שלום חברים.

בהמשך לדיון בענייני חנוך, אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שמעסיקות אותי הרבה זמן. אני שואל את עצמי אם חנוך הוא בכלל דבר אפשרי או בניסוח אחר מהם המטרות בחינוך שאפשר לשאוף אליהם ולמה ראוי לשאוף.

האם חנוך הוא דאגה לילד? האם מטרת החנוך היא לגרום לילדנו ללכת בדרכנו? אם זו אכן המטרה, האם היא נובעת מדאגתנו לילד או מצורך שלנו לראות אותו ממשיך את דרכנו? האם אנחנו מנסים להשפיע על אורחות חיי ילדנו בגלל התחושה שלנו שכך נכון? להיות עבור ילדנו מצע אוהב ותומך שיאפשר להם לשקול את מעמדם בעולם ולבחור את אורחות חייהם, גם זה חנוך?

האם אפשר בכלל אחרת? האם יש משהו מעבר לצורך העמוק של כולנו לחקות את חיי הורינו? האם יש איזה שהיא אפשרות להעביר משבו לילדנו מלבד זה שנחיה את חיינו כפי שאנו מאמינים והם יפנימו או לא יפנימו? אם נעשה כך וילדנו לא יפנימו זה יהיה כשלון שלנו? אם ילדנו לא יפנימו ואולי אפילו ידחו את אורחות חיינו אבל יחיו חיי יצירה וספוק בעולם שהם מעצבים על פי נטיית לבם, גם זה יהיה הצלחה חינוכית?

צביקה.