"לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר בין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק ב׳

"לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר בין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק ב׳

המתח בין יצירתיות והפרעת אישיות גבולית בכתיבתה של אלחנדרה פיסארניק

מאת מילי אפשטיין-ינאי

מאמר זה הוא הפרק השני בסדרה של שני מאמרים העוסקים בקשר שבין יצירתיות לבין תחלואה נפשית בכתיבתה של אלחנדרה פיסארניק. לקריאת הפרק הראשון.

במוקד עבודה זו שוכן הדיון בקשר שבין יצירתיות לבריאות נפשית כפי שקשר זה בא לידי ביטוי בכתיבתה של הסופרת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (1936-1972). האם התהליך היצירתי הוא בעל תרומה תרפויטית? האם אנשים יצירתיים נוטים למצבי רוח וחוסר איזון נפשי? אלו שאלות בעלות היסטוריה ארוכה ומשתנה, המשתקפת בעמדות רפואיות, חברתיות, אסתטיות ומוסריות. יצירתה של פיסארניק, הכוללת טקסטים ספרותיים, מכתבים ויומניה, תהווה מעין "תיאור מקרה" לבדיקת יחסי גומלין אלו.

מסיבה זו, מוצגת עבודה זו כסדרה בת שני פרקים נפרדים אך קשורים ביניהם קשר הדוק. הפרק הראשון פירט בקצרה את ההיסטוריה של המלנכוליה ושל דרכים לפרש את הקשר בין יצירתיות לבריאות נפשית. בנוסף, הוא דן גם במושג היצירתיות ובאופן שבו דימויים ומטפורות נותנים ביטוי עמוק ומורכב לקשר גוף-נפש ולחוויות המתלוות לקשר זה. פרק זה היה מעין "מבוא" לדיון ממוקד בכתיבתה של פיסארניק ובשאלות שהטרידו אותה לגבי שפיותה.

הפרק השני המוצג כאן יעסוק בהשערה לגבי תפקידן התרפויטי של הכתיבה והאמנות בחייה ובבחירותיה של המשוררת, כפי שאלו באות לידי ביטוי בטקסטים שכתבה. בפרק זה אני מדגימה בעזרת מעט פרטים ביוגרפיים וציטוטים מתוך יצירותיה של פיסארניק, את הקשר בין יצירתה לבין מצבה הנפשי שהלך והתדרדר עד להתאבדותה. לבסוף, אני מציעה השערה לגבי מקומה של הכתיבה בחייה של פיסארניק ומציגה אזורי ממשק בין יצירתיות לתחלואה נפשית. השערות אלו הנן, להבנתי, תרומה לחשיבה התיאורטית לגבי מקומה של האמנות כמזמנת ומאפשרת מרחב מעברי מוגן וגמיש, ה"מחזיק" ומכיל את הפגיעות הנפשית שהוצגה בחלק הראשון כמאפיין משותף לסגנון הקוגניטיבי והרגשי של מחלות נפשיות ואנשים יוצרים.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

אלחנדרה פיסארניק– פרטים הכרחיים

הסופרת והמשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (1936-1972) נולדה להורים יהודים מהגרים מאירופה, שאיבדו כמעט את כל משפחתם בשואה. נושא המוות היה קרוב לחווייתה מימי ילדותה. תחושות דכדוך, עצב, חוסר שקט עם עצמה ועם גופה ליוו אותה כל חיה, כפי שניתן להתרשם מיומניה.

פיסארניק למדה באוניברסיטה למדעי הרוח ב-1954 אך לא סיימה את לימודיה. במקביל, למדה ציור אצל אומן סוריאליסטי. בעקבות קריאתה הרבה, מצאה השראה בטקסטים של הסימבוליסטים והסוריאליסטיים הצרפתיים, בלא-מודע וגם בפסיכואנליזה. התחילה לפרסם בהיותה מאוד צעירה ספרי שירה רגישים (1955-1956-1958), בעלי דימויים מקוריים ושימוש ייחודי בקצב ובתחביר. הנה שיר שכתבה בהיותה בת 20 , הנותן ביטוי לייאוש המהותי שהתלווה אליה כל חייה¹

זהו האסון

זו השעה של הריק לא ריק

זה הרגע לשים מנעול על השפתיים

לשמוע לצעוק את המורשעים

להסתכל על כל אחד מהשמות שלי

תלויים על בלי-מה.

אדוני

אני בת עשרים

גם עיני הן בנות עשרים שנה

ובכל זאת הן לא אומרות דבר

אדוני

השלמתי את חיי בין-רגע

התמימות האחרונה התפוצצה

עכשיו זה אף-פעם או לעולם לא

או רק, בפשטות, היה.

                                (התמימות האחרונה, 1956)

השיר המצוטט מדגים את הנושאים האופייניים: הבדידות, הכאב, תחושות גופניות (פגיעה, קריסה, פיצול והיפרדות), הילדות האבודה ובמיוחד המוות וריקנות החיים.

בין 1960 ל-1964 שהתה בפריס, עבדה בתרגום ובהדפסה, התיידדה עם סופרים ואמנים, וכתבה את השירים שתפרסם בחזרתה לארגנטינה. מסיבה זו, בחרתי להביא במיוחד דוגמאות ממכתבים ומיומנה משנים הללו; הם משקפים את מצבי הרוח שלה ואת הזיקה שזיהתה בין אלו לבין פעילותה היצירתית. את ספריה החשובים ביותר הוציאה לאור בתקופה ההיא: ״העבודות והלילות״ (1965), ״הוצאת אבן השיגעון״ (1968) ו״הגיהינום המוזיקאלי״ (1971). בשנים אלה קיבלה מלגת גוגנהיים וגם פולברייט.

