פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

"הרטיטי את ליבי" - הציפייה כהלך נפש

רשמיה של שליחתנו (בעילום שם) מהמחזה "הרטיטי את ליבי" מאת חנוך לוין ביום העיון שנערך ב-5.12.2008

מתפרסם מ 9/12/2008 | 11,808 צפיות

תגיות: | |

"הרטיטי את ליבי" – הציפייה כהלך נפש

 

 

"הרטיטי את ליבי"  - מבקש השופט למקה מהזמרת לה-לה-לה. מה הוא מבקש בעצם לעצמו?

נראה שיותר מאשר הוא מבקש מלה-לה-לה שתענה לחיזוריו, הוא מבקש שהיא תשמר עבורו תחושת קיום וערך, שבאופן אולי פרדוקסלי מתרחשת בפער שבינו לבינה, פער שכמיהתו של למקה לצמצמו גורמת לו להרגיש חי.

באחת הסצינות הראשונות בהצגה אומר השופט למקה: "החלק הכי טוב הוא החלק השקט". נדמה שהשקט מאפשר מרחב פנטזיוני, מקום לרבדים שאינם מתקיימים במציאות, ושבו המציאות העובדתית אינה רלוונטית, כי אם מחשבותיו, רגשותיו וכמיהותיו, הממלאים את השקט. בשקט, אין הוא מתעמת מול העובדות. למקה צולל עם השקט לתוך המציאות הפנימית שלו.

הוא מתענה באהבה שאינה מעוגנת בקשר ממשי, בניגוד לחברו פשוניאק, שמתענה בקשר שאין בו אהבה. ברגע מסוים אומר למקה: "עלי לנער את עצמי מהראיה הרגילה של פשוניאק". זוהי נקודת מבט שרואה את המציאות נכוחה. זוהי גם דרך הסתכלות, שאם למקה יחיל אותה על עצמו, משהו בהכרח ימות בו. הוא נע בין סיפורים בלתי אפשריים שהוא מתעקש להאמין להם (הכחשה ורציונאליזציה) כדי לשמר חווית חיים.

כאשר לה-לה-לה אומרת ללמקה שהיא בקשר עם פשוניאק, למקה נאנק מכאב. הוא תופס את ליבו ומבקש "תגידי את זה שוב". גם האהבה וגם הכאב מרטיטים את ליבו, ונותנים הד לקיומו הרגשי.

למקה חי את חייו בציפיה. הוא מצפה לפגוש בלה-לה-לה, הוא מכין עצמו למפגש עמה, הוא מתאווה אליה. אלה נותנים לו משמעות. כמיהתו אליה היא שמעירה אותו בבוקר, ואיתה הוא הולך לישון. למקה מכיר בכך שפנטזיה זו היא שמחייה אותו, ולכן כאשר לה-לה-לה רוצה לדבר איתו גלויות, הוא דוחה אפשרות זו מעליו. למקה נאבק להמשיך ולמצוא את המשמעות בציפייה ללה-לה-לה מתחת לחלון ביתה. כשהוא נמצא מתחת לחלונה הוא מרגיש את ליבו פועם ואת עצמו קיים.

על הרגע החי הזה, בציפייה לדבר שיקרה, למפגש של שניים, כתב חנוך לוין בשיר "הרגע שלפני" שהלחינה יהודית רביץ, שגם מבצעת אותו:

"שוב לא יהיה לי רגע
כמו הרגע שלפני
לא יהיה לי רגע
כמו הרגע שלפני
הרגע שלפני
הכל היה עוד אפשרי
הכל היה פתוח
עמדתי בגשם וחיכיתי
הכל היה עוד אפשרי
והכל היה פתוח
עמדתי בגשם וחיכיתי לך רועד(ת)
מציפייה ורוח..."

 

לקראת סיום אומר למקה: "חלפו הזמנים הטובים, וגם הם היו רעים". הגעגוע לעבר, כמו גם הציפייה לעתיד, צבוע בניחוח פנטזיוני. ההתרפקות על העבר קשורה לאותו מרחב של מציאות פנימית, גם כשקיימת ידיעה לגבי קיומה של מציאות חיצונית אחרת.

הגעגוע והכמיהה, המכוונים לעבר או לעתיד, מסייעים בידו לקחת מרחק ממציאות ההווה.

כאשר לה-לה-לה רואה את למקה מצפה לה, היא לועגת לו באומרה "שלום לך, מצפה עד בוש", אך הציפייה עד בוש היא מקור המשמעות בחייו, עד כי כמעט ניתן לומר שמצפה הוא להמשיך ולצפות.

בסוף ההצגה למקה מבקש דבר אחד – להמשיך ולפגוש את לה-לה-לה כל מוצאי שבת בשעה שמונה, בכך הוא מבקש לעצמו שבוע של ציפיה לאותו רגע.

"לעולם לא אהיה שלך" אומרת לו לה-לה-לה, אבל אינה יכולה לקחת ממנו את רגשותיו וחלומו.

היא שואלת אותו "למה אתה לא יכול להיות מישהו אחר?" אך גם מוסיפה "אתה המתנה הכי גדולה שקבלתי". לרגע אחד לא ברור האם זו עוד אמירה צינית ומזלזלת, או שמא מסתתרת מאחוריה כוונה אמיתית. אולי כוונה שאומרת "אני מכירה בעוצמת האהבה שאתה חש, אני מאשרת לך אותה, נותנת לה תוקף". נראה שהכרה זו מצעידה את המציאות הפנימית הפנטזיונית לקדמת הבמה, ולרגע אחד היא הופכת להיות הדבר האמיתי.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דפנה הומינרדפנה הומינר14/12/2008

למשה ולכולם, רשמים והרצאות מיום העיון.

שלום משה,

אפשר לקרוא סקירה של יום העיון הרטיטי את ליבי ואת רוב ההרצאות שנישאו בו , באתר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי.

הקישור לסקירה זו  מתפרסם מהיום  באתר פסיכולוגיה עברית במדור קישורים מרחבי הרשת,  ולנוחותך/ם  אני מצרפת אותו גם כאן:

http://www.selfpsychology.org.il/page.asp?id=167

בברכה

דפנה

משה אלוןמשה אלון12/12/2008

יפית לרשמים מיום העיון בנוסף לניתוח ההצגה המענין כשלעצמו.