פסיכולוגיה עברית

×Nastulya Balish
Nastulya Balish ©
זכור אותי

סקירות ספרים

הסכנה שבפיתוי ההורי: ביקורת (מאוחרת) על הספר "היסטריה"

סקירות קודמות על "היסטריה", ספרו של כריסטופר בולאס שיצא בעברית לפני שנים ספורות, לא ייחסו משקל לאופן בו דבריו עלולים להתפרש כמעודדים פגיעה מינית בילדים בגיל הרך. הבחנותיו של בולאס אודות ההיסטריה מרתקות ומלמדות, אולם הוא מציג אותן בשפה מבלבלת, פתיינית ואולי אף מסוכנת.

מתפרסם מ 11/10/2012 | 11,327 צפיות

תגיות: | | | |

 

הסכנה שבפיתוי ההורי

ביקורת (מאוחרת) על הספר "היסטריה" של כריסטופר בולאס

מאת אורנה אפק

 

 

 

כריסטופר בולאס נחשב לדמות מובילה ומשפיעה בעולם הפסיכואנליטי של היום. ספריו ורעיונותיו נלמדים בפורומים מקצועיים רבים בארץ ובעולם. על כן, כאשר קראתי בתקופה האחרונה את ספרו "היסטריה", אשר יצא לאור בעברית בשנת 2009 (בהוצאת תולעת ספרים), חשתי חובה לכתוב ולהגיב לנוכח תיאורו את הקשר הראשוני אם–תינוק כפי שהוא מדמיין ומציג בספרו. הסקירות שקראתי על ספרו (הירשברג, 2010; לוי, 2009; Richards, 2002) לא ייחסו לצערי משקל של ממש לבעייתיות בספר, אותה אתאר בהמשך.

בולאס מנסה להמשיך את דרכו של פרויד כפי שהוא מבין אותה, ומציג קשר מיני בין האם לתינוקה. פרויד אכן חשב שלדחף המיני של התינוקות יש מקום מרכזי בהתהוות עולמם הפסיכולוגי, אך הוא הדגיש את הפנטזיות והמשאלות של הילד (בשלב האדיפלי – גיל 3-4 לערך) ולא את מיניות ההורה ואת האופן שבו היא מתבטאת בפועל באינטראקציה עם ילדו.

בולאס לעומת זאת, באופן בעייתי למדי, מתאר קשר הורה-ילד העלול להתפרש כעידוד לקשר שיש בו פגיעה מינית של ההורה, ובעיקר של האם, בתינוק הקטן. בולאס עצמו מתאר תגובות של אנשים להרצאותיו בנושא זה וכותב: "היה זה נפוץ באופן מעורר פליאה שכמה משתתפים יטענו כי הקשר הארוטי בין האם לתינוקה שאותו אני מתאר, היה לא פחות מהתעללות בילדים. הרגשות היו סוערים מאוד וכמה אנשים יצאו החוצה" (עמוד 8). הוא אומר שהוא לא מבין ו"מופתע" מהתגובות. כשקראתי את הספר לאחרונה, לא רק שלא הופתעתי: נראה לי שאם הייתי שם מאזינה לדבריו באופן שהוא מבטא אותם בספרו, אולי גם אני הייתי יוצאת החוצה.

בולאס מתאר באופן מוחשי את ההפרעה ומציג את התמונה הקלינית של ההיסטרי/ת, בעזרתן של דוגמאות רבות בספרו. לא ארחיב כאן אודות התמונה הקלינית של ההפרעה ההיסטרית, רק אומר בקצרה שמדובר באנשים (גברים ונשים) פתיינים, דרמטיים, "משפריצים" מיניות לכל עבר, בעוד שבפועל מגלים בעייתיות של ממש כשמדובר ביחסי מין ממשיים עם האחר. כמו כן הם מאופיינים כבעלי מצוקות סומטיות, המבטאות קונפליקטים מיניים (על פי ההסבר הקלסי). בולאס מציין שההפרעה ההיסטרית מתפתחת לא רק בגלל ההורה, אך נראה די ברור מקריאה בספרו שההסבר העיקרי שלו להתפתחות ההיסטריה הוא תוצאה של רתיעתה של האם מאבר מינו של התינוק או התינוקת ודוחה אותם, בשל בעיות עם מיניותה שלה.

