פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

העברה נגדית - סקירה היסטורית

מנושא צדדי, מינורי, ובתקופה הראשונה של התפתחות התיאוריה אפילו מוקצה, הפך הנושא של העברה נגדית לשחקן מרכזי בקדמת הבמה הן ברמה הקלינית והן ברמה התיאורטית. בהרצאה שניתנה ביום עיון לזכרה פרידה קאושינסקי, סוקר מאיר פרלוב חלק מההתפתחויות המרכזיות בחשיבה אודות הנושא מאז פרויד.

מתפרסם מ 27/5/2009 | 43,408 צפיות

תגיות: | | | | |

העברה נגדית - סקירה היסטורית

ד"ר מאיר פרלוב

 

הרצאה זו ניתנה ביום העיון של שירותי היעוץ הפסיכולוגיים באוניברסיטה העברית, ירושלים, לזכר פרידה קאושינסקי ז"ל, ב- 20.5.09.

 

הנושא של העברה נגדית עבר טרנספורמציה בעולם הפסיכואנליטי בעשר-עשרים השנים האחרונות, מנושא צדדי, מינורי ובתקופה הראשונה של התפתחות התיאוריה אפילו מוקצה, לשחקן מרכזי בקדמת הבמה הן ברמה הקלינית והן ברמה התיאורטית. אנסה לסקור כאן בקצרה חלק מההתפתחויות המרכזיות בחשיבה אודות הנושא מאז פרויד. אני מקווה שתסלחו לי על כך שזו תהיה סקירה סוביקטיבית ועל כך שאתעכב במספר נקודות במהלך ההיסטורי שנראות לי מרכזיות במיוחד. אחלק את ההיסטוריה הפסיכואנליטית בעניין הזה לשלוש תקופות, כל אחת עם העמדה היחודית שלה לקאונטרטרנספרנס. אסייג ואומר שבוודאי העולם הפסיכואנליטי לא היה אחיד והומוגני באף תקופה, ותמיד היו קולות שונים, אך נדמה לי שיש ערך לסדר את הסיפור שלנו על פי סדר זה.

לפני שאתחיל את הסקירה, הערה אחת אודות השימוש שאני אעשה במונח עצמו. עצם השימוש במונח קשור בהמשגות שיש לך עצמך אודות המונח, וכל שימוש כולל בתוכו הנחות שאת משמעותן יש לברר לאור התיאוריות השונות, מה שיוצר מעגל הרמנויטי. בסקירה זאת אשתמש במונח במשמעות של כל הרגשות שמתעוררים אצל המטפל ביחס למטופל וכלפיו. לשימוש הזה אנחנו בדרך כלל קוראים המובן הרחב של קאונטרטרנספרנס, וזאת בניגוד למובן הצר, שמתייחס רק לצדדים הרגשיים שמקורם בעיקר באישיותו של המטפל, צדדים שאפשר להגיד עליהם שהוא "מביא מהבית", או שמהווים טרנספרנס אישי שלו למטופל. המונח במובן הרחב כולל את כל הרגשות, התחושות והמחשבות הנלוות שחש המטפל, כאשר בכך כלולים גם היבטים מודעים וגם היבטים לא-מודעים. יש כמובן הבדלים חשובים בהתמודדות הפנימית שלנו עם צדדים לא-מודעים לעומת צדדים מודעים בתוכנו, אך לצורך הסקירה אתייחס לכולם יחדיו.

הסקירה מתחילה, כמובן, כמו כל סקירה בעולם הפסיכואנליטי, בפרויד. אמנם, אפשר היה להתחיל, במובן מסויים, עוד לפני פרויד - ביוזף ברויאר, שבטיפולו באנה או הכניס את פרויד לעולם של "הריפוי השיחתי" - The Talking Cure. ברויאר ברח מן הטיפול בבהלה כאשר אנה או פיתחה סימפטום היסטרי של הריון מדומה. בריחתו המבוהלת של ברויאר היא בוודאי תגובה קאונטרטרנספרנסיאלית מובהקת שאפשר להבין אותה לאור החששות של ברויאר למעמדו המקצועי והזוגי, ואנחנו יכולים בנוסף לשער השערות שונות לגבי הקונפליקטים האינטרה-פסיכיים שהתעוררו אצלו בהקשר זה. אנקדוטה זאת ממחישה, שלפחות מבחינה מסויימת, ואולי מרתקת, רגע ההתעברות של התיאוריה הפסיכואנליטית, עוד טרם לידתה, היה טעון במטענים הרגשיים של קאונטרטרנספרנס עוצמתי ולא מוכל.

אבל זאת רק הערת אגב, וההיסטוריה מתחילה עם פרויד, ויחסו של פרויד לקאונטרטרנספרנס היה באופן בסיסי שלילי - אין לו מקום בעבודתנו הטיפולית. אנחנו אנשי מקצוע, וכמו שרופא מנתח שם בצד רגשות שעשויים להתעורר אצלו ביחס למראות שהוא רואה בחדר הניתוח או ביחס לאדם הספיציפי אותו הוא מנתח, כך גם אצלנו אין מקום להתעוררות ולהתערבות של רגשות אישיים שלנו בעבודת האנליזה. ואמנם אפשר לשער שיכולה להיות התעוררות כזאת של רגשות אצלנו, שהרי בסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ואנחנו לא באמת הלוח החלק שפרויד רצה שנהיה עבור מטופלנו בכדי שאלה יוכלו להשליך עלינו את דמיונותיהם. אולם, לדעת פרויד יש דרכים להגביל התעוררויות מהסוג הזה למינימום האפשרי. הדרך העיקרית היא, כמובן, האנליזה שאנחנו עוברים כחלק מרכזי של תהליך ההכשרה, אנליזה שמאפשרת לנו להיות במגע עם התכנים הלא-מודעים שלנו ובכך מפתחת את האגו על חשבון האיד (בהתאם לכלל "Where Id was there Ego shall be"). בכך מתאפשרת לנו שליטה רבה יותר על הדחפים, המשאלות והרגשות שמתעוררים אצלנו כלפי מטופל זה או אחר, בכדי שאלה לא ישפיעו על ההבנה הנכונה שלנו את הדינמיקה שלו. בנוסף, האנליזה שאנחנו עוברים מבססת את היכולת לאנליזה עצמית, אשר תשרת אותנו בהמשך הדרך המקצועית שלנו כאשר אנו מנסים לברור את התובנות המדויקות שלנו אודות המטופל ומתעלמים מעיוותים שעלולים להיכנס ולהפריע. דרך נוספת, לא פחות חשובה, היא ההדרכה, שמהווה אף היא חלק מרכזי של תהליך ההכשרה, ועוזרת לנו לזהות מקומות בהם הקאונטרטרנספרנס מתעורר ומעוות את הראיה שלנו את המטופל...

נדמה לי שקל להבין את היחס הזה של פרויד לקאונטרטרנספרנס הן מתוך התיאוריות שלו אודות מבנה הנפש והן מתוך התרחשויות בהן פגש בעבודתם האנליטית של חלק מתלמידיו (אם לא שלו עצמו).

