שיחת נפש

שלום אמא,

"אובייקט המעבר" הוא עצם מסביבתו הקרובה של הילד (בד"כ בד כלשהו או בובה), אליו התינוק נקשר ביותר בסביבות גיל שנה, ומאציל עליו איכויות של אהבה, הרגעה ושמירה.

המושג "אובייקט מעבר" הוטבע ע"י הפסיכואנליטיקאי הבריטי האהוד דונלד ויניקוט בשנות החמישים של המאה הקודמת.

עפ"י ויניקוט, תהליך ההיפרדות של התינוק מאימו כרוך בתסכול וצער מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. בכדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת הוא מאמץ חפץ כלשהו (למשל שמיכה או בובה) שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ואת האיחוד עימה, ועליו הוא משליך את רגשותיו. זהו אובייקט המעבר. 

התינוק נזקק במיוחד לאובייקט המעבר ברגעים קשים, כמו פרידה, הליכה לישון או נסיעה למקום לא ידוע. באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו בחווית האומניפוטנציה, שהיא תחושת שלטון כל-יכול, כשל בורא העולם, כאשר יש אובייקט שבו הוא שולט שלטון ללא מיצרין ועושה בו ככל שיחפוץ, בניגוד לאם בה שלטונו מוגבל.  הוא מפגין אהבה עזה לאובייקט, אך יכול גם "לשנוא" אותו, לנשוך ולהרביץ לו, בלי סכנה של פגיעה או נקמה.

אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות ולמשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות ב"מרחב הביניים" של החווייה, אזור הדימדומים שבין מציאות ודימיון, בין פנים לחוץ, בין "המצאה" ו"מציאה".

אובייקט המעבר, אם כן הוא תופעה בריאה ורצוייה, המעודדת חשיבה סימבולית ויצירתית. הוא מתפתח כאשר יש חסר "אופטימלי" של האם. (כלומר, כאשר האם צמודה מדי לתינוק, או נעדרת מדי, התופעה לא תתפתח).

מאידך, ישנה בהחלט התפתחות בריאה ללא היקשרות לאובייקט ספציפי.