדות ההמתנה, בחיבור של המפגש ובתנועה ביניהם. נולדת האשליה האומניפוטנטית הפרדוקסאלית של התינוק, שכינונה והתפוגגותה מאפשרים צמיחה.

בעודי כותבת שורות אלו, אני מודעת היטב לכך שאין ביכולתן של המלים שלי ללכוד את הקסם שביצעה אהרוני בהרצאתה. ידעתי זאת עוד בעודי נוכחת באולם, מנסה לתאר את שאני חווה על הלפטופ המסור. עיקר כוחה של הרצאתה של אהרוני היה בהמחשתו של דבר שיכול רק 'להתרחש', כי הוא נוגע בתנועה ובאזורי ביניים שצריך לחוות ואי אפשר להקפיא ולמסור בהמשך. הרצאה שממחישה איך נראית התנועה הסזוריאלית היא פעולה המתרחשת עם הקהל. עם זאת, אף שהכישלון הוא אימננטי, ושהתחושה המלווה את הכתיבה היא שבעצם המלים האלה לא אומרות דבר וחצי דבר, יש משהו בניסיון שהוא פעולה בפני עצמה. ממש כמו עבור המספר ברשימתו של בורחס, על אף שכתיבה מנסה כביכול לשחזר קליפות ריקות של דימויים, היא בו בזמן גם שואפת אל יצירת הד בקורא של הכמיהה והאימה. אני מקווה שהד היופי שהיה במשחק ששיחקה איתנו אהרוני עובר איכשהו.


- פרסומת -

מלאכת יום העיון צלחה כל כך בהחייאת נוכחותם של "אלים מתים", שבאופן בלתי נמנע חיכתה בצד ההתרגשות וההנאה גם תחושת האימה והצצה אל תהום, שבאיזה אופן צריכה תמיד להתעורר כשמתחילים לנוע בין הסזורות. אם תשאלו היכן התהום, היכן האימה, ומתי הפכה התנועה הסזוריאלית שבכנס לבלתי נסבלת כדרכן של תהומות, הרי שהרגע הזה הושהה עוד זמן מה לאחר שהסתיימו ההרצאות, לרגע שלאחר תום הצגת המקרה.

קשה לגעת בתהומות ומרווחים ביום עיון גדוש כל כך; יש כל כך הרבה 'יש' שאין רגע ל'אין'. דווקא משום כך, קסמה לי מאוד הצגת המקרה של רונית גינתון-פרידלנד. גינתון-פרידלנד הביאה שעה מתוך אנליזה, שבה למעשה לא קורה הרבה ולא מובן הרבה, מלבד המגע המאוד ברור בחוויה של התרוקנות ותסכול. המטופל מתוסכל כי הוא מרגיש שמשהו לא עובד לו באנליזה, אך הוא איננו יודע מה. המטפלת, מצדה, מופתעת ומתוסכלת כי היא חשה שבפגישתם הקודמת דווקא היתה תחושת הקלה, והיא תוהה מה קרה ולאן נעלם הטוב שהיה. המטופל איננו יודע להגיד מה קרה, אבל מביע כמיהה למשהו בחייו שיעורר בו תחושות תשוקה והשתייכות.

