פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

גוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולתעצמי בטיפול בהפרעות אכילה

לשיח הגופני בטיפול תרומה ייחודית להתליך הטיפולי. באמצעות פונקציות כדוגמת "פונקציית אלפא" ו"זולת עצמי", אותן ניתן לראת כפונקציות גופניות, משאיל המטפל למטופל לא רק את נפשו אלא גם את גופו. באמצעות דיון בטיפול בסובלים מהפרעות אכילה, המערבות הן את הנפש והן את הגוף, ניתן לראות כיצד אפשר לחרוג מההתבוננות בגוף הסמלי וללמוד את שפת הגוף הממשית של המטופל.

מתפרסם מ 4/11/2018 | 1,513 צפיות

תגיות: | | |

גוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולתעצמי
בטיפול בהפרעות אכילה

מאת דורית כהן לב

 

תודות לאסתר מאיר-קעטבי, ד"ר אסף רולף בן שחר ויעל שחר על התמסרות, נתינה והכוונה.

פרטי המקרה הטיפולי המתואר במאמר הוסוו לצורך שמירה על פרטיות המטופל.

 

גופי יודע הכול – גופי אינו יודע דבר
גופי שומע צלילי מיתר דקים, אך חירש הוא בתוך מעגלי המתופפים.
גופי נפתח לרווחה לנוכח ריחות היסמין במרפסת, אך חסום הוא לריחות העיר.
גופי מסתקרן לנוכח ריצודה של זכוכית בשמש, אך נרדם הוא בשיממון.
גופי שומע, מכיר, רואה, זוכר הכול – גופי אינו יודע דבר.
גופי וגופך יודעים הכול – גופי וגופך אינם יודעים דבר.

 

מבוא

מפגש עם מטופלים, ובפרט מטופלים הסובלים מהפרעות אכילה, כרוך לא פעם בתנועה לאחור במנהרת הזמן לעבר תקופה מנטלית ראשונית שבה לא הנצו עדיין מילים וייצוגי שפה, אל מקומות ינקותיים ואולי אף עובריים, מקומות שבהם התחושות הסנסו-מוטוריות מעצבות ניצני הבנה, עוד לפני שמפציעה תפיסה קוגניטיבית לגבי מהותו וטיבו של העולם. אף שאזורים אלו הם בבחינת "הידוע שאינו נחשב" (בולס, 2000) ואינם זכורים, הם משפיעים מאוד על חיי המטופלים. איזו אפשרות יש לנו כמטפלים להיות בקשר עם אותם אזורים מוקדמים ונידחים בנפש שלא עברו עיבוד נפשי?

רוב הספרות האנליטית מתייחסת בעיקר לאופן שבו מושאלת נפשו של המטפל כדי להגיע לאותם אזורי עבר ולתקשר עמם: קוהוט (1978), למשל, מציע כי דרך הפונקציה של "זולתעצמי" (selfobject) אנו משאילים את האני שלנו לאחר ועל ידי כך "יודעים" אותו מבפנים; ביון מדבר על פתיחות מוחלטת לערוץ האינטואיטיבי, בין היתר על ידי קשב צף ועל ידי התבוננות בלי זיכרון ותשוקה המאפשרת תהליך של רברי (reverie). לדבריו, מצב נפשי זה יאפשר למטפל "להיות אחד עם" המטופל (Bion, 1967; ביון, 1962; סימינגטון, 2000); לדברי ויניקוט (1956), כדי "לראות" את תינוקה מבפנים האם נמצאת בסוג של "מחלה" הדומה באיכותה לחלום וכך מצליחה לדעת את תינוקה "מבפנים"; אשל (2002), בעקבותיהם, מתארת הזדהות טרנסצנדנטית עמוקה של המטפל והמטופל.

מהמשגות אלו עולה כי הבסיס לשינוי בטיפול הוא החיבור בין נפשותיהם של המטפל והמטופל. אולם הפסיכואנליטיקאית סוזי אורבך (2004) טוענת כי המטופלים משתמשים בגוף שלנו כפי שהם משתמשים בנפש שלנו. לדבריה, הסכמת המטפל להשאיל את גופו בנוסף לנפשו היא כלי טיפולי בלתי אמצעי, שמאפשר לו ליצור תקשורת עם אותם מקומות קדומים בנפש ולסייע למטופל לעכל חומרים שלא עוכלו בעבר, אך ממשיכים להדהד כאב. במקרים רבים העבודה באמצעות מילים לא מספקת את החיפוש האינסופי של הסובייקט, המנסה לסמל את הווייתו ונתקל ללא הרף במה שלא נמסר באמצעות המילים (ירום, 2013).

במאמר זה ברצוני לנסות להאיר את האופן שבו המטפל, במהלך השעה הטיפולית, משאיל לא רק את נפשו אלא גם את גופו. אני בוחרת להתבונן בתמה זו דרך הפרספקטיבה הדינאמית בדגש על התפיסה של ביון (1962) לגבי פונקציית אלפא וביתא, וכן על מושג הזולתעצמי של קוהוט (1978) – במקביל ובחפיפה לתפיסות מעולם הפסיכותרפיה הגופנית (למשל: רולף בן שחר, 2013). אף שהמושגים זולתעצמי ופונקציית אלפא שונים ושייכים לתיאוריות שיש ביניהן הבדלים חשובים, המשותף להם הוא התיאור של המטפל וההורה כבעלי פונקציה מווסתת ומרגיעה. במאמר זה אין בכוונתי לזהות בין המושגים או לדון בקשר ביניהם, אלא רק להדגיש דרכם את ההיבט הגופני של הטיפול ולהאיר את העבודה עם הגוף.

אדגים את הנושא דרך הטיפול בסובלים מהפרעות אכילה, המערבות הן את הנפש והן את הגוף. האטיולוגיה של הפרעות אכילה היא כמובן מורכבת ורב-סיבתית, אולם במאמר זה אני בוחרת להתמקד בזווית מסוימת של התפיסה ביחס להתפתחות המחלה, שלפיה יתכן ואירעה פגיעה מוקדמת שהביאה בהמשך להתפרצות המחלה.1 דרך פרספקטיבה זו, המדגישה היבטים טרום-מילוליים של הנפש, ברצוני להראות איך יכול לתרום השיח הגופני לטיפול.

 

פונקציית ביתא או "ההומלס הנפשי"

הומלס הוא אדם שאין לו בית. הוא הוקא או הקיא את עצמו מהחברה, ומנקודת המבט של העוברים ברחוב כביכול אין לו שם והוא ללא פנים. רכיבי הביתא בנפש, שאותם תיאר ביון (1962), מזכירים לי היבטים מסוימים של אותו הומלס: חלקים בנפש שלא ניתן לחשוב אותם, להגדיר אותם, חלקים כואבים וסוערים, המחפשים מקום שיקלוט אותם. ביון השתמש במושג "רכיבי ביתא" בנוגע לתחושות העולות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של הנפש בינקות. התחושות בשלבים אלו נחוות כרשמים חושיים, רסיסי חוויות ותחושות גולמיות שלא ניתן לחשוב עליהם ואין להם כל ייצוג מנטלי. כשאין ייצוג מנטלי לחוויה, גם לא ניתן להדחיק אותה ולכן היא נותרת מאיימת ורוחשת.

במציאות החיצונית, החברה מתקשה לעיתים "לעכל" את ההומלס הזר הגר בקרבה; פעמים רבות הוא מעורר חרדה ופחד ולכן רוצים "להיפטר" ממנו ולגרשו; כך גם במציאות העמוקה והצפונה של הנפש: לא ניתן לעכל את רכיבי הביתא והם נחווים כ"דבר כשלעצמו", כגופים זרים בתוך הנפש. מכיוון שאין להם שם ולא כתובת, כלומר הם אינם מוגדרים בתוך החשיבה, הם עלולים להיות רודפניים או דיכאוניים באופיים והם בלתי קוהרנטיים (סימינגטון, 2000). כך למשל, תינוק לא יכול לחשוב על כך שהוא עלול למות מרעב, לכן החוויה של הרעב נותרת עבורו מתקיפה באופייה. הדרך לסלק את אותם גופים זרים היא השלכה החוצה והפקדתם בגוף האם, או, בהקשר הטיפולי, בגוף המטפל.