כל חייה היו מלווים במצבים דיכאוניים רבים ובחרדה, כפי שמתועד ביומניה ובשיריה. היא גם סבלה מהתנהגויות אימפולסיביות בתחומים רבים. היה לה צורך מתמיד לספק לעצמה חווית קיצוניות שיהפכו לחומרי שירתה ויחזירו לה "אחיזה" בעולם. התנודות הרבות במצבי הרוח שלה מתועדים לא רק בטקסטים הרבים שלה, אלא גם על ידי כל אלו שהכירו אותה, וזיהו את כשרונה כמו גם את שבריריותה. פיסארניק עצמה מתארת כך את עולמה הפגיע:

״מה אעשה כשאצלול בעולמות הפנטזיה שלי ולא אוכל לעלות בחזרה. כי פעם אחת זה יקרה. אלך ולא אדע כיצד לחזור. זאת ועוד, לא אדע אפילו שיש איזשהו "לדעת לחזור". ואולי, גם לא ארצה זאת״ (מכתב 3)²

מאז חזרתה לארגנטינה ב-1964 מצבה הבריאותי הלך והתדרדר. שירתה נעשה בשלה יותר וגם עגמומית, עצובה ומרירה. המשוררת חוותה את עצמה ננטשת ובודדה, ונראה כי שום קשר אנושי לא הצליח למלא את המרחב החלול בתוכה. יומניה מתעדים את המצבים של אזלות כוחות, הלוצינציה ואבדן הקשר עם הגוף ועם המציאות. הפיצול, ההיפרדות מהגוף, התחושה שכמה דמויות שוהות בתוכה – לא היו רק מוטיב ספרותי אלא חוויה קיומית. כפי שהיא עצמה כתבה באין ספור הזדמנויות, מצבים אלו היו הבסיס הקונקרטי לשירתה: הם היו השראתה כמו גם מגבלותיה.

"לילה אחד יישברו המראות, יישרפו אלו שהייתי, וכאשר אתעורר, אהיה היורשת של גופתי" (מכתב 11)³

ב-25 בספטמבר 1972, בהיותה בחופשה מהמוסד הפסיכיאטרי בו היא הייתה מאושפזת בשל דיכאון, התאבדה במנת יתר של כדורים. בסוף הלילה הארוך הזה בו לא מצאה עם מי להפיג את בדידותה, מימשה את המוות אותו חזתה הרבה שנים מראש.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

האם הביטוי האמנותי גילם כוחות מרפאים או כוחות מחלה ביצירתה של המשוררת? כיצד קורה שברגעים מסוימים "סדר" הכתיבה לא יכול היה לאפשר "רשת הגנה" מפני נפילה, ואז, תחושת ההרס והחידלון הביאו לקריסתה של נפשה?

לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב - על המתח בין יצירתיות והפרעת אישיות גבולית

חייה של פיסארניק התנהלו בין קצוות – מבחינתה, היה זה מעין תנאי לאפשרות של כתיבה. הקריאה במכתבייה ממחישה עד כמה הרגשות המופיעים בשירים הם ביטוי למצוקה נפשית מתמשכת וליכולת ייחודית להיות במגע מפוקח עם הכאב והזדקקות שלא ידעה שובע. להפריד בין חייה לבין יצירתה הוא מעשה כמעט בלתי אפשרי, מכיוון שהיא שאפה, לפי עדותה, לבנות את עצמה כדמות ספרותית. ניתן לטעון שמצד אחד, המשוררת התעניינה, קראה ותרגמה סופרים צרפתיים חדשניים בסגנונם ובחיפוש האסתטי שלהם, במקביל לחיפושים שלה עצמה, אך מצד שני, לא הסתפקה רק בהתנסות עם השפה או בהזדהות עם הנושאים של משוררים אלו, אלא שהיא הפכה את החיפוש למוחשי. גופה וחווייתה האקסיסטנציאלית הפכו מרחב להתנסות זו בין הקצוות, כדי שאפשר יהיה לכתוב, כפי שהיא עצמה מספרת ביומניה. כך, השאיפה להפוך את חייה לשירה, מצאה את דרכה לביטוי ממשי ולא רק סימבולי:

"הלוואי ויכולתי לחיות רק באקסטזה, כאשר אני עושה את גוף-השיר עם גופי, מצילה כל משפט עם הימים שלי ועם השבועות שלי, נושפת בשיר את נשיפתי, בד-בבד עם כל אות מכל מילה, שאנו מקריבים בטקסים של החיים"⁴

חוויות אימפולסיביות שהיא מתארת ביומניה וגם במכתביה לליאון אוסטרוב (Ostrov, 2012) הפסיכואנליטיקן שלה לתקופה מסוימת, הן מעין קרש קפיצה לאפשרות לכתוב:

"אני הורסת את עצמי עם סיגריות ואוכל. גופי לא סובל יותר. התקף מאתמול. חנק. זהו המחיר שאני משלמת על כך שמכרתי את חיי לשד החלומות בהקיץ" (יומנים, 163)⁵

אחר כך תבוא החרטה, התכניות לשנות את התנהגותה ולשמור על עצמה ועל בריאותה, תכניות שתמיד כשלו:

"בריאותי לא במיטבה. וויתרתי לגמרי על הקפה, על האלכוהול וכמעט לגמרי על הטבק. יש לי סחרחורות והתעלפויות [...]" (מכתב 16)⁶

