|
הרצאתו של מתי בן צור - על סיומי שעות טיפוליות
מתדיין: ד"ר מאיר שטיינבוק מנחה: ד"ר עפרה אשל
ניתנה בערב סיום שנה"ל השלישית במרכז ויניקוט בתאריך 27.6.11
מתי בן צור הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי ירושלמי, מורה ומדריך בקורס לפסיכותרפיה, בתוכנית 'הידברות' ובתוכנית 'התקרבות' של המכון ישראלי לפסיכואנליזה. מורה מדריך ושותף בהובלת תוכניות הקשורות בנוער בסיכון ובהכשרת מנהלי בתי ספר בראשית דרכם במסגרת אשלים (ג'וינט) ומשרד החינוך.
ד"ר מאיר שטיינבוק הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ממקימי מרכז ויניקוט בישראל, מורה ומדריך במרכז.
ד"ר עפרה אשל היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה, מדריכה ומורה, המכון והחברה הפסיכואליטית בישראל; ממקימי ומורי מרכז ויניקוט בישראל, ו'הידברות' במכון הישראלי לפסיכואנליזה; עורכת מדור ביקורת ספרים ב"שיחות" – כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה.
דברי פתיחה / ד"ר עפרה אשל
אני רוצה קודם כל להודות מאוד למתי בן צור ולמאיר שטיינבוק על ההרצאה והדיון שהם מביאים כאן, הרצאה ודיון שיש להם, לדעתי, משמעות רבה מבחינת העבודה הטיפולית בגישה פסיכואנליטית בכלל, וזו המתבססת על המחשבה הוויניקוטיאנית והקוהוטיאנית בפרט. אני חושבת שנדבר היום על סיומי שעות ומעבר להן.
אוגדן (2001), במאמרו "לקרוא את ויניקוט" Reading Winnicott, מתמקד במשפט הכתוב בהדגשה במאמר המוקדם מאוד והחשוב מאוד של ויניקוט "התפתחות רגשית פרימיטיבית" שנכתב ב-1945. זהו מאמר שויניקוט עצמו כותב בו: "מאמר זה יכול אולי להיחשב כנקודת מוצא", ובאמת אפשר למצוא בו את הניצנים למרבית תרומותיו המשמעותיות של ויניקוט. המשפט הוא: "אם ותינוק [ואצל ויניקוט אם-תינוק נהייה מודל למטפל-מטופל] חיים חוויה יחד "live an experience together (מודגש). אוגדן כותב, ולא פוחד ממילים גדולות:
"במשפט [זה] אנו מוצאים את אחת מהתרומות הכי חשובות של ויניקוט לפסיכואנליזה – רעיון ששינה משמעותית את 50 השנים הבאות של המחשבה האנליטית... חיים חוויה יחד – מה שעושה את המשפט כה יוצא-דופן הוא המילה הלא-צפוייה "חיים" (Live). הם... לא "לוקחים חלק ב...", "חולקים" (Share), "משתתפים ב...", "נכנסים לתוך" חוויה יחד. הם חיים חוויה יחד. במשפט אחד זה ויניקוט מציע (למרות שאני חושב שהוא לא היה לגמרי מודע לזה כשהוא כתב את המאמר) שהוא בתהליך של שינוי הפסיכואנליזה, הן כתיאוריה והן כיחסים טיפוליים, על-ידי כך שהוא משנה את המושג הכי יסודי בפסיכולוגיה האנושית. לא עוד יהיו הדחפיות וויסות התשוקה (פרויד), לאהוב, לשנוא ולעשות תיקון (קליין), או חיפוש-אובייקט והתייחסות-אובייקט (פיירברן) בעלי החשיבות הגדולה ביותר בהתפתחות הנפש-גוף. אלא במקום זה מה שויניקוט מתחיל להתוות כאן, בפעם הראשונה, הוא הרעיון שהקו המארגן המרכזי של התפתחות פסיכולוגית מתחילתה הוא החוויה של להיות חי, והתוצאות של שיבושים בהמשכיות ההיות" (עד כאן המילים החזקות של אוגדן, עמ' 226-227).
אולם אם זה מה שעומד במרכז ההתפתחות הנפשית, ולכן במרכז ובמהות החוויה הטיפולית, זה מכניס הרבה שינוי והרבה שאלות ודילמות חדשות למחשבה ולעבודה הטיפולית, בעיקר כשמדובר במטופלים קשים, שהמחשבה הטיפולית הוויניקוטיאנית מתעקשת לא לוותר עליהם בטיפול פסיכואנליטי ולהביא אותם ואת הקשיים בטיפול שלהם למרכז הדיון הטיפולי. בשבילי, זו היא הסיבה המרכזית להקמת מרכז ללימודי ויניקוט והחשיבה הפסיכואנליטית העצמאית. יש כמה וכמה תיאורטיקנים שאני אוהבת לקרוא ולהבין וללמוד את מחשבתם, אך אין, עבורי, אף אחד שאיפשר לי לטפל במטופלים קשים, כפי שמאפשרת לי מחשבתו התיאורטית והטיפולית של ויניקוט.
הרצאתו של מתי הולכת בדיוק לשם – לאותם מקומות שאפשר להתעלם ממשמעותם הבעייתית ופורצת הדרך אם נצמדים לפסיכואנליזה במתכונתה הרגילה והמוכרת יותר לגבי מטופלים נוירוטיים ולכללים המתחייבים בה מתוך המציאות האובייקטיבית – פה זה לגבי סיום השעה, או שמאפשרים למטופלים אלה ולרגעים אלה לאתגר ולהצריך לחשוב מחדש את מהותה, עקרונותיה, הטכניקה הטיפולית וגבולותיה של העבודה הטיפולית הפסיכואנליטית.
אני יודעת שזה נשמע הרבה, וגדול, אבל לשם, ממש לשם, לוקחת אותנו הרצאתו של מתי.
פתיחה – על אי השקט שלי בסיומי שעות אנליטיות, ראשיתו של חיפוש
תקופה ארוכה הדריכה את מנוחתי תחושה, שהפכה להבנה, שהתפיסה הפסיכואנליטית העיונית והמעשית שלי, מתוכה אני מטפל, אינה מתמודדת באופן מספק עם מהלך סיום הפגישה. לא מצאתי תשובה קוהרנטית, מניחה את הדעת, לדיסוננס החריף שנוצר בין תנועה נפשית רצופה והמשכית, שאנו עמלים לייצר או להשיב למטופל, במשך השעה האנליטית ובאנליזה כולה, לבין הפסקת המפגש באופן שרירותי וחד צדדי בסיום השעה. לא הייתה בידי תשובה מספקת, עבורי ועבור מטופלי, למה שקורה, באופן גלוי או סמוי, במעבר ממפגש שכל מהותו מציאות סובייקטיבית, אל המציאות החיצונית – אובייקטיבית. אי נחת מתמשך זה הביא אותי להציב מעין זכוכית מגדלת מעל ולתוך סופי המפגשים ולבחון את ההתעלמות, הקושי, העומק, העושר וההזדמנות האנליטית הטמונים בהן. בעבודה זאת אנסה לנסח באופן פתוח ומדויק את הבעייתיות שסיומי שעות מציבים בפנינו ולהציע את מחשבותיי – תשובותיי כפי שהתגבשו בקליניקה ובחשיבה.
