פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

כתבות

הנערה המתבגרת ואני

"הנערה המשיכה לשתוק. דומה כי לא הביטה כלל בעיניי לראות את מבטי. האם היא חשה בניסיונותיי וכוונותיי?"

מתפרסם מ 29/11/2010 | 16,489 צפיות

תגיות: | |

הנערה המתבגרת ואני

אסתי זיסמן

 

היא שתקה אותי לחתיכות. שאלותיי נותרו חסרות מענה. שיקופיי ריחפו בחלל, לא היו אוזניים לקליטתם.

היא שתקה, אני שתקתי בחזרה. לוח חלק של פרויד, שיננתי לעצמי. ננסה... הלוח נותר חלק. מה לי ולפרויד?, תהיתי. ויניקוט הוא אבי הרוחני. אני אביט בה בעיניים מקבלות והיא תחוש את עצמה קיימת דרכי ובעזרתי". הנערה המשיכה לשתוק. דומה כי לא הביטה כלל בעיניי לראות את מבטי. האם היא חשה בניסיונותיי וכוונותיי? האם אני אובייקט אחר עבורה או שמא סובייקט המסייע לה להגדיר עצמה כאובייקט? האם אני קיימת עבורה בכלל? איך היא צריכה אותי? התיאוריות מתבלבלות לי ומתחלפות.

אני אהיה שם כמענה לצרכיה, החלטתי. קוהוט ומעניו לצרכים גם הם חביבים עליי, ואליו שאיפתי. הגשתי לה את המכחול רק כשחשתי שבכך רצונה. התפעלתי מעבודותיה וחיזקתי את הצורך בגרנדיוזיות (של מי?) שלה. עניתי לשאלות שלא נשאלו. אני עוברת לחשוב ביון: מכל. הכלה. מוכל: אני אהיה כולי בהתכווננות אליה... כאילו שעד כה לא הייתי. אני אכיל אותה כמו שהיא, על שתיקותיה, העדרויותיה המרובות, על עבודות האמנות המדהימות שלה (זה דווקא קל).

אני מנסה לפרק החרדה, להחזירה נוחה לעיכול, אבל הנערה המתבגרת כלואה במכל אחר. אני חשה בחרדה שלה. גם אני חשה בחרדה. מפניה. מהמפגש. מהשתיקה הגורסת אותי לרסיסים. השלכה הזדהותית. את קליין אני לא ממש אוהבת... אימה בחדר. לפני שהיא באה. לפעמים בתוך המפגש. לפעמים רק כשאני מחזיקה אותה במיינד שלי וזוכרת אותה במהלך השבוע. אני עושה את זה הרבה. תחושות חדשות לא מוכרות לי. התקפי אכילה תוקפים אותי בחושבי אותה. גם זו דרך להרגעה, אני לומדת. מנסה להירגע, כדי להרגיע. ממתי נהייתי כזו חרדתית, אני משתאה. אך מבינה.

אני בעצם מתפתחת במעלה התיאוריות. הגישה ההתייחסותית נראית לי כל כך עכשווית ומתאימה ליחסינו... אני אנסה לשתף אותה במעט במה שקורה אצלי איתה במפגש, אני אומרת בלבי. אני מגששת, מנסה, מחפשת מילים. שקט בחדר הטיפולים. המעט שאני אומרת כאילו לא נשמע. העבודות שלה ממחישות לי יותר מכל מילה: פרצוף ללא אוזניים, דמויות ללא פה, יצורים ללא עיניים. לא שומעים ולא רואים. לא מדברים. מי לא מדבר מלבדה? האם השתתקה וקולה נדם באין מקשיב? מי שותק ומי לא מקשיב? מי לא רוצה לראות ואת מה? האם לא רואים אותה ואת צרכיה? האם מה שהיא רואה או צריכה לראות מקשה עליה? אני מחזיקה אצלי את השאלות עד בוא הרגע המתאים. אצטרך להתאפק. אני מחזיקה את עצמי בסבלנות, הרגע לא ממש מגיע.

