בין תנועה לקיפאון: סקירת הספר "בצלמנו כדמותנו" מאת צביקה תורן
מאת שלומית ברסלר
הספר "בצלמנו כדמותנו" הינו יצירה מורכבת של פסיכולוג שהוא גם צלם, אשר משלב בעבודתו הטיפולית את הצילום (פוטותרפיה) ככלי המעמיק את ההתבוננות בסיפור חייו של המטופל ומעשיר את הדיאלוג הטיפולי. לא בכדי אני עושה שימוש במושג "יצירה", שכן נוכחים בספר מעשי יצירה שונים: צילומים אמנותיים, כתיבה פואטית פרי עטו של המחבר המלווה את הצילומים, וכן תיאורים של מפגשים עם מטופלים המדגימים אופני שימוש שונים בתצלומים בתהליך טיפולי, וכתובים בנימה אישית, כמעט ספרותית.
ד"ר צביקה תורן הוא פסיכולוג ותיק שלצד עבודתו בקליניקה ניהל במשך שנים רבות שרות פסיכולוגי, נוסף על לימוד והנחיית סדנאות במוסדות אקדמיים ובכנסים מקצועיים. בשנים האחרונות הוא מפתח את תחום הצילום האמנותי, ומשלב בין עיסוקיו כמטפל, מורה ומנחה, לבין הצילום. כל זאת במרחב המשותף של הפוטותרפיה.
"כל רגע בחיינו חולף ולעולם לא ישוב", כותב צביקה תורן במבוא לספרו בצלמנו כדמותנו, ומוסיף "הצילום משמר רגע שחלף ואיננו עוד". כלומר, התמונה המצולמת מתוארת כאן ככלי לשימור, להקפאה, להפיכת דבר (או רגע) חי - לדומם. למרות זאת, בקוראי את הספר ובמפגש עם התצלומים והכתיבה, חשתי כי הספר מזמין אותי דווקא לתנועה. למעין שיטוט בין שלושת המרחבים הקשורים לעיסוקיו של מחברו: מרחב התמונה (הצילום) הויזואלי, המרחב הבינאישי המתקיים בחדר הטיפולים והמרחב האינטימי של המחבר ככותב. למעשה, גם בתוכנו וגם בצורתו מקיים הספר דיאלוג עשיר בין תנוחה (דוממת) לבין תנועה, בין הסטטי לבין הדינמי, ובכך קסמו בעיני.
ועוד בהקשר של הדיאלוג בין הקבוע למשתנה, עולה במחשבתי ספרה מאיר העיניים של דנה אמיר (2008) על המימד הלירי של הנפש, זה "שאינו רק מצוי בכל נפש אלא גם מתנה במובן בסיסי ביותר את הקיום הנפשי" (עמ' ט). דנה אמיר מסמנת את גבולותיו של המרחב הזה כמתקיים בין היסוד המתהווה של העצמי, התופס את העולם והעצמי כמשתנים ללא הרף, לבין היסוד המתמשך של העצמי, התופס את העולם כרציף וצפוי במידת מה. ככל שמידת האינטגרציה בין שני יסודות אלה בנפש גדולה יותר, כך מכונן בה, בנפש, מימד לירי בעל איכות גבוהה יותר "המאפשר לנפש את החוויה השלמה של עצמה ושל העולם" (עמ' י"א). בספרו של צביקה תורן מיוצגים שני המימדים הללו - הנח והנע, הקבוע והמשתנה - והדיאלוג ביניהם, בכמה וכמה אופנים, תכניים וצורניים, והם יוצרים מגוון שלם, עשיר ורב מימדי.
שלושה הם שערי הספר: שער "עצים", שער "בתים" ושער "מחול". שלישייה זו מגלמת, בתוכן הכתוב ובנושאי הצילום, את הדיאלוג בין סטטיות לתנועה: הבית כמבנה בחלל התחום בגבולות ומושתת על מרכיבים סטטיים כיסודות, קירות ומשקל; המחול כהתרחשות בזמן - רגע נמצאת ובמשנהו כבר איננה; והעץ ששורשיו נטועים במקום אחד באדמה אך הוא משתנה וצומח.