הערה קטנה בטרם יציאה לדרך: סיום השעה האנליטית אינו יכול שלא לזמן למרכז הזירה, במודע או שלא במודע, אסוציאציות של פרידה, סיום ומוות בעבר בהווה ובעתיד. עבודה זו קשורה בתוכי לאבדנים ממשים ורגשיים שהתרחשו בחיי והציבו אתגר עמוק להעמיד לצד קבלת הסוף, האבל, העלבון, הגעגוע והכאב המשך של תנועת חיים פורייה, נדיבה ואמיתית. באותה עת נבנתה לאיטה הבנה ורגיעה לגבי אפשרות מותי שהלכה ונראתה פחות מאיימת ומבהילה. אחת התוצאות החשובות של שזירת תהליכים אלו, בהקשרן של סופי השעות, היא שיחד עם אהבתי העזה אל החי והחיים מתאפשר לי לגשת באנליזות, ביתר חופש, קרבה ושקט, לאפשרות מותי ומות מטופלי ויקיריהם, הן במציאות והן בהעברה.
בסוף השעה האנליטית נוצר מצב אנושי מיוחד, מערער במהותו, חשוף ופרטי מאוד של מטופל ומטפל שמעורר עולמות רגשיים עמוקים וראשוניים. באותה עת, מתקיים מכבש בלתי נראה, אובייקטיבי לכאורה, המבקש לבטל את סוף הפגישה כאירוע תוך אישי ובינאישי בעל משמעויות רחבות וייחודיות באנליזה. הצטרפותו המחודשת של הגוף הנפרש לא מאורגן, המפגש החדש של העיניים, הבעת הפנים, השיער הלא מסודר, הבגד המקומט, החשוף לעיתים, נעילת הנעליים, כל אלו מייצרים, בסיום השעה, מפגש נוסף המשכי, ייחודי וחדש. מרכיבים שהונחו בצד או התבקשו להישכח בעת האנליזה שבים ומופיעים (לאו דווקא מתוך הזמנה מודעת) לתוך מרכזה של עלילה שנרקמה בחמישים הדקות האחרונות ומשנים אותה, לכאורה אחרי סיומה, אך בעצם לפני סופה האמיתי. חילוף הכללים בהודעת הסיום השרירותית והחד צדדית אינו רק צעד סידורי המתחייב מן המציאות. התנהגות המטפל, בסוף השעה, מחוללת ערעור ומזמנת, מתוך עולמם של שני המשתתפים, אל אזור הדמדומים של זמן הסיום, עולם רגשי חדש, עשיר ורלוונטי, שאינו זוכה להד מספק.
אצל מטופלים אחדים כמעט לאורך כל האנליזה, ואצל אחרים בתקופות מסוימות, אני חש ברגע שלפני הודעת הסיום אי שקט, ממש פיזי, השונה מהתחושה בתוך שעה קשה. לעיתים בא הדבר לידי ביטוי באופן שאני משחק עם השניות שבתוך דקת הסיום או עם הדקות של ההפסקה לכאן או לכאן. אני יודע שאני עומד להכאיב למטופל בניגוד לאופן ההמצאות ול"הבטחה" שלי במשך השעה שמסתיימת. אצל מטופלים עם פגיעות מוקדמות וחווית עצמי לא מגובשת, סיומי השעות מכאיבים מאוד ומעוררים כעס וכאב קשים ביותר. יש בסיומים האלו יותר סכנה לרהטראומטיזציה מאשר פוטנציאל לתהליך הדרגתי של תסכול אופטימלי או בנית הפוזיציה הדפרסיבית. איני יכול להישען על כך שלאורך זמן, פגיעות אלו והעמידה בהן מחזקת את העצמי ואת יכולתו להתמודדות טובה יותר עם פרידות ואבדנים. הפעלת הכלל האובייקטיבי, השעון והיומן, נשענת, באותם רגעים, על הצדקה קלינית רזה מדי ונראית לי כהתחפשות הסובייקטיבי שלי לאובייקטיבי. יותר מכל מעוררת בי אי נוחות העובדה שאני פועל בסופי שעות תוך התרחקות מהאמונה הבסיסית שלי על חשיבות ההתאמה וקבלת הסובייקטיביות של המטופל כמפתח לתהליך הריפוי. מטופלת חכמה אמרה לי, בעצב גדול, אחרי שאמרתי שאנחנו צריכים לעצור, שאני טועה ומטעה: "אני לא צריכה לעצור, אתה בוחר לעצור, אתה רוצה או צריך לעצור. בשבילי זה ממש לא מתאים, אני מאוד מאוד צריכה שנמשיך". אמרתי לה אז שהיא לגמרי צודקת, וזה נכון שאני קובע את הסיום הזה על פי צרכי ולא על פי צרכיה. גם תשובה הוגנת וחשובה זאת נראתה לה כמשרתת את שאלת הדיסוננס הפרטית שלי סביב אי הגינותי יותר מאשר את הטיפול בה. נדמה לי שהצדק איתה גם בעניין זה.
איני זוכר את סיומי הפגישות באנליזה שלי כטראומטיות במיוחד. הן הרגישו לי בדרך כלל כסבירות. ההסכם היה מופנם היטב והתוכניות להמשך היום התייצבו מהר יחסית וביקשו את שלהן. בתוך כך זכורה לי פגישה אחת, בימים קשים מאוד בחיי, שבסיומה, שלא כדרכי, הבכי לא הפסיק אלא הלך והתגבר. האנליטיקאי שלי התנצל בכוונה מלאה ובצער שלא יוכל להאריך את הפגישה והיציע לי לנוח בחדר השני, כך שאצא כשמתאים לי. ההצעה כנראה הרגיעה אותי, הודיתי עליה ויצאתי לדרכי בזמן הרגיל. במשך שנים זכרתי את האירוע. הטבע הפשוט, האנושי, כמו מובן מאליו, של ההצעה, היה רגע מכונן, שניטע למסד הקשר האנליטי ולתוך העצמי שלי אודות ההיתר, שאין בי הרבה ממנו, להכביד על העולם בענייניי. בשיחות עם חברים, זוכרים רבים מהם רגעים של חסד כמטופלים בהם היה שינוי בהתנהגות הרגילה של המטפל אל מול רגע קשה במיוחד שלהם, כאירוע יקר ומכונן באמיתיותו הפשוטה. כמעט כל הזיכרונות יקרי הערך היו קשורים בהכרה שניתנה למצב מיוחד בו נמצא המטופל בסיום השעה הקשה או בתווך בין השעות והביאו להתנהגות חורגת מההרגל או מהכללים באופן חד פעמי או מתמשך. חברים אחרים תארו מצבי קושי מיוחדים בהם לא פגשו מאמץ להתאמה כרגעים כואבים, משפילים ואף הרסניים במפגש בין עומק ההיזקקות שהעיזה או נאלצה להיפער לבין תגובה שלא הייתה מותאמת, מעין כשלון במבחן אמת. חלקם הגדול לא דיברו על כך עם המטפלים מתוך מבוכה, אשמה ואי רצון לקלקל או להביך. באותן שיחות בלט מימד של תהייה עצמית, ואפילו קינאה מסוימת, במטופלים שלא הרשו לשעות להסתיים בסדר מופתי ומאסו ב"מכבש הסדר הטוב" שמכבה אותם כל חייהם. אלו שזעקו, סביב סיום הפגישה, את חוסר ההגינות ואי המותאמות והעיזו לתבוע את צדקתם וזמן חייהם מהמטפלים. מדובר במאמינים פצועים בפסיכואנליזה, בפוטנציאל הריפוי שלה, ביכולותינו וחובתנו להיות בשבילם ובזכותם המלאה לקבל את שתמיד חיכו לו. את שהגיע להם מראשית חייהם ונכון היה שיהיה שייך להם. בדיוק ברגע זה של סיום השעה, לא הסכימו מטופלים אלו לקבל את הדין ודרשו את המגיע להם שאבד או לא היה עדיין.