עד כאן, רגע טיפולי שיש בו משהו מוכר ופשוט, אך גם נוגע באזורים השבריריים של מטפלים ומטופלים באשר הם. אהבתי את העובדה שאין זו הצגת מקרה המנסה להרשים או להתרפק על עצמה. אהבתי את הפתיחות שבה היא מציצה למצוקה הקטנה והשותקת של מטופלים ומטפלים מתוסכלים. גינתון-פרידלנד חושפת בכנות את ניסיונותיה של מטפלת, החשה שמטופלה אינו מרוצה ממנה, להיאחז בזכר הפגישה הקודמת המוצלחת – אם כדי להחזיק בחוויית הטוב שהתרוקן באחת, ואם כדי לייצר נרטיב ופשר במקום שבו לפתע אין כל מובן. מה קרה בין אז לעכשיו? איך זה שהיה כל כך הרבה ועכשיו כל כך ריק פתאום? חווית החתך והקרע היא מטלטלת, דוחקת בנו להיאחז בכל מה שניתן. אפשר לומר שכולנו רוצים להרגיש שאנחנו מטפלים טובים, אך אף יותר מכך, אנחנו מבועתים מתהום חוסר הקשר וחוסר הפשר שנפערת בין אז לעכשיו ובינינו לבין המטופל. עמירה ירט, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, קיימה דיון רגיש ומלא אסוציאציות על המקרה שהביאה גינתון-פרידלנד וניסתה לגעת בדבריה בדיוק באותה חוויה של מרווחים והפסקות, קטיעות והמשכים, שהיתה כה דומיננטית הצגת המקרה.

אלא שאז הסתיים הדיון.

באולם השתררה שתיקה עמוקה ומעיקה.

המתנה לתגובות המבוששות לבוא.

אולם מלא עד אפס מקום באנשים חושבים, בוהים בחוסר נוחות בקצות נעליהם. נו, שמישהו יגיד משהו. אליענה גרין, מנחת המושב, נחלצה לעזרה – דיברה על 'שינוי קטסטרופלי', הזכירה בצדק את הסזורה שבמעבר מקשב לדיבור ושאולי נדרש עוד קצת זמן. דממה. יומיים ישבנו והאזנו להרצאה אחרי הרצאה, והנה עתה זמן לתגובות ויושבים דמומים. לא מצליחים אפילו להפיק את התודות הראויות על הכנס.

וכמו גינתון-פרידלנד, נחרדנו כולנו מההתרוקנות הפתאומית, מחפשים מילים ממלאות להיאחז בהן. ירט, ישובה על הבמה, החלה מציעה את מחשבותיה על הצירוף "שינוי קטסטרופלי" - על האמביוולנציה האנושית נוכח שינויים, ואימת הקטסטרופה. על השאלה כיצד ניתן להיערך לשינוי ולצלול לתוכו כך שיהיה פתח לחדש ולצמיחה ולא צניחה לקטסטרופה.

שוב ושוב הדהדה בחלל האולם המילה "קטסטרופה", מעצימה את המתח שחשתי ממילא נוכח שתיקת הקהל והלחץ לדבר, ומהר.

והנה לאחר תגובה מהוססת אחת מהקהל, הרימה עפרה אשל (הישובה בקהל) את קצה החוט הקטסטרופי וציינה שאף שהיה זה לדעתה יום עיון מרשים, הדברים הקליניים שהוצגו לא היו עוצמתיים מספיק. לדעתה, בכל טיפול יש קטסטרופה, ויש למצוא את הדרך להכנס אל תוך הקטסטרופה מבלי שתחווה ככזאת. אלא שבהצגת המקרה חשה שמתוארת עבודה שאינה מאפשרת לגעת בקטסטרופה שבה מצוי היה המטופל. מגיב נוסף מהקהל המשיך את קו מחשבתה של אשל ודיבר על כך שהמטופל בהצגת המקרה נותר בודד בריק ובשיממון שחווה, ללא הבנה מצד המטפלת שנחוותה כ"מסעדה ריקה ומאכזבת".