מבחינה תיאורטית פרויד גרס שהרגשות הם נגזרות של דחפים ומשאלות. האנרגיה הנפשית של רגשות היא האנרגיה של הדחפים, ובעיקר של ליבידו ושל תוקפנות. הניתוח של התכנים הנפשיים והדינמיקות של המטופל מחייב היכרות אישית של המטפל עם התכנים הנפשיים והדינמיקות של עצמו, ולדעת פרויד אין זה מספיק לקרוא על כך בספר (אם כי בוודאי הלימוד התיאורטי, לצד האנליזה וההדרכה, הווה חלק מרכזי של ההכשרה האנליטית, ונדמה לי שבדורות הראשונים של תלמידיו של פרויד האנליזות היו קצרצרות לעומת אלה של ימינו, אז עיקר ההכשרה של חלק מהאנליטיקאים הצעירים היה בכל זאת הקריאה בספריו של פרויד). לפי פרויד יש הבדל חשוב בין ההכרות של הדינמיקות ובין ההתעוררות שלהן בפועל בשעת מעשה – התעוררות של אנרגיות של איד שעלולה לטשטש את עבודת האגו של המטפל.

מבחינת התרחשויות בהן פרויד נתקל - אנחנו יודעים היום קצת יותר על כך שחלק מתלמידיו של פרויד אכן הגיעו למצבים ארוטיים בעייתיים עם מי מהמטופלות שלהם, ומכיון שפרויד טיפל והדריך תלמידים אלה, וידע מקרוב על לפחות חלק מההתרחשויות, הוא ראה מקרוב איזה נזקים יכולים לצמוח מההתעוררות של רגשות מצד המטפל, כלומר מההתעוררות של קאונטרטרנספרנס. עצתו היתה – שים את זה בצד, תתמודד עם זה בתוך עצמך, ואל תתן לרגשות אלה, לקאונטרטרנספרנס, להשפיע על התהליך הטיפולי.
עוד היבט מרכזי ביחס של פרויד למושג קאונטרטרנספרנס, היבט שהשפיע על היחס לקאונטרטרנספרנס במשך הדורות, הוא ההעמדה של מושג ההעברה הנגדית כמקבילה למושג העברה. כפי שההעברה אצל המטופל נחשבה לתופעה שמעוותת את הראיה וההתיחסות המציאותית לדמותו של המטפל, ובכך מביאה לתוך הטיפול את הצדדים הנוירוטיים\פתולוגיים של המטופל, כך מהצד של המטפל עלולים להיכנס צדדים נוירוטיים\פתולוגיים ולהביא לעיוות דמותו של המטופל בעיניו של המטפל, מה שלכאורה יכול רק להפריע לאנליזה המדויקת והמדעית.

נדמה לי שעמדות אלו שהצגתי היו העמדות המרכזיות בעולם הפסיכואנליטי במשך עשרות שנים, ושהן ממשיכות להשפיע על החשיבה והעשיה הפסיכואנליטיות במידה מסוימת עד היום. חשוב לי לציין, שכמו תמיד, דעתו של פרויד היתה מורכבת יותר מאשר העמדה החד-משמעית אותה הצגתי. ישנם מקומות בכתביו בהם פרויד התייחס בשימוש שעושה המטפל בלא-מודע של עצמו ככלי קליטה המכוון ללא-מודע של המטופל. מאמירה זאת אפשר לצאת לכיוון שכן נותן מקום לעולם הרגשי של המטפל בטיפול, אך נראה לי שפרשנות זאת היא מאוחרת מבחינה היסטורית וכי הדורות הראשונים, שחלקם ממשיכים עד היום, הבינו את פרויד פחות או יותר כפי שהצגתי קודם.

ברצוני להעיר עוד הערה בסוגריים אודות התקופה הראשונה עליה אני מדבר. כיום ידוע לנו שתלמידו החשוב של פרויד, פרנצי, החזיק בדעות שונות מאד משל פרויד אודות הקאונטרטרנספרנס והמקום שלו בטיפול. את התפיסה שלו בנוגע לקאונטרטרנפרנס הוא פיתח לקראת סוף חייו בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אולם, דעתו של פרנצי לא הצליחה להשפיע על החשיבה הפסיכואנליטית במשך עשרות שנים – הן בגלל הצנזורה על דעתו זו, והן בגלל ההכפשה של פרנצי המאוחר על ידי דמויות מרכזיות בסביבתו של פרויד. לא לחינם נוטים תיאורטיקנים מהזרם של הפסיכואנליזה ההתיחסותית לאמץ את פרנצי כ"אבי" הגישה ההתיחסותית, בין היתר בשל דעותיו בנושא הקאונטרטרנספרנס – אך זה כבר שייך לתקופה השלישית אליה אגיע בהמשך.

כעת נעבור למה שנראה לי כשלב השני בהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית בעניין הקאונטרטרנספרנס, שינוי שהתחיל בעיקר במחנה הקלייניאני (או אולי אפשר להגיד הפוסט-קלייניאני, כי מלני קליין עצמה כנראה לא היתה חלק מהשינוי). מלני קליין, במסגרת הפיתוח שלה של המושג של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ב- 1946, הצביעה על אחד המנגנונים שמאפיינים את העמדה הזאת וקראה לו Projective Identification - הזדהות השלכתית. פרויד דיבר על ההשלכה כאחד האמצעים ההגנתיים בהם אנחנו עושים שימוש בהתמודדות שלנו עם משאלות ותכנים פנימיים שאיננו יכולים לאפשר להם להתקבל לתוך העולם המודע שלנו. כך, במקום להרגיש שאנחנו, נגיד, נמשכים לאוביקט מסויים, נשליך את המשיכה על אותו אוביקט, כלומר נייחס לו את המשיכה הזאת כלפינו, לא אני נמשך אליו אלא הוא נמשך אלי. כך אינני עובר על האיסור, נגיד האדיפלי (או איסור אחר), שגלום באותה משיכה ואני נמנע מרגשי החרדה או האשמה שכרוכים באיסור. מלני קליין פיתחה את הרעיון הזה של פרויד, והתיחסה לפנטזיה שיש לנו על כך שאנחנו מוציאים מתוכנו אספקט זה או אחר, ומעבירים אותו לאוביקט, או משליכים אותו לתוך האוביקט. פרויד התיחס בעיקר למשאלות אסורות איתן אנחנו מתמודדים בקונפליקטים הפנימיים שלנו, ואילו מלני קליין התיחסה לאוביקטים פנימיים. אותם אוביקטים פנימיים יכולים להיות חלקים או צדדים של האישיות שלנו, או דמויות או אספקטים של אחרים שהפנמנו, ולעתים אנחנו משליכים אותם החוצה כאשר הם כרוכים בקונפליקט פנימי. מלני קליין, כדרכה, הדגישה הרבה יותר מפרויד את מה שנוגע לאוביקט (בעוד פרויד הדגיש את הדחף או את המשאלה), והיא התרשמה שבהשלכה לה קראה הזדהות השלכתית האדם מרגיש לא רק שהוא נפטר מהאוביקט הפנימי שהוא השליך (כפי שקורה בהשלכה פרוידיאנית) אלא שהוא גם קונה שליטה על האוביקט לתוכו השליך את האוביקט הפנימי, וכך הוא ממשיך להיות קשור לאוביקט בנסיון לשלוט בו לאחר ההשלכה. נראה שמלני קליין מנסה להסביר תופעה שהשלכה כפי שפרויד תיאר איננה מסבירה, והיא שהאדם שמשליך איננו פשוט "נפטר" ממה שהשליך והולך לו לדרכו מבלי להתעסק בזה יותר, אלא דווקא ממשיך להיות עסוק במושלך ובאוביקט לתוכו הושלך, ובמובן זה ההשלכה איננה מביא לסיום העניין.