ביומן שלה כתבה: "אני רוצה להפוך את עצמי לכתיבה, להפוך את חיי לאות מודפסת".⁷ למשאלה זו - ביטוים רבים, שכולם מופנים לאפשרות לחרוג מגבולות גופה ומעצמה בעזרת הנייר הכתוב. התהליך היצירתי הוא המאפשר להתגבר על המוות, לא להיכנע לשיגעון. כך, בעזרתו, האפשרות להמשכיות ולהישרדות הופכות לזהות אחת הבאה לידי ביטוי בכתיבה כמעשה מציל ומחלץ מכאב החיים, מעשה שיש בו הדים טרנסצנדנטליים במקצת, אך גם הדים לחיפוש אחר היפרדות מהגופניות המגבילה שלה. הרצון להפוך את גופה לשדה התנסות לא מכיר גבולות: אוכל, מין, פגיעה עצמית, נסיעה פרועה, חוסר שינה, כדורים. חוויות קיצוניות אלו, לפעמים מסכנות חיים, לפעמים אכזריות או פרוורטיות, מייצרות את עולמה הדימוי-האסתטי, ואת המקור החושני-חוויתי של המטפורות שלה. חוויות אלו מאפשרות את מעשה הכתיבה: הן מזמנות את המגע עם החיים המציאותיים, בעלי הערך, שיהפכו לטקסט כתוב. בלי טרנספורמציה אלכימית זו, פיסארניק לא רואה את עצמה מסוגלת לחיות:

״אני צריכה ליפות את הפנטזיות שלי, את החזיונות. אחרת, לא אוכל לחיות. אני צריכה להמיר, אני צריכה להסב את המצוקות ואת החסרונות שלי לחזיונות מוארים״ (מכתב 5)⁸

הקריאה ביומניה מבטאת את הקיום הבו-זמני של יצירתיות ייחודית ושל מאפיינים בולטים של הפרעה אישיות גבולית ודיכאון (Torres Gutiérrez 2004; Pérez-Rojas, 2003; Duero & Carreras, 2015). מצד אחד, אפשר לזהות את רוב המאפיינים של הסגנון הקוגניטיבי המיוחד שהוזכר לעיל כמייחד יוצרים (Damian & Simonton, 2015). מצד שני, היא נותנת ביטוי בחייה הביוגרפיים, ביומניה ובמכתביה לתנודות הנפשיות המיוחסים למצבי דיכאון עמוק ולהפרעה אישיות גבולית⁹, עם התנהגויות אובדניות מרובות. כך כתבה לסופר חוליו קורטאזר, שחי אז בפריס, לאחר אחת מהן:

״הגזמתי, כנראה. והפסדתי חבר ותיק מהאלחנדרה ההיא הזקנה שלך, שפוחדת מהכול חוץ מאשר (עכשיו, חוליו) מהשיגעון והמוות. (כבר חודשיים אני פה בבית חולים. הגזמות ואחר כך ניסיון אובדני, שלא צלח, לצערי)״.¹⁰

---

- פרסומת -

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

---

ה"אני" המדבר בשיריה, האלחנדרה שהמשוררת המציאה כזהות ביוגרפית וכדמות ספרותית גם יחד¹¹, הוא "אני" שמאפשר לה להפוך את חייה לאמנות, "על הדף", "על הנייר". "אני" זה מצטייר כאישיות שברירית, ערנית לסבלה, ולכודה ברגשות כואבים של ייאוש, של ריקנות קיומית ושל גועל והתאכזרות כלפי גופה. לפעמים, שיריה מזכירים את השיגעון ואת ההתאבדות כאפשרויות ממשיות. המוות של הדמות הספרותית, זו המדברת בטקסטים, "קרה" הרבה פעמים לפני שהדמות הביוגרפית אכן ממשה אפשרות זו:

״אני נוגעת בתחתית השיגעון שלי. ההלוצינציות מתרבות, עכשיו מפחדת [...] אני נלחמת פנים אל פנים כנגד השקט שלי, כנגד השממה שלי, כנגד זיכרוני המתפורר, כנגד תודעתי המושחתת...״.¹²

תהליך ההתפוררות הזה מעיד על חוסר היציבות בתחושת העצמי. בנוסף, החוויה של הפצע מדמם המתקיים בתוכה, תחושת הפיצול וההתרסקות של העצמי - כל אלו הן חוויות גופניות בעלות נוכחות עבור המשוררת, ולא רק מטפורה למצב הקיומי:

״אבל פה תוקפת אותי וגם פולשת לתוכי הראייה של מחלתי, של הפצע שבי. לילה אחד, היה כה חזק הפחד להשתגע, כה נורא, שעמדתי על הברכיים והתפללתי וביקשתי שלא ייגלו אותי מעולם זה שאני שונאת, שלא יעוורו אותי למה שאיני רוצה לראות, שלא ייקחו אותי לאן שתמיד רציתי להגיע״. (מכתב 4)¹³

חומרים אלו הם בו-זמנית ביטוי משוער למחלתה ואדמה מפרה לשירתה. המבנה המיוחד של שילוב ניגודים ברצף של פסוקיות ("שלא ייגלו אותי מעולם זה שאני שונאת [...] שלא ייקחו אותי לאן שתמיד רציתי להגיע") יוצר משפט בעל ריתמוס איטי וכבוש ורגש מחניק שהולך ומתגבר. תחביר מצטבר זה, שמשקף רצף דיבורי של משפטים מתגבבים, הוא אפיון בולט של כתיבתה, במקביל לשימוש במשפטים קצרצרים, שלפעמים מייצגים דוברים שונים.