ואני חשבתי שאם אשמע עוד פעם אחת את המילה "קטסטרופה" פשוט אתפוצץ. ולא בגלל שלא היתה אמת בדברים שדוברו על הצורך לגעת ב "קטסטרופה", אלא פשוט בגלל התחושה העמוקה שכל המלים הללו באות במקום ההכרה הפשוטה שהנה אנחנו כולנו, כל יושבי האולם, נמצאים שם, ממש שם, בתחושה הקולקטיבית של התהום הנפערת תחתינו:

לפני רגע היה הכל מלא וגדוש וטוב ונפלא, ואילו עכשיו – ריק וחוסר פשר. כשנמצאים במקום הקשה הזה, לא רוצים לשמוע את המילה "קטסטרופה". רגע לפני פרידה ויציאה מהאולם, חשתי צורך בעיקר באמונה הפנימית שהטוב שהיה לא אבד אלא יימשך בתוכנו, ושהריק הנוכחי הוא חלק מתנועה הכרחית המופיעה לאחר הגודש, כמו נשיפה לאחר שאיפה. האמונה המופלאה שהציע לנו ביון בדבר ההמשכיות המצויה על אף החיתוכים וההיפרדויות.

אולי הקטסטרופה – אם יורשה לי לשוב למילה הזו – מתרחשת בנו עתים ללא כל דרמטיות, ללא הלמות רעם ותמרות עשן. כמו הנפילה של איקרוס בציורו של ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס" – תמונת הנוף הפסטורלית של איכר חורש את אדמתו, הכבשים מלחכות עשב וספינות שטות בים, ורק אי שם בפינה הימנית של הציור זוג רגליים לבנבנות מבצבצות ממי הים, עדות לטביעתו של מי שעף לשמיים וצלל למותו. הקטסטרופה היא כמעט אגבית, יומיומית, מתרחשת ברקע, בזוועה שותקת.


- פרסומת -

הדממה הלא נוחה של סוף יום העיון, החיפוש של יושבות הפאנל המסכם אחר משהו להגיד, הקהל הישוב על מקומו שמחפש מה להגיד ואינו מוצא. וכל הזמן התחושה הזו שהיה פה כל כך הרבה לפני רגע, ואיך זה שעכשיו אין כלום. ואולי לא יהיה עוד דבר. הרגע שטרם היפרדות.

חתך שהוא חיבור 1

מקורות

בורחס, ח.ל (1975) ראגנאראק. בתוך: גן השבילים המתפצלים. תרגום: יורם ברונובסקי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ביון, ו.ר. (2012/1977). סזורה. תרגום: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים.

פסואה, פ. (2007/1982). ספר האי-נחת. תרגום: יורם מלצר. תל אביב: בבל.

פרויד, ז. (2007/1926). עכבה, סימפטום וחרדה. תרגום: יאיר אור. תל אביב: רסלינג.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, תיאורטיקנים והוגי דעות
לאנה שוורצמן
לאנה שוורצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מני פולק
מני פולק
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה
תמר שרון
תמר שרון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מוטי סיון
מוטי סיון
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליטל מורליטל מור18/11/2016

חיבור לסזורה. שלום שילי, זו הפעם השנייה שאני קוראת את הסקירה שלך. בפעם הראשונה שקראתי עוררתת אצלי את החשק לקרא את המאמר עצמו והתיישבו וקראתי בשקיקה את ה-סזורה. בפעם השנייה, כשנה לאחר מכן, התחלתי מלקרא שוב את הספר של אהרוני וברגהשטיין על הסזורה ולקינוח קראתי את הסקירה שלך. הכתיבה שלך גם אירגנה את החשיבה וגם הותירה לי מרחבים לשיטוט. תודה!

אין גם איןאין גם אין5/12/2012

מרתק. תודה..

נעמי טאוברנעמי טאובר4/12/2012

הכלה וזיקוק. שילי, את כותבת כל כך יפה... גם לתאר את ההישג בכתיבה המלים לא מספיקות... החמצתי את יום העיון הזה אבל בזכותך אני מרגישה כאילו הייתי שם, ובנוסף- ההתבוננות שלך במהלך שלו ובפערים - כמו מטפלת ומספקת הכלה ואירגון לחוויה הכוללת של הנוכחות שם הכתיבה שלך, והחיבור שאת עושה ליצירות האמנות והספרות מוסיף ליום ואוסף אותו...