כיצד אותם רכיבי ביתא ראשוניים ובלתי מתוקשרים עשויים לעבור שינוי? באמהות "טובה דיה", האם יכולה לקבל כל הלך רוח של התינוק, להכילו בתוכה ולעבדו באמצעות כלי העיבוד שלה על מנת להשיבו לתינוק בצורה נסבלת וניתנת לעיכול. הלך רוח הזה של האם – ה"רברי", כפי שמכנה אותו ביון (1962) – הוא גורם מרכזי במה שביון מתאר כ"פונקציית אלפא" של האם. זהו מעין אנזים של מערכת העיכול המנטלית של האם, המסייע לתינוק לקלוט חומרים בלתי נסבלים כך שניתן יהיה לפרקם ולהפכם לנסבלים עבורו. היכולת של האם לקלוט אל תוכה את התוכן המנטלי שהתינוק עצמו אינו יכול להכיל הופכת את האם למיכל הראשון המחזיק את המוכל, ולאחר מכן הופכת אותה יכולת לחלק מן הציוד המנטלי של התינוק (פלד, 2005).

באמצעות תהליכי רברי אינטואיטיביים עורכת האם טרנספורמציה של התכנים הפיזיים והמנטליים של התינוק והופכת חוויה רגשית למובנת ומשמעותית (סימינגטון, 2000). תהליך הרברי מאפשר לה להתמיר רישומי חושיים גולמיים של אותן חוויות רגשיות שעדיין אין להן ייצוג מנטלי אצל התינוק, ולהעניק להן משמעות נפשית באמצעות המיינד שלה. פונקציית האלפא של האם, והעיבוד שהיא עושה בתוכה, מעצימה את היכולת של התינוק להמתין לאמו מבלי לחוש אובדן של הייצוג שלה (שלקס, 2007). כשלתינוק ישנה "הבנה שהוא מובן" ומוכל על ידי האם, פוחתת אי הנוחות שלו ורכיבי ביתא הופכים לרכיבי אלפא.

באסוציאציה שלי, פונקציית האלפא של ההורה היא כעין "בית מעבר" לאותם חלקי "הומלס נפשי": פעמים רבות, האם קולטת את אותו כאוס נפשי הנחווה בגופו של תינוקה, ומוכנה לשמש כאכסניה להניח בה את אותם רכיבי נפש מאיימים, אותם רכיבי ביתא ארכאיים ולא ברורים. היא גם מסכימה לחוש את עוצמתם ולסבול מהם. בניגוד לתינוק, המנסה להיפטר מהם דרך השלכה אל תוך גוף האם, האם מביטה לאותו "הומלס נפשי" בעיניים, ואף מוכנה להזינו בנפשה ובגופה – עד שאותו רכיב "הומלסי" בנפש נרגע מעט, ואפשר לתקשר אותו ולחשוב עליו. האם מתמסרת לתהליך הזה בנפשה ובגופה.

במונחים קוהוטיאניים אפשר לומר שבזמן שההורה מבצע את הפונקציה ההכלתית הזו הוא מהווה עבור ילדו זולתעצמי מרגיע, מווסת ומכיל (קוהוט, 1978). קוגן (2010) מציעה כי מהמושג זולתעצמי עולה כי התקיימותו הנפשית של האדם נעשית בזיקה אל אחר, שמשמש כר צמיחה. זולתעצמי משמעו נוכחות של אחר אשר נחווה כ"אחר שהוא אני": "האופן שבו העצמי חווה את הזולתעצמי שלו, דומה לאופן בו אדם חווה את יחסו לזרוע שלו או כלפי חלק בגופו", כותב קוהוט (1978, עמ' 413).

מה קורה כאשר ההורה אינו מסוגל לבצע את הפונקציה הזו, כאשר "מערכת העיכול" המייצרת את פונקציית אלפא לא עובדת או לא פעילה דיה? כאשר האם עסוקה במתח של עצמה בזמן ההאכלה או במחשבות חודרניות, היא לא מצליחה לייצר את התגובה המדויקת לאותות שהתינוק שולח, והתינוק נותר חשוף לפחדיו וחווה אימה ללא גבולות בשל העדרו של מיכל מגן. הוא מוצף אז ברכיבי ביתא שאינם ניתנים לעיכול (Kullman, 2018; לנדאו, 1993).

לעיתים ההורה אף מוצף בחוויות ארכאיות משל עצמו, ובנוסף לאימה הלא מעוכלת של הילד עצמו, הוא חווה גם את התחושות המציפות והמאיימות של ההורה עצמו, את הכאב והשדים המושלכים לתוכו – מתוך תקווה לא מודעת כי הילד יכיל אותם. כשהילד הופך ל"מיכל הפוך" (לנדאו, 1995) וההשלכה נכנסת למרחב הנפשי שלו הוא חווה אימה ללא שם (Namless dread) (Williams, 1997; Bion, 1967). הוא הופך קולטן של פנטזיות לא מעוכלות ומוצף ברכיבי ביתא, גופים זרים עוינים שאין להם לאן להתנקז. במונחים קוהוטיאניים, בכר (2002) מתאר זאת כחילופי תפקידים בין עצמי וזולתעצמי.

 

הפרעת אכילה כניסיון למצוא מחסה גופני ל"הומלס הנפשי"

תינוק אוחז בפיו את פטמת אמו או את פטמת הבקבוק. למתבונן מהצד, רגעים אלו נתפסים כסצנה שגרתית בחיי התינוק הרך. רגעים אלו, בהם החלב מטפטף אל פיו של התינוק, מטפטפים גם את תפיסתו לגבי מהות העולם. במשקפיים הזעירות שהתינוק מרכיב על נפשו הזעירה, ההזנה ומה שמלווה אליה היא העולם כולו.

אך לפעמים קורה שמנגנון הרעב והשובע הטבעי שאיתו הגיע התינוק לעולם משתבש. תהליך הגדילה של התינוק אמור להתבסס על "עיכול משותף", וכשאין זה מתאפשר הופכת מערכת העיכול הנפשית לפיזית, ועלולה להתבטא בהפרעת אכילה. ואמנם, פעמים רבות ברקע של הפרעות אכילה אפשר לאתר כישלון במערכת היחסים בין המכיל למוכל (Williams, 1997). במונחים קוהוטיאניים אפשר לומר שבהיסטוריית החיים של הסובלים מהפרעות אכילה לא נכח זולתעצמי (קוהוט, 1978). בהתאם, בחוויה שלי, המפגש עם הסובלים מהפרעות אכילה הוא מפגש עם חוויות של תלישות ואימה שאינן מובנות ואינן ניתנות להמשגה מילולית.

אילו פתרונות יצירתיים מנפיקה נפשו של התינוק כדי להתמודד עם ההצפה של רכיבי ביתא? איזה סימפטום הוא כורה בתוך נפשו וגופו כדי למצוא מיכל שינקז מתוך נפשו את אותם רכיבים מרעילים? בספרה על הפרעות אכילה, הפסיכותרפיסטית ג'יאנה ויליאמס מציעה כי אנורקסיה היא דוגמא למערכת של "אין כניסה" (no entry) שמטופלים מפתחים כי להגן על עצמם מחוויית האימה, מערכת שהיא מכנה "פונקציית אומגה" (Williams, 1997).