האם אני מטפלת הנרדמת על המשמרת? אני מנסה לשקף בזהירות, במתינות, אין קול ואין עונה. אין מתעניינת ואין מהנהנת, אין מכחישה או הודפת. שתיקה. אני מצטרפת ב"תאומוּת" ושותקת בעצמי. ניסיונותיי להמשגה ולמציאת מילים שייצגו אותה ואת תחושותיה במקומה נחווים לי כהתערבות לא מתאימה (וזה לא שאני לא מנסה...). אנחנו לומדות לשתוק לגמרי, אבל ביחד. המחשבות והדיבור בין לא מודע אחד לאחר, מובנים לי יותר מתמיד. אני נרגעת אט אט, כי אני חשה שגם נערתי רגועה יותר מתמיד. אני חשה כי השתיקה שלנו התחלפה מ"שתיקה רועמת" של פחד וכעס לשתיקה אינטימית משותפת. הללויה. האמנם?

יש לי תחושה קלה של התקדמות. אני מגששת כל הזמן אצל הוריה אחר שינוי כלשהו ב"חיים האמיתיים", מחוץ לבועה שלנו. כמעט ואין שינוי. התקפי זעם, חוסר משמעת, אכילה מוגזמת, אי תפקוד בלימודים. הדרכת הורים: הכלה, קבלה, הקשבה, אנחנו מדברים על מה היא לא אומרת כי היא כבר התייאשה, על מה היא צועקת כי היא כאובה. אני מסבירה כי היא חשה שנדחתה, שהיא מרגישה שונה ולא תואמת למשפחתה, סביבתה. אני מבהירה כי ברור לה שהיא צרה צרורה ומאכזבת. גם את עצמה. אני מספרת כמה היא כמהה לאהבה. אני מבקשת שידברו ויסבירו לה דברים גם אם נדמה שהיא לא מתעניינת. אני מסבירה שהיא לא שואלת שאלות כי חשה בעבר נלעגת. היא לא הבינה ולא הובנה. אני מרגישה את כל הדברים האלו בתוכי, ללא מילים. לרגע אני לא חושבת שאני "לא נאמנה למקור". אני משמשת גשר, אני מתווכת. אני מעבירה הלאה במילים את התחושות והמחשבות, תוצאת ההעברות בינינו.

ההורים מתקשים לפרוץ את הדפוס השגור ביחסיהם. הם ללא ספק מיואשים מהמצב. המערבולת ממשיכה להתחולל. אין שינוי, ואנחנו כבר בשנה השנייה של הטיפול. ההורים שוקלים להפסיק את הטיפול, להעבירה לפסיכולוג. אני מחדשת את הברית הטיפולית איתם. אני נעה בחוסר נוחות, ממשיכה להיעזר בהדרכה, נלחמת בתחושה הפנימית שאני פשוט מטפלת לא מוצלחת. שוכנעתי. גם אני לא מספקת את הסחורה, גם לי לא נוח לאכזב את הוריה, את עצמי, את הוריי שלי. יש לי כותרת: כשל אמפתי. ומה איתה? האם גם מבחינתה אני כישלון? בשבילה? אולי זה דווקא מקל עליה לחשוב ששתינו באותה הסירה הנכשלת, ביחד. כל אחת וסיבותיה, כל אחת ויכולותיה. אני תוהה. אני מרגישה יותר מתמיד את מה שנערתי מרגישה. אמנם היא באה לטיפול ולא באה אליו כמעט באותה התדירות. ובכל זאת אנחנו אוחזות בטיפול בציפרניים (שלה כסוסות). הוא ודאי קשה לשתינו.

 

אני מחליטה לחרוג קצת מהכללים הנלמדים ולהיות מטפלת פחות רשמית, מטפלת בעלת אופי ואג'נדה משל עצמה: כללים גמישים ותיאוריות קצת פחות מובנות. אני מבטאת בגלוי את השמחה לראותה. מפעם לפעם אני אומרת: "התגעגעתי אלייך", "היית חסרה לי כשישבתי וחיכיתי ולא הגעת", "הייתה לי הרגשה של אכזבה", "חשבתי לעצמי שאי אפשר לסמוך על הבטחה", ואפילו: "זהו יחס שפוגע בי... התכוונת לפגוע בי? היית צריכה אותי פגועה?" נערתי שותקת. אני מרגישה שאני אומרת את הדברים שהיא הייתה אומרת לו יכלה לומר אותם להוריה. למוריה. לאחיותיה. לחיים. בשפתו של בולס, הרגשתי שהנערה ריהטה את עולמי ברהיטיה הרגשיים. וכשהייתי מרוהטת כך, תוהה אם אני לא בטעות מעמידה את עצמי במרכז הטיפול במקום את הנערה, היא מגיבה פתאום ואומרת: "אני אוהבת לבוא לכאן. כשאני לא כאן אני מתגעגעת. זה רק לא יוצא לי...". הללויה. הללויה?