בספרה הראשון, הארץ הכי רחוקה (1955) והיא רק בת 19, כבר באה לידי ביטוי המודעות הלשונית שאפיינה אותה ושהפכה אותה לאחת המשוררות החשובות בספרות הדרום-אמריקאית המודרנית. השיר המצוטט מצטייר כטקסט מרוכז, נעדר קישוטיות וחד הבחנה, בו מתגלה "קול" פגוע וייחודי ותחביר "שבור" ואסוציאטיבי, קרוב לסוריאליסטים וגם לשירה הרומנטית האפלה. הרווח שבין השאלה בשורה הראשונה לבין התשובה המטפורית בשורה השנייה מייצר מתח, כאב, תהום פעור בין רכיבי השיר וכן ממחיש את החלל הריק המחושב היטב שהוזכר בטקסט עצמו:

אני

הכנפיים שלי?

שני עלי-כותרת רקובים.

 

הסיבה שלי?

כוסיות יין חמוץ.

 

החיים שלי?

חלל ריק מחושב היטב.

אני מבקשת להציע שני צירים בעבודתה של פיסארניק השזורים זה בזה. האחד הוא הציר התמטי והשני הוא הציר התחבירי-לשוני.

הציר התמטי מתבטא במגוון מוטיבים המפתחים את הכורח הפנימי לתת מובן לסבל בעל הפנים הרבות: פיצול, ריקבון וגועל, דמיון בעל מאפיינים סדיסטיים-פוגעניים¹⁴, מוות, סבל וריקנות¹⁵. אך נושאים אלו הם לא רק סיבה לכאב ולפחד; הם גם מקור להיקסמות של פיסארניק מתחושות אלו:

"אני מפחדת ובכל זאת, אני מוקסמת, אני נרגשת בגלל כל המוזר והבלתי-ניתן-לפיענוח של מה שאני, של כל אלו שהן אני, ואלו שעושות אותי ומפרקות אותי" (מכתב 10)¹⁶

המוטיבים המוזכרים מופיעים כבר בתחילת דרכה (כפי שהודגם בשיר קודם) ומציירים את עולמה הסימבולי, בו אלחנדרה כדמות ספרותית ואלחנדרה כאישיות ביוגרפית מתערבבות והגבול ביניהן מטשטש:

החיים אבודים למען הספרות באשמת הספרות. מכיוון שהפכתי את עצמי לדמות ספרותית בחיים האמתיים, אני נכשלת בניסיוני לעשות ספרות בחיים האמתיים שלי, מכיוון שאלו לא קיימים: הם ספרות."¹⁷ (יומנים, 15/4/1961).

פיסארניק הייתה מודעת לקיצוניות שבה, ולמרות שלפעמים ניסתה להימלט ממנה, לרוב היא נענתה למשיכה אל הגבולות ואל הקיצון, כי הרגישה שחומרים אלו הם-הם היצירה שלה¹⁸, ועל-כן לא יכלה לוותר עליהם ועל המשיכה אליהם. התפיסה הרומנטית-סימבוליסטית של האומן כאישיות מיוסרת על סף השיגעון וכן האמונה בכך שהיצירה מזמנת מגע בלתי-אמצעי עם כוחות הלא-מודע והכאוס הנפשי מתגשמים הן בכתיבתה והן באופן שחיה את חייה. אין גבולות בין היצירה לבין החיים בנפרד מהאפשרות ליצור:

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

אני יודעת, באופן נבואי, שאמות משירה [...] אולי אני כבר מרגישה את התסמינים הראשונים: כאב במקום ממנו נושמים, תחושה של איבוד דם רב דרך איזשהו פצע שאיני ממקמת (11/8/1962, יומנים, 260)¹⁹

הציר השני מתבטא בעבודה כפייתית על השפה ומגבלותיה²⁰: השפה לא יכולה לבטא את המציאות, שנשארת תמיד לא מושגת, תהום פעורה. ציר זה, המביע את העולם הסמנטי-רגשי של המשוררת, מתגלה בבחירת השפה ותחבירה. מדובר בשימוש חושני ויוצא דופן במדיום האמנותי, השפה, כדי לבנות משמעות חמקמקה ונגוזה: השפה הספרדית הופכת בשיריה לשפה לילית, מסתורית ומתעתעת, המזכירה את רמבו (Arthur Rimbaud) אשר את שירתו תרגמה. בכתיבתה, פיסארניק מנסה לגעת בריק בולעני השוכן במרכז ההוויה: המשמעות מהבהבת אך לא ניתנת להשגה; האני מתפצל ומפריד בין העצמי לגוף שבו דר קול האני:

זנקתי מִמנִּי אל הַשַחַר.

הִשְאַרְתִי את גוּפִי לְצַד הָּאוֹר

וְשַרְתִי את עַצְבוּתוֹ שֶׁל הַנּוֹלָּד.

                          ב- העץ של דיאנה 

עַכְשָּו

בַשָּעָּה הַתַמָּה הַזאֹת

אֲנִי וּמִי שֶׁהָּיִיתִי מִתְיַשְבוֹת

עַל סַף מַבָּטִי

                         ב- העץ של דיאנה

המוות תמיד על יד.

אני שומעת את דבָרו.

רק אותי אני שומעת.

                         "שתיקות" (ב-העבודות והלילות, 1965)²¹

יש בה יכולת נדירה ליצור דימויים מוזרים, אפלים ומדירי שלווה תוך שהיא נעזרת בתחביר "שבור" ומהסס²². הנה דוגמה נוספת לתחביר זה וליכולתו להבליט מוטיבים חוזרים: הסתרה, השפה כמחבוא, פחד קיומי, פיצול:

ומה את הולכת לעשות

אני הולכת להתחבא בשפה

ומדוע

אני פוחדת

                 ״הגיהינום המוזיקלי״, 1971

הפער שבין מילה למילה מורגש, ונוצר מתח מוחשי בניסיון לומר משהו החומק את הביטוי. השפה מצטיירת כמרחב בו ניתן להסתתר, בו האני הלא-מילולי, "המוחש" כחוויה ראשונית של פחד²³ (מנטישה? מהבלעות? מפרידה?) יכול להיהפך ללא נראה, למאפשר מראית-עין של חיים מקובלים. נדמה לי שהמושג "תהום השפה" עליו מדברת הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר (2013) בכותבה על השפה הפסיכוטית, יכול לתת ביטוי לתחושת המוזרות שבשפתה.