ברוח דומה, הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל (1989) טוענת כי במקרים שבהם חוויות לא מצליחות להיות מודחקות ולא זוכות לייצוג בתוך העולם הפנימי – כלומר לעבור טרנספורמציה מביתא לאלפא – סביר שהנפש תגיב באמצעות תגובה גופנית. התגובה הגופנית תבטא באופן פרימיטיבי את החוויה, אך מבלי לתת לה משמעות ומבלי לתת לה פורקן ממשי – כמו בתקופת החיים הטרום-מילולית, שבה לנפש היתה גישה לגירוי אך לא למילה המייצגת אותו. מקדוגל מזהה צורה ספציפית מאוד של אי תפקוד גופני, שבה הגוף פועל באופן הדומה לתגובה ביולוגית לסכנה וכמו מנסה להיפטר מחומרים רעילים (למשל צואה) שנשארו "הדבר עצמו" ללא הסמלה או הדחקה. בשונה ממקדוגל, הפסיכותרפיסט הגופני אסף רולף בן שחר (תקשורת אישית, 2018) סובר כי האימה לא נוצרת מההשלכה של רכיבים נפשים אל הגוף, אלא כי רכיבי ביתא אינם מקבלים תגובה ונשארים בגוף ללא מענה.

אחד ה"פתרונות" שהתינוק מספק לעצמו הוא להמשיך "להיעזר "בגופו שלו במקום באובייקט המטפל. במצבים אלו לא נוצר גשר בין גופו של התינוק, העמוס ברכיבי ביתא, לבין הגוף של המטפל. טראומה הכרוכה ברגעי רעב שלא נענו בעיתם עשויה להוביל בהמשך לתבנית התנהגות המחליפה יחסים באוכל. זהו פתרון הנשען ברובו על העצמי, ולכן מקטין את הסיכון שהאחר יאכזב (אציל-סלונים, 2007). בהתאם, החולים באנורקסיה ובבולימיה אינם יכולים להישען על אנשים כממלאי צורכי זולתעצמי, ובמקום לפנות לאנשים כדי שימלא צרכים אלו – הם פונים לאוכל (בכר, 2002). אפשר לראות הסבר זה כגרעין ההמשגה של המחלה ושל ריפויה.

גם הפסיכואנליטיקאית אסתר ביק (Bick, 1968) מתייחסת לקשיים הקשורים לתלות ופרידה ולהפרעות אכילה כאשר האם אינה מהווה מיכל בטוח ויציב מספיק. כאשר אין משהו שמחזיק, אין אובייקט הממלא את הפונקציה של עור היוצר גבול, נוצרת תחושה של חוסר אינטגרציה. במקרים אלו, הצורך של התינוק בהכלה מייצר אצלו פנטזיה אומניפוטנטית שבה אין צורך באובייקט מכיל, ושלפיה הוא יכול להכיל את עצמו במקום האם שלא יכלה להכיל אותו. באופן פרדוקסלי, הפרעת האכילה לא מבטאת התפרקות אלא נועדה למנוע התפרקות ולתת תחושה מסוימת של שליטה. זהו מעין אמצעי חירום הגנתי, שבו הגוף עוזר לנפש לעבד את התחושות המאיימות.

מתוך כך, האוכל והגוף הופכים לביטוי של הרעילות שאינה מוכלת – הרעילות הנמצאת בעצמי. במונחים שהצעתי לעיל, הגוף והאוכל הופכים כך לבית ל"הומלס הנפשי". המשגה זאת מסייעת להסביר מדוע אצל הסובלים מהפרעות אכילה במקרים רבים "אוכל טוב" הופך במהרה ל"רע", שכן הטרנספורמציה הזו מאפשרת לנתב אל האוכל את רכיבי הביתא הבלתי נסבלים (Kullman, 2018). היא גם מסייעת להסביר את הצורך הדוחק של הסובלים מהפרעות אכילה "להיפטר" מהגוף ומהאוכל באמצעות הקאה, ספורט קיצוני, משלשלים, צומות וכדומה: זהו "פתרון" המאפשר להוציא חלקים מאיימים באופן קונקרטי ולהשיג תחושת הטיהור. ואכן, מניסיוני, השימוש בביטויים כמו "להרגיש טהורה" או "להרגיש נקייה" הוא שכיח כאשר מטופלות מתארות מעשים אלו מנקודת מבטן.

חרף הניסיון שצברתי כמטפלת במטופלים הסובלים מהפרעות אכילה, אני לא מתרגלת לכמויות השנאה והחרדה המנותבים לגוף בשם "הכמיהה האסטטית" הזו לרזון לאור מודל היופי המקובל. כל פעם מחדש אני מבינה בדיעבד כי השנאה הזו נמצאת ביחס ישר לפחדים הנובעים בין היתר מההצפה ברכיבי ביתא. אני נעזרת גם בהמשגה היונגיאנית של קונגר, לפיה הגוף הוא צל שעליו אנחנו מניחים חלקים דחויים מתוכנו (Conger, 1988).

 

גוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולתעצמי

כיצד עלינו כמטפלים לפרוס את המיתרים הנפשיים והגופניים שבתוכנו כך שחלקי עצמי ינקותיים של המטופל שעדיין לא התפתחה בהם השפה הסמלית או החשיבה יוכלו לבוא לידי ביטוי? איך יכול המטפל לא רק להקשיב ולהכיל, אלא גם להשתמש בהוויה הגופנית הנוכחת בחדר הטיפולים כדי לקדם טרנספורמציה?

כמוזכר, רוב הספרות הפסיכואנליטית מתייחסת לתהליך ההתמרה שמתרחש בנפשה של האם, ואילו גופה של האם מוזכר פחות; בהתאם, גם גוף המטפל מוזכר פחות בהקשר לתהליך זה. אף שמוכרת אמירתו של פרויד (1923) שהאני הוא "אני גופני", בפועל התייחסה הפסיכואנליזה הקלאסית לפרשנות העולה מתוך התחושות הגופניות ולא לחוויה הגופנית עצמה, כלומר התייחסה לגוף כסמל אך לא לגוף הממשי. גם כאשר התייחסה הכתיבה הפסיכואנליטית לגוף, ניכר פער בין כתיבה זו לבין הפרקטיקה הקלינית, שבה הגוף כמעט ואינו נוכח (Ramberg, 2006). כך, גוף המטפל לא היה שותף לתהליך הטיפולי ואף הוסתר מעיני המטופל.

אף שהפסיכואנליטיקאים מדור ההמשך של פרויד הקנו לגוף מקום רחב יותר בחשיבתם, והיו בקשר הדוק יותר עם הגוף, גם אצלם נתפס הגוף כמטאפורה לנפש, ולא כעומד בפני עצמו (בן עטר כהן, 2017). עם זאת, ניתן לאתר התייחסויות משמעותיות לגוף בטיפול בשולי הזרם המרכזי של הפסיכואנליזה: פרנצי (Ferenczi, 1953) ורייך (Reich, 1933) היו מהראשונים שהתייחסו לגוף כשלעצמו. פרנצי התייחס באופן ישיר לנשימה ושרירים, והאמין כי חשוב להתבונן בעמדה הגופנית של המטופל כחלק מהטיפול. הוא סבר כי היכולת לבטא אסוציאציות חופשיות קשורה ליכולת להרפות את מערכת השרירים. רייך התייחס לעיכובים התפתחותיים שונים שבאים לידי ביטוי באופן ההחזקה השרירית, שאותו כינה "שריון גופני".

בזרם המרכזי של הפסיכואנליזה, ראוי בכל זאת לציין את ויניקוט (1954), אשר מתייחס לקושי ולצורך של המטפל להחזיק את הנפש ואת הגוף של המטופל גם יחד. הוא מדמה את איש המקצוע המטפל בנושאים פסיכוסומטיים לאדם הרוכב בו זמנית על שני סוסים, רגל אחת על כל אוכף. בהמשך לכך, לפי הפסיכולוגית ברכה הדר (1997), הניסיון של המטפל להחזיק בו בזמן בנוכחות הגופנית והנפשית – הן שלו והן של המטופל – הוא אחד האתגרים התובעניים ביותר עבור המטפל. הדר מתארת נטייה אנושית לניתוק מהגוף, המתבטאת בפחד של המטפל מהאזורים ה"משוגעים" שלו, שלעיתים מנכיחים את עצמם באופן בלתי מילולי בגוף.

