פסיכולוגיה עברית

×Nastulya Balish
Nastulya Balish ©
זכור אותי

כתבות

"הרגתי את אבא" - על רכיב האשמה בהתמודדות של ילדים עם מות הורה

המאמר עוסק באחת המשימות הפסיכולוגיות שבפניהן ניצבים ילדים שאיבדו את הוריהם - התמודדות עם תחושת אשמה על מעשים שנעשו לפני מקרה המוות, או רגשות שנחוו לפניו, ושהילד חושש שהייתה להם תרומה לאירוע הטראגי. המאמר דן בנושא מזווית אישית ומקצועית, על סמך תכנים שעלו בטיפול עם ילדים שאביהם נפטר בפתאומיות.

מתפרסם מ 23/10/2010 | 14,292 צפיות

תגיות: |

 

"הרגתי את אבא"

על רכיב האשמה בהתמודדות של ילדים עם מות הורה

מאת יגאל עמנואל

 

 

סיכוייו של ילד מתחת לגיל 18 לאבד את אחד מהוריו הם כ-6%, כאשר בשניים מתוך שלושה מקרים יהיה זה האב. במרבית הדיונים על המשימות הפסיכולוגיות בפניהן ניצבים ילדים שאיבדו את הוריהם, הספרות הפסיכולוגית עוסקת בתהליכים של יגון (grief) או של אבל (mourning). היגון הוא הכאב הנפשי המגיע בעקבות האובדן, בעוד שאבל הוא התהליך אשר באמצעותו מנסה הילד להסתגל לאובדן ולבצע אינטגרציה של המציאות החדשה. עם זאת, קיימת ספרות מועטה יחסית לגבי רכיב האשמה שאתו מתמודדים חלק מן הילדים; העיסוק מועט במיוחד בתחושת אשמה של ילד יתום על מעשים שנעשו לפני מקרה המוות, או רגשות שנחוו לפניו, ושהילד חושש שהייתה להם תרומה לאירוע הטראגי (להבדיל מאשמה על רגשות או מעשים לאחר מקרה המוות, כמו השתתפות במסיבה שמחה).

אומר זאת כבר בהתחלה: יש לי חיבור אישי לסוגיית היַתמות של ילדים. ודווקא משום שאז, לפני ארבעים שנה, כשאבא שלי מת, אף אחד לא דיבר איתי על אשמה – בחרתי לדון בה מזווית אישית ומקצועית, על סמך תכנים שעלו בטיפולים ובפגישות שהיו לי בשנים האחרונות, עם ילדים  שאביהם נפטר בפתאומיות.

 

 *

ארד (שם בדוי, כמו כל השמות במאמר) בן ה-12 הגיע אלי שלושה ימים אחרי שאביו נפטר. האב סבל מכאבי גב חזקים, ובעקבותיהם גם מנדודי שינה. על-פי הרופאים, ייתכן שתערובת מסוימת של תרופות שלקח גרמה לו לדום לב, ובבוקר הוא נמצא מת במיטתו. השיחה שלי עם ארד התחילה "כרגיל". ביקשתי ממנו שיספר על עצמו, על אביו ועל זיכרונות שיש לו ממנו. בשלב מאוחר יחסית של הפגישה, שאלתי על יום מותו של האב.

"זה היה אחרי ארוחת הערב", סיפר ארד. "הלכתי לחדר של אבא וראיתי שהוא ישן. הערתי אותו... אולי לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל הוא הבטיח לי שנראה ביחד את המשחק של הפועל ת"א! הוא נשמע ממש עייף, ובכל זאת אמר לי לרדת ולהכין את השתייה והפיצוחים, ושהוא תיכף יבוא. בסוף הוא באמת הגיע, אבל הפסיד את ההתחלה של המשחק. זה לא התאים לו!". "וכמה נגמר המשחק?", שאלתי. "ניצחנו 3:1". וארד הוסיף בשקט : "אבא ממש שמח".