קל לזהות בתיאור תמציתי זה של יצירתה ושל חייה את הפגיעות הרגשית ואת הפתיחות לחוויות חדשות שמתארת קרסון (Carson, 2011a, 2011 b) כסממנים משותפים ליצירתיות ולתחלואה הנפשית. לאורך השנים, אפשר לזהות בשירתה את תהליך השקיעה במרחבי המחלה, הייאוש והפיצול. במקביל לו, מתנהל תהליך משלים: הקריסה של הממד הסימבולי בשפה, שהופכת למכשיר שלא מספק להבעת רגשותיה. כך, הבדידות המתעצמת, ותחושת השליטה, הביטחון והערך שהכתיבה יכלה לספק כרשת הגנה מכילה, הולכת ומאבדת מכוחה ומיעילותה:

״השפה זרה לי. זאת מחלתי. אפסיה מבולבלת ומוסוות [...] לכל יש שם אך השם לא מתאים לדבר אליו אני מתייחסת. השפה היא אתגר בשבילי, מחיצה, משהו שמגרש אותי, משאיר אותי מבחוץ״ (יומנים, 286)²⁴

לסיום - הכתיבה כאפשרות וכמילוט

בין היתר, אני כותבת כדי שלא יקרה את הדבר שאני מפחדת ממנו, כדי שמה שפוגע בי לא יהיה, כדי להרחיק את הרשע. אומרים שהמשורר הוא מטפל דגול. במובן הזה, הפעילות הפואטית משמעותה לגרש, לכשף וגם לתקן. לכתוב שיר זה לחרוש מחדש את הפצע הראשוני, הקורע-לב. מדוע כולנו פצועים?²⁵

בקטע זה מיומנה של פיסארניק, השירה עצמה מצטיירת כאפשרות היחידה לתיקון החוויה הקיומית, לגירוש הפחד והרוע (Carson, 2011 a,b), לריפוי ולחיים בעלי ערך. ביכולת לכתוב טמונה התקווה להימלט מהרס המחלה ומהכאוס שהיא מחדירה אליה. תהליך הכתיבה הוא תהליך תרפויטי, המסוגל להעניק תחושה של שליטה והתמודדות עם הכאב והחולי, אך יחד עם זאת, התהליך עצמו מצריך לחרוש שוב ושוב את הפצע הראשוני, את הפרידה הבלתי נסבלת מדבר-מה אהוב שאליו היא תזדקק כל חייה. הכתיבה מהווה כך שדה של אפשרויות יצירה, הישרדות, שליטה וביטחון, בו החלקים החולים והבריאים שבנפש יכולים להימצא בכפיפה אחת. תהליך היצירה מזמן אפוא, "מרחב מעברי ביניים" המאפשר איזון עדין בין חולי לבין יצירתיות. במרחב זה ניתן לנסות צורות ביטוי והתנהגות מבלי להיכנע לכוחות ה"בורגנות" של המציאות הנתעבת, וגם לא לקולות המפחידים הבוקעים מבפנים. במקביל, הכתיבה היא מרחב מילוט מהכאב הממשי שהתערסל בגופה, מהפחד הקיומי ומטרדות העולם, ועל-כן הכתיבה מספקת מסגרת הגנה והכלה. הכתיבה מאפשרת רווחה נפשית ופיתוח של שינוי תודעתי ביחס למחלה או למצוקה הנפשית (Carson, 2011a). דף הנייר לא נקרע תחת משקל הכאב, האלימות והכיעור שפיסארניק כותבת עליהם: דף הנייר - הוא סובל הכול ושומר הכול. הנייר שעליו היא כותבת, מיטונימיה של התהליך היצירתי בשפה, מצליח להחזיק את החוויות המפחידות ואת ההלוצינציות המתפרצות ולהכיל אותן על ידי טרנספורמציה בטקסט בעל ממד אסתטי²⁶. להבדיל, הגוף והנפש הולכים וקורסים תחת משקלן. כל עוד אפשר לכתוב, יש כוח מניע שמחזיק את העצמי בקיומו, במתח הזה שבין סבל לכוח, בין היסחפות לכאוס לבין תחושה של שליטה אומניפוטנטית בו.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

כאשר האפשרות לנוע בין הקצוות מתמוטטת, גם היכולת להישען במחלה ולהיעזר ביצירתיות כהגנה נסדקת, זה הרגע בו השמש השחורה של קריסטבה קורסת ומתנפצת לרסיסים. חשוב להזכיר שחיפוש זה ל"רשת הגנה" שתוכל להחזיק את כאבה ולהכיל אותו התנהל לא רק במרחב האסתטי אלא גם במישור הבין-אישי. למרות החברויות הרבות, חלקן לאורך שנים, היא לא מצאה נוכחות אנושית שתוכל להחזיק את הפצע ולמתן את הבדידות באינטנסיביות הבלתי מתפשרת שהיא הייתה זקוקה לה. בערב בו יצאה מחופשה מבית החולים הפסיכיאטרי בו הייתה מאושפזת, ולא הצליחה להשיג מבין חבריה, מישהו שיוכל להיות אתה בערב זה, כדי לא להישאר לבד עם פחדיה, זהו הערב בו היא שמה קץ לחייה.