על סיומים שקטים מדי
אני רוצה להתעכב על סיומים שקטים של שעות. אלו שאינם רועשים ומבקשים את שלהם בקול רם מדי או בהתנהגות חריגה. ראשית אניח בצד את הפגישות שמסתיימות מתוך שקט ובטחון אמיתי הנשענים על חווית המשכיות ורציפות העצמי, על אף שגם בהן מצאתי את ההתפנות והמבט המעמיק על המתחולל בסוף השעה מועילים ביותר. אני רוצה להתרכז בסיומי השעות בהן השקט הוא שקט של אילמות, העלמות, ואי התייחסות מתוך גודלו של הכאב ואי נגישותו לאינטראקציה. בראשית הדרך עסקתי בסיומי הפגישות הדרמטיות בהן הכאב, הזעם והבלתי אפשריות של הטראומה, הנפערת מחדש, היו גלויים וברורים ולעיתים אף הרגישו תובעניים מדי ומסוכנים לטיפול. עם הזמן התפניתי להביט מקרוב ולהתעכב רגשית ואמפטית על סיומים שקטים שנראו לכאורה פשוטים וטבעיים ולא תבעו תשומת לב מיוחדת. מצאתי שם שיתוף פעולה, בחלקו לא מודע, בין המטפל והמטופל, לשם "סיום נקי" של הפגישה, מותיר מחוץ לאנליזה את אותם שברים הרוחשים דווקא בשעה הזאת. כשיכולתי להשתהות מול סיומי פגישות "שקטים", מצאתי שנפתח צוהר לחוויותיו ותחושותיו הבסיסיות ביותר של המטופל אל מול פרידות, אבדנים, נטישה והשמטה. הבנתי שאני פוגש מקרוב מאוד את התארגנות ההגנות של ויתור, ניתוק ודיסוציאציה. יכולתי לראות את המטופל שמתוך ניסיון חייו המוקדם אינו יכול לקוות עכשיו לפרידה אחרת, מזמן את עצמיותו הכוזבת לבצע את סיום השעה, כי רק כך, בעיניו, ניתן לשרוד את הכאב או את הסכנה. במקרה הקליני השני שאציג אראה איך אחרי זמן ארוך של טיפול יכולנו המטופלת להראות, ואני לראות, דרך סיומי הפגישות, את רגע הטראומה המוקדמת מאוד שלראשונה קיבלה קיום, מילה וניתנות למפגש ולתהליך פסיכואנליטי.
מעט מן הספרות ומחשבות שלי
למרות העושר הרב של כתיבה אנליטית סביב סוגיות של סיום ופרידה לא מצאתי מאמר שכותרתו או עיסוקו המרכזי הוא סיום הפגישה האנליטית. פרויד, בתיאורי המקרה שלו, אינו מתייחס כלל לסיומי השעות. במאמרו על פתיחת הטיפול (1913) הוא מתייחס לפתיחה ולסיום כסט של צעדים "שיטתיים וממצים" אך לא מעניינים במיוחד, "כמו בפתיחות וסיומים בשחמט". ספק, אגב, אם שחמטאים מנוסים יסכימו עם הגדרה זו לגבי סיומי המשחק. מהלכי הסיום ובנייתם מתוך התגלגלות המשחק, על אינספור התסריטים הגלומים בו, הם לעיתים קרובות, תמצית הגאונות והיצירתיות בקריאת האחר והבנת העומק של האפשרויות האינסופיות שביכולתו של השחקן ליצור בכל רגע.
אני רוצה להציג ארבעה מחברים שהשתמשו בסיומי שעות כדי להדגים עיקרון חשוב להם שאינו קשור ישירות לסיום השעה בתוספת הערות שלי הקושרות כל אחד מהם לסוגיות בעבודה. היה ברור לארבעתם שסוף השעה מייצר התרחשות מיוחדת בה מתנהגים "אחרת". רגע בו מאותגרים מהותה, עקרונותיה, הטכניקה הטיפולית וגבולותיה של הפסיכואנליזה. נדמה לי שיש כאן זוויות מרעננות ומרתקות על סוגיית סיום השעה, כל אחד בזמנו ומתוך אישיותו ודרך מחשבתו וטיפולו הייחודיים.
פרנצי, (1930), מי אם לא הוא, מתמודד עם סיומי השעות הקשים בהרחבת זמן הפגישות. הוא דן ביתרונו של עיקרון הרגיעה מול עיקרון התסכול ומדגים את פעולתו סביב סיומי השעות: "ההשפעה דמוית ההלם שנודעה לסיום הפתאומי של השעה הטיפולית כפתה עלי, ולא לעיתים רחוקות, להאריך את השעה עד חלוף התגובה ולהקדיש לחולה שעתיים או יותר...כשלא עשיתי זאת..גרמה הנוקשות שלי להחרפה...ולחזרה מדויקת מדי על אירועים טראומתיים...עד שהרופא מחליט לבסוף לפרק את המטופל מנשקו באמצעות הגמישות"( בתרגום המדויק רכות, פינוק, חיוביות, עדינות חמימות).
פרנצי, שעניינו הדגמת עיקרון הרגיעה כעיקרון יסוד אלטרנטיבי לעיקרון התסכול, קולט נכון את העוצמה הטרנספרנסיאלית והפוטנציאל לרהטראומטיזציה של סיום השעה ומוכן שהמטופל יישאר אצלו עד שיירגע. עדיין נותרים אנו עם השאלה אם די בהרגעה זאת בריכוך עוצמת ה"לעומתיות", המחליפה, באחת, את הקרבה, ברגע ההודעה על הסיום. ניסיוני מספר שלפעמים הספיקו דקה או שתיים נוספות על מנת להירגע ולאפשר יציאה סבירה. במקרים אחרים יכולתי לשוחח עם המטופל על החרדה המציפה, להכיר ולהסביר את הכאב העצום ולחשוב עימו על מה יקל עכשיו את היציאה. אצל המטופלים שעליהם אני מתעכב בעבודה זו, צריכה הייתה להתלוות להארכת הזמן, התייצבות אמפטית קרובה המכירה, בכנות, בבלתי אפשריות של הבקשה לסיים כך את השעה. נדרש אז תהליך של עיבוד ובמיוחד הסבר (פירוש) כדי לעשות את הדרך עד למקום בו מתרככים מרכיבי ההעברה שניעורו וחווית הלעומתיות שבסיום המפגש נמסה מעט.
וויניקוט, במאמרו על שנאה בהעברה נגדית (1947), מתאר את סיום "השעה" (המרכאות במקור) כאחד הכלים של המטפל בניהול משק השנאה שלו כלפי המטופלים הנוירוטיים שלו. יחד עם זאת, עיקר דבריו במאמר קשורים בשנאה המתלהטת בהעברה הנגדית מול המטופל הפסיכוטי והפסיכופטי ובהמלצתו להכיר בקיומה, בהכרחיות שלה ובאובייקטיביות שלה.