 

*

שבע שנים לפני כן, הופנה אלי עידו, נער בן 17 שאביו נהרג שבועיים קודם להגעתו. האב היה חשמלאי, ועבד בהתקנות בבית רב קומות שהיה בשלבי בנייה. הוא עלה לשם במעלית מאולתרת שתופעלה על-ידי הקבלן. קצת לפני שהגיע לקומה השישית, נקרע כבל המעלית והאב צנח אל מותו. עידו תיאר את כל הפרטים האלה בדיוק מצמרר, כאילו הוא צופה בסרט שמוקרן ברגע זה לפניו: "האמבולנס הגיע, והם הוציאו אותו משם שלם לגמרי, אפילו בלי דם... רק שהם קראו לו והוא לא ענה". "מאיפה אתה יודע את כל זה?", שאלתי. "הייתי שם. הייתי איתו".

"באמת? מה עשית שם?"

"זה היה בסוף החופש הגדול, ובאתי איתו לעבודה".

"ואיפה בדיוק היית?"

"בחדר הבקרה של המעליות. אני העליתי אותו לשם".

 

*

כשלוש שנים אחרי עידו, הגיעה אלי לטיפול שני, ילדה בת 8 שאביה נפטר. גם אותה שאלתי את "השאלות הרגילות", בהתאם לפרוטוקולים של תהליכי עיבוד האבל. אבל לשני היו דברים אחרים, חשובים יותר, להראות ולספר לי. הייתה לה בובת "בראץ" ענקית, עם שלוש חליפות בגדים להחלפה, ערכת איפור ותכשירי שיער מיוחדים בשבילה. "היא יודעת לשיר ולרקוד!" אמרה לי.

"זה מדהים, אף פעם לא ראיתי בובה כזאת. ממי קיבלת אותה?"

"אמא ואבא קנו לי ליומולדת. לאף אחת בכיתה אין כזאת... היא עלתה המון כסף! ראיתי אותה ב"טויס אר אס" ונדנדתי לאבא שאני רוצה רק אותה ליומולדת. אמא אמרה שהם לא יכולים להרשות לעצמם להוציא על זה כל כך הרבה כסף". הייתה אתנחתא קלה, שני לקחה נשימה והוסיפה: "אז אמרתי לאבא שהוא יכול לעבוד יותר קשה, להרוויח עוד כסף ולקנות לי! וזה מה שהוא עשה..."

 רק אז החלה להתייפח.

 

*

אני חוזר לשנה האחרונה, קיץ 2010. באותו בית-הספר שבו לומד ארד, למד גם ירון, בן 11. את ירון קיבלתי לטיפול לפני שאביו נפטר. האב היה חולה סרטן במצב קשה, ומאחר שהרופאים הגיעו למסקנה שפרט להקלה על מכאוביו הם אינם יכולים לסייע לו יותר, הוא הוחזר הביתה לשבועות הספורים שנותרו לו לחיות. התפקיד שלי היה להכין את ירון להתמודדות הכפולה: הטיפול הקשה באב בתוך הבית, ומותו הצפוי. אבל, כרגיל, ירון משך אותי לכיוונים אחרים.

בחודש הראשון (לפני שאביו נפטר) ירון התלונן בעיקר על אמו – שאין לה סבלנות בשבילו, שהיא לא "שמה עליו", לא מגיעה לבית הספר ואפילו לא מטפלת בו כשהוא חולה. בנוסף, הילד חזר וטען שאף אחד מחבריו לא מוכן לבוא אליו הביתה, ושהוא הולך ומאבד את מקומו החברתי בכיתה. כשהייתי שואל אותו על מצבו של האב ועל רגשותיו ביחס אליו, ירון היה מתעלם משאלותיי וממשיך בשלו.

אחרי שהאב נפטר, המצב כמובן השתנה: האם וכל יתר בני המשפחה הציפו את ירון בתשומת לב, מתנות ופינוקים, עשרות ילדים הגיעו לביתו לנחם אותו ולהיות איתו, אבל לטיפול ירון הביא רגשות מסוג אחר.

"אתה יודע", הוא אמר לי, "כשאבא שכב בבית, לפעמים אמא הייתה צריכה לצאת לקניות או לסידורים, וביקשה ממני להשגיח עליו לשעה או שעתיים. אבא היה מחובר לכל מיני צינורות ומכשירים, ואני הייתי צריך פשוט לראות שהכול עובד - ואם שמעתי צפצופים, היה לי מספר טלפון להתקשר לרופאה. בערב לפני שאבא מת, אמא יצאה ואני הייתי בחדר שלי, שיחקתי בפלייסטיישן. זה היה משחק חדש, שקיבלתי באותו יום. עד שלא הגיע הזמן לארוחת ערב בכלל לא שמתי לב שאמא לא בבית. קצת אחרי שהיא חזרה הגיעה גם הרופאה, ולקחו אותו באמבולנס. בבוקר סיפרו לי שאבא נפטר."