במגוון היצירה שהשאירה, הגלישה מטקסטים של מכתבים ומיומן לשירה היא טבעית לה – שפה אחת שמאפשרת לה להוציא לאור את עולמה. ועדיין, העולם אפל, מפחיד ומאכזב. כפי שכתבה ביומנה- כולם עזבו אותה, ואף אחד לא אוהב אותה; ואת האהבה והרוך שהיא מחפשת, היא לא יכולה כבר להשיג בעזרת השירה.

אני נוטה לחשוב שהכתיבה הייתה עבור אלחנדרה פיסארניק "קרש הצלה" - האפשרות להילחם בכוחות ההרס והכאב ששכנו בה וכך לתת להם מובן וצורה (Pérez-Rojas, 2003; Silvia & Kaufman, 2010; Carson, 2011 a). חומרים אישיים הפכו לחומרי הגלם של יצירתה, תהליך שהיא עודדה באופן מודע. המאפיינים של מחלתה, הפגיעות והרגישות שלה- אלו חידדו את ערנותה למצבי התודעה יוצאי הדופן שהיא חוותה, שהפכו לרכיבים אסתטיים בתפישת עולמה. היא בנתה את עצמה כדמות ספרותית, וכך המחלה "שירתה" אותה בעיצוב דמות זו, עד שהעצב והפחד היו יותר מדי והמילים איבדו את יכולתן להביע. ניתן לומר שכוחות היצירה היו הכוחות הבריאים והמייצבים ששמרו את שפיותה עד שעולמה קרס והשקט הנורא השתלט. ההתפרקות שעליה כתבה מגיל צעיר מאוד התממשה.

כפי שהיא האמינה- ההמשכיות מתקיימת על הנייר, בזכות היצירה. בלעדיה, היא הייתה עוד דמות חסרת מנוחה ואכולת פחדים, עוד חולה במוסד פסיכיאטרי (כפי שכתבה בעין בוחנת ובערנות גדולה). בזכותה - היא הפכה למשוררת ששינתה את שפת השירה בספרדית. במתח שהיא מייצרת בין החשוף לנרמז, בין המיוחד לגועלי, בין העדין לרקוב, אפשר אולי לחוש את ההיקסמות שהיא עוד מעוררת.

הערות

1. התרגומים לטקסטים נעשו על-ידי המחברת, אלא אם צוין אחרת.
המקור הספרדי של השיר ״התמימות האחרונה״ - ״La última inocencia״ (1956):

Es el desastre
es la hora del vacío no vacío
es el instante de poner cerrojo a los labios
oír a los condenados gritar
contemplar a cada uno de mis nombres
ahorcados en la nada.
Señor
tengo veinte años
también mis ojos tienen veinte años
y sin embargo no dicen nada
Señor
he consumado mi vida en un instante
la última inocencia estalló
ahora es nunca o jamás
o simplemente fue.

2. Qué haré cuando me sumerja en mis mundos fantásticos y no pueda ascender. Porque alguna vez va a tener que suceder. Me iré y no sabré volver. Es más, no sabré, siquiera, que hay un «sabervolver». Ni lo querré, acaso (Carta N.º 3).

3. Una noche se romperán los espejos, arderán las que fui y cuando despierte seré la heredera de mi cadáver (Carta N.º 11).

4. Ojalá pudiera vivir solamente en éxtasis, haciendo el cuerpo del poema con mi cuerpo, rescatando cada frase con mis días y con mis semanas, infundiéndole al poema mi soplo a medida que cada letra de cada palabra haya sido sacrificada en las ceremonias del vivir.

5. Me estoy destruyendo con cigarrillos y comida. Mi cuerpo no soporta más. Ataque de ayer. Asfixia. Es el precio que pago por haber vendido mi vida al demonio de los ensueños» (Diarios, 163).

6. Ando bastante mal de salud. Renuncié absolutamente al café, al alcohol y casi al tabaco. Tengo vértigos y desfallecimientos […] (Carta N.º 16).

7. Deseos de escriturarme, de hacer letra impresa de mi vida.

8. Necesito hacer bellas mis fantasías, mis visiones. De lo contrario no podré vivir. Tengo que transformar, tengo que hacer visiones iluminadas de mis miserias y de mis imposibilidades (Carta 5).

9. מאפיינים בולטים: (1) מאמצים קיצוניים להימנע מנטישה, אמתית או מדומה. (2)דפוס חוזר של  מערכות יחסים בין-אישיות עזות ובלתי יציבות. יחסים אלו נעים בין הקצוות מאידאליזציה להפחתת הערך. (3) הפרעה בזהות: הן בתחושת העצמי והן בדימוי עצמי בלתי יציב באופן בולט. (4) אימפולסיביות שיכולה להביא לנזק. (5) התנהגות אובדנית או התנהגות של פגיעה עצמית. (6) חוסר יציבות רגשית ושינויים חדים במצבי הרוח (7) תחושת ריקנות כרונית. (8) כעס עז ולא תואם, וקושי לשלוט בו. (9) חשיבה פרנואידית או תסמינים דיסוציאטיביים חמורים. ראו: גיל ושות', 2015; DSM, 2000.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

10. Me excedí, supongo. Y he perdido, viejo amigo de tu vieja Alejandra que tiene miedo de todo salvo (ahora, oh Julio) de la locura y de la muerte. (Hace dos meses que estoy en el hospital. Excesos y luego intento de suicidio —que fracasó, hélas)

11. פיסארניק התלבטה בין כמה שמות, הן בשירה והן בחיים שלה (בלומה, בלימל'ה, סשה)

​​​​​​​12. Estoy tocando fondo en mi demencia. Las alucinaciones se multiplican, ahora con miedo […]. Estoy luchando cuerpo a cuerpo con mi silencio, con mi desierto, con mi memoria pulverizada, con mi   conciencia estragada.