עם ההתייחסויות המעטות יחסית לתפקידו של הגוף הממשי של המטפל בטיפול פסיכואנליטי אפשר למנות את זו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ריקרדו לומברדי (למשל אצל אלרן, 2013), שמסביר כי דרך תשומת לב הקשבה לגופו שלו ואל התחושות הגופניות העולות בדיאדה הטיפולית יכול המטפל לבוא במגע עם תכנים לא מודעים, להביאם למרחב הטיפולי ולאפשר כך את תחילתה של מנטליזציה של חומרים שמעולם לא זכו לייצוג נפשי. משמעותו של "קשב גופני" או "ריכוז גופני" כזה אצל המטפל שונה מהתייחסות לייצוג הגוף או לדימוי הגוף (מילנר, 2006). הוא כולל השתקעות עצמית מכוונות בתשומת לב גופנית, מבלי לחפש אחר פרשנויות נכונות, ולמעשה מבלי לחפש רעיונות כלל. זהו קשב בעל מיקוד רחב, שהאובייקט שלו הוא התפיסה העצמית הפנימית של הגוף.

הפסיכולוגית טמסין לוקר (Looker, 1998) כותבת על עבודה עם מטופלים שכתינוקות שלא הצליחו לחוות חיבור בין הגוף לנפש באמצעות הקשר לגוף האם, מפני שאמם לא היתה מחוברת לגופה. במקרים אלו, לדבריה, הכרחי שהמטפל יפנה תשומת לב מתמדת לחוויות הגופניות שלו עצמו ושל המטופל ויהיה ער לחיבורים ולניתוקים בין הגוף לנפש. לכן, המטפל צריך לטפח את נוכחותו הגופנית בחדר הטיפולים. כאשר במרחב האנליטי הגוף הממשי והגוף המסומל מתקיימים בקשר זה עם זה ונבנים גשרים בין גוף למחשבות ולאַפקטים, המטופל יכול להרגיש את עצמו חי. לוקר מדגישה שהטיפול לא יהיה מרפא אם המטפל לא יתמסר לזרימת חוויות גופניות בזמן השעה הטיפולית.

לצד הכתיבה הפסיכואנליטית הכרחי להזכיר גם את הפסיכותרפיה הגופנית, זרם טיפולי רחב שצמח במקורו מרייך, המבקש להחזיק בו זמנית את הנפשי והגופני, ללמוד את השפה הגופנית הייחודית למטופל ולהשתמש בה לצד השפה המילולית. לפי אחת התפיסות המרכזיות בפסיכותרפיה הגופנית, אנו מבטאים תהליכים וקשיים התפתחותיים בגופנו, ובעיקר דרך מערכת השרירים (רולף בן שחר, 2013). הפסיכותרפיה הגופנית מציעה מודלים גופנפשיים המקשרים את הקיבעונות הנוצרים בגופנפש כתוצאה מטראומה ובין שלבי ההתפתחות האנושית.

על סמך הבנות אלו מתוך הספרות אני מבקשת להראות כיצד התייחסות המטפל לגופו ולגוף המטופל יכולה לסייע לו להפעיל את פונקציית אלפא עבור המטופל ולשמש עבורו כזולתעצמי שניתן להשליך לתוכו רכיבי ביתא לשם טרנספורמציה. לשם כך אביא כאן את תיאור הטיפול ביוסי, גבר שסבל מאנורקסיה, ואתאר כיצד הבנתי בדיעבד את הכשלים בתפקוד שלי כזולתעצמי וכגוף שעליו אפשר להשליך רכיבי ביתא ואת הקושי שלי להתחבר להווייתנו הגופנית, וכיצד חיבור למודעות גופנית שלי כמטפלת ומודעות להווייתו הגופנית של המטופל השפיעו על הטיפול.

 

יוסי, בחור כבן 30, גבוה ורזה מאוד. בהגיעו לטיפול סבל מאנורקסיה שהתפרצה במהלך לימודיו האקדמיים. הוא בן זקונים, ולדבריו כמעט ואינו מדבר עם הוריו או אחיו וללא קשרים חברתיים. הוא סובל מחרדה ודיכאון מאז גיל ההתבגרות ומטופל תרופתית. אמו סובלת מדיכאון מאז לידתו ובשל כך אושפזה לאורך השנים אשפוזים חוזרים ונשנים. מאז לידתו הוריו נעזרו במטפלות רבות עבורו, שהתחלפו במהלך השנים. נראה כי יוסי גדל במשפחה שנענתה לצרכיו הקונקרטיים, אך לא נערך בה שיח רגשי כלל. יוסי תמיד הרגיש לא רצוי, מפריע ובלתי נראה.

בהגיעו לטיפול יוסי סיפר שרוב הזמן הוא מסתגר בחדרו החשוך ולומד. לטיפולי הגיע לאחר שחזר מטיול בחו"ל עם אמו. במהלך הטיול החל לרדת במשקל, ובתוך שלושה חודשים ירד כ-22 קילוגרם. במקביל סבל מהתקפי אכילה בולמוסיים ועלייה בהיקף הפעילות הספורטיבית, שהיתה אינטנסיבית ביותר. למעשה, הוא הגיע לטיפול מחשש כי הישגיו הלימודיים יפגעו, שכן חלה גם ירידה ביכולת הריכוז שלו.

לפני שהגיע אלי היה במספר פגישות טיפוליות אך הגדיר את המטפל כאדיש, כ"קיר עם פה". התיאור הזה לכד את תשומת ליבי והכיר לי את רגישותו הגבוהה של יוסי לחוויה שבה הוא מרגיש שחווייתו לא זוכה להד.

כבר בפעם הראשונה שבה נכנס יוסי לחדר הטיפול צדו עיניי את שברירי מבטו החלול ואת ארשת פניו הרצינית והקפואה. הבעתו כמו נעצרה בממד זמן קדום ומאובן. גופו ונפשו נחוו על ידי כחלקים נפרדים, חלקים שאינם מוצאים מקום ובית להניח בהם את הווייתם. בהמשך הטיפול עלה כי כמו הגוף הרזה והמחודד שלו, גם עולמו הפנימי של יוסי נחווה כחד-ממדי. נראה היה כי מה שחשוב מבחינתו הוא העיסוק באוכל ומשקל, והצטיינות בלימודיו האקדמיים.

ניכר היה כי יוסי מתאמץ להחזיק את גופו. יכולתי לדמיין בתוכי את שרירי גופו המכווצים מעוצמת המאמץ לנכוח ולהיות בקשר בעולם הזה. הוא נאחז באדיקות בטקסים האנורקטיים שלו. זכורה לי היטב אחת הפגישות בימי הקיץ היותר לוהטים בשנה, ימים בהם רובנו מחפשים מפלט מהיר מהחום. באחד מהימים האלו יוסי יצא לרוץ בצהריים כ-15 קילומטרים אף שהיה חולה. בדיעבד הבנתי כי לא יכול היה להפסיק, שכן מבחינתו זוהי ריצה בה תלויים חייו, זוהי ההחזקה הקיומית המספקת לו אוכל וחמצן. רזונו הבולט, יחד עם החזקת גופו הנוקשה והשמוטה בו זמנית, גרמו לי לחוש כאילו אין מי שמחזיק את יוסי.

*

בשנה הראשונה של הטיפול, המפגשים עם יוסי הם כמעט ללא מילים. הוא מגיע לחדר ומבקש ממני לא לסגור את דלת החדר. הוא מביא את הווייתו הקדומה דרך פירוט מדוקדק של רשמיו החושיים, באופן חוזר ונשנה. הוא נראה חרד, וניכר שהוא מנסה להרגיע את עצמו באמצעות התייחסויות לטמפרטורה, לאור ולאוכל: "בחוץ יותר קר מאשר בחדר", "עכשיו יש יותר אור", "התחמם ביחס לשבוע שעבר", "אכלתי שלוש כפות אורז". כל האמירות האלו נאמרות בקול מונוטוני ומתכתי, למעט בתיאור האוכל, שם יש יותר חיות.