 

*

חזרתי בזמן ארבעים שנה אחורה, ל-15 באוקטובר 1970. אני ילד בן 13, יושב בחדר של הוריי ומשחק שח עם אבא שלי. המשחק מסתבך, אבל אני מרגיש שהיום אני משחק ממש טוב, והולך לנצח את אבא. בדיוק בהתאם לתוכנית שלי, עשיתי את מהלך המחץ, שהיה אמור להכניס אותו למלכודת שממנה יהיה קשה מאוד להיחלץ. אבא שלי חשב זמן רב, עד שלבסוף הזיז את הרץ ואמר: " עכשיו תורך".

מספר שניות אחר כך הוא החוויר, נאנח, וצנח מעולף על השולחן. אמא הייתה במקלחת, ואני רצתי יחף להזעיק את ד"ר ג'קי, שגר בקצה השני של הקיבוץ. ובמשך כל הריצה הזאת עברה בי מחשבה, שלא הרפתה ממני עוד שנים ארוכות אחר כך: "שיחקתי יותר מדי טוב. אני הרגתי את אבא".

 

*

שוב קפיצה בזמן, לקיץ 2010. אני יושב עם ארד בבית הספר, בחדר הקטן של הפסיכולוג.

"למה התכוונת כשאמרת שאולי לא היית צריך להעיר אותו?" אני שואל.

"ראיתי שאבא חלש וחולה, וחשבתי שבטח הוא צריך את השינה הזאת כדי להחלים".

אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לו: "ארד, אבא שלך לא מת בגללך, אלא בגלל בעיה בלב - שלא הייתה ידועה לו ולרופאים שלו. ולא רק שאתה לא אשם בשום דבר, אלא שבזכותך אבא נפטר בדרך הכי טובה ונכונה מבחינתו: הוא הספיק לראות את הקבוצה שלו מנצחת, ועוד לעשות את זה ביחד עם הבן שהוא כל כך אהב".

בעוד אני מדבר, פתאום זה היכה בי: אני לא אומר את זה רק לארד, אלא ליגאל בן ה-13 שיושב עכשיו מולי, יחד איתו! ארד החל לבכות בדמעות של הקלה, וביקש רשות לצאת לשירותים לשטוף פנים. ניצלתי את פסק הזמן שניתן לי, לנגב גם אני את דמעותיי.

 

 אפילוג

את כל הילדים האלה פגשתי בזמנו לתקופה קצובה, במסגרת טיפולים קצרי מועד - רובם במסגרת השירות הציבורי. הם אינם מייצגים את קשת התגובות על מותו של הורה, אלא מדגימים את מרכיב האשמה, שהופך את ההתמודדות עם האבל לקשה הרבה יותר. לא ראיתי לנכון לתאר את התהליך הטיפולי שנעשה איתם, אלא להדגיש את רגע הגילוי של רגש זה. הטיפול בכל אחד מהם לא עסק רק בהתייחסות לאשמה כמובן, וגם עיבודה של האשמה כלל מהלכים מדורגים ומורכבים הרבה יותר מן הדיאלוג שאותו הצגתי במאמר זה.  

המשכתי ללוות את הילדים מרחוק ומקרוב, גם אחרי תום הטיפול הפורמלי. מהמעט שאני יודע עליהם נכון להיום, ראיתי קשר בין מהלכים שעשו בהמשך חייהם וניסיונות מסוגים שונים לביצוע "תיקון" – לבין עוצמתו של רגש האשמה שהם חוו:

עידו - פרש מבית הספר ולא סיים את לימודיו. בהמשך הוא גם שוחרר מצה"ל עקב מצבו הנפשי. בגיל 20 נסע להודו, ולמד באשרם שבפונה. מאוחר יותר חזר לארץ והחל בתהליך של חזרה בתשובה. במקביל, הוא עובר הכשרה מקצועית בהנדסת מכונות.