13. Pero aquí me asalta y me invade muchas veces la evidencia de mi enfermedad, de mi herida. Una noche fue tan fuerte mi temor a enloquecer, fue tan terrible, que me arrodillé y recé y pedí que no me exilaran de este mundo que odio, que no me cegaran a lo que no quiero ver, que no me lleven adonde siempre quise ir

14. ראו הנובלה הקצרה: הרוזנת צמאת הדם (1971) שם מתוארת התנהגותה של הרוזנת, הרוצחת 650 נערות בעינוים ובזדון על מנת לשמר את צעירותה. הסיפור מביע את ההיבט המאיים של האדם הנתון בחופש מוחלט להוציא לפועל את דמיונותיו, מבלי להיות כבול למוסר או לחברה, מבלי חרטה. זהו מימוש פנטזיות אכזריות וקיצוניות.

15. נדמה לי שמיותר לציין שמניפה זו של נושאים אישיים לכתיבה חופפת את המאפיינים בולטים של הפרעה אישיות גבולית.

16. tengo mucho miedo y no obstante estoy maravillada, fascinada por lo extraño y lo inextricable de todo lo que soy, de todas las que soy y las que me hacen y deshacen (Carta 10).

 17. La vida perdida para la literatura por culpa de la literatura. Por hacer de mí un personaje literario en la vida real fracaso en mi intento de hacer literatura con mi vida real pues ésta no existe: Es literatura.

18. קרסון  (Carson, 2011 a) טוענת שהאנשים היצירתיים, לא ממהרים להיפרד מהסימפטומים וממצב המחלה, כי רואים בהם צוהר לעולם היצירה וההשראה:

״Because highly creative people may rely on the cognitive manifestations of shared vulnerability to access altered states of consciousness that inform their work, they may be better served by treatment goals that aim for partial rather than complete neutralization of psychopathology symptoms. Creative people may prefer to tolerate higher levels of symptomatology […]״

19. Sé, de una manera visionaria, que moriré de poesía. […] Tal vez ya sienta los síntomas iniciales:        dolor en donde se respira, sensación de estar perdiendo mucha sangre por alguna herida que no ubico. 11 de agosto de 1962 (Diarios, 260).​​​​​​​

20. בפרק הראשון למאמר זה, כתבתי על האופן שנוצרים הדימויים והמטפורות, ועל הקשר שלהם לחוויה הגופנית הראשונית. מידע זה רלוונטי בעיני להבנת החוויה של משוררת זו, הצפונה בגופה ובפצע הכאב שבו. הדמויים המוזרים שלה צומחים מחוויה זו, ועל כן הם לא מילוליים, אלא טרום-מילוליים, דבר הבא לידי ביטוי בשפתה הקטועה, המרמזת ולא-אומרת.

21. שני התרגומים הללו נעשו על-ידי המשוררת טל ניצן.

22. דיון מפורט במרכיב זה של שירתה מתבקש, אך הוא חורג את גבולות מאמר זה, שלא מתמקד במדיום היצירתי עצמו.

23. ראו, למשל, מכתבים 6 ו-12, בספרה של Ostrov, 2012.

24. El lenguaje me es ajeno. Esta es mi enfermedad. Una confusa y disimulada afasia. […] Todo tiene nombre pero el nombre no coincide con la cosa a la que me refiero. El lenguaje es un desafío para mí, un muro, algo que me expulsa, que me deja afuera (Diarios, 286).

25. Entre otras cosas escribo para que no suceda lo que temo, pera que lo que me hiere no sea, para alejar al Malo. Se ha dicho que el poeta es un gran terapeuta. En este sentido, el quehacer poético implica exorcizar, conjurar, y además reparar. Escribir un poema es rearar la herida fundamental, desgarradora. ¿Porque todos estamos heridos?

26. הסבר זה על תפקיד האמנות כמרחב מחזיק ומכיל מתבסס על שימוש אנלוגי של המושגים שפתחו וויניקוט וביון כדי לתאר את תפקיד האם ביחסה עם התינוק, ומחיל אותו על תחום הכתיבה.

מקורות

אילוז, א׳ (2008). אינטימיות קרה - עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ-המאוחד. מאנגלית: יורם שדה.

אליגיירי, ד׳ (2013). הקומדיה האלוהית: תופת. ירושלים: הוצאת כרמל. מאיטלקית: יואב רינון.

אמיר, ד׳ (2013). תהום השפה. ירושלים: מגנס.

אריקסון, מ׳ (1996). קולו של מילטון אריקסון. הוצ' נורד.

בן ציון כוכנוביץ', י׳ (2013). יד המקרה? צירופי מקרים בתוך טיפול באמצעות אמנות. פסיכולוגיה עברית, ספטמבר 2013. נדלה: 15-1-2016.

גוטין, ג' (1997). יופי של שיגעון, ב- גלילאו – המגזין הישראלי למדע ואקולוגיה, 21.

גיל, צ׳, וילינסקי, ג', יופן, א׳, בר אל, ח׳. (2016) בין גבוליות לסכיזואידיות: הימנעות לעומת כאוטיות ביחסי אובייקט – חלק א-ב-ג. נדלה ב13/7/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=3415

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

וורגן, י׳ (2007). התאבדות וניסיונות התאבדות בקרב בני נוער (מסמך עדכון). ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

ויניקוט, ד׳ (1995). משחק ומציאות. תרגום יוסי מילוא. תל אביב: עם עובד.

ויצטום, א׳ ולרנר, ו׳ (2009). גאונות ושיגעון. היחסים המורכבים בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה. תל אביב: אריה ניר הוצאה לאור.