במקביל החלו להגיע דיווחים על שינוי "בחיים האמיתיים". נערתי מגיעה לבית הספר. עובדת מפעם לפעם. מכינה שיעורים. מקבלת שיעורי עזר. דווקא בחיים האמיתיים היא נוכחת יותר ושונה משהייתה. אצלנו, ממשיכות ההעדרויות וממשיכה השתיקה. אני עדיין חשה שמטפל אחר היה ודאי מוצלח הרבה יותר ממני. בכל זאת, אנחנו כבר בשנה השלישית של הטיפול.

אני מזכירה לעצמי: "זו שנה שלישית ברוטו... הרי על כל פגישה, שתיים הן שלא מתקיימות. האם מטפל אחר היה שורד את זה? אולי בכל זאת החיבור בינינו עושה את העבודה? הנה שרדתי את השתיקה. הנה שרדתי את החרדה. הנה שרדתי את ההעדרויות. אולי כך היה צריך להיות, וזה מה שעשה את העבודה?"

אני מהרהרת בדברים ואז ממשיכה: "ובכלל... תחושת הכישלון והידיעה שאני לא שווה הם הרהיטים שלה. אני רק משאילה לה את הסלון. נכון שהסלון תואם, אבל די עם ההלקאה העצמית. הנה יש סוף סוף שינוי...". כמעט מתחזקת ומתנחמת, ואז אני מתקיפה את עצמי שוב: " אז למה לא אצלנו גם?". אני מסרבת להסתפק במועט. למרות שאני מכירה מצבים דומים מטיפולים אחרים (שיפור בחוץ ובחדר לא) ולעיתים מצבים הפוכים (שיפור דווקא בחדר ובחוץ לא) אני ממשיכה להתפתל בחוסר נוחות.

 

השבוע, כמעט באופן מפתיע, היא שאלה אותי שאלה ארוכה ומורכבת ליד הדלת, דקה לפני שנעלמה: "אז מה זה פה בכלל? שואלים אותי ואני לא יודעת מה לענות. מה אנחנו עושות פה בכלל? מה זה שמשנה פה? איך?". לעצמי אני אומרת: אהה. שאלת השאלות, גם אני מתחבטת בה ממושכות, כבר מספר שנים". ולה: "שאלה נפלאה, נדבר עליה בפעם הבאה". ותוהה מתי היא תהיה, ואחרי איזו הפסקה.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2010). הנערה המתבגרת ואני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2534

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן13/12/2010

ליעל. תודה יעל. את ריגשת וחיזקת אותי בחזרה...כנראה דברים שיוצאים מהלב , נכנסים אל הלב...תודה על ההזנה וההדדיות.

יעל גנירםיעל גנירם13/12/2010

מרגש. איזה יופי לקרוא, כ"כ מלא אמפתיה, השקעה ולב פתוח ומקשיב.
נתת לי כוחות כמטפלת.
רק רציתי לשתף בסיפור דומה-שונה, של בחורה שפגשתי שנתיים לאחר סיומו של טיפול ארוך, מורכב, קשה, מלא קונפליקטים שמזכירים מה שאת כותבת,
ששיתפה ואמרה לי כמה אני דמות משמעותית ומחזקת עבורה - לא להתייאש, בסוף זה קורה (אם כי לא ברור מתי הסוף הזה מגיע...)
המון בהצלחה, והמון המון תודה!

אסתי זיסמןאסתי זיסמן8/12/2010

לורד. מאד התרגשתי מהתגובה שלך. לא בכל יום אני נתקלת בסוג כזה של כנות ודיבור " בגוף ראשון" ומתוך הניסיון של מי שעמד בצד השני. חיממת את ליבי, אני בטוחה שתהיי מטפלת נפלאה, כי אין כמו 'המטפל הפצוע' היכול לחוש אמפתיה לכאב האחר. תודה!