הרבה דיו נשפך במאמצים להבהיר ולנתח את צירוף המילים הזדהות השלכתית, ולא ארחיב לגבי מושג זה כעת, אולם אנחנו זקוקים למושג זה בשל השימוש שיעשו בו תלמידיה של מלני קליין בהקשר של קאונטרטרנספרנס. בעוד שמלני קליין דיברה על הזדהות השלכתית בעיקר כפנטזיה שיש לאדם, או למטופל, ביחס לאוביקט, או למטפל, מי שעשה את הצעד הגדול והפך את המושג של הזדהות השלכתית למושג בעל משמעויות בין-אישיות מרכזיות לטיפול הוא תלמידה המרתק של מלני קליין, וילפרד ביון. ביון, במהלך שנות ה- 50 ועוד יותר מכך לאחר מותה של מלני קליין בשנות ה- 60, כתב לא-רק על הפנטזיה של המטופל, אלא התייחס גם לתגובות רגשיות של עצמו כאוביקט שלתוכו המטופל השליך את האוביקט הפנימי שלו. כלומר, יצאנו מהתבוננות בעולם הפנימי של המטופל ואנחנו עכשיו מסתכלים על ההשפעות של עולם פנימי זה על סביבתו, ובטיפול - על המטפל. המטפל מתחיל להתייחס לכך שיש לו תגובות רגשיות כלפי המטופל ולחשוב שתגובות אלו אינן רק אותו קאונטרטרנספרנס שפרויד והדורות שאחריו, כולל כנראה מלני קליין, התייחסו אליו כל כך בשלילה, אלא שמדובר ברגשות שיש להם נגיעה ישירה לתהליך הטיפולי. כאן נכנס מושג מאוד מרכזי של ביון, מושג שתרם גם הוא ליציאה מה- One Person Psychology של פרויד ושל קליין - מושג ההכלה, המיכל והמוכל. בעוד שאצל מלני קליין ההתפתחות הנפשית מונעת מתוך תהליכים פנימיים, אותם היא ממשיגה תחת הכותרת של יצר החיים, שנאבק בתוך הנפש עם יצר המוות ומביא להתפתחות הנפש, ביון המשיג מנגנון בין-אישי שמשחק תפקיד מרכזי בהתפתחות הנפש - ההכלה. התינוק איננו יכול להתמודד לבדו עם העוצמות החרדות שמתעוררות בו וזקוק שאמו תקלוט ותכיל עבורו עוצמות אלו. לשם כך פועלת ההזדהות ההשלכתית כמנגנון תקשורת יסודי בנפש, מנגנון שמאפשר לתינוק לעורר אצל אמו את אותן חרדות שמאיימות עליו מבפנים, כדי שהיא תוכל להכיל חרדות אלו, לעבד אותן, ובסופו של דבר להחזיר לתינוק את ההתייחסויות הרגשיות בצורה שהוא יוכל להתמודד איתן. האמא שקולטת את האימה שבבכי תינוקהִִ כשהוא סובל, רעב או זקוק לחיבוק, קולטת את הצורך שלו בהתייחסות שתאפשר לו להתמודד עם אותה מצוקה. הוא "משליך לתוכה" בהזדהות השלכתית את המצוקה שלו, האם קולטת את המצוקה, ומעבדת אותה (למשל, כשהיא אומרת לעצמה, "זה בסדר, הוא לא הולך למות כפי שזה כרגע נשמע מהצרחות שלו, והוא יירגע כשאני אתחיל להניק אותו או כשאני אוציא אותו מהאמבטיה ואחזיק אותו בחיבוק במגבת"), ועיבוד זה חוזר אליו בהמשך ההתיחסות שלה אליו.

בחשיבה הקלייניאנית המושגים של הזדהות השלכתית והכלה, נהפכו תוך זמן קצר לציר המרכזי של ההתפתחות של הנפש, הן בילדות והן בטיפול. היכולת של המטפל להכיל - כלומר, לקלוט את ההשלכות הלא-מודעות של המטופל, להבין את הרגשות שמתעוררים בתוכו בתגובה להשלכות אלה, ולאתר את המקום של השלכות אלה בדינמיקה הנפשית של המטופל בכדי להשתמש בהבנה זו על מנת לתת למטופל פרשנות, שתחזיר אליו את אותם חלקים בצורה שיוכל לקלוט ולעבד אותם בתוכו - היכולת הזאת נהפכה למרכז הטיפול. וככל שהמטופל מסוגל לקלוט ולקבל לתוכו את הפירושים שמחזירים לו את מה שהוא השליך לתוך המטפל, הוא מפתח את פונקציית המיכל שלו, מה שגם מאפשר לו לעבור מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית. ובעצם - זהו הגרעין המרכזי של הטיפול.

המשגה זו מכניסה אותנו לשלב השני של התפתחות המושג קאונטרטרנספרנס ושל ההתיחסות של המטפל לקאונטרטרנספרנס. כעת הקאונטרטרנספרנס קיבל תפקיד מרכזי בתהליך הטיפולי - לא עוד חולשה אישיותית של המטפל שהוא צריך להתמודד איתה מחוץ לחדר הטיפול -- אלא רגשות שמהווים חלק חיוני בתהליך הטיפולי. אמנם, המטפל צריך להבחין בין רגשות שהם ביטוי של ההשלכות של המטופל לבין רגשות שהם קאונטרטרנספרנס במובן הצר, כלומר - ביטויים לקונפליקטים נוירוטיים של המטפל, איתם יש להתמודד מחוץ לחדר הטיפול. השינוי ביחס לרגשות המטפל ותפיסתם כחשובים ומרכזיים לטיפול נתן לגיטימציה הולכת וגוברת להתייחס לרגשות אלה. הרגשות של המטפל כלפי המטופל כבר לא היו בגדר טאבו וקיבלו מקום מרכזי בתהליך, תחת הכותרת של השלכות של המטופל.

בתחילה המשגה זאת היתה נחלתם של הקלייניאנים בלבד, אולם בהמשך היא השפיעה על רבים מאלה שהחשיבו את עצמם כמשתייכים או מושפעים מהזרם הלא-מוגדר של תיאוריות יחסי-אוביקט, כולל דמויות מרכזיות במהלך שנות ה- 70 וה- 80, כמו בולאס, אוגדן מסעוד-חאן, גרוטסטין, קרנברג ורבים אחרים.

לפני שאנחנו עוברים לתקופה השלישית בהתפתחות המושג קאונטרטרנספרנס, הייתי רוצה להתייחס למאמר מפורסם ומרתק שהתפרסם מעט לפני הכניסה לתקופה השניה שעכשיו דיברתי עליה, המאמר של וניקוט מ- 1947 , Hate in the Countertransference. מאמר זה הוא בוודאי חריג מאוד מבחינת ההתיחסויות המקובלות לקאונטרטרנספרנס, בעצם כך שהוא מתייחס לקאונטרטרנספרנס כחלק נורמלי וטבעי של התהליך הטיפולי, בניגוד לאותה דעה פרוידיאנית שהצגתי קודם כדעה הרווחת ביותר עד לשינוי הפוסט-קלייניאני של התקופה השניה. אני יודע שרבים מתייחסים למאמר זה של ויניקוט כמרכזי בשינוי ביחס לקאונטרטרנספרנס בעולם הפסיכואנליטי, והייתי רוצה לקחת כמה דקות להתיחס למאמר זה.