שני - כחצי שנה לאחר מות אביה, היא תרמה את הבובה למחלקת הילדים בבית חולים שבעיר מגוריה, וזו ניתנה לילדה בת 7 שנפצעה קשה בתאונת דרכים.

ירון וארד – לאחר האירועים (שקרו בסמיכות זמנים) שניהם התקרבו זה לזה ונעשו חברים קרובים. הם אוהבים לשחק יחד בפלייסטיישן של ירון או ב-Wii  של ארד, ולפעמים רואים יחד משחקי כדורגל בטלוויזיה, למרות שירון אוהד שרוף של מכבי חיפה, וארד היה ונשאר אוהד של הפועל ת"א.

ואני?  אני למדתי מארד ומחבריו שיעור חשוב, כזה שרק החיים עצמם יכולים ללמד. והסיפור הזה הוא ה"תיקון" שלי.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמנואל, י. (2010). "הרגתי את אבא" - על רכיב האשמה בהתמודדות של ילדים עם מות הורה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2519

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדס בר-זאבהדס בר-זאב23/11/2010

מעורר מחשבה. תודה על המאמר, למרות שהנושא מאוד קרוב, (אולי מדי) לא חשבתי על מרכיב האשמה שילדים עלולים לשאת, שוב תודה

ברכה הדרברכה הדר11/11/2010

תודה, יגאל. שלחתי את המאמר לבני בן 22 שאיבד את אביו כשהיה בן 10
אני מקווה שיעזור לו להרגיש פחות בודד עם רגשי האשמה לו.
ברכה הדר

אמיר פינטואמיר פינטו8/11/2010

כתבת יפה. בכתיבתך היפה, הצלחת להמחיש בצורה חזקה את האשמה שילדים חווים לאחר מות הורה. הייתי שמח לשמוע ממך על ההעקרונות שהנחו אותך בטיפול בילדים אלו. אני מחכה למאמר ההמשך שלך.
אמיר

אירית ברמןאירית ברמן2/11/2010

כתבה נוגעת ללב על אחד המרכיבים הקשים בהתמודדות עם אסון. הכתבה מרגשת ממחישה ונוגעת באחד המרכיבים הידועים ביותר בהתמודדות עם אסון ואובדן: רגש האשמה. רבות נכתב על ה"אשמה" כחלק בלתי נפרד מהתגובות לאסון. הספרות המקצועית העניפה בתחום מספקת ל"אשמה" הסברים רבים כמו החשיבה המאגית והאומניפוטנטית של ילדים בשלבי התפתחות שונים, הגורמת להם לייחס את האסון למחשבות או משאלות סמויות, ומעשה או מחדל שלהם שגרם לאירועים. ריגשי האשמה מאפיינים גם מצבי אסון אחרים, ואף ממופים במעגלי הפגיעה במצבי חרום ואסון המוני. הכתבה המדגישה את מרכיב האשמה בתהליך האבל, ואת הקושי בחשיפתו, תורמת להבנת החשיבות שבהתייחסות הטיפולית אליו.

נעמי טאוברנעמי טאובר1/11/2010

שלום יגאל. התרגשתי מאד לקרוא, וגם מה"מפגש" דרך המאמר, עם הקורות אותך ולא רק בעבר
נעמי

אילנה אלחללאילנה אלחלל1/11/2010

חשוב להבין את הילדים עם האבל והחלל. יגאל מאמר חשוב זה מתווסף לאוצר שקיבלתי ממך שמחה לשמוע על עבודתך בהצלחה אילנה אלחלל וצוות שפח פרדסיה

תמי וילדמןתמי וילדמן1/11/2010

מרגש!.

יוסף צבייוסף צבי1/11/2010

תודה על המאמר. כמי ששותף לחווית היתמות ולאשמה התקשיתי לקרוא בתחילה ואחר כך מאמרך והחשיפה שלך נגעו בי במקום עמוק . תודה

אורי בנגיואורי בנגיו31/10/2010

מאמר מרגש. יגאל, המאמר ריגש אותי מאוד. היכולת שלך לראות את הילדים ובו בעת להיות קשוב ל'ילד' שבך, זו יכולת משמעותית ביותר לכל מטפל. חדדת עבורי את הצורך בהקשבה ועירנות לתגובות אפשריות אצל ילדים העוברים אובדן מורכב שכזה. תודה אורי בנג'יו