בשעות הטיפוליות באותה תקופה אני חשה מנותקת מעצמי ומגופי, לא מצליחה כלל לחשוב וחווה שעמום רב מהתכנים הלא ברורים, חסרי החיים, החזרתיים והמתישים שיוסי מביא. אני חווה שעמום וחוסר בהירות, ונזכרת באותו משחק ילדים בהם מחברים נקודות לכדי תמונה. באותה תקופה אני חווה רק נקודות, ללא כל תמונה ברורה. כל ניסיונות ההתקרבות שלי ליוסי, או לפחות מה שהבנתי אז כניסיונות התקרבות, נתקלות בחומה בצורה של ריחוק ובאופנויות של שתיקות לא נוחות.

*

באחת הפגישות אני לפתע שמה לב לאופן האינטנסיבי שבו יוסי שותה מים מבקבוקו: אני רואה את האחיזה הנוקשה בבקבוק, את המתח המלבין בקצות אצבעותיו, את המפגש המיוחל בין שפתיו לקצות הבקבוק, ואת צלילי הבליעה המהירים המדגישים את הרעב, המתח והחרדה. רואה איך הוא נאחז בבקבוק כאילו חייו תלויים בכך. ההבחנה הזאת מפשירה אצלי משהו מהקיפאון שהייתי עטויה בו מבלי לדעת. מנקודה זו חל שינוי ביכולת שלי להכיל ולהחזיק את גופו המתייסר, ואני מתחילה להיות נוכחת בהווייתו הגופנית, מעבר לאנורקסיה ממנה סבל. מרגע זה אני מתחילה להרגיש גם את תחושותיי הגופניות, והפעם מבלי לסלק או להקפיא אותן. אני מנסה להיות פתוחה לכל תחושה שמתעוררת אצלי ולהכיל אותה.

אני מתחילה לשים לב לחוויות חושיות לא מוכרות ושאינן ברורות לי: רוק ורעב מוגברים, כאבי גרון, וכאבים בכל אזור הפה והעיניים. גם חוויית השמיעה היא אחרת ואינה מוכרת לי: העייפות הנופלת עליי מביאה אותי לשמוע אותו ואת עצמי כמו מתוך צינור חלול. בנוסף, למרות הקרבה הפיזית ליוסי, אני רואה אותו לפרקים מטושטש, ופניו כמו מתעוותים כבתוך סצנה של סרט מצויר. שברירי חוויות אלו נחוות בתוך הכיווץ הרב אותו אני חשה בגופי, כיווץ המדבר את המתח והחרדה הלא מוגדרת הנחווית כנראה אצל שנינו.

יוסי אומר משפט ומחכה, אני לא מבינה את ההמתנה הזו. למה הוא מחכה? הרגעים שבהם הוא מחכה מלווים בנעיצת מבט ארוך בגופי. אני חשה לא בנוח בתוך גופי, מרגישה חשופה, נחדרת, כאילו ידיי ורגליי זרוקים במקומות שונים. אני רוצה לזוז, לסדר את אי הנוחות הלא ברורה והחשופה הזו.

יחד עם זאת, באותם שברירי רגעים אני מבינה בגוף כי כל תזוזה או אפילו מצמוץ קטן בעיניי ישחזרו את החוויה של יוסי שאין שם עיניים שרואות. בעוד שקודם לכן לא הייתי מודעת לנוכחות השרירית המאסיבית שיש לי בעיניים, כעת אני מרגישה ממש כאב בשרירי העיניים שלי. ברגעים בהם אני רוצה להסיט מעט את המבט או לתת לעין לנוח מעט, אני מרגישה שאני אוחזת בידיו רגע לפני נפילה מצוק, ושעם כל תזוזה מיותרת שלי יוסי עלול להישמט. ברגעים אלו גופי כמו הופך להיות גופו הכואב של יוסי הקטן. אני חווה בגופי את הפחד של יוסי לחדול להתקיים, ואולי לחדול להתקיים בתוך גופי.

*

לאחר כשנה של עבודה משותפת יש תחושה שעברנו לשלב אחר בטיפול. באחת הפגישות יוסי מגיע סוער ולא יודע למה. אני חווה את הסערה בתוך הגוף שלי ומתקשה לנשום. אני משתפת בכך את יוסי. גם הוא מרגיש את הקושי בנשימה. שנינו חווים סכנה קיומית. לא ברור מה ואיך. שנינו מחזיקים אותה. אני מווסתת אצלי את הקושי לנשום מתוך הסחרחורת העוטפת אותי. במקום הזה, לאט לאט, שנינו נרגעים. אני עושה פעולת הרגעה בתוכי – והרגיעה עוברת אליו, כאילו הדופק המהיר של שנינו מתלכד לרגעים לכדי דופק אחד רגוע יותר.

עם הזמן, ככל שאנחנו מצליחים יותר להדהד חוויות גופניות, יוסי משתמש יותר במילים. לראשונה הוא מביא חלום שבו הוא מדבר על כך שיהיה אדם על הירח ולא רובוט. יוסי מביא לראשונה בקיטועים את ההיבט הרובוטי, המוגן, שעמו הוא נע בעולם. בהמשך חוזרים בדבריו כחוט השני אזכורים השזורים ביניהם של החלק המוגן ושל החלק המותקף בתוכו, למשל בתיאור נוסף של חלום שבו מחנה של ניצולים מותקף על ידי חייזרים. אני מתרגשת מהיכולת של יוסי לחלום, שמתחילה להתפתח בתוכו.

ככל שלפחדים ולאימה שבאו לידי ביטוי בחוויות גופניות מתווספת שכבה מילולית וככל שחוויות הגוף הופכות נוכחות, יוסי מבטא פחות שנאה לגופו ופחות צורך להיפטר מהגוף שנחווה עד עתה כרעיל. צעד לאחר צעד, ובהרבה אומץ, יוסי לומד להסתכן ולוותר טיפין טיפין על מבנים וחומות ששירתו את נפשו וגופו המותקפים שנים כה רבות.

 

דיון

לפי הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה, שורשי האתיקה טמונים בהכנסת אורחים: מתן מקום מקלט לזולת, בית בו ימצא את הגנתו ומנוחתו (אצל קולקה, 2010). נראה כי בתקופה הראשונה של הטיפול ביוסי לא הצלחתי לפתוח את דלתות הווייתי ולתת מרחב ובית בתוך גופי ובתוך נפשי לרכיבי ה"הומלס נפשי" של יוסי. יוסי נאלץ להחזיק בעקשנות את גופו ואת הטקסים האנורקטיים בגלל העדר של זולתעצמי "המחולל בהתייצבותו האמפתית את העצמי" (קוגן, 2011; עמ' 277).

ביק (Bick, 1968) מציינת שבהעדר הכלה התינוק יחפש לו תחליף, משהו שייתן לו תחושה של החזקה. במופעים מורכבים של פתולוגיה, כמו אצל יוסי, המקור למצוקה לא נעוץ בהכרח בקושי בהפנמת האחר, אלא בהעדר המקום באחר, בשל קושי או סירוב של האובייקט להפוך לזולתעצמי (קוגן, 2010). נראה שבעמדתי הטיפולית שחזרתי בתקופה זאת מבלי דעת את הקושי של אמו להרגיש, להכיל ולהחזיק את הגוף הנוקשה והמתייסר הזה בתוכי, ולא סיפקתי ליוסי את החוויה של זולתעצמי שמפנה עבורו מקום.