וויניקוט לא מפרט את המקום של סיום הפגישה בארגון השנאה של המטפל באנליזה של פגיעות מוקדמות. מטרתו העיקרית היא חשיבות ההכרה ב"שנאה האובייקטיבית" הבלתי נמנעת במפגש עם תביעות גלויות וסמויות בלתי אפשריות בעת האנליזה עם פסיכוטיים ופסיכופטים שהיה חווה גם כל מטפל אחר. כיצד תראה שנאתו האובייקטיבית והבלתי נמנעת של המטפל בעת סיום השעה כאשר לא תוכל להיות מודעת או מרוסנת ולא תוכל להיות מוטמעת לתוך תהליך סיום נעים יחסית המתבסס על כוחות המטופל מבלי לגבות מחיר יקר? נדמה לי שהשנאה הלא מעובדת תייצר דהומניזציה וניכור, לעיתים מוסווים היטב, כלפי אנושיותו של המטופל קודם לסוף השעה או במהלכה ותשעין את מהלך הסיום על ההיבט האובייקטיבי- פורמלי של המציאות בלבד. סיום השעה ייקבע, לכאורה, בידי השעון או נהלים אחרים שיוצגו כישות נוספת ומפוצלת שאינה האנליטיקאי והיא זאת המגרשת או שומטת בשרירותיות את המטופל ללא קשר למצוקתו ולמחויבות העמוקה בקשר שנבנה. במקרים הלא טובים, הופכת הפורמליות, במיוחד בסופי פגישות, למשכנה המסוכן של השנאה האובייקטיבית. הניכור ומחיקת הסובייקטיביות, הלא מודעים, נקלטים באופן מדויק במיוחד על ידי הסנסורים הרגישים של המטופל ונחווים אז כחלק מהאינטראקציה וכחלק מעולמו הפנימי. קרוב לוודאי שלא נצטרך ללכת רחוק כדי לגלות עד כמה מצב טראומטי דומה צרוב בו, ממהלך חייו הקדומים, ועד כמה אפיוני הניכור העכשוויים, אפילו הקטנים ביותר, מוכרים ו"מדויקים".
ארווין הופמן (1998), מציג בספרו "rituals and spontaneity in the psychoanalytic process", את המושג "לימינאליות" של האנתרופולוג ויקטור טרנר (1969) לתוך הפסיכואנליזה. הוא מספר על מטופל ותיק שביקש ממנו בסוף שעה להתלוות אליו אל המעלית כי הוא חושש לצאת ומתאר בפרוטרוט את המתרחש במרחב החדש, הלימינאלי. הלימינאליות, מאופיינת בשוויוניות, להבדיל מהסדר, הכללים וההיררכיה המקובלים ומסדירים את פעולת החברה ובהתאם את מקומם המוסכם של המטפל והמטופל מאופיין בשוויון. זהו מרחב אחר, קיים תמיד, מחוץ לכללים, שאינו פה ואינו שם. מקום חברתי, פסיכולוגי או פיזי בו התפקידים החברתיים אינם משמשים מקור סדר, כוח או חולשה.
הופמן, שעינינו הראיה הדיאלקטית של הסדר הקיים ואי הסדר הרוחש תחתיו, מלווה כמובן את המטופל למעלית, לוחץ את ידו, שלא כהרגלם, ובפגישה הבאה הם ישוחחו על כך. מדוע הופמן הוסיף לחריגה בליווי המטופל מחוץ לחדר הטיפול, לחיצת יד ? האם משום שעכשיו הם שני אנשים שווים במרחב לימינאלי מחוץ לסדר הרגיל של התפקידים ומתאימים כללי נימוס חדשים? אני רוצה להציע כיוון חשיבה אחר. אפשר שברור להופמן שהמטופל זקוק עתה למעט קרבה דרך סימן של חיבה. מעין מגע קל שמאשש את הערכתו אליו ועונה לשאלה שאינה נשאלת "האם הכול עדיין בסדר בינינו". בדיוק עתה, משהעיז המטופל להסתכן ולבטא את ההיזקקות והתלות שלו, ונענה בחיוב, מרגיש הופמן את שאלתו הסמויה של המטופל האם יכול לקרות כאן בינינו משהו אחר מ"ההיסטוריה שלי" ומשיב עליה בלחיצת יד.
המטופל של הופמן מציג בסיום השעה בקשה שאינה דרמטית ואינה מפרה את הסדר הטוב. אפשר להניח שחלקנו היינו נענים לה באופן דומה. יחד עם זו המאמר מותיר אותנו עם השאלה לגבי בקשות יותר מסובכות שאינן סדורות ופשוטות לביצוע, אלו השוכנות רחוק יותר במעמקי הלימינאליות והפרת הסדר והכללים המקובלים. יותר מכך, מה מקומה של בקשה שאינה יודעת עדיין להתבקש ורק אנחנו יכולים דרך האמפטיה, להבין ולנסח אותה בשביל המטופל ובשמו. איני יודע מה הייתה תשובתם העיונית והמעשית של טרנר והופמן לגבי "גרירה" של האמפטיה ושל יחסי העצמי – זולתעצמי לתוך האזור הלימינאלי בסף חדר הטיפול בעת סיום השעה. לגבי, גרירה זו של האמפטיה, באחריות המטפל, לתוככי האזור הלימינאלי לכל עומקו ואופיו המערער, חסר הליניאריות, הוא בדיוק האתגר שעבודה זו מנסה להתמודד עימה.
מיכאל באלינט (1968) בפרקtherapeutic regression, primary love, and the basic fault מתוך ספרו "השבר הבסיסי" מתאר מטופל המבקש בדלת היציאה פגישה נוספת בסוף השבוע. הבקשה נענתה בעבר בחיוב עם תחושה של הקלה במתח עבור המטופל, אך ללא עבודה אנליטית מספקת בפגישות הנוספות. באלינט מתאר את חששו שהיענות לבקשה פירושו ייצוב יחסים בהם הוא אובייקט אומניפוטנטי הדוחף את מטופלו ליחסי תלות מוגזמים ומקטינים. הוא אומר בכנות למטופל שהוא מכיר ומקבל את מצוקתו ומוסיף שעליו לזכור שהוא איתו וזוכר אותו. יחד עם זאת הוא חושב שפגישה נוספת לא תועיל אלא תגרום לו להרגיש את עצמו קטן ואת באלינט גדול וחזק ממנו. תאור סיום השעה בא להדגים את ההבדל בין רגרסיה לסיפוק הצורך בלבד לבין רגרסיה לצורך הכרה שאינה חוצה את קו ההקטנה וההשפלה. המטופל קיבל את עמדתו של באלינט ללא שמחה אך התקשר בשבת רק כדי להגיד שהוא קרוב לבכות. הוא אינו רוצה פגישה נוספת. רק חשוב לו שבאלינט יידע.
קל להבין ולהזדהות עם באלינט כשהוא ער לקושי בהבחנה בין היענות לבקשה שמרגישה כמבריאה לבין הענות לבקשה שיכולה להוביל להקטנה והשפלה לא הכרחיות. יחד עם זאת, התרשמתי ששאלת אותנטיות ההיזקקות הראשונית ו"צדקתה", המתעוררות אצל המטופל בסוף הפגישה, לא קיבלו התייחסות מספקת אלא הרגעה בלבד, כאילו הן קצת מוגזמות. סוגיית "איכות הרגרסיה", (מאליגנית או בשרות התפתחות העצמי) המונחת במוקד ההעברה של סיום השעה, אינה רק שאלה אבחנתית אותה שוקל המטפל. זוהי בראש ובראשונה שאלתו של המטופל אל המטפל, בעת פרידה יזומה מצידו, לגבי סיבות הדחייה הראשונית שפגש בחייו: "מה מקולקל בי, מה גורם לא לרצות בי, האם אני רוצה יותר מדי ולכן לא נותנים לי" (אתה, אימא..) השאלה - תחינה מונחת לפתח נפשו והתנהגותו של המטפל בתקווה לתשובה חדשה.
"העברת סוף פגישה" – על העברה ואמפטיה בסיומי שעות
בסוף השעה מופיעה באנליזה העברה מיוחדת מאוד מתוך מנהרת זמן חייו של המטופל הקשורה לסיום המציאותי ולהדים שהוא מעורר סביב פרידות ואבדנים קדומים וכמיהות מוקפאות. אני נוהג לכנות אותה "העברת סוף פגישה". אני מציע שהעברה שמתעוררת לקראת ובמשך סיום השעה תהיה תמיד שונה מההעברה בעת השעה. קוהוט (1984) כותב שהכשל האמפטי (המובנה בסיום פגישה לא מותאם) יביא עימו לתוך החדר, באופן טבעי, העברה להורה הכושל. שכבת יסוד זו כוללת כאב וייסורים הקשורים בשאלות קדומות של פרידה לא מותאמת, סיום ומוות. לצד הכאב קיימת משאלה שאפשר יהיה יום אחד ליצור מרקם ורציפות בעצמי הכוללים גם את החלקים המורחקים-מוקפאים. הד העברת סוף השעה, על שני חלקיה, מלווה כל שעה אנליטית מראשיתה בעוצמה משתנה ואישית.