במאמר זה ויניקוט טוען שיש תופעה שלא נלקחת בחשבון במידה מספקת בטיפול הפסיכואנליטי במטופלים קשים (שויניקוט, ואחרים באותה תקופה, נטה לקרוא להם "פסיכוטים") והיא השנאה שהם מסוגלים לעורר אצל המטפלים שלהם. שנאה זו, טוען ויניקוט, מהווה תגובה נורמלית מצדו של המטפל ושונה מקאונטרטרנספרנס במובן הצר, אותו קאונטרטרנספרנס סוביקטיבי שמקורו בקונפליקטים הלא-פתורים של המטפל. לתגובה נורמלית זו קרא ויניקוט "קאונטרטרנספרנס אוביקטיבי", בניגוד לקאונטרטרנספרנס הסובייקטיבי שהמטפל צריך להתמודד איתו מחוץ לחדר. הקאונטרטרנספרנס האוביקטיבי מהווה מקבילה לשנאה הטבעית והנורמלית של האמא כלפי התינוק שלה. ויניקוט מונה שורה ארוכה של סיבות טובות לכך שהאמא תשנא את התינוק (כגון המאמצים האדירים שהיא צריכה לעשות בשבילו וחוסר הכרת הטובה לו היא זוכה), וכן דרכים רבות ונורמליות בהן המטפל מבטא את השנאה הזאת במהלך הטיפול (כגון סיום השעה הטיפולית בזמן). מכיון שויניקוט דגל בגישה טיפולית שהעצימה את המאמצים שנדרשים מהמטפל ביחס למטופל - לא קשה להבין למה מטופלים קשים שמכבידים כל כך על המטפל מעוררים אצלו תגובות שנאה כלפי המטופל. תגובות כאלה אנחנו יכולים, כמובן, להרגיש גם כשאיננו הולכים למרחקים של ה'הולדינג' הקונקרטי אליהם הלך ויניקוט עם חלק מהמטופלים שלו. בהמשך המאמר ויניקוט גם מתייחס לשאלה שהעסיקה אותו בדבר האפשרות לשתף את המטופל בתחושות השנאה שמרגיש כלפיו המטפל, בטענה שכדי שהמטופל יהיה מסוגל לבוא במגע עם השנאה של עצמו המטופל זקוק למגע עם השנאה של המטפל. בהערה זו ויניקוט מקפיץ אותנו במשיכת קולמוס מתוך התקופה הראשונה של התפתחות מושג הקאונטרטרנספרנס היישר לתוך התקופה השלישית, דילוג של כ- 40 שנה, לתוך הנושא החם הגדול של הפסיכואנליזה ההתיחסותית - חשיפת הקאונטרטרנספרנס.

לפני שנעבור לפסיכואנליזה ההתיחסותית ולתקופה השלישית הייתי רוצה להתייחס רגע למושג של ויניקוט "קאונטרטרנספרנס אובייקטיבי". ויניקוט משתמש כאן במונח "אובייקטיבי" במשמעות של אנגלית פשוטה, כלומר, מה שכל אחד היה מרגיש ולא רק המטפל הספיציפי הזה. ויניקוט מבטא בצורה זו את העמדה שהרגש שמתעורר אצל המטפל (במקרים האלה) הוא ביטוי של אישיותו של המטופל ולא של המטפל – כי הרי כל אחד היה מגיב ככה, זה "אוביקטיבי". בכך מבטא ויניקוט כיוון חשיבה מאוד דומה לזה שיבטא ביון והקלייניאנים דרך המושג של הזדהות השלכתית – מה שמתעורר אצל המטפל איננו "של" המטפל, אלא מבטא משהו של המטופל. נדמה לי שזהו הרעיון המאפיין את התקופה השניה הזאת בה אנחנו דנים כרגע – יש הצדקה להתעוררות רגשותיו של המטפל משום שרגשות אלה מבטאים משהו מאישיותו של המטופל, ודרכם מתאפשר מגע עם היבטים לא מודעים של המטופל והכנסתם לתוך התהליך הטיפולי.

רעיון זה של התקופה השניה פתח את הדרך לעמדה טיפולית אחרת - לא עוד עמדה שמרוכזת רק בהבנה קוגניטיבית של הדינמיקה הרגשית של המטופל, כפי שנדרש בתקופה הראשונה. כאן המטפל נקרא לפתוח גם את עולמו הרגשי לקראת המטופל ולאפשר למטופל "לרהט" את עולמו הרגשי של המטפל עם רהיטיו הרגשיים של המטופל (על-פי הדימוי היפה של בולאס). שינוי זה בעמדה הרגשית איננו נוגע רק לשאלה הלכאורה ספיציפית "איך להתייחס לקאונטרטרנספרנס?", אלא לשינוי הרבה יותר עמוק, לדעתי, ביחס של המטפל אל עצמו תוך כדי טיפול. אפשר לומר שיש כאן שינוי משמעותי במה שנקרא ה- Working Ego או ה- Professional Ego של המטפל, החלק של עצמו שהוא מכניס כרלוונטי לתוך עבודת הטיפול. השינוי מהתקופה הראשונה לשניה כרוך בהרחבה משמעותית של ה- Working Ego הזה, כך שיכלול פתיחות רגשית שלא היתה לה המשגה ולגיטימציה בתקופה הראשונה.

המשגה זו לא - רק פתחה אפשרויות אלא גם העלתה שאלות וקשיים. נפש האדם, הרי, אינה באמת נתונה לחלוקות ברורות בין working Ego לבין חלקים אישיים יותר, או בין רגשות אוביקטיביים, שעליהם אפשר לפעול בתוך טיפול, לבין רגשות סוביקטיביים, איתם צריך להתמודד בהדרכה. הביקורת על השימוש המאסיבי שעושים הקלייניאנים במושג הזדהות השלכתית באה מכיוונים שונים. האם הכעס שאני כעת מרגיש כמטפל על המטופל, או המשיכה המינית כלפיו, הם באמת "השלכה" של רגשות שלו? האם באמת כל מטפל היה מרגיש כך במקומי? ואמנם אנחנו מרבים לבדוק את עצמנו בהדרכות, בקבוצות של עמיתים ובהתיעצויות, לבדוק האם רק אני מגיב כך למטופל או שגם אחרים היו מרגישים משהו דומה, אך כמובן שאיננו יכולים או צריכים לבדוק את עצמנו כל רגע ורגע, אלא מפתחים עם עצמנו נורמות והרגלים שנראים לנו סבירים גם בהשוואה לקולגות שלנו. בספרות המקצועית, כמו גם בהצגות מקרה לקראת בחינת סיום ההתמחות, אני נתקל שוב ושוב בעיקרון לפיו אם כמטפל הרגשתי משהו משמעותי אז כנראה שזוהי הזדהות השלכתית של המטופל, שמנסה באופן לא-מודע להעביר לי חוויה שאיננו מסוגל להתמודד איתה ולעבד אותה. כאשר אני שואל את המודרך או את הנבחן או את עצמי, איך אפשר לדעת שזוהי השלכה של המטופל, לא תמיד התשובות הן משכנעות.