ורד מנשהורד מנשה8/12/2010

לאסתי. הייתי חייבת לכתוב לך..אני הייתי נערה כזו..גם לי היה מטפל מדהים שלא הפסיק לנסות במשך שנים..עשה הכל.
שמעתי הכל..לא יכולתי לדבר.
היום אני בדרך להיות מטפלת והמון בזכותו, שהוא צייד אותי ביכולת לסנן את כל הרגשות האלה ממשהו ארסי למצמיח.
תודה על מטפלים כמוך וכמוהו, מקווה שיש עוד.
ורד

אסתי זיסמןאסתי זיסמן7/12/2010

תודה. חגית, כן, תיאור ההרים והגבעות מרגיש לי מתאים ביותר...תודה.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן7/12/2010

תודה. אילנה, תודה על התגובה המאלפת והעשירה.זה נעים ומחזק את הרצון לשתף למרות החשש הטבעי לעשות זאת.תודה!

חגית מויאלחגית מויאל7/12/2010

מאמר קולע ומרגש.. אסתי המאמר שכתבת נגע בי באותנטיות ומתאר את שלבי והתהליך של הקשר באופן סיזיפי , לא מרפה ואמפטי .
כמה עמקים וגבעות אנו מנסים להגיע ללב המטופל מה לא נגיד ונאמר ונשקף.נדמה לעיתים שהדברים לא עוברים אליהם אך מסתבר שלעיתים זה כן .
תודה לך
חגית

אילנה לחאילנה לח7/12/2010

תיאור מהלב של טיפול מרתק. אסתי היקרה,
זה תיאור כל כך experience near של טיפול מסובך וקשה, שכל הזמן מעמיד אותך מול שאלות שאין עליהן תשובה. מרתק לקרוא על ההתלבטויות שלך, ולעקוב אחרי איך שאת מחזיקה את התהפוכות שהנערה הזו "שותלת" בך, כדי שתדעי משהו על איך שהיא מרגישה, וגם לא תדעי, ותתבלבלי, ותשרדי בכל זאת...כל פעם שוב ושוב.. וכל כך טוב שיש לכן את האמנות- שביחד אתך מחזיקה את חלקיה השונים של הנערה, ומאפשרת לך את המרחב של להיות שם אתה ובשבילה. אני חושבת שזה שעור טוב במה שיכול לקרות כשלמטפלת יש רחם אלסטית (בהשאלה מנעמה בר-שדה) מותאמת עבור המטופלת, שלאט לאט, יכולה להתחיל להרשות לעצמה להיות נוכחת, אולי בעקבות הנוכחות החיה של המטפלת.
אילנה

אסתי זיסמןאסתי זיסמן6/12/2010

לנורית. כן, סבלנות, דבקות, אמונה (כמו אמנות...)וסוג של מזל שתמיד קורה: אם אתה מביא מקרה להדרכה, או מפרסם מאמר פתאום חל שינוי משמעותי בטיפול. כן, אני יודעת שזו חשיבה מאגית, אבל משום מה זה תמיד קורה...

אסתי זיסמןאסתי זיסמן6/12/2010

תודה. כן, בדיוק. זכורים לנו תאורי מקרה מוצלחים ומלאי שינויים דרסטיים, ניסוחי התערבויות מבריקים שעשו את ההבדל...ואנחנו...מרגישים כמו שתיארת בדיוק. תודה, זה מקל להתחלק.

נורית זהבינורית זהבי5/12/2010

תודה. המאמר נגע בי מאוד. הרגשתי שאני יכולה לדמיין את הנערה ואותך, ואת כל התחושות שמתרוצצות להן אצלך ללא מענה מצידה. צריך כל כך הרבה סבלנות...

miri bialermiri bialer5/12/2010

,תודה על גילוי הלב. כמה פעמים אנו ניתקלים בסיטוציה כזאת וניבהלים ממנה ופוחדים להודות שלא ממש ברור מה קורה בחדר אבל קורה שם משהו משמעותי

אסתי זיסמןאסתי זיסמן2/12/2010

תודה. האם גם את מטפלת באמנות? לא היה פשוט בשבילי להיחשף כך עם כל ה"קאונטר טרנספרס" אבל גם אני נתרמתי עד היום ממאמרים ששיתפו בכנות והודו בקשיים.החלטתי שעכשיו תורי גם...

הדס איזנרהדס איזנר2/12/2010

מענין ומושך לקריאה. אסתי שלום מאד נהניתי מקריאת מאמרך שיוצר שילוב טוב בין מהלך הטיפול והדיווח על המתרחש בו לבין המוקדים התאורטיים אותם בחרת להביא. כמובן גם שהנושא הוא דרמתי. תורם ומענין לראות התמודדות כזאת בחדר הטיפול. אני חשה שהתעשרתי דרך קריאת מאמרך. תודה הדס