בסיומה של השעה,לאחר חמישים דקות, משתלט לפתע המטפל על המרחב המשותף בכוח שאין למטופל כל יכולת להתגונן מפניו ומפקיע מידיו את שותפותו בבעלות על המפגש. המהלך מעצים העברה קדומה יותר הקשורה לנטישות, אבדנים ופרידות חד צדדיות, שרירותיות ולא מותאמות. זהו רגע בו "התנהגות גדולה", שלעיתים מוסתרת כ"התנהגות קטנה" שלנו, מזמנת מתוך חיי הנפש של המטופל העברה של סיום פגישה. מידת הבולטות והנגישות אליה משתנות בין אדם לאדם ובתוך שלבי אנליזה אך היא תמיד שם בדיוק כמו שהסיום, השבר והפרידה העכשוויים, המוקדמים והעתידיים תמיד שם.
באי הנחת, בכתיבה ובחשיבה על "העברה של סיום פגישה" נשענתי במידה רבה על וויניקוט בתיאוריו העדינים למה זקוק התינוק לצורך התהוות נפשו. התעכבתי על מקומה המכריע של האם, הצלחתה וכשליה, במיוחד סביב פרדות וסיומים, פסיכולוגיים וממשיים, שאירעו לא בזמנם הנכון. הרגשתי את כתביו תובעים, בצדק, נאמנות ודיוק רגשי יוצא דופן של המטפל, בדיוק כששלבים אלו קמים לתחייה בהעברה.
וויניקוט (1955) מתאר את מה שזקוק לו התינוק כדי להתהוות: " אני מציע שרגע זה של אני הנני (I am) הוא רגע גולמי: האינדיבידואל החדש מרגיש חשוף ללא גבול. רק אם יש זרועות של מישהו סביב התינוק באותו זמן, יכול רגע האני הנני להיות נסבל, ואולי, יותר נכון בעצם, ניתן להסתכן בו"
הוא כותב על המומנט הגורלי בתהליך ההתפתחות בו מתרחש impingement ומדגיש את חשיבות הנוכחות המהימנה והרצופה של המטפל ברגעים בהם מתעוררת העברה המשחזרת רגעים אלו (וויניקוט 1956). הוא מתאר את סכנה של התהוות עצמי כוזב כאשר התינוק נותר לבד לפני היותו מוכן נפשית, דרך הפנמת האם לתוכו כמלווה (וויניקוט, 1958).."החלופה הפתולוגית (בעת אי התאמה ברגע הולדתה של התקווה) היא חיי כזב הבנויים על תגובות לגירויים חיצוניים.." (וויניקוט, 1960ב).
ב"אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר" (1951) כותב וויניקוט: "אם הדברים מתנהלים כשורה, תהליך זה של התפכחות הדרגתית, מכין את הזירה לתסכולים, המקובצים על ידנו תחת השם גמילה... תופעות שקליין האירה אותן באופן ספציפי במושג "עמדה דיכאונית" [1940].. אם תהליך האשליה וההתפכחות משתבש, התינוק אינו יכול להגיע לדבר טבעי כל כך כמו גמילה, ואף לא אל תגובה לגמילה, ואבסורד הוא לדבר אז על גמילה כל עיקר. הפסקת ההנקה, כשהיא לעצמה, איננה גמילה".. אוגדן, בעקבותיו של וויניקוט, מתאר את אותו אזור התפתחותי במונחים של החזקת הזמן כהחזקת העצמי או יותר נכון את החזקת המשכיות ורציפות העצמי על ידי האם בשלבי התפתחות מוקדמים ביותר. הוא מדגיש במיוחד את מרכזיות הטיפול של האם באחרות הזמן שבאובייקטיביות שלו מאיים לקרוע את היכולת ל" going on being": "למעשה, ההחזקה המוקדמת ביותר של אם (ובתרגום שלי: בעת המצאות האנליזנט במעמקי הרגרסיה והכמיהה) כוללת את קבלתה של תחושת הזמן של התינוק, כשבכך היא משנה עבור התינוק את השפעת האחרות של הזמן" (אוגדן, 2005).
מהי, אם כך, העבודה האנליטית המתאימה עם העברת סיום השעה, שתאפשרהפרדה בין היות הסופים שהיו ויהיו סופיים, לבין אובדן התחושה של,"going on being" והשתלטות חוויה של שבר ברציפותו של העצמי.
קוהוט (,1959 ,1968, 1981a 1981b,1984) תאר את האמפטיה כמטריצה הייחודית בין אדם לזולתו שבתוכה נוצר ומתפתח העצמי האנושי, הן באופן הגדילה הטבעי והן בריפויו באנליזה דרך מזיגה עם האנליטיקאי כזולתעצמי. הוא תאר את עבודת האנליזה כמאמץ מתמשך לכונן תחושת רציפות בעצמי. "ראשיתו בצורך של המחפש לכונן המשכיות התפתחותית של העצמי שלו. קיים שבר (הרשום כהפסקת התנועה ההתפתחותית-ספונטנית). העצמי מפורק על פני ציר הזמן (המטופל אינו חש עצמו שלם או אחד). ה"חיפוש הפרוסטיאני" (זה החוקר ומזמן את העבר לתוך ההעברה, הכתיבה והמחקר ההיסטורי הקלאסי) בא כדי לאחות שבר זה ולרפא את העצמי על ידי כך שירגיש שלם והמשכי מבחינה היסטורית.." (קוהוט, 1979, קוהוט וסטרוייזר 1981א, זוננס ואידן, 2007). שברים אלו ברציפות של העצמי-הזמן-ההיסטוריה שמתעוררים לחיים בסופי השעות, הם בקשה של המטופלים, המוגשת למטפל, כדי שזה יוכל לכלול אותם דרך עצמו לתוך ההיסטוריה-העצמי שלהם.
רענן קולקה, בהקדמה לספרו של קוהוט (1984), "כיצד מרפאת האנליזה", כותב: "בהגדרתה המחמירה אמפתיה אינה מסתכמת בהבנה של הזולת, אלא היא עמדה המבטלת את הדואליות בין שניים. היא התרחשות שבה שניים הם אחד, שבה התקיימותו האינדיבידואליות של אחד משותפי המערכת מתבטלת במתכוון לטובת צורת התקיימות על-אישית, שמתוכה מתאפשר כינונה של אינדיבידואליות הזולת." (קולקה, 2005).