ואולי, כפי שטוענים קוהוטיאנים, זה בעיקר כשל אמפתי שלי כמטפל, קושי שלי להיות אמפאתי כלפי הצרכים ההתפתחותיים שעולים עכשיו בטיפול, ואם הייתי יכול לעשות Decentering לרגשות שלי, להוציא את עצמי מהמרכז ולשים שם את מי שרגשותיו "אמורים" להיות שם - כלומר רגשותיו המטופל – אז הייתי פחות עסוק בכעס שלי? זאת אולי דוגמה של ביקורת של גישה של התקופה הראשונה, וזאת גישה שנדמה שהקוהוטיאנים מחזיקים בה במידה רבה גם היום, כלפי השינוי של התקופה השניה.

זה מביא אותנו לתקופה השלישית, אשר בעיצומה אנחנו נמצאים היום. אחד החידושים המרכזיים והמפליגים של הפסיכואנליזה ההתיחסותית נוגע לקאונטרטרנספרנס. מושג האינטרסוביקטיביות, שנהפך ליסוד מרכזי בגישת הפסיכואנליזה ההתיחסותית, קובע שיושבים בחדר הטיפול שני סובייקטים, ולא רק סובייקט אחד – הוא המטופל, והאוביקט שלו – הוא המטפל, כפי שהיה מקובל בתקופה השניה.

את המשמעות של שינוי זה אפשר אולי להדגים בעזרת אותו מאמר של ויניקוט שהזכרתי קודם. אפשר לומר שעל אף כל החידוש שבחשיבתו של ויניקוט, הוא איננו מסוגל לגמרי לקפוץ לתוך החשיבה של הפסיכואנליזה ההתיחסותית, לתוך נקודת המבט האינטרסוביקטיבית, ונשאר במגבלות החשיבה של תיאוריית יחסי אוביקט. עבור ויניקוט סוג הקאונטרטרנספרנס שיכול להיות לו ערך בתהליך הטיפולי הוא הסוג האובייקטיבי, שכל אובייקט של המטופל היה מרגיש, ולא הסוג הסובייקטיבי, שנוגע להיותו של המטפל סובייקט.

תרומתו הגדולה של ויניקוט לחשיבה ההתפתחותית שלנו נוגעת להבנה שחלק חיוני של תהליך ההתפתחות (ובהמשך לכך של התהליך הטיפולי) נעוץ ביכולת של האם לחוש את העצמי האמיתי של התינוק, לפגוש את המחוות הספונטניות שלו ולשקף לו אותן, ובכך להעניק לתינוק תחושה של היותו קיים. ה'הולדינג' וה'מירורינג' האימהיים הם פונקציות אימהיות, היענות לצרכים התפתחותיים של התינוק. כך, האמא הינה אוביקט של הצרכים של התינוק. אמנם ויניקוט חידש שהיא איננה רק האוביקט של המשאלות שלו אלא גם, ואולי בעיקר, של הצרכים שלו - אך עדיין אובייקט. הפסיכואנליזה ההתיחסותית לוקחת אותנו צעד גדול וחשוב הלאה משם בהמשגה שהאמא איננה רק אוביקט עבור התינוק - היא גם סובייקט, ולסובייקטיביות שלה יש תרומה חיונית לתהליך ההתפתחותי של התינוק, גם אם בשלבים הראשוניים היכולת של התינוק לקלוט או להתייחס לסוביקטיביות של האם היא חלקית או גולמית. תרומתה של האם להתפתחות אישיותו של התינוק נובעת גם מכך שהיא ממשיכה להיות היא עצמה, על כל רגשותיה, מאווייה חלומותיה וכו. זאת, בניגוד, להמשגה של ויניקוט את ה- Primary Maternal Preoccupation כתקופה בה האם היולדת משעבדת את אישיותה ומאווייה לצרכיו של התינוק, שיעבוד כל כך עוצמתי שויניקוט מכנה זאת מעין פסיכוזה נורמלית מצדה של האם, שכאילו מאבדת את חוויתה העצמית לטובת צרכיו וקיומו של התינוק.

ג'סיקה בנג'מין, כבר בספרה הראשון, Bonds of Love , מ- 1988, מציעה שיש חשיבות התפתחותית קריטית לכך שהאם תוכל לשמור על תחושת הסוביקטיביות שלה, גם אם היא עסוקה ביותר בתינוק ובדאגה לצרכיו, ולכך שהתינוק יוכל לבוא במגע עם הסוביקטיביות הזאת של האם. ההקבלה של המשגה התפתחותית זו למצב הטיפולי היא ברורה. אין המטפל מאבד את הסוביקטיביות שלו כשהוא נכנס לחדר הטיפול, וגם אילו היה יכול לאבד אותה זה לא היה חיובי לתהליך הטיפולי, כי המטופל זקוק, כמו כל יצור אנושי, לא רק למילוי צרכיו הנפשיים אלא גם למגע עם הסוביקטיביות של הזולת.

וכאן מקבל המושג של קאונטרטרנספרנס כיוון שונה באופן משמעותי מזה שראינו בתקופות הקודמות. כי אם אמרנו קודם שבמעבר מהתקופה הראשונה לשניה היתה הרחבה של העמדה הטיפולית של המטפל כך שתכלול גם פתיחות רגשית כלפי המטופל, הרי עם המעבר לתקופה השלישית נראה שאפשר לומר שהגבול בין האגו המקצועי ובין כלל האישיות והסובייקטיביות של המטפל בעצם מיטשטש. כעת, המטפל מוזמן (או אולי: נדרש) לא רק לפתוח את עצמו להיות ננגע רגשית על ידי המטופל באותו חלק רגשי של עצמו שהוא מתכוון לפתוח למטופל, אלא הוא נדרש להיות פתוח יותר לתגובותיו האישיות והרגשיות כלפי המטופל. אין כאן את ההנחה של ויניקוט ש"כל אחד היה מגיב כך", אלא אנחנו מגיבים לפעמים באופן אישי וסובייקטיבי, כי ככה אני, מאיר פרלוב, מגיב רגשית כרגע, ואם זה מה שמתרחש בינינו כרגע מבחינה רגשית, אז לזה חשוב שנתייחס. וזה חשוב לא בגלל שכרגע אני הוא ה"אמא הטובה דיה" שמסוגל לקלוט את צרכיו של המטופל כפי שכל מטפל\אמא-טובה-דיה היה קולט, אלא בגלל שהתגובה הרגשית שלי היא מעין אמת רגשית שמתקיימת כאן בחדר בינינו, והעובדה שמישהו אחר היה מגיב, סוביקטיבית, אחרת, איננה משנה את האמת הרגשית של מה שמתרחש עכשיו. ומכאן נובע גם החידוש הטכני בפסיכואנליזה ההתיחסותית של חשיפת הקאונטרטרנספרנס, שמעמדה התייחסותית זאת איננה חשיפה של הקאונטרטרנספרנס אלא שיתוף המטופל בסוביקטיביות של המטפל. במקום הלוח החלק של התקופה הראשונה ובמקום המיכל של התקופה השניה, המטופל מוזמן לפגוש בטיפול את האישיות והסוביקטיביות של המטפל, עם האמת הרגשית שגלומה במפגש זה. ואמנם, רבים ב-פסיכואנליזה ההתיחסותית אינם סבורים שהמפגש בין מטופל ומטפל הוא רק אינטרסוביקטיבי, וסבורים שקיים בחדר דיאלקטיקה של יחסי סובייקט-אובייקט ביחד עם יחסי סובייקט-סובייקט. כלומר, שבמקביל להיותו של המטפל גם סובייקט עבור המטופל הוא גם מהווה עבורו אובייקט, כך שהשינוי שאני מציג לפניכם איננו כל כך דראסטי כפי שהוא אולי נשמע. אבל, נדמה לי שהוא דראסטי דיו.

אפשר במשפט אחד לסכם ולומר שבהמשגה של התקופה הראשונה ישב בחדר הטיפול רק סובייקט אחד, וגם לוח חלק עליו הושלכה ההעברה, כלומר המטפל; התקופה השניה הכניסה את המטפל לחדר כאובייקט, ואילו התקופה השלישית החליפה את האובייקט בסובייקט, וכעת אנחנו יושבים בחדר לא רק כמטפלים אלא גם כבני אדם. שינוי זה פותח בפנינו אפשרויות רבות ומפחידות לסוג הקשר שיתפתח בתוך הטיפול וחושף אותנו רגשית בצורות שהיינו מוגנים מהן בעבר.

הייתי רוצה להצביע על מושג תיאורטי שאני רואה שהולך ותופס מקום מרכזי בתקופה השלישית בה אנחנו נמצאים והוא המושג של Enactment , שבדרך כלל מתרגמים אותו בעברית כ"הפעלה". נדמה לי שתרגום זה לא מצליח לתפוס את הניואנס של שחזור שמתלווה הרבה פעמים למושג אנאקטמנט , וגם לא מגלה את הקשר המילולי הקרוב למושג הקלאסי Acting Out, שבאנגלית אפשר לשמוע באנאקטמנט. על כל פנים, היום בדרך כלל משתמשים במושג אנאקטמנט להצביע על אינטראקציה רגשית עוצמתית ולא מכוונת (או לא-מודעת) שמתרחשת בין המטפל והמטופל. לעתים נראה שיש באינטראקציה הזאת שחזור של התרחשויות דומות בעברו של המטופל, ולעתים, דווקא בתקופה השלישית שלנו, לאו-דווקא.

אם נחזור לרעיון של התקופה השלישית שהצגתי קודם, לפיו הנוכחות הרגשית של המטפל בטיפול היא כזאת שהתגובות הרגשיות שלו, כלומר הקאונטרטרנספרנס שלו, היא בהכרח חלק משמעותי מהאינטראקציה האינטרסובייקטיבית, אז קל להבין שאי אפשר להמשיך ולהתייחס לשני האנשים בחדר כאילו היו שני גופים נפרדים, שלעתים יש ביניהם אינטראקציות מוגדרות. אנחנו צריכים לשנות את הראיה שלנו מראיה שדומה לפיזיקה של ניוטון, אינטראקציות מוגדרות בין גופים נפרדים, לראיה של שדות של כוחות. שני "הגופים" בחדר כל הזמן פועלים אחד על השני ומופעלים אחד על ידי השני. אין מצב של נפרדות, של אי-מגע. כל הזמן יש השפעות ותקשורות רגשיות בין שני הגופים, עד כדי כך שכבר לא כל-כך מתאים לקרוא להם "שני גופים". ולכן אוגדן התחיל לדבר על "השלישי", The Third , שנוצר בטיפול, שהוא הסך-הכל של המרקם המשותף של מטפל-מטופל בהיותם יחד (יחד – לאו דווקא פיזית ברגע נתון). כבר אי אפשר כל כך להפריד ולדבר על כל אחד מהם בנפרד– הם בעצם מהווים ישות אחת מורכבת.

אם אנחנו ממשיכים בקו הזה, אז גם לא-מספיק לדבר רק על ההעברה ועל ההעברה הנגדית ועל האינטראקציות, לעתים, ביניהן. אלא צריך להתחיל להתייחס להפעלה ההדדית שמתרחשת בין המשתתפים. ומכאן השימוש הגובר במושג אנאקטמנט, הפעלה, שמתייחס להשפעות ההדדיות הללו.

אביא דוגמה ממאמר די מפורסם שפירסמה Jodie Davis, מהדמויות הבולטות בפיתוח דרכי עבודה בזרם הפסיכואנליזה ההתיחסותית. המאמר הופיע ב- 2004, ונקרא - Whose Bad Objects Are We Anyway, ודייויס דנה בו בתופעה הלא-נדירה בה אנחנו נהפכים, עבור מטופל, לאוביקט רע. אנחנו רגילים לחשוב שזהו לעתים חלק חיוני, אם כי גם כואב, של התהליך הטיפולי, מתוך ההנמקה שיש צורך שהמטופל יוכל לפגוש ולהתמודד ולהיאבק ולעתים אף להתפייס עם האוביקטים הפנימיים הרעים שלו. חשיבה זו מתאימה לעמדה של התקופה השניה – המטופל פוגש בטיפול את האוביקטים הפנימיים שלו. אבל דייויס, מתוך העקרונות של התקופה השלישית, איננה מסתפקת בהסבר הזה. ומה קורה לנו, המטפלים, שם? אנחנו הרי לא באמת נשארים נייטראליים, כפי שאפשר היה לחשוב בתקופה הראשונה, וכן אנחנו לא רק קולטים ומכילים ומעבדים את ההשלכות של המטופל, כפי שאפשר היה לחשוב בתקופה השניה. אנחנו גם מושפעים ומופעלים (Enact) במגע עם המטופל, ואנחנו משפיעים עליו ומפעילים אותו. כלומר, Enactment.

דייויס מתארת אינטראקציה עוצמתית, אך גם יום-יומית, עם מטופלת בעלת רגישויות נרקיסיסטיות בולטות, ואשר העבודה איתה איננה קלה כלל ועיקר. דייויס מקבלת את פניה של המטופלת כשהיא, המטפלת, מעט מקוררת, והמטופלת הרגישה מזהה זאת ושואלת, חצי בתלונה חצי בתוכחה: "את עדיין חולה? אני לא מאמינה שעוד לא גמרת עם זה". דייויס מתכווצת בפנים, הן מהמתקפה והן מהציפיה להמשך. "אני מוכרחה שעה יותר מוקדמת ביום שני", אומרת המטופלת. היא מסבירה את האילוץ שהוא אכן פורס-מאז'ור, וממשיכה "את יודעת כמה אני זקוקה לפגישה ביום שני". "כן, אני באמת יודעת כמה זה חשוב לך, ואני באמת הייתי רוצה שיהיה לי זמן לתת לך. אבל את יודעת כמה המערכת שלי היא צפופה בימי שני וכמה אי-אפשר למצוא פתרון ביום שני כשאנחנו צריכות לשנות משהו. אני מצטערת, אבל לא אוכל, אלא אם יהיה ביטול", אומרת המטפלת. דייויס כאן מתארת את המבט שהיא רואה בעיניים של המטופלת, מבט עצוב של בדידות עמוקה ונטישה אך גם הברק של נצחון סאדיסטי של התנחמות במקום המוכר-לה.