בדיעבד הבנתי שבתקופה זו הייתי מותקפת ברכיבי ביתא מאיימים, ומשהו בי סירב לארח בתוכי את הווייתו הזוויתית הנוקשה והמצומצמת של יוסי, כנראה כדי להגן על עצמי לנוכח המתקפות הגופניות שחשתי. לפי ביון, לעיתים המקום בו פונקציית ביתא מושלכת עלינו כמטפלים הוא מקום לא ברור ולא ידוע; הוא מתייחס לאפשרות של מתן פרשנות פסיכולוגיסטית פיקטיבית על מנת לעקוף אימה ואי ידיעה בתוכנו (מהלאל, 2012), ונראה שהתקשורת שלי עם יוסי בתקופה זו נבעה ממקורות דומים.

כפי שתיארתי, יוסי גם הרבה לשתוק בתקופה זאת. התסכול של המטפלים בסובלים מאנורקסיה מול שתיקת המטופלים הושווה בספרות לתסכול של הורה לילדה אנורקטית המנסה להאכיל את בתו לשווא – ניסיונות המשאירים את שניהם רעבים, חסרי אונים וכעוסים (דנה ולורנס, 1999; Sabadani, 2004). יחד עם זאת, לעיתים השתיקה היא למעשה ביטוי למקומות רגרסיביים ומוקדמים בנפש שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי באופן מילולי, ודרך לתקשר אותם.

ברוח דומה, אפשר לראות את העיסוק המצומצם של יוסי בנושאי משקל וגוף כדרך לווסת את רסיסי הנפש המאיימים הנחווים בגוף ולנסות מבלי דעת להשליכם לתוכי. העיסוק שלו בגוף לא היה ביטוי סמלי של כאבו בדרך גופנית, שהרי בסמל יש ייצוג כלשהו, ואילו במקרה זה אין הסמלה ואין ייצוג. הוא נשא בגופו את האימה והכאוס וחש בעוצמה את רכיבי הביתא אשר לא זכו לייצוג בנפש ובחשיבה.

בתקופה הראשונה הגוף שלי היה מודר מהטיפול, לכן לא הבנתי את השפה שבאמצעותה ניסה יוסי לתקשר איתי. לא הצלחתי להתקרב ליוסי כי דיברנו בשפות שונות: הוא דיבר בשפה חושית טרום-סמלית וללא ייצוג, ואני התעקשתי לדבר איתו בשפה מילולית. שפת הגוף, שבה הוא דיבר איתי, כנראה לא היתה כלל סמלית אלא ממשית, ודרכה הוא צעק את החרדה והפחד. בגלל הפער הזה, בשלב הראשון של הטיפול לא הצלחתי להפעיל עבור יוסי את פונקציית אלפא ולהתמיר רכיבים חושיים מאיימים.

אך כאמור, בנקודה מסוימת הגוף שלי כמטפלת הנכיח את עצמו. אולי אין זה מקרה, שכן בשונה מהיחסים שמתקיימים בין המטפל למטופל בסיטואציה הטיפולית בכל הנוגע לדיבור, גוף המטפל וגוף המטופל הם סימטריים הרבה יותר, ולכן המטפל חשוף הרבה יותר ולעיתים המטופל "רואה אותו" ואת הגופניות שלו יותר מכפי שהוא מודע (חורש, 2005). בטיפול שאינו מערב תשומת לב של המטפל לגוף, העמדה המקצועית של המטפל מאפשרת לו כביכול להסתתר בכיסא ולהחביא את גופו, וכך לא להיות במגע עם הבושה שפעמים רבות כרוכה במקום החשוף של הגוף (הדר, 2008).

כאשר הרברי הוא על בסיס תחושות גופניות של המטפל, הוא נוגע באזורים פרטיים מאוד שלו, שכן לעיתים תחושות הגוף נחוות כפרטיות או מעוררות בושה יותר מאשר הזיכרונות או הפנטזיות העולות ברברי לא גופני. החיבור לגוף קשה יותר עבור המטפל, כיוון שנוצרת כך התערבבות עזה במיוחד בין גוף המטפל לגוף המטופל (ריק, 2014). אולם בנוסף לקושי, חוויית החשיפה היתה משמעותית ביותר עבורי, שכן החל מנקודה זאת כמו הסכמתי לחוש את הסיוט של יוסי לא רק בנפשי אלא גם בגופי, ומבלי לדעת הסכמתי להיות אכסניה עבור רכיבי ביתא שהשליך עליי. הרברי הגופני איפשר לי להתחיל להיות איתו בפגישות בסיטואציה דמוית חלום.

כדי שייווצר התהליך הספירלי שבו גוף המטופל משפיע על גוף המטפל ולהפך, המטפל נדרש להסכים להיות בעמדת אחדותית עם המטופל תוך ביטול הדואליות בין הצופה לנצפה, ולהסכים לחוות את עצמו לא רק כנפרד אלא כשותף בשדה אינטרסובייקטיבי. הפסיכותרפיה הגופנית מעבה את רעיונותיהם של קוהוט, ביון וויניקוט שהוזכרו לעיל על מרחבים אינטרסובייקטיביים ועל חיבור הנפשות של המטופל והמטפל באמצעות מושג ההדהוד, המתייחס ליכולת של המטפל להרגיש את חוויות האחר באמצעות גופו בתגובה לשיח לא מילולי. ההנחה מאחורי מושג זה היא כי המטפל והמטופל כאחת לוקחים חלק ב"עצמי" רחב יותר (רולף בן שחר 2013).

לוינס (Levinas, 1974) מתייחס לכך שההסכמה האתית לסייע בהחלמה של האחר אין משמעה רק לקיחת אחריות עליו, אלא בראש ובראשונה הסכמה להחליפו, להיות לו "הוא". ההסכמה שלי "להיות יוסי" התבטאה כאמור בחוויות גופניות שהתרכזו באזור העיניים והפה (כאבי העיניים שלא היו מוכרים לי), וכך הבנתי כי הקיבעון של יוסי קשור לשלב ההתפתחות הראשוני שבו מתאמץ התינוק ליצור קשר. בהקשר זה כותב רולף בן שחר (2013, עמ' 164): "הקיבעון בשלב זה מתרחש כתוצאה מפגיעה בוויסות הדיאדי [...] והתינוק חי בהרגשה שלא יהיה מי שיתמוך בו. התינוק מתמודד עם אימת מוות, ועליו למצוא פתרונות יצירתיים כדי לשרוד בעולם הזה".

ואכן, בתקופה זאת יוסי לימד אותי דרך השיח הגופני ביננו משהו על עולמו הפנימי של התינוק הנטוש בעגלה, ועל המאמץ שלו לחפש עיניים שיראו את מבטו המבוהל. הוא לימד אותי על פחדי מות וכיליון, על הקיפאון לנוכח הורה שאינו חי, ובעיקר על הפתרונות היצירתיים שיצר כדי לשרוד. למדתי על האופן שבו הפרעת האכילה והעמדה האנורקטית יכולות לספק מקלט לאותם מקומות כואבים השוכנים בנפשו המפוחדת של התינוק, אותו תינוק הנמצא בעוצמה בגופו של המבוגר.

כשהגוף שלי "הסכים" להכיר את החלקים ה"הומלסיים" שבנפשו של יוסי ולספק לרכיבי הביתא שלו "בית מעבר" יכולתי להתחיל לעכל עבורו את אותם מרכיבים ולהתקדם לעבר תנועה נוספת בתוך הקשר הטיפולי. לאחר שהגוף שלי קלט ונכח בכאב, יכולתי עם הזמן לתרגם זאת למילים: שיתפתי או הדהדתי ליוסי את התחושות הגופניות שלי ובדקתי האם גם הוא מרגיש כך. בהמשך ניסיתי למצוא את הדרך לווסת בתוכי את אי הנוחות הגופנית, מתוך הנחה שהוויסות שיתרחש אצלי יוכל לעבור ליוסי, מתוך העמדה הלא דואלית שבה שנינו נמצאים בתוך הקשר.

רולף בן שחר (2013) מציין שכאשר שיתוף המטופל בחוויית ההדהוד נעשה בצורה מתאימה, היא עשויה לחבר את המטופל למשאבים שלו ולהעמיק את הקשר והאמון בין שניהם. ואכן נראה שחלק מרכיבי הביתא הותמרו אצל יוסי למחשבה מודחקת, שבאה לידי ביטוי בחלומות שהחל להביא לטיפול.