הדיאלוג הזה שבין סטטיות ותנועה הזכיר לי את שירה הקצר והיפה של אמילי דיקנסון - a word is dead:
A word is dead
When it is said,
Some say.
I say it just
Begins to live
That day.
בדומה למילה הנאמרת וטיבה החמקמק המתואר כאן, הצילום, הטיפול והכתיבה - כפי שהם מובאים ו"מדברים ביניהם" בספר הזה - נמצאים על קו התפר, קו חי ונושם, בין קיפאון לבין תנועה.
הצילום הוא הקפאה של רגע חולף. אולם, כאשר אנו מביטים בצילומים היפים והרגישים המובאים בספר, התמונות יוצרות בתוכנו תנועה. זו צומחת מתוך המפגש בין מה שראה האמן ולכד בעדשתו, לבין רגש אישי שלנו המושלך על העץ הבודד, על הבית ההרוס או על הרקדנים המרחפים בחלל.
הטיפול שחלקים ממנו מובאים בתיאורי המקרה שבספר, עניינו ליצור תנועה במקומות שקפאו. אם מתוך הצפה והתגוננות מפניה, אם מתוך הדחקה, אם מתוך כעס או אובדן שלא עובדו ונשארו גולמיים, הלוכדים את המטופל בתוך קורי גולם שאינו מאפשר בקיעה והתפתחות. בתיאורי המקרה המופיעים בספר מודגם השימוש בתצלומים ככלי המסייע לחולל את התנועה הזו.
הכתיבה גם היא מעשה שבכוחו להפוך התרחשות דינמית שהתקיימה במציאות או בדמיון, בעולם החיצוני או הפנימי, לתוצר דומם, חתום באותיות על גבי הדף. תוצר זה ביכולתו להתעורר לתחייה מחודשת בלב הקורא ולחולל תנועה ושינוי. בנפש הקורא צומח הקסם הזה, החמקמק והמופלא, אם הוא נותן למלים הכתובות "לעשות בו" (כמאמר המשוררת יונה וולך בשירה "תן למלים לעשות בך").
המרחב המחבר בין שלושת המרכיבים האלה לכדי שלמות אחת בספר הוא תחום הפוטותרפיה. במבוא לספרו כותב המחבר על הקשר בין צילום לטיפול, מפרט מעט מן ההיסטוריה של הקשר הזה, ומסביר מה הוא מאפשר בטיפול: "השימוש בצילומים יכול לשמש כמפתח כניסה לאזור הדמדומים שבין דיבור ישיר וקונקרטי לבין דיבור מטפורי מרומז ומרוחק, או דווקא כעימות ישיר עם חומר שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 8). הוא מדגים זאת בתיאורי המקרה, בהם מודגש כוחם של הצילומים ליצור מרחב ביניים בו ניתן לספר על יחסים ומצבי חיים מבלי לדבר עליהם ישירות, ומאידך לפגוש באמצעותם אמת, שמילים היו אולי מטשטשות ומכסות.
באחד מתיאורי המקרה המובאים בספר אנו נפגשים עם מטופל המטיל ספק בכוחו של הטיפול לסייע. רק מתוך סקרנות נענה המטופל להצעת המטפל ומביא עמו שישה צילומי ילדות, כולם מן הזמן "שלפני שהתקלקל הכל". דוקא השאלה של המטפל לגבי תמונה שלא רצה להביא מעוררת תנועה רגשית במטופל, שעד לאותו רגע היה מאופק ומרוחק. התמונה שנמנע מלהביא היא של סבו וסבתו, וכאשר הם מוזכרים פורץ ועולה ממנו זעם על הוריו, שבמקום לגדלו בעצמם הפקידו את גידולו בידי הסבים. המטפל מגיב בהכלה ובהבנה לכעס, והמטופל שולף אז תמונה נוספת - צילום בלתי מחמיא של הוריו. כעסו עליהם משתקף בתמונה "הלא יפה" שהוא בוחר לשאת עמות מיד בארנק. באחד המפגשים הבאים מופיעים תצלומים נוספים, מבויימים או מעובדים, המנכיחים את כמיהתו של המטופל לתיקון העבר, באמצעות תמונה מעובדת בתוכנת פוטושופ שלו ושל הוריו בתקופה בה חי עם סבו וסבתו. משאלה נוספת של המטופל היא יצירת עתיד טוב יותר עם אשתו, כזה שיפצה על הבדידות שמלווה אותו כל חייו, המתבטאת בצילום בו ביקש ממנה לחבק אותו. המפגש עם הצילומים במרחב שבין המטפל למטופל מאפשרים איפוא תנועה מורכבת של קרבה ומרחק כלפי אירועי החיים. הם משמשים מצע להשלכה ומזמינים ריחוק בטוח מן הדיבור הקונקרטי, ובו זמנית מנכיחים ויזואלית את הדמויות שמאכלסות את חיי הנפש של המטופל. תנועה זו מאפשרת דיאלוג חדש של המטופל עם דמויות אלו ועם האופן שבו הופנמו בו, לצד התבוננות קדימה לעבר החיים והיחסים הבין-אישיים שהוא מבקש ליצור לעצמו.
המחבר בספרו נותן לתמונות לעשות במטופליו, וגם בו. מתחת לצילום של עץ רחב צמרת ושופע ירוק הוא כותב: "יש מי שליבו טוב עליו. גם ענפיו ועליו טובים. טוב לו במקומו. מחובר לאדמתו... והעתיד רחב וארוך ופרוש על פני מרחבים רבים. מכאן ואילך" (עמ' 15). בצמוד לצילום של בית הרוס, שרק קיר אחד שלו נותר עומד, חלונותיו פרוצים והשמים ניבטים דרכם, הוא כותב: "מקום לנפש. משוועת שיהיה לה מקום סגור, אוסף, מחזיק ופתוח. לא כאן. לא הפעם הזאת" (עמ' 35). בצמוד לצילום של רקדנית הנראית כמרחפת באויר, ללא אדמה או קרקע, נכתב: "לעוף... להשתחרר מכוח הכובד, גם אם יש בזה סיכון מסוים" (עמ' 65). התמונות הופכות עבור המחבר, ובהמשך גם עבור הקורא, מטאפורה ה"מתניעה" תהליך של התבוננות לנפש פנימה, למשאלותיה, כמיהותיה וכאביה.
מאחר והספר יוצר מארג של שלושה מרחבי התבוננות המתקיימים בו זמנית בעולמו של המחבר - הצלם, המטפל והכותב - קשה לסווגו למסגרת מקובלת של ז'אנר, ולהחליט על איזה מדף ימוקם: זה של הספרות המקצועית-טיפולית, זה של אלבומי האמנות (הוא מודפס במתכונת אלבומית צנועה) או זה של ספרי ההגות והשירה. גם בהתחמקותו מהגדרה ממשיך הספר ומקיים את הדיאלקטיקה שבין גבולות ותנוחה לבין תנועה והשתנות. שמו של הספר – הלקוח מתוך הפסוק התנ"כי "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו) – העלה אצלי מחשבות באשר לקשרים שבין בריאה לבריאות. בין העובדה שנבראנו בצלם מסויים, לבין האופן המתמשך בו אנו בוראים וממשיכים ובוראים את דמותנו - ביצירה (צילום וכתיבה), בהתבוננות בעולם הנשקף אלינו ממנה ודרכה, ובטיפול.
מקורות
אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. ירושלים: הוצאת מאגנס.
וולך, י'. (1985). צורות. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
תורן, צ. (2017). בצלמנו כדמותנו. אופיר ביכורים.
Dickinson, E. (1924). The Complete Poems of Emily Dickinson. Boston: Little, Brown.