בולאס רואה את ההורים כמפתים את ילדם לצאת מהשלב האוטו-ארוטי לשלב האלו-ארוטי (alloerotic), כלומר מהשלב שבו הילד מחפש את סיפוקו המיני בגופו שלו וללא תלות באובייקטים חיצוניים (אוננות), לשלב שבו הוא זקוק ומשתוקק לאובייקט חיצוני לשם סיפוק דחפיו המיניים. הוא כותב למשל:

האם מלטפת את תינוקה באין ספור דרכים. כאשר היא מכרסמת את אוזניו, נושפת על בטנו, מלטפת את כפות רגליו או פורעת את שערו היא מעוררת את הכשרים הארוטיים של הילד. בשגרה היומיומית של החלפת חיתולים ורחצה היא מלטפת את אברי המין ואת פי הטבעת של התינוק או של התינוקת, מגרה אותם בידיה שלה, בליווי חגיגה של קולות מחוות והבעות פנים. ילדים מגיבים על החגיגות האלו, צווחים בתענוג, בועטים ברגליהם או מתנסים בהנאות הדיבור. (עמוד 69)

או:

מכיוון שידע הגוף האינטואיטיבי של האם יוצר את הבסיס לידע ארוטי, הוא שב ועולה כאשר אוהבים מתמסרים זה לגופו של זה. אוהבים יוזמים ומקבלים צורות ספציפיות של מגע, ברגעים מסוימים, למשכי זמן קצובים מסוימים בצורות שונות של לחץ והרפיה, מחלקים מסוימים של הגוף, באינטנסיביות נעה ומשתנה המובילה לקראת אורגזמה משותפת. (עמוד 100)

וגם:

קיים סוג של תאווה בשד המניק, כזו הנענית לתאווה הגוברת והולכת של התינוק למצוץ. יחסי המין הראשוניים האלה הנם מספקים מאוד לשני הצדדים, שמגיעים למעין אורגזמה משותפת: התינוק שוקע בשינה, האם זוהרת באושר שלאחר מעשה. (עמוד 127)

 

שפה כזו היא שפה מבלבלת, פתיינית ואולי אף מסוכנת. ידוע היום עד כמה נפוצה ההתעללות מינית של הורים בילדיהם, ועד כמה הדבר גורם לפגיעה נפשית קשה ובלתי הפיכה לקורבנות. בולאס אינו רק פסיכואנליטיקאי. הוא סופר ומחזאי ומודע היטב להשפעת המילה הכתובה.

כאן המקום לציין ולהדגיש שברור הוא שקיימת חושניות וארוטיות מסוימת בן הורים לילדיהם מעצם האינטימיות הנפשית והגופנית הקיימת בקשר. אך דווקא בשל כך, חשובה הערנות לגבולות הנכונים והמותאמים, במערכת היחסים ומודעות לצורכיהם של הילדים.

חוסר הערנות של בולאס לסכנה בטשטוש גבולות מיני בין הילדים להוריהם, בא לידי ביטוי גם בתיאורי המקרים שלו ביחסי מטפל-מטופל בספרו זה. הוא מספר למשל על פסיכואנליטיקאי בשם קוונטין, שכחלק מהתמיכה במטופליו נהג לעתים לאחוז בידיהם בעת הפגישות – דבר שבפני עצמו עלול להיות בעייתי במצבים רבים, לדעתי. רק לאחר שמטופלת תבעה אותו על הטרדה מינית, הוא בדק ומצא ברשימותיו שהיא אמרה לו שהמגע ביניהם מעורר אותה מינית. בולאס מסנגר על קוונטין, על כך ש"הבין את האמירות האלה כמצבי עצמי" – כביטויים של צורך והכרת תודה. אולם אני חושבת שגם אם המטפל חשב שמדובר פה בסכסואליזציה של צרכים ראשוניים, עדיין לא יתכן שלא יהיה ער למיניות הקיימת באינטראקציה ולאחריות שהוא צריך לקחת על הסיטואציה ועל האפשרות שהתנהגותו תיתפס כפתיינות. לא יתכן שיהיה עד כדי כך מנותק ש"מעולם לא העלה בדעתו את האפשרות שהמטופלת חוותה רגשות מיניים כלפיו", וזאת למרות דבריה המפורשים שמגעו מעורר אותה מינית.