 

סיכום ומחשבות לסיום

במופע "האמנית נוכחת" ב-2010 ישבה האמנית המיצג מרינה אברמוביץ' כ-600 שעות במוזיאון ה-MOMA בניו יורק, כל יום כעשר שעות, והזמינה אנשים לשבת מולה. היא לא דיברה, רק הנכיחה את גופה ועיניה ונוצר שם שיח: שיח מגוון ומרגש, שיח בין שני גופים. שיח ממשי ללא מילים. צפייה בתיעוד המיצג של אברמוביץ' ממחישה כיצד תהליכים ועיבודים תוך-נפשיים יכולים להתרחש בשפה גופנית קונקרטית, ולא בשפה מילולית בלבד.

במאמר זה עסקתי בתרומה הייחודית של השיח הגופני בטיפול וטענתי כי פונקציית אלפא וזולתעצמי, המוכרות מהספרות הפסיכואנליטית כפונקציות נפשיות, הן גם פונקציות גופניות. בעקבות רעיונות שמקורם בפסיכותרפיה הגופנית הצעתי לחרוג מההתבוננות בגוף הסמלי, ולנסות ללמוד את שפת הגוף הממשית של המטופל, שכמו כל שפה, ובדומה לשפה המילולית, יש לה חוקים וארגון (Bucci, 2011; Totton, 2015). גישות טיפול רבות רואות את גוף הסובלים מהפרעות אכילה כנושא משמעויות סמליות, הקשורות לאישיות ולהיסטוריה של המטופל, אולם דווקא במקרים של הפרעות אכילה התייחסות לשפת הגוף הממשית היא משמעותית במיוחד. מכיוון שההפרעה מתאפיינת בהתקשרות ראשונית לא מאורגנת, והתקשרות ראשונית מתהווה מתוך הגוף, יכול להיות יתרון ללמוד את הגוף של המטופל מתוך הגוף שלנו (Pinkas-Samet, 2018).

כפי שהראיתי באמצעות הטיפול ביוסי, הטיפול בהפרעות אכילה והמפגש האינטנסיבי עם הגוף החולה הממשי חושפים אותנו המטפלים למפגש אינטנסיבי עם הגופניות שלנו בתוך הטיפול (Orbach, 2004; Pizer,1997). זהו מפגש מורכב, חושפני ומעורר אי נוחות רבה. פעמים רבות, ה"פתרון" לתחושות המאיימות שחשיפה זו גוררות הוא ניתוק של המטפל מהגוף.

את האופנים השונים שבהם נכח הגוף הממשי שלי כמטפלת במפגש עם יוסי ניתן לסכם באמצעות הכותרות "הגוף הנסוג", "הקוף הקולט" ו"הגוף המעכל". "הגוף הנסוג" מתייחס למצב בתחילת הטיפול, שבו הן גופי והן גופו של יוסי היו מודרים מהטיפול בפועל. תיארתי קודם את הקושי שנוצר בטיפול כתוצאה מכך, אך אין זה אומר שעל מטפלים להיות מודעים לגוף כל הזמן. הפסיכותרפיסטית הגופנית שנער פנקס-סמט (Pinkas-Samet, 2018) מציעה שלפעמים דווקא חשוב לאפשר למטופל להיות ב-bodylessness (היות אי גוף), במיוחד כשהגוף נושא טראומה. לכך אוסיף גם את האפשרות של המטפל להיות "bodyless" (חסר גוף), אפשרות שאפשר לבחור בה משלושה טעמים: הצורך לכבד את החלקים הדיסוציאטיביים שלנו (שהרי גם הדיסוציאציה מהגוף היא אינפורמציה המועברת לנו בנוגע לחלקים הדיסוציאטיביים של המטופל, במיוחד בהפרעות אכילה; Shachar, 2017); הצורך במנוחה, התארגנות וויסות עצמי; והצורך להתרכז בדיבור, כאשר יש יותר מקום לייצוגי שפה. עם זאת, לניתוק כזה של המטפל מן הגוף יכול להיות ערך רק כאשר הוא חלק מפעימה בתוך טיפול הכולל פעימות נוספות, מחוברות יותר.

"הגוף הקולט" מתייחס לאופן שבו הבחנתי, מנקודה מסוימת בטיפול, בגופניות של יוסי וגם בגופניות שלי, גם כאשר בחרתי שלא להגיב לאותן חוויות חושיות. בדומה לפסיכותרפיה מילולית, לא כל קליטה חייבת לבוא לידי ביטוי, שיקוף ועיבוד פנימי. לדברי סימינגטון (1990), שתיאר הבדלים אלו בין תגובה מידית לבין תגובה מושהית, התגובה בטיפול לא צריכה לבוא ממקום של "react" אלא של "response": המטפל לא חייב להגיב באופן מיידי ולא צריך להיות מופעל על ידי הידע הנקלט, ותחת זאת עליו להפוך את האירוע לחלק ממנו דרך הרברי, בתהליך שהתוצר האקטיבי שלו הוא המחשבה.

"הגוף המעכל" מתייחס לאופן שבו בחלק השני של הטיפול עם יוסי גופי התמיר את רכיבי הביתא לרכיבי אלפא והחזיר אליו את החוויות החושיות במצב "מעוכל", לאחר שעברו עיבוד וויסות. שימוש זה בגוף מתבסס על הרעיון שכשם שרכיבי ביתא נערמים בגוף, כך גם העיבוד שלהם דרך פונקציית אלפא יכול להיעשות בגוף. זהו רעיון שחורג מההצעה המקורית של ביון, שהתייחס לרכיבים הסומטיים שברברי אך ייחס אותו לאזורים פרימיטיביים של החוויה, כשהמטפל אמור לשאוף לעבור מן הרברי הסומטי לסימבולי (Pinkas-Samet, 2018). ביון ראה במעבר מרכיבי ביתא לרכיבי אלפא כמעבר בין הגופני לנפשי, ובכך בעצם מיקם את הגוף כמשני בהיררכיה (בן עטר כהן, 2017).

להבנתי, בתוך הטיפול אמורה להיות תנועה גמישה בין הנוכחויות הגופניות השונות, לפי פרמטרים כגון שלב ההתפתחות של המטופל, השלב והאינטראקציה ביחסים, והמקום הנפשי והגופני של המטפל. תנאי מקדים לאפשרות להיות בתנועה גמישה בתוכנו ומחוצה לנו בין אופני הנוכחיות הגופניות השונות הוא ההסכמה המוקדמת לדבר בשתי שפות במקביל: שפת הגוף הממשית והשפה המסומלת, תוך כדי התבוננות מתמדת בקשר האינטרסובייקטיבי.

הטיפול ביוסי לימד אותי כי ההסכמה שלנו כמטפלים לחוש את הגופניות החשופה שלנו, את גופניות המטופל ואת הגוף המשותף המתהווה בתוך החדר עשויה להעצים את יכולתנו להתקרב להוויה של המטופלים, ללמוד את השפה הגופנית שבה הם מספרים לנו על מצוקותיהם, ובכך לצלוח את הפער בין הבנת הסימפטום למורכבות הטיפול. בטיפול ניסיתי לשאת את הגוף שלי – ולא את הנפש שלי בלבד – ולהשאירו בתוך מרחבי החדר על אף המורכבות, אי הידיעה והקושי שהיו כרוכים בכך. ניסיון זה הוא שאיפשר בהמשך לצלוח את הסימפטום האנורקטי.

 

הערות

[1] אף שבמאמר זה אני מתמקדת בשיח גופני הקשור למצבים מנטליים מוקדמים, חשוב להדגיש ששיח גופני ופתיחות למרחב הגופני מתאימים לכל שלבי ההתפתחות השונים, באופן, בצורה ובעוצמות שונות. בהקשר זה רלבנטית אזהרתה של ירום (2013), שטוענת כי התפיסה הרואה בגוף את התגלמות הקשר הדיאדי הראשונה בלבד מובילה לרדוקציה של התופעות הגופניות.