טיבעה העמוק של ההעברה במשך סיום השעה קשור בבוזמניות בה מונחים אל מול עינינו ולתוך ליבנו סכנת הרהטראומטיזציה והמשאלה לסיום ופרידה אחרים שמתעוררת בתוך חומה, הממיס קרחוני עד, של ההתייצבות האמפטית העמוקה והמותאמת. ההעזה לפתוח, לראשונה מחדש, אזורי כאב בלתי אפשריים אלו, נשענת על ההחזקה ועל יחסי העצמי-זולת עצמי שנבנו בתוך הברית האנליטית. בסיום השעה מופיעים בהעברה, באופן חי לחלוטין, כל עומק הטראומה סביב הסופים והאבדנים הלא מותאמיםועימה העצרות התנועה הספונטנית, הקריסה, הכניעה והויתור שהיו. בה בעת, מופיעה, לראשונה, בתוך מפגש חדש ושונה עם זולת עצמי אמפטי, הכמיהה שנעורה והותנעה להמשך התפתחות והיווצרות העצמי, בדיוק במקום בו זאת נעצרה והוקפאה או נחצתה בעת הטראומה. מעט פעמים חשתי בכזאת עוצמה של קונקרטיות, שאני נוכח – משתתף, בסרט ישן המבקש ברגע זה להשתנות ולהיפתח לאפשרויות חדשות, ידועות ושאינן ידועות. העברת סוף השעה אינה רק שחזור של בקשה קדומה הנשענת על מרקם רגשי שנבנה באנליזה ומציע שמשהו יכול להיות אחרת. מדובר בתביעה ותפילה ארכאיות לדלג על כוחו השואב של שחזור נטישות קדומות כדי לבנות אפשרות של סיום או פרידה אחרים ומתוך כך חיים אנושיים שהתקווה והשמחה נוכחות בהם. המשאלה המופנית אל המטפל אינה התכחשות לקיומם של סופים בנו ובעולמנו, ואפילו לא בקשה להרחקת אירועים טראומתיים מהעבר, אלא חפצות חיים אנושית להיות בשותפות מלווה ונוכחת מהותית במהלך הסוף העכשווי ומתוך כך, בדיעבד, לתוך חימום הבדידות והמסת הסופים שהיו ועודם פעילים.
רחל – על "העברת סוף פגישה" ועטיפה אמפטית לסופה של השעה האנליטית משני צידיה.
תמונת ההעברה של סיום פגישה באנליזה עם רחל קשה ושונה מאוד ממהלך הפגישה הרגיל. הפרידה ממני, מהחדר העוטף אותה והחזרה אל העולם, אינסוף תביעותיו וחווית הבדידות, הניכור והפיצול בין פנימיותה לדרך חייה, קשות ומסוכנות. לא פחות מכך מסוכנת לה ההתעוררות והשחזור של חוויות ראשוניות קשות של נטישה, הזנחה והתעללות מילדותה המוקדמת ביותר שמתעוררות בסיום השעה. היא מתארת ניתוח לב פתוח בילדה קטנה שנפסק באמצע והיא מושלכת לרחוב כשבטנה פעורה ללא הרדמה, ללא משככי כאבים וללא אדם בעולם שיודע עליה. רחל אומרת שמכירה כבר את נשימתי המיוחדת לפני שאני מסיים את השעה. היא מבוהלת שאני אז מתהפך להיות מישהו אחר המבקש לפגוע בה.
דאגתי לה מאוד בתקופה הזאת. כשיצאה מהפגישות והדיסוציאציה המשיכה להיות פעילה, היו לא מעט התנהגויות מסכנות חיים (כמו בילדותה) עד הפגישה הבאה. פעמים רבות, סביב סיומי השעות והרווח בין הפגישות, היססתי, ביני לביני ובהדרכה, אם כוחה של האנליזה לא נמתח יתר על המידה בלי שימוש בתרופות או ויתור על השכיבה לתקופה מסוימת. כדי להחזיר קשר עין ולב וליצור מעט רגיעה, למול התחיות היחס עם ההורה המסוכן, הייתה צריכה להיות, במהלך סוף הפגישה, עבודה אמפטית קרובה, עיקשת, ואקטיבית. אני רוצה לתאר בפירוט סיום פגישה אופייני בתקופה קשה זו סביב "העברת סיום הפגישה".
..רכנתי קדימה ואמרתי שבעוד כמה דקות נצטרך לעצור (הרגל שהתפתח כדי להתמודד עם חריפות חיתוך הסיום הרגיל). רחל כמו נפגעת מכדור שקורע את גופה. רעד של כאב עובר בה ופניה מחווירות כפני מת. היא מתיישבת במאמץ רב ואינה מביטה לעברי. אני מציין זאת והיא אומרת כמעט בלי קול, שהופך לבכי חרישי, שאינה יכולה יותר כך. היא מרגישה כל כך עלובה ושונאת את עצמה: "אתה רחוק אלף קילומטר מתחת למים, זה בלתי נסבל, אתה לא מדמיין את עוצמת הפאניקה. (אינני נכנס כאן לאסוציאציה הנטלית שנידונה בטיפול לגבי הטראומה ברגע לידתה וב"קבלת הפנים" לה זכתה, גם בהקשר של העברת סוף שעה) זה לא ללכת לאיבוד, זה למות". אני מבקש שתגיד עוד, מבין שצריך להמשיך את השיחה הזאת, שיכולה להתרחש כך, רק בתווך הזה של אחרי הודעת הסיום. "אני למדתי לחיות בתוך מין טירה כזאת, מחוץ לעולם ולצאת רק בתחפושת. כל חיי היו בתוך הטירה ואתם נמצאים שם מעבר לנהר. עכשיו אתה בא לטירה ואומר לי תני לי יד, איתי את יכולה לצאת, ואני מחכה חיים שלמים שמישהו ידע שאני רוצה יד. אתה נותן לי יד ואני יוצאת איתך לעיר שלכם, אני נרגעת ולאט לאט לא מבוהלת, אפילו קצת שייכת, קצת דומה לך, קצת דומה לבני האדם, כי אתה שם, ופתאום אתה אומר: טוב אני צריך ללכת. הכול קורס, זה היגמרות, זה יותר מפאניקה. אני באמת לא יכולה.." אני אומר, תוך ידיעה שכרגע המילים אינן רק תוכנן, אלא הן מתוות המשך שותפות ונוכחות אחרי הודעת הסיום, שכשאני פוגש את הקלות בה יכולה לאבד כל תחושת שייכות ובטחון בינינו, אני יכול להבין את עומק הזרות ולתפוס למה לא יצאה מן הטירה. אני מוסיף שמה שמרגש ומפתיע בעיני זה דווקא שימור התקווה של הילדה הזאת שחיה בטירה. לא הייתה שום טעות בכך שיש יד שצריכה לבוא, ששווה לחכות לה.."
רחל שואלת אם אני אחשוב עליה, אם אני זוכר אותה. אני עונה לה באמירה שחוזרת על עצמה פעמים רבות לקראת חופשים, סופי שבוע וסופי פגישות. רחל אוהבת את השאלה והתשובה הזאת, יש להן צליל מוכר, היא יכולה להזמין אותן, להשפיע עליהן. "את לא צריכה לפחד, אני ממשיך לזכור אותך, את נשארת בתוכי. מה שקורה עכשיו אלו "זיכרונות מאלבומי הדחייה" ואין לך דרך אחרת לספר לי את הסיוטים האלו שגרמו לך להסגר בטירה רק בממש, רק בהתחוללות בינינו עכשיו בתוך סיום השעה. הפגישה שלנו היום באמת צריכה להסתיים אבל לא אנחנו. אני ממשיך איתך את היום "
משהו בתשובה, בהסבר, או אולי עצם הדיבור המספר, מרגיע מעט ורחל קמה מן הספה לאיטה. היא לוקחת את המפתחות שלה מהשולחן, חוזרת לקחת עוד מטפחות נייר ואומרת: "אני אגמור לך את הטישיו". אני עונה שאין מה לדאוג, היא לא מרוקנת את הטישיו ולא אותי, גם לא עכשיו כשכל כך קשה לה לצאת. רק אז, לראשונה, היא מרימה את עיניה לעברי ואומרת: "...אתה תחשוב עלי עד מחר כי אני לא יכולה לעשות את מה שמחכה לי היום. אתה תבוא איתי ל..." אני עונה בחיוב ורחל ממשיכה לכיוון דלת הכניסה. אין בה הכוח ללחוץ על הידית, אני נעצר מאחוריה, ממתין בשקט. ברגע קטן זה היא תצא מהחדר רק כשתוכל. אני אומר, מכניס למרחב את העתיד במצב הצבירה בו הוא נתון אצלה: "זה כמו המון שנים עד הפגישה שלנו מחר". פניה נפקחים מעט: אני נמצא שם..מבין משהו..היא מובנת..אני רואה אותה..היא קיימת..היא תתקיים גם עד מחר..אנחנו נתקיים עד מחר. "אתה לא מבין כמה". היא יוצאת למסדרון ויורדת לאיטה במדרגות. אני חושב שאיני מסיר ממנה את עיני מאז שקמה מהספה. היא פונה לאחור, מסמנת שלום קטן. אני ער לכך שדמעות נקוות בעיני כבר דקות ארוכות. עמוק בתוכי אני באמת יודע משהו על הבלתי אפשריות של מה שמתרחש כאן עכשיו. היא תבכה עכשיו זמן ארוך ותשוב במאמץ גדול לעמל יומה. אנחנו נפגשים מחר.
על "העברת סוף פגישה", "פחד מהתמוטטות" (fear of breakdown"") והשבת האנושיות הראשונית
את הגילוי של ההזדמנות הגלומה במפגש עם מצבים מוקדמים של "פחד מהתמוטטות" בתוך "העברת סיום פגישה", אני חייב למטופלת שאציג בסוף הפרק. בטיפול עימה נבנתה, לאורך שנים, אמפטיה למקום נפשי מוקדם, אולי טרום מותו של אביה וטרום לידתה. יכולתי להיות עימה שם, לאפשר לה לחוש מוגנת ועטופה כשהיא חשופה כעובר ואנחנו עוסקים בשברירי אסוציאציות וחלקיקי נפש טרום התגבשות וטרום ידיעה. בדיוק שם, בעיבורה של קרבה כה ראשונית, הפכה הפסקת השעה, החד צדדית, לשחזור בפועל של טראומה שכשהתרחשה בראשיתה לא ניתן היה לעשות עימה דבר, אך הפעם הייתי שם, לראות, להבין, להגן ולהסביר כך שתוכל להפכה (את הטראומה) לפרק אנושי שייך וכואב בראשית סיפור חייה.
וויניקוט (1963) מתאר אימה עמוקה מהתמוטטות או שיגעון, שמתרחשים או עומדים להתרחש, אשר מתעוררת בעת הרגרסיה. מדובר בעצם באימה מהתמוטטות או שיגעון שכבר התרחשו בשלב מוקדם מאוד בהתפתחות, אך לא נרשמו כזיכרון בגלל קוצר יכולתה של הנפש להקיף את הסבל הכרוך בכך: "ההתמוטטות כבר התרחשה סמוך לתחילת חייו של היחיד. על המטופל "לזכור" את זה, אך אי אפשר לזכור משהו שעדיין לא קרה, ודבר זה מן העבר לא קרה עדיין משום שהמטופל לא היה שם על מנת שזה יקרה לו. הדרך היחידה "לזכור" במקרה זה היא שהמטופל יחווה לראשונה בהווה, כלומר בהעברה, דבר זה מן העבר. דבר זה של עבר ועתיד הופך אז למשהו של הכאן ועכשיו, ונחווה על ידי המטופל בפעם הראשונה". הוא מדגיש שיחד עם האימה לחוות את ההתמוטטות מחדש יש דחיפה מתמדת שהדבר ישוב ויתרחש לראשונה בתודעה. רק כאשר יחוו הייסורים הפרימיטיביים בתוך האנליזה, תחת הגנתו של האנליטיקאי בהווה, יוכלו אלו להפוך לחלק מחוויית העצמי וכך להפוך לחלק מעברו של המטופל, לחלק מההיסטוריה וסיפור חייו הידועים לו. שרה קולקר (2009), בהקדמה לתרגום מאמרו של וויניקוט, כותבת: "הטיפול יהיה תשתית ההחזקה שחסרה, המטפל ישמש כרחם.. מתוך כך יעז המטופל להתקרב אל ההתמוטטות, לאסוף אותה לתוכו ו"לזכור" אותה, כלומר לחוותה, על אימתה וייסוריה לראשונה".
אני רוצה להציע שבשעת הדמדומים המיוחדת לסופי השעות, נפתח מרחב חדש בו מתאפשרת החייאה של אימת ההתמוטטות בתנאים שיאפשרו לחוויה להפוך לחלק מעברו של המטופל. במרחב המיוחד הזה, בו הזולתעצמי אינו נעלם, שומט, או שוכח, אלא ממשיך את נוכחותו האמפטית בדיוק בזמן שהוא מסיים את הפגישה, נפתחת אפשרות לחוות את הדי הסכנה האיומה בתוך "החזקה" המאפשרת למטופל להיות "קיים מספיק", על מנת לשאת את הכאב לתוך ההיסטוריה שלו, לתוך עצמיותו. מתקיים באותו רגע לנגד עינינו ולתוך מעמקי ליבנו, אם נהיה פתוחים לכך, שחזור של חווית ההתמוטטות הראשונית או רגע הסגירה-ויתור שבא בעקבות האימה מההתמוטטות, מהשיגעון ומהדי הייסורים הפרימיטיביים (אייגן, 1999). העברת סיום הפגישה בעת הזאת היא טרום חומר נפשי, טרום זיכרון שאינו ידוע ואינו קיים עדיין בנפשו של המטופל אך מבקש להתהוות ולהפוך לחלק מרצף הקיום של העצמי.
כשאני חושב על "מקומו האמפטי" של האנליטיקאי בהשבת האנושיות הראשונית, עת מתעוררת העברת סוף השעה כאימה מהתמוטטות, אני חושב בעיקר על הימצאותו המקדימה – ממתינה של המטפל בתחנה החסרה בה ניפגע או ניטש המטופל לראשונה. אני רואה את המטפל ניצב קרוב מאוד, צלול, שקט וחזק, זולת עצמי גם לסופיו ואימת מותו שהיו ויהיו וגם לאינסופיות הגלומה בו (לווינס,1991,2004). "..האמפטיה..כמצע אשר ממנו מופיע כל יש ואליו הוא שב כדי להפציע ממנו מחדש..(קולקה, 2010) במקום שהייתה אפילה, אליה אפשר רק להתרסק או להינתק, ממתינות, לראשונה עיניים ברורות שרואות ויודעות. "מישהו שהיה שם קודם", כשהזמן היה שבור או בלתי אפשרי באחרות שלו, "שאמר שלום ראשון" (קולקה, 1995). זולתעצמי אמפטי למטופל, שיראה, יבין ויתווך את האימה שתוכל להחוות כשלו באופן שאינו מסכן את קיומו כך שאפשר יהיה לצאת לדרך החיים, שאפשר יהיה לקוות.
שוש – סופי הפגישות כ"אימת התמוטטות", כצוהר וכהזדמנות ל"מפגש ראשון" עם אובדן מוקדם מאוד
שוש איבדה את אביה, בתאונה, עוד בהיותה בבטן אימה. מאוחר יותר, נהרג אחיה הבכור שהיה לה משענת של עוצמה אהבה ובטחון. לחדר הגיעה, לפני כעשר שנים, אישה תמירה ומלאה, מרשימה, מיוחדת ומרגשת והיכולת שלנו לעסוק ממש ב"כתמי נפשה", כפי שהתבטאה פעם, אפשרה התפתחות טיפול עמוק, נוגע, נוגה ומצחיק, יצירתי ואמיתי עד כאב. בשנים הראשונות עסקנו בזכותה ובחובתה להבדיל עצמה מ"דרכי האבל" שאימה בנתה לעצמה ולכל בני המשפחה. שוש ניסתה לייצור לעצמה מערכת יחסים משלה, כואבת, כועסת, מתגעגעת, אך קיימת ומתפתחת עם אהוביה שאינם פה, במיוחד עם אביה שלא זכתה להכירו פנים אל פנים.
שוש הרגישה שהטיפול משיב לה את עצמה ואת אהוביה שאבדו, ובונה יכולת להתקשר עימם דרך עיניה שלה ולשוחח איתם ישירות. היא חשה שהולכת ונבנית יכולת להתיר אותם כנקודת מוצא שאין צורך לנתק, להסתיר או לצמצם על מנת לא להתבזות, לא להדחות ולא להפוך ל"חלק מההצגה של המשפחות השכולות". מסע ההיכרות עם אבא לא עסק רק בהשלמת פרטי ההיסטוריה ובניית סיפור חיים מוכר ומובן. זה היה מפגש מרתק ויצירתי עם אין ספור רמזים קטנטנים בתוכה, תחושות עלומות, שברי דימויים ורסיסי רגשות לא נודעים.רק ההקשבה העוטפת והעיקשת שלי, המאמינה שהיא "יודעת" אותו במעמקי קיומה, גם טרום זיכרונותיה הקונקרטיים, אפשרה לה לבנות את דמותו, את אבהותו ואת היותה בתו. למדנו להקשיב וללכת בביטחון בעקבות כל רסיס אסוציאציה, תנועה רגשית או שברירי תמונות ותחושות, כדי להרכיב מן החלקים המתהווים - מתגלים שיחת היכרות מתפתחת עימו ועם אבהותו הנרקמת. רק בדיעבד, יכולתי להבין, שבדיוק בימים אלו, בהם אחרי שנים של "אין", חוזר/מתחיל להיות בתוכה אבא, שניתן להרגשה ממשית, דרכי ודרך הפתוח בינינו, נפתחת אפשרות למפגש ממשי ראשון עם האובדן הכול כך מוקדם. רק בהווצרות–התגלות היש, ניתן להישבר כך על אובדנו.
בסיום אחת הפגישות היותר רכות, בעיצומה של התקופה בה עסקנו מאוד מקרוב בבניית דמותה כבת לאבא, ובכאב העמוק על כך שלא פגשה בו, אמרתי לשוש שאנחנו צריכים לעצור והיא קמה ויצאה. היה משהו מיוחד באופן היציאה שהיה שונה מאוד ממהלך הפגישה הקרוב והחם. מבטה היה מנותק ומטושטש ושיווי המשקל שלה לא היה יציב. היא לא הוסיפה מילה ולא ביקשה דבר. זמן רב לא העליתי על דעתי או לא העזתי להבין, שכך בדיוק נפרדים מאבא שמת עוד לפני שנולדה. לא יכולתי, עד אז, אפילו לדמיין או לנסח את השאלה, איך נפרדים מאב טרום המפגש וההיכרות עימו, פרידה או נקודת שבר שהתרחשו אך מעולם לא היה ביכולתה לחוות אותן. עד הרגע שיכולתי להתחיל ולהבין, בתוכי ובשבילה, מה רואות עיני, היה הזיכרון מעין טרום חומר. היינו צריכים לחזור ולחיות את רגע השבר שאותו ידעה באופן כלשהו ברגע התחוללותו או שנבנה מאוחר יותר לתוכה מתוך המפגש עם האם האבלה ועם הריק, ולקיים בינינו את היעצרות התנועה טרום ראשיתה. איני יודע מה חש עובר בבטן אימו כאשר הוא ואימו מאבדים את אביו ומה מזה עתיד להיזכר כידיעה בנפשו, בגופו, או באופן כלשהו בתודעתו. מכל מקום, ברגע הזה של סיום הפגישה, בתוך קירבה עצומה, נפתח צוהר דרכו ניתן היה לראות, את "עמידתה" הרגשית הראשונית ביותר אל מול פרידה. גבה כפוף, עיניה ריקות והיא עומסת על כתפיה את מלוא משא בדידות גורלה שכבר שנים אחדות מחוממת ונמסה באמפטיה העמוקה שנבנתה בינינו. יותר מכל היה מצמרר מבטה שאינו מבקש עוד דבר - מתרוצץ מעט וקורס פנימה. היא לא אמרה מילה נוספת ולא הפנתה את ראשה לאחור עד שנעלמה במסדרון. פסעתי אחריה אל הדלת,חש עצמי כצל, כגוף שאינו קיים, ממלמל משהו שאינו הופך לקול, רוצה להיות נוכח, להושיט יד, אך מאוחר.
בפגישה הבאה שאלתי את שוש אם הייתה ערה למה שקרה בסיום השעה. התעכבתי במיוחד על קריסת היציבה, המבט וקשר העין ועל כך שלא הפנתה את פניה ולא אמרה מילה נוספת. תשובתה הייתה מפתיעה וכעוסה, שלא כדרכה: "ומה אתה רוצה שאעשה"? אמרתי ש"חשבתי על זה בכאב שאת לא מביטה לאחור כי ברגע הזה אין איתך איש בעולם, אין לך אותי יותר אחרי שאני ביוזמתי, בלי לשאול אותך מסיים את הפגישה". שוש ענתה בזעקה כבושה ומיוסרת: "זה כואב מדי. זה משפיל. מעולם לא דיברתי על זה עם איש." הדברים נקשרו מהר מאוד לאפשרות סיום הטיפול ולאפשרות מותי שלא נידונה עד אז כלל בטיפול. היא מבקשת את רשותי להגיע להלוויה שלי גם אחרי שהטיפול יסתיים. הסכמתי בשקט וברצינות מלאה. בהלוויית אביה שוש הייתה בבטן אימה ובהלוויית אחיה, "האיש האהוב עליה בעולם", הושארה אצל השכנים. רק בטיפול, בעזרה וליווי שלי, הלכה לראשונה לראות את קברי אהוביה ובמיוחד את קבר אביה אליו באה להיפרד – להיפגש.
שאלתי עצמי הרבה על מה שהתרחש בפגישות אלו. נדמה לי שכשהתפתחה בטיפול אמפטיה למצב עוברי מוקדם ושוש חזרה להמשך תנועת התפתחות ראשונית, הפך סיום השעה הרגיל לקטסטרופה בלתי אפשרית. רק לימים, בתוך ניסיון למצוא אפשרות להתייצבות תואמת לקטסטרופה המתעוררת למול סיום הפגישה הבלתי אפשרית, יכולתי להבין את ההזדמנות שנקרתה לפנינו לפגוש מקרוב, במהלך שהתעורר בסיום השעה, את ה"פחד מהתמוטטות" ברגע ההתחוללות שלו.
כמה שבועות מאוחר יותר, בערב יום הכיפורים בו חל יום הזיכרון לאחיה, נזכרה שוש בעצב בפגישה עימו בראש השנה לפני שנהרג והצטערה שלמרות שהייתה ילדה קטנה לא אמרה לו דבר כשנפרדו. בסיום הפגישה, ליד הדלת הפתוחה, אחרי עשרת הצעדים המשותפים שלנו אליה, שאלתי, כששנינו דומעים וקרובים פנים אל פנים, שאלה שעלתה מתוכי והיה ביכולתה למוסס לרגע את שבר הזמן "מה היית רוצה להגיד לו אז". לרגע, היה המרחק בין יום הכיפורים הזה לראש השנה ההוא קצר מהמרחק בין ראש השנה של אז ליום השלישי למלחמה בו נהרג. לרגע, במרחב שנפתח כששנינו נמצאים וקרובים בדלת הפתוחה בה נפרדים, נפרש הזמן בעולם אחