כשההעברה הבין דורית מאתגרת את התיאוריה ההתייחסותית
סקירת הרצאה על העברה בינדורית של טראומה
מאת גיל עמיחי
סקירה והרהורים בעקבות הרצאתה של ד"ר סו גרנד, אורחת המסלול ההתייחסותי של התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א ושל הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. ההרצאה נערכה ב-5.4.2011 בתל-אביב.
כיצד מתרגמים את המילה rupture לעברית – בקע? שבר? קרע?
מילה זו הדהדה שוב ושוב לאורך ההרצאה של ד"ר סו גרנד, פסיכואנליטיקאית התייחסותית מניו יורק, שעסקה בהעברה בינדורית של טראומה מסיבית וברעיון של שבר בטיפול. לדברי גרנד, בחשיבה ההתייחסותית הנוכחית מוסבר השבר במונחים של enactment (שחזור, הפעלה) – מושג אשר אִפשר לפתוח ולדבר על מה שבאמת קורה בין מטפל ומטופל, להתבונן בנקודות תקיעות ולרכך תחושות בושה וכישלון אצל המטפל (ראו סקירתי הקודמת: עמיחי, 2010). אולם, לדעתה, המונח איבד מכוחו המרפא וההיוריסטי, ושימוש היתר שנעשה בו גורם לכך שהוא מצמצם במקום להרחיב. לדבריה, נוצר "משבר ידע", הקורא ליצירת מושגים חדשים. היא מציינת כי שימוש במונח enactment להסבר הקרע בטיפול שתציג הוא בוודאי שימוש נכון, אך לטענתה אינו מוביל לשום מקום.
גרנד מציגה טיפול קשה וסבוך, כשגם גופה של המטפלת שותף בקאונטרטרנספרנס: המטופלת, "אנה", מגלמת שילוב בלתי אפשרי של מצבי עצמי של תוקפן וקורבן: היא בת ביולוגית לגרמניה, ונמסרה עם לידתה לאימוץ, לאם יהודיה. האם המאמצת שרדה כילדה את אימי השואה. הוריה נרצחו לידה, והיא הסתתרה תחת ערימת גופות וברחה ליער, שם חברה לפרטיזנים. כשבגרה נישאה והיגרה לדרום אמריקה, שם התחתנה. לזוג לא היו ילדים. לאחר שאימצו את אנה, האב המאמץ נפטר, והאם שקעה לדיכאון פסיכוטי ומתוכו התייחסה לילדתה באופן קונקרטי כנאצית, התעללה בה וכלאה אותה. דוד מבוגר לקח חסות על האם והבת, דאג להן כלכלית, אך לא היה נוכח רגשית. אנטישמיות גואה בדרום אמריקה החריפה את המצב.
אנה מגיעה לטיפול בהיותה כבת 40 ולה מספר ילדים שאינם בחזקתה, מאבות שונים. אובדנית, באה בדרישות כספיות ובריוניות לאימה ודודה המזדקנים. מכורה לסמים, אלכוהול ומין, ועוברת תהליך גמילה. אנה מעולם לא סיפרה חלום בטיפול, אך יצרה סיוטי לילה אצל המטפלת.
גרנד מספרת על שתי נקודות שבר בטיפול באנה. נקודת שבר אחת – בתקופה בה יש תחושה של התקרבות ביניהן, וכשהמטופלת מגיעה מצוננת, היא מציעה לה תה ושתיהן שותות. המטופלת מספרת לראשונה את הסיפור המלא על ניצול מיני בזמן היותה ילדה, אשר בוצע על ידי ידיד משפחה, בעצמו ניצול שואה. כשסיפרה זאת לדודה הוא לא האמין לה. המטופלת בוכה וגרנד מתייחסת לכך שהרגישה נבגדת בידי כולם, שאימה לא רצתה לאבד עוד מישהו אחרי שאיבדה כה הרבה בשואה ולכן לא האמינה לה. גרנד גם אומרת לה שהיא הייתה ה"גרמניה" והם "היהודים" ולכן הרגישה שיכלו להקריב אותה. המילים נוגעות עמוק במטופלת שבוכה. ובו בזמן – המטפלת מריחה משהו שרוף, חוששת ששכחה את הקומקום על הגז ומחליטה למהר למטבח שמא תפרוץ שריפה שתאיים על קיומן. במטבח אין כל אש. המטפלת חוזרת לחדר ועדיין, בחווייתה, ריח שריפה ממלא את האוויר. גרנד מבינה כי זו הלוצינציית ריח, שהיא אמה של המטופלת בגיל 10 המריחה את גוויות הוריה הנשרפות. היא חוזרת לחדר רועדת. לדבריה התלבטה אם לשתף את המטופלת באופן כלשהו בתחושותיה, ואולי טוב היה אם הייתה יכולה לקשר למטופלת את השחזור בו "הנאצי" פוגע שוב בתחושת הביטחון וההדדיות. מנקודה זו, גרנד חשה משותקת, ושחלק ממנה היה "אילם ומת". היא אמנם נמצאת ומדברת בפגישות הבאות, אך חלק מעצמה נחווה על ידה כ"גוויית העצמי של האם שלא שרד את הטבח". ועם זאת, מנקודה זו מתחיל תהליך סימולטני של החלמה ושל התגברות החיוניות. יחסיה של המטופלת עם אימה ודודה, וכן יחסיה עם בנה משתפרים. אנה מבטאת רצון בקשר של אהבה אינטימית עם גבר.
בנקודת שבר שנייה, המטופלת עושה הכנות למעבר לארץ אחרת לאחר שמצאה שם קשר של אהבה. היא מספרת שתיתן את שני החתולים שלה לווטרינר ל"הרדמה". המטפלת מתעניינת אם הם חולים, והמטופלת משיבה בטון שנחווה על ידי המטפלת כ "ברוטליות קרה" – שלא, היא נוסעת ומה היא אמורה לעשות איתם, בודאי שלא תשלם על "שמרטף". המטפלת נהיית מבוהלת ומתפרצת, באופן שחשה שאינה יכולה להימנע ממנו, חושבת על כך שפעם החתולים היו לאנה לנחמה וכיום הם חפצים שאין בהם צורך: "אלה יצורים חיים וחסרי ישע, ואת הולכת להרוג אותם מכיוון שזה לא נח? החיים הם מקודשים, וחתולים מורדמים כשהם חולים מדי על מנת לחיות", וכשהמטופלת מנסה להתווכח, המטפלת ממשיכה "זה הנאצי שיורה ביהודים... שולח אותם לגז... אף פעם לא תהיי בריאה ולא תהיה לך אהבה אמיתית אם הקשר החדש שלך יהיה מבוסס על הריגת יצורים תמימים שסומכים עלייך, רק משום שלא נח איתם. את תהיי חולה שוב מלהרגיש מרושעת... אל תעשי את זה!". אין צורך לציין, אומרת גרנד, כי היא מתפרצת לעתים נדירות וכמעט אינה אומרת למטופליה מה לעשות. המטופלת מספרת שבעבר נעלה חתול ששרט את בתה והניחה לו לגווע ברעב.
בהמשך השעה מספרת המטופלת סיפור מחריד ומזעזע עוד יותר: בהיותה בת 11 שמשה כשמרטפית לתינוק, אותו נהגה לחנוק בנשיקה עד שהכחיל ופרפר, ואז שחררה אותו. לאחר מספר פעמים סירבה לשמש לו יותר כשמרטפית. גרנד אומרת לה שארועים אלה הגבירו את תחושת הרוע שלה, וכך את המזוכיזם שלה וההרס העצמי. עם זאת, היא מחזקת את יכולתה העצמאית של המטופלת לחדול מההתעללות בתינוק. בסוף הפגישה המטופלת הסכימה לא להרדים את החתולים. גרנד חשה אחרי הפגישה בחילה, מפנטזת לבטל את הפגישה הבאה ומספר דקות לפני הפגישה עצמה היא מקיאה. בפגישה, המטופלת מספרת שלא הרדימה את החתולים וכי היא מחפשת להם בית מאמץ. הפעם גרנד לא מדברת אתה על נאצים ויהודים כי אם על חוויית היותה מאומצת: "החתולים הם את כתינוקת, אימך הביולוגית לא יכלה לטפל בך, ולך הייתה מגיעה משפחה שתאהב אותך באמת, ואת לא קיבלת; אולי תוכלי לתת זאת לחתולים..." , ובפעם אחרת: "אמך אימצה אותך, אבל בוודאי הרגשת שהיא רוצה שתמותי". לאחר מספר פגישות נסעה המטופלת ולא חזרה לטיפול, מדי פעם קבעה וביטלה.
לנוכח המקרה עולה אצלי הערכה רבה לד"ר גרנד, שיכלה להביא טיפול כה קשה בפתיחות וכנות. על פניה ניכר כי עקבות ה"שבר" המועקה והחרדה מלווים אותה גם כיום. הערכה התעוררה גם לנוכח היצירתיות, החום וההומור שהיא הביאה לדיון למרות כל אלה. אני נזכר בדבריה של עפרה אשל (2002) שכה רלוונטיים לטיפול זה: "פריצת לפיתת העבר והתהוות החדש כרוכה בנכונותו וביכולתו של המטפל לקחת על עצמו חוויות הסתכנות, פגיעה והיפגעות, מאוימות, שיגעון, חרדה, אי ידיעה וידיעה, שנגרמות בו מהתחברותו ומהינתנותו להשפעת אותם חוויות ומטענים רגשיים אינטנסיביים, מאוימים-מאיימים או מוכחשים שמתחיים בטיפול". (ההדגשה שלי).