 

מקורות

אלרן, ר. (2013). מבט קליני על גוף וזמן במצבים מנטליים ראשוניים – סקירת יום עיון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 8/7/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2953

אציל-סלונים, ד. (2007). לטפל בבולימיה מהבטן. שיחות, כ"א (2),203-198.

אשל, ע. (2002). מחשבות על הכלה, הזדהות ועל האפשרות להיות. שיחות, כרך ט"ז (2).

בולס, כ' (2000). צלו של אובייקט. תל-אביב: הוצאת דביר. 245-212.

ביון ו.ר.(1962).ללמוד מן הניסיון. תל אביב:תולעת ספרים.

ביון ו. ר.(2003). במחשבה שנייה. תל אביב: תולעת ספרים.

בכר, א. (2002). הפחד לתפוס מקום. ירושלים: מאגנס.

בן עטר כהן, א. (2017). הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים. הוצאת רסלינג.

דנה, מ. ולורנס, מ. (1999). נשים אוכלות את עצמן. על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. תל-אביב: מודן.

הדר, ב. (1997). הגישה הטיפולית לגוף: מה בין פסיכואנליזה לבין טיפול בתנועה ואנליזה ביואנרגטית. שיחות י"א (2).

הדר, ב. (2008). השפעת הבושה על הנוכחות הגופנית. שיחות, כרך כ"ב (3).

וויניקוט,ד.ו. (1954) התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. ת"א 2009, עמ' 76-91.

חורש, ג. (2005), מחשבות על גופניות. הרצאה במכון הפסיכואנליטי, ירושלים.

ירום, נ. (2013). שפות הגוף. פרדס.

לנדאו, מ. (1993). מחשבות על מיכל ומוכל. שיחות, כרך ז' (2), 103- 110.

מילנר, מ. (2006). טירופו הכבוש של האדם השפוי. ישראל: תולעת ספרים.

מקדוגל, ג. (1989). תיאטרוני הנפש. דביר.

סימינגטון ג'., סימינגטון נ. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים.

פלד,א. (2005) פסיכואנליזה ובודהיזם - על היכולת האנושית לדעת. תל אביב: רסלינג.

צור מהלאל, ע. (2012). על חלקים בתוכנו המבקשים להיוולד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 8/7/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2885

רולף בן שחר, א. (2013). אנטומיה של טיפול. הוצאת פרדס.

קולקה, ר. (2010). בין הפצעה להתמוססות. מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של קוהוט. שיחות כרך כ"ה, (1).

קוגן, ק. (2011) היות זולת-עצמי - סיפור בראשית.שיחות כרך כ"ה, (3).

קוגן, ק. (2010) מעשה הפירוש בראי פסיכולוגית העצמי.שיחות כרך כ"ד,(3).

ריק, מ. (2014). גופניות המטפל כמצע לעבודת עומק אנליטית. שיחות כרך כ"ח, (2).

שלקס, א. (2007). כשהזמן עומד מלכת, מתוך הרצאה במסגרת האגודה הפסיכואנליטית, הרצליה.

Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. The International Journal of Psychoanalysis, 49(2-3), 484-486.

Bion, W.R. (1961). Experiences in Groups And Other Papers. London: Tavistock, pp. 139-189.

Bion, W. (1988). Notes on memory and desire. In E. B. Spillius (Ed.), New library of psychoanalysis, 8. Melanie Klein today: Developments in theory and practice, Vol. 2. Mainly practice (pp. 17-21). Florence, KY, US: Taylor & Frances/Routledge.

Bucci, W. (2011). The interplay of subsymbolic and symbolic processes in psychoanalytic treatment: It takes two to tango - but who knows the steps, who's the leader? The choreography of the psychoanalytic interchange. Psychoanalytic Dialogues, 21(1), 45-54.

Conger,J.P.(1988). Jung and Reich.Berkley, CA: North Atlantic Books, 2005.

Ferenczi, S. & Rank, O. (1924). The development of Psychoanalysis. New York & Washington: Nerv. Mental. Dis. Publ., 1925.

Ferenczi, S. (1953). The theory and technique of psychoanalysis. New York: Basic Books.

Freud, S. (1961). The ego and the id. New York, NY, US: W W Norton & Co.

Kohut, H., Wolf, E. (1978). "The Disorders of the Self and their Treatment"; An outline. International Psychoanalytic., Vol. 59, pp. 413.

Kullman, A. (2018),"Hunger for connection"; finding meaning in eating disorder. A lecture of the Israeli Association of Psychotherapy, Tel-Aviv.

Levinas, E. (1974). Otherwise than being: or, beyond essence. Pittsburgh, PA: Duquesene University Press.

Looker, T. (1998). "Mama, why don't your feet touch the ground?": Staying with the body and the healing moment in psychoanalysis. In L. Aron & F. S. Anderson (Eds.), Relational perspectives book series, Vol. 12. Relational perspectives on the body (pp. 237-262). Mahwah, NJ, US: Analytic Press.

Orbach, S. (2004). What can we learn from the therapist's body? Attachment & Human Development, 6(2), 141-150.

Pinkas-Samet, S. (2018). Somatic Aspects of Transference Dynamic in the Psychoanalytic Treatment. Unpublished doctoral dissertation. Bar-Ilan, Ramat-Gan.

Pizer, B. (1997). When the analyst is ill: Dimensions of self-disclosure. Psychoanalytic Quarterly, 66, 450-469.

Ramberg, L. (2006). In dialogue with Daniel Stern: A review and discussion of The Present Moment in Psychotherapy and Everyday Life. International Forum of Psychoanalysis, 15(1), 19-33.

Reich, W. (1933). Character Analysis. New York: The Noonday Press.

Sabbadini, A.(2004). Listening to Silence. British Journal of Psychotherapy, Vol 21, 229-240.

Shachar, Y. (2017). The subjective and embodied phenomenology of Dissociative Identity Disorder (DID) From a Body Psychotherapy perspective. Unpublished master’s thesis, Anglia Ruskin University. Cambridge, UK.

Symington, N. (1990). The possibility of human freedomand its transmission (with particular reference to the thought of Bion). Int. J. Psychoanal., 71: 95-106.

Totton, N. (2010). Being, having, and becoming bodies Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 5(1), 21-30.

Totton, N. (2015). Embodied Relating: The Ground of Psychotherapy. London: Karnac.

Williams, G (1997). Internal Landscapes and Foreign Bodies: Eating Disorders and Other Pathologies. London: Duckworth.

Winnicott, D.W. (1956). Primary maternal preoccupation. In: Through pediatrics to psychoanalysis. London: Karnac Books.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן לב, ד. (2018). גוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולתעצמי בטיפול בהפרעות אכילה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 14/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3744

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דורית כהן לבדורית כהן לב10/11/2018

תשובה לכרמלה כוכבי. כרמלה , ראשית תודה על תגובתך.
אכן הנכחת הגוף הממשי בטיפול אינה מתאימה רק להפרעות אכילה. הפרעת אכילה הנה מקרה פרטי לאפשרות להיות בקשר עם הגוף הממשי כדרך להגיע לרבדים נוספים ולהבין את המקומות הלא מילוליים ורבדים נוספים של המקומות המילוליים.

כרמלה כוכביכרמלה כוכבי8/11/2018

מאמר מעניין ומחדש בחשיבתו היצירתית. נראה לי כי ניתן ליישם את השימוש בגוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולת עצמי בעוד הפרעות פסיכוסומטיות למיניהן.
מעניינת במיוחד ההקבלה של פונקציית ביתא להומלס, להומלס נפשי.

כרמלה כוכביכרמלה כוכבי8/11/2018

מאמר מעניין ומחדש השמוש בגוף ובנפש של המטפל.