בדומה לכך, כאשר בולאס מתאר פסיכואנליטיקאי אחר בשם ג'רום, נראה שהוא מקבל באופן מוזר למדי בהבנה רבה את ה"עיוורון" שלו למיניות הקיימת בקשר בינו לבין המטופלת, ורואה את הבעייתיות שנוצרה רק מכך שהמטפל הבין והסביר את מה שהתרחש מזווית של פסיכולוגיית העצמי ויחסי אובייקט. כל זאת כאשר ברור שהמטפל במקרה זה ראה את המטופלת כמושכת "בצורה שלא תיאמן" והכיר את רגשותיה כלפיו, ובכל זאת חיבק אותה בטיפול "במהלך רגרסיות גבוליות עמוקות" ונסע איתה לכנס – נסיעה של 8 שעות ביחידות. איך אפשר לא לראות את הבעייתיות בכך שיש פה מטפל שבלי קשר לאיך הוא מסביר את משיכתה של המטופלת, לא לוקח אחריות על התנהגותו, ומתנהג באופן פתייני וחסר גבולות?

אני חושבת שיש מעט מאוד מצבים בטיפול דינמי / פסיכואנליטי, המצדיקים מגע פיזי בין מטפל למטופל (אחיזת ידיים וכדומה). במצבים שכאלה, אחריותם של המטפלים לבחון את עצמם ולדעת היטב כיצד הדבר עשוי או עלול להתפרש בעולם של מטופליהם.

 

לסיכום עליי לאמר שקראתי את ספרו של בולאס באמביוולנטיות רבה. מצד אחד, בולאס חכם, יצירתי ומעמיק וניתן ללמוד ממנו רבות. הוא מתאר מושגים כמו ארוטיזציה של העדר, יחסי המין עם המדומיין האופייניים להיסטריים, ההיסטרי ההופך עצמו להיות אובייקט התשוקה של האחר, ועוד. אלו הבחנות מרתקות ומלמדות. מצד שני, הוא כותב באופן העלול להתפרש כמעודד פגיעה מינית בילדים בגיל הרך. לא ברור אם הוא חושב שנכון לשים גבול ביחסי הורה ילד ומה הם הקריטריונים שלו לפיתוי הורי שהוא התעללות לשמה. מצאתי את עצמי מתקשה להתמודד עם האתגר הלא פשוט: האם ניתן יהיה לקחת את הטוב מהספר? האם אפשרי במצב עניינים שכזה, לא לשפוך את המים עם התינוק?

 

מקורות

בולאס, כ. (2009 [2000]). היסטריה. תולעת ספרים.

הירשברג, מ. (2010). כריסטופר בולאס – היסטריה. שיחות – כרך כ"ד, חוב' מס' 2, מרץ עמ' 196.

לוי, א. (2009). על תעתועי ההיסטריה ועל ההיסטריה של כריסטופר בולאס. בתוך: היסטריה. תולעת ספרים.

Kramer Richards A. (2002), Psychoanalytic Review 89, 1: 147.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפק, א. (2012). הסכנה שבפיתוי ההורי: ביקורת (מאוחרת) על הספר "היסטריה". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2848