חזות, ת׳ ושגב-שהם, א׳ (2006). כוחה של היצירה בעבודת התקווה ובחוויית ההתקשרות שבין מטפל למטופל. פסיכולוגיה עברית, יוני 2006. נדלה ב-15-1-2016.

מרקמן סינמנס, ד׳ (2013). כשהחסוי הופך לגלוי. פסיכותרפיה באמצעות אמנות. תל-אביב: רסלינג.

סולומון, א׳ (2004). דימון של צהרים – אנטומיה של דיכאון. תל אביב: עם עובד.

סטור, א׳ (1983). הדינאמיקה של היצירה. תל אביב: ספרית פועלים.

פוקו, מ׳ (2009). תולדות השיגעון בעידן התבונה. תל אביב: הוצאת כתר. מצרפתית: אהרון אמיר.

שביט, ז׳ (1996). מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. פרק 1.

American Psychiatric Association (2000). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM). Arlington: American Psychiatric Association. Revised edition.

Bucci, W. (2005). The interplay of Sub-symbolic and symbolic processes in Psychoanalytic Treatment, Psychoanalytic Dialogues 15(6): 855-873.

Buk, A. (2009). The mirror neuron system and embodied simulation: Clinical implications for art therapists working with trauma survivors, The Arts in Psychotherapy 36, 61–74.

Calafell-Sala, N. (2011). Los diarios de Alejandra Pizarnik: una escritura en el umbral. Castilla. Estudios de Literatura, 2: 55-71.

Carson, S. (2011 a). Creativity and Psychopathology: A Shared Vulnerability Model. Canadian journal of psychiatry. Revue canadienne de psychiatrie, 144-152.

Carson, Shelley (2011 b). The Unleashed Mind. Scientific American mind, 22-29

Cassirer, Ernst, (1968). Antropología filosófica. Introducción a una filosofía de la cultura. México: Fondo de cultura económica.

Damian, R. and Simonton, D.K. (2015). Four Psychological Perspectives on Creativity. Emerging Trends in the Social and Behavioral Sciences: An Interdisciplinary, Searchable, and Linkable Resource. Pp.1–15.

Duero, Dante Gabriel y Carreras, Xilenia (2015). Un análisis fenomenológico y narrativo de los “Diarios” de la escritora Alejandra Pizarnik. Athenea Digital, 15(1), 31-63.

Freedberg, and Gallese, V. (2007). Motion, emotion and empathy in esthetic experience. Trends in cognitive science 11 (5): 197-203.

Jackson, Stanley W. (1986). Melancholia and Depression: From Hippocratic Times to Modern Times. Yale: Yale University Press.

Kaufman, J. & Sternberg, R. (2010). The Cambridge handbook of creativity. Cambridge: Cambridge University Press.

Kristeva, J. (1987). Soleil noir: Dépression et mélancolie. Paris: Gallimard.

Lakoff, G. & Johnson, M. (1981). Metaphors we live by. Chicago: University of Chicago Press.

Langer, S. (1957). Problems of art. New York: Charles Scribner's Sons.

(1962). Philosophical Sketches. Baltimore: The John Hopkins Press.

Lieberman, J. Nina (1977). Playfulness. Its relationship to imagination and creativity. London: Academic Press.

McHale, B. (1987). Postmodernist Fiction. New York and London: Methuen.

Milner, J. C. (1995). L’Oeuvre claire. Lacan, la science, la philosophie. Paris: Seuil.

Moran, S. (2010). The roles of creativity in society, In: James, Torrance, & Robert, Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp 74-87).

Northwood, H. (1998). The Melancholic Mean: the Aristotelian Problema XXX. Paper presented at World Congress of Philosophy, Boston, Mass.

Osche, R. (1990). Before the gates of excellence. The determinants of the creative genius. Cambridge - New York: Cambridge University Press.

Ostrov, Andrea (2012). Alejandra Pizarnik & León Ostrov. Cartas. Buenos Aires: Titivillus.

Pérez-Rojas, Concepción (2003). A propósito de Alejandra Pizarnik. Creación, locura y retorno. Cauce: Revista de filología y su didáctica,26: 391-414.

Pizarnik, A. (1994). Obras completas. Poesía y prosa. Buenos Aires: Corregidor.

Runco, M. & Abert, R. (2010). Creativity research - A historical view. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp. 3-19). Cambridge: Cambridge University Press.

Runco, M. (2010). Divergent Thinking, Creativity and Ideation. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp. 413-440). Cambridge: Cambridge University Press.

Shengold, L. (1981). Insight as metaphor. Psychoanalytic Study of the Child, 36, 289–306.

Silva, P. & Kaufman, J. (2010). Creativity and mental illness. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity, pp.382-393.

Simonton, D.K. (2005). Are Genius and Madness Related? Contemporary Answers to an Ancient Question. Psychiatric Times, Cultural Psychiatry. May, 2005

Sontag, S. (1983). Illness as metaphor. London: Penguin books.

Spector-Person, E., Fonagy, P. & Figueira, S.A. (eds.) (1995). On Freud's "Creative Writers and day-dreaming". London: Yale University Press.

Sternberg, R. (ed.) (1991). The nature of creativity. Cambridge: Cambridge University Press.

Torrance, P. (1991). The nature of creativity as manifest in testing. In: Robert, Sternberg (ed.). The nature of creativity (pp. 43-75). Cambridge: Cambridge University Press.

Torres G., Carlos L. (2004). Alejandra Pizarnik. In: Especulo: Revista de estudios literarios. Universidad Complutense de Madrid. http://www.ucm.es/info/especulo/numero28/alepizar.html