מכאן דייויס מתארת את השיח הפנימי שמתפתח בתוכה בין קולות פנימיים שונים, שחלקם מבטאים רצון להיפטר מהמטופלת הגבולית הקשה וחסרת-הכרת-התודה וחלקם מצביעים במידות שונות של ביקורת על החלקים שלה, המטפלת, שהם כעסניים, קמצנים וחסרי-אמפאתיה. לתוך שיח-פנימי זה נכנסת המטופלת בזעם "את כזאת כלבה. את קרה, חסרת רגש וקמצנית. את אף פעם לא שם בשבילי – אף פעם. את לפעמים משחקת כאילו שכן, אבל זה לא באמת. עמוק בפנים את פשוט קרח. לפחות היית יכולה להודות בזה". אחרי שתיקה, וכבר לקראת סוף השעה דייויס מסכמת, "כן, לפעמים אנחנו שונאות אחת את השניה. לא כל הזמן, ואפילו לא בדרך כלל, אבל לפעמים אנחנו מגיעות למקום הזה ביחד. נצטרך פשוט לראות לאן אפשר להמשיך מכאן. אנחנו לא אוהבות את זה, זה פשוט כך".

לפגישה הבאה המטופלת מגיעה עם תרמוס של משקה חם בשביל המטפלת החולה שהוכן על פי מרשם של הסבתא , ודייויס מרגישה ממנה, וכלפיה, גם חום רגשי. בדיבור שמתפתח ביניהן המטופלת מעירה "את שונאת את האני ההיא" (מהפגישה הקודמת), ודייויס מודה, "כן, לפעמים. אבל," היא ממשיכה "השנאה שלי כלפייך היא לא הדבר הכי גרוע. גרוע יותר זה שבזמנים כאלה אני לא רק שונאת אותך – אני מתחילה לשנוא את עצמי. אני באמת שנאתי את עצמי אתמול יותר מכל דבר אחר, בוודאי יותר מששנאתי אותך." המטופלת מופתעת, מגיבה בצחקוק ובסקרנות אודות מצבים בהם המטפלת שונאת את עצמה, ומשם הן יוצאות להמשך בירור (שלא נמשיך בו עכשיו).

בניגוד לעמדה בתקופה השניה, כאן דייויס איננה מדברת על כך שהמטפל צריך להכיל את ההשלכה. האינטראקציה, האנאקטמנט, משפיעה עלינו, ולוקחת אותנו למקומות שלא היינו רוצים להיות בהם, והופכת אותנו לאנשים שלא היינו רוצים להכיר בהם כאנחנו. דייויס מציעה לאפשר לזה לקרות (בין היתר כי זה קורה ממילא), להתבונן בזה ולאפשר גם למטופל להתייחס לזה. כשהיא שואלת בכותרת - "של מי האוביקט הרע הזה?" התשובה איננה רק "של המטופל" אלא גם – "שלנו". אנחנו גם האוביקט הרע של עצמנו, חלק מאיתנו שאנחנו שונאים, או בו אנחנו מתביישים ושאיננו רוצים שנהיה כזה. אבל חלק חיוני מהטיפול, לדעתה של דייויס, הוא לעבור עם המטופל את התהליך הזה, בין היתר כדי שהוא יוכל לראות ולחוות אותנו לא-רק כאוביקטים טובים ומכילים, אלא גם כאוביקטים רעים שנאבקים להתמודד עם הרוע של עצמנו, בדיוק כמו שהמטופל נאבק להתמווד עם הרוע של עצמו. וכפי שהרוע של המטופל משפיע עלינו, כך גם הרוע שלנו משפיע עליו, ויש מקום להכיר בכך ולהתייחס לכך, כדי שהמטופל יוכל להתייחס ביותר קבלה לרוע של עצמו. דייויס טוענת שלעתים התקיעויות בטיפול אינן נגרמות מ'אנאקטמנט' ממנו איננו מצליחים לצאת, כפי שהיינו רגילים לחשוב, אלא מ'אנאקטמנט' שאנחנו חוששים להיכנס אליו, בגלל הבושה שלנו מהחלק הרע בתוכנו. אילו היינו נכנסים אליו וחווים יחד עם המטופל לא-רק את החלק הרע שלו אלא גם את החלק הרע שלנו, אז היה מקום לעבוד עליו מבפנים וגם למצוא את הדרך החוצה ממנו.

אני מקווה שדוגמה זו מצליחה לתת קצת מהטעם של השינוי שהולך ומתרחש בתקופה השלישית ביחס לקאונטרטרנספרנס ולשילוב עם המושג של אנאקטמנט, ויהיה מעניין לבחון אם זה עוזר לנו להבין טוב יותר את ההבדלים בגישות הטיפוליות של מטפלים שונים בתחום זה, כולל את אלה שנשמע בהמשך יום-העיון. אני חושב ששלוש העמדות שבאות לידי ביטוי בשלוש התקופות שהצגתי ממשיכות להתקיים בתוכנו ובעבודה הטיפולית שלנו, עם מתחים וקונפליקטים בין העמדות השונות בתוכנו, ושהיכולת שלנו לזהות את ההשפעות השונות האלה בעבודה שלנו יכולה גם לעזור לנו להבין יותר טוב את המניעים המורכבים שלנו בקטעים שונים בעבודה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרלוב, מ. (2009). העברה נגדית - סקירה היסטורית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/9/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2143

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צבי גילצבי גיל21/6/2018

יפה ומועיל! תודה רבה. מאמר יפה מאד, נהניתי והפקתי תועלת. השתמשתי בו בסמינר עם מתמחים

לימור קריגללימור קריגל3/8/2009

מצויין [ל"ת]. מאיר שלום,
סקירה מצויינת,כתובה נהדר ,מארגנת ומאפשרת קריאה קלה.  תודה!
לימור

מאיר פרלובמאיר פרלוב4/6/2009

שלום גבי. תודה על ההערות
אולי בהקשר זה אני יכול להמליץ על ספר שיצא לאחרונה -
COASTING IN THE COUNTERTRANSFERENCE
של אירויין הירש
הכותב מאוד ביקורתי כלפינו (וכלפי עצמו, כאנליטיקאי) סביב עניין הדומה לזה שאתה מעלה - ההנאה (או ההקלות) שאנחנו מרשים לעצמנו בעבודה הטיפולית, לעתים על חשבון המטופלים
עוד לא סיימתי את הספר והוא לא קל לקריאה, הן בכתיבה שלו והן בנימה המאשימה, אבל זה בהחלט מעורר מחשבות
כל טוב
מאיר

מאיר פרלובמאיר פרלוב4/6/2009

אני שמח שהמאמר עורר זכרונות יפים מפרידה, כפי שיום העיון עשה בשביל כולנו.