גרנד מתחילה את ההרצאה בהצגת שבר תאורטי, אולם לתחושתי השבר הוא קודם כל רגשי, ונעוץ במגע עם טראומה מסיבית, עם זוועה בלתי ניתנת לעיכול. התאוריה יכולה להוות לעתים בסיס מוצק מול התערערות, אולם דומני כי משהו יכול להתפענח דווקא בהתייחסות לדיאדה הספציפית, ולא מתוך ניסיון להכללה תאורטית. ה-enactment מתרחש כאשר "הדרמה של המטפל פוגשת את הדרמה של המטופל", וזאת כאשר הן המטפל והן המטופל נמצאים במצב פגיע סביב תוכן מסוים.
מהי אם כן הדרמה של המטפלת? גרנד כותבת בהקדמה לספרה כי אביה היהודי הייה בין החיילים האמריקנים ששחררו מחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה (Grand, 2000): "The earliest lexicon of my childhood was ordered by my father’s memories of Dachau and his lived amnesias". בנוסף, היא מציינת ארוע קשה שהשפיע על נעוריה: התאבדות של חברה קרובה לאחר שנוצלה בידי אביה שסבל מטראומה מקרבות מלחמת העולם השנייה. ניתן לשער כי כאשר המטופלת מספרת על ניצול שעברה, וריח השרפה ממלא את חדר הטיפול כפי שחוותה זאת גרנד, מהדהדים בצורה מבעיתה העברה בינדורית ואזורי רגישות הן של המטופלת והן של המטפלת.
ומחשבה נוספת: כאשר אנה מתכוונת לסיים את חייהם של חתוליה, גרנד מתעמתת עמה, ובוחרת או נאלצת להגיב מתוך העיקרון של "לאמר לא לרשע", של לקיחת עמדה מוסרית ולא ניטרלית וסרוב לעמוד מנגד. אולם אני רוצה להציע כי בד בבד עם כיוון חשוב זה כדאי להקשיב לחווייתה של אנה ברמה נוספת: לא רק סביב פריזמה של שואה, קורבן ותוקפן, אלא גם דרך הפריזמה של האימוץ הכושל. אנה נבגדה פעמיים: על ידי האם "נותנת החיים" הביולוגית, כמו גם על-ידי האם המאמצת. ולכן, כאשר אנה מבקשת להמית את החתולים "המתת חסד" במקום למסור אותם לאימוץ, היא גם מבטאת תחושה כלפי עצמה, שהייתה מעדיפה למות מאשר להיות ננטשת או מאומצת. אמפתיה לתחושה נוראה זו אינה מהווה הסכמה להרג החתולים. כפי שכתב ישראל אור-בך (2001), האמפתיה למשאלה ההרסנית אינה מבטאת בהכרח הסכמה לה, אך היא מאפשרת לאדם להרגיש פחות בודד עם כאבו.
ולסיום: כותרת ההרצאה הייתה "מעבר ל-enactment: כאשר ההעברה הבינדורית מאתגרת את התאוריה ההתייחסותית". ודאי שחיפוש מושגים חדשים חיוני עבור פרדיגמה מתפתחת. אולם, לפחות בראייתי, דחיסות כה טראגית של העברה בינדורית, אימי השואה, אימוץ כושל והתעללות, כפי שהוצגה במקרה זה, מובילה לשבר רגשי-קיומי שספק אם תוכל לו התאוריה.
לסקירה נוספת על יום העיון באתר פסיכולוגיה עברית
מקורות
אור-בך,י. (2001), "אמפטיה טיפולית למשאלת ההתאבדות: עקרונות טיפול באובדניים". שיחות ט"ו(2), 105-114.
אשל ע. (2002), "מן 'האשה הירוקה' אל 'שחרזדה' - "שמכאן" והתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי", שיחות ט"ז (3), 231-242.
עמיחי, גיל (2010), על חוט הסערה: משחזור ותקיעות - להתרה והיבנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום ראשון 17 יולי 2011, מאתר פסיכולוגיה עברית, :http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2544
Grand, S. (2000), The Reproduction of Evil: A Clinical and Cultural Perspective , New York: Analytic Press .