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורנה אפקאורנה אפק15/10/2012

הפיתוי ההורי - תגובה לאלחנן. קודם כל תודה על התגובה המושקעת. ישנם דברים שונים שכתבת שאני מסכימה איתם לגמרי. גם לדעתי פסיכולוגיית יחסי אובייקט והעצמי הזניחה את המיניות ואכן טוב וחשוב שישנם תיאורטיקנים היום שבהצלחה מחזירים למודעות שקיימת מיניות והיא משמעותית ובעלת השלכות ביחסים הורה-ילד מטפל -מטופל ובכלל.
הוויכוח בעיני הוא לא בין אלה שחשובים שהמיניות זניחה או מדחיקים אותה, לבין אלה החושבים שהיא משמעותית. אלא בין אלה שחושבים (כמוני) שלגבולות יש משמעות וחשוב להדגיש אותם לבין אלה שאולי נוטים לטשטש את הגבולות שצריכים להיות בקשר הורה-ילד לקשר מטפל - מטופל.
המטפלים שהוזכרו במאמר שלי, קוונטין וג'רום, חצו לדעתי את הגבולות הנכונים באופן בעייתי מאוד בלי קשר לתיאוריה שהם מחזיקים בה. המיניות קיימת והיא טבעית גם ביחסי מטפל מטופל. השאלה מה עושים אתה?
קוונטין בחר להתעלם מדבריה המפורשים של המטופלת שלו שמגעו מעורר אותה מינית וג'רום חש משיכה עזה למטופלת שלו, הכיר את הפנטסיות שלה עליו ובכל זאת בחר להיות איתה ביחידות יום שלם לא כל סטינג טיפולי.
כשבולאס כותב את מה שציטטתי (ויש משפטים רבים כאלה כמו: "הורים מארגנים פיתוי בידי האם..תוכל אולי לקבל אותי אחר כך..היא ההבטחה הטמונה בהשהיה" עמוד 53) הוא לדעתי מטשטש גבולות שהם חיוניים ביחסי הורה ילד. כאנשי בריאות הנפש, אנחנו צריכים להצביע על חשיבות המיניות ולא לפחד ממנה, כמו גם להצביע על חשיבות הגבולות לבריאות הנפשית של ילדינו ושל מטופלינו.

אלחנן פיניאןאלחנן פיניאן15/10/2012

בתגובה לעיל נפלה טעות - היא הוכפלה כמה פעמים... אתקן זאת בהמשך.

אלחנן פיניאןאלחנן פיניאן15/10/2012

על המיניות - בין ההורה לילד ובין המטפל למטופל. אינני סבור כי בולאס מפתה הורים לאחוז בעמדות פתיינייות כלפי ילדיהם, מה שהוא כן עושה, וזה יחסית חריג בנוף הפסיכואנליטי, זה להעלות למודעות תכנים מיניים מודחקים שקיימים במערכת היחסים שבין ההורים לילדים לא מהפרספקטיבה הילדית, אלא מהפרספקטיבה ההורית עצמה. אכן, תכנים כאלו אינם פשוטים להכלה, וזו אולי הסיבה העיקרית לרגשות הסוערים שהתעוררו בעקבות הרצאותיו של בולאס בנושא. זו בסך הכל הוכחה נוספת לקושי לסבול את המיניות ואת השפעתה הדוחקת על חיינו, ובמיוחד הדברים אמורים כאשר אנו נמצאים באזור הרגיש של ההורות, אותו אזור אותו נוטים אנו לדמיין כאזור של נתינה, השפעה והטבה, אזור שאמור להיות נקי ממשאלות דחפיות שכאלו (הדבר נכון שבעתיים כאשר אנו עוסקים באימהות שהסטריאוטיפ המקובל שלה בתרבות המערבית היא של נתינה ללא גבולות ושלא מתוך אינטרס. עוד על כך, ראו: מאי-מהות לאימהות, ענת פלגי-הקר, בעיקר בפרק הראשון).
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: "וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף". זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו "מסנגר על קוונטין" כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של "מצבי עצמי" ושל "צרכים רגשיים". התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: "התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר" (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: "וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף". זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו "מסנגר על קוונטין" כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של "מצבי עצמי" ושל "צרכים רגשיים". התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: "התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר" (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: "וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף". זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו "מסנגר על קוונטין" כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של "מצבי עצמי" ושל "צרכים רגשיים". התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: "התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר" (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: "וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף". זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו "מסנגר על קוונטין" כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של "מצבי עצמי" ושל "צרכים רגשיים". התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: "התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר" (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.