מאיר פרלובמאיר פרלוב4/6/2009

אכן חסרים. שלום משה, ותודה על הערותיך
אכן, כדבריך, חסרה התיחסות ליונג (ותלמידיו). הסיבה העיקרית לכך היא שאינני מתמצא מספיק בכתביו של יונג בכדי להתבטא אודותיו באופן רציני. אמנם אני מכיר את האמירה שלו אודות התפתחות המטפל בטיפול, אך אינני יודע כיצד הוא, או תלמידיו, עבד עם זה בפועל בטיפול. דווקא יצא לי לקרוא לאחרונה ספר של אנליטיקאי יונגיאני על טיפול בטראומה ( של דונאלד קלשלד), אך לא ראיתי אותו עובד בפועל עם ההעברה הנגדית בתוך השעות כפי שאני רואה את אנשי הגישה ההתיחסותית עובדים
סיבה נוספת היא שיונג (ותלמידיו) השפיע מעט מאוד לתוך החשיבה הפסיכואנליטית במשך הדורות, ובהרצאה ניסיתי לפשט את התהליכים המאוד מרכזיים בתוך העולם הפסיכואנליטי
כל טוב
מאיר

גבי מנדלסוןגבי מנדלסון3/6/2009

העברה נגדית ועקרון העונג. קודם כל שלום מאיר ותודה על הסקירה המעניינת והמארגנת. תוך כדי קריאה חשבתי על עניין שמדברים עליו במסדרונות אבל לא כל כך במאמרים (לפחות לא באלה שקראתי): בעצם בכל העיסוק בהעברת נגד יש די הרבה עונג כי רובנו אוהבים לעסוק ולדבר על עצמנו אבל מצד שני הרבה פעמים זה נתפס כמעין התפנקות שבאה על חשבון עבודה. אני חושב שלפעמים זו אכן התפנקות עקרה, ולפעמים אחרות זו באמת עבודה, ואפילו תובענית יותר מסתם להתבונן במטופל כשלעצמו. גם חשבתי שעניין העונג הוא אחת הסיבות שיש כל כך הרבה התנגדות לעסוק בהעברת הנגד ומאידך גם כל כך הרבה משיכה (של מטפלים..) לנושא. גם נדמה לי שתיאורטיקנים קלאסיים שדגלו בפרישות כמו פרויד קליין ולקאן התנגדו לעיסוק בהעברת נגד והפנו את המטפלים לאנליזה של עצמם, ואילו גישות יותר בנות זמננו מנסות לומר שגישה נינוחה יותר של המטפל לעולמו הפנימי תאפשר בסופו של דבר גם למטופל להיות בקשר מפוייס ונינוח יותר עם עולמו שלו. האם ברבות השנים , משלב לשלב לשלב ,מנסים הפסיכולוגים להשתחרר מצווי המוסר של האבות המייסדים ולהעשות חופשיים?  הסיפור הזה נשמע מוכר..  

בר-יוסף-דדון רחלבר-יוסף-דדון רחל1/6/2009

תודה. תודה על המאמר המעניין והמלמד, שסוקר בדרך כל-כך אינטגרטיבית וממעוף-ציפור את התפתחות המושג החשוב הזה. אישית, הייתי שמחה אם היתה מצורפת גם רשימת ביבליוגרפיה.
ואולי זה לא מקרי שהרשימה הזו הוכנה דווקא ליום עיון לזכרה של פרידה קאושינסקי ז"ל: אני זוכרת שלפני יותר מעשרים שנה פרידה ישבה איתנו, מודרכים של הפרקטיקום, ודיברה איתנו על חשיבות היכולת שלנו להבין את רגשותינו בתוך הטיפול - ככלי שיכול לעזור לנו להבין את המטופל... והיא דיברה על זה באופן רגשי וחם, זה היה מאוד מחזק  עבורי אז, כמישהי מתחילה מאוד.

קרן פזקרן פז30/5/2009

המטפל הפצוע -.  
תודה רבה מאיר על סקירה מאלפת ומחכימה.
וגם למשה על הארת הזוית היונגיאנית. ככל הידוע לי מושג "המטפל הפצוע" מציין בעיקר את החשיבות של החקירה הבלתי פוסקת של הפיצול, שלעיתים מתרחש בין "הפצעים" לבין כוחות הריפוי שלנו כמטפלים.  וכפי שאמרת משה, ואני מאוד מסכימה - זהו אתגר קשה, אבל בהחלט הכרחי...
אני רוצה להמליץ על סדנא שתתקיים בקיץ בסמינר הקיבוצים במסגרת סדנאות הקיץ למטפלים (ראו לינק מהדף הראשי באתר) שזהו נושאה. הסדנא מתבססת בדיוק על טענתו זו של יונג שמטפל אינו יכול ללוות מטופל למקומות עמוקים יותר מאלה שהכיר בעצמו..
חקירה מהנה...
קרן

משה אלוןמשה אלון30/5/2009

שמח לשמוע על הגישה הטיפולית הזו -המטפל הפצוע. תודה על היידוע ציפי, זה בהחלט מענין וחשוב לי לדעת שע"פ מחוללי הגישה האינטרסובייקטיבית קיימת העמדה הזו.
בגישה היונגיאנית מפותח המושג המטפל הפצוע, דהיינו המטופל המגיע עם פגיעה פוגש בתהליכי העברה והעברה נגדית את הפצע המקביל של המטפל. פצע לא במשמעות של טראומה בהכרח אלא במשמעות של נושא דומה אצל השניים. המטופל כמובן בא למטרת ריפוי עצמו בתיווך המטפל, והמטפל מקבל הזדמנות לבדוק הנושא בעצמו בנפרד מריפוי המטופל אבל בתיווכו. השינוי, ההתפתחות, הריפוי, האידיבידואציה אצל המטופל תלויה ביכולת המטפל לנוע בתוך עצמו בטיפול.
 זהו אתגר ענק, קשה מאד למטפלים, אבל כנראה הכרחי.
משה

חוה שוורץחוה שוורץ30/5/2009

תגובה [ל"ת]. למאיר, תודה רבה על המאמר המעניין שמבהיר עניינים מסובכים בעברית רגילה. ולמשה - לואיס ארון [ממחוללי הגישה ההתייחסותית] אומר  שטיפול מוצלח לא יכול להיות כזה מבלי שיתרחש במטפל שינוי פנימי. אז כנראה שבאמת רעיונות גדולים נפגשים- בלי קשר לאסכולה. חוה שוורץ 

משה אלוןמשה אלון29/5/2009

מאמר מענין, חסרים בדבריך הידע מהגישה היונגיאנית שהלכה עוד צעד אחד בנושא ההעברה הנגדית. למאיר, סקירתך מעניינת, בהירה ומבהירה. רובה ככולה נמצאת בגישה היונגיאנית-האנליטית הנסמכת על מקורות נוספים המבססים תפיסות אלו כמו האלכימיה.
הגישה ההיונגיאנית הלכה בנושא ההעברה צעד אחד נוסף קדימה והציב יעד-רף מאתגר גבוה מאד בנושע הטיפול הנשען על ההעברה והעברה נגדית. ישנה אמירה של יונג שלהיקף שבו יתפתח המטפל בטיפול ספציפי יתפתח המטופל במהלך הטיפול. או יכולה להישאל עוד שאלה: מה למדת על עצמך מהטיפול הזה ובכל טיפול שאתה נתון בו. ללא למידה זו לא קרה שינוי-התפתחות-אינדיבידואציה במטופל. וכיצד יכולה להתרחש למידה אצל המטפל? בעיקר כתוצאה מהעברה והעברה נגדית והעבודה כפי שתיארת בשלב השלישי והחשיפה בפני עצמך ולעיתים קרובות בפני המטופל את ההעברה הנגדית.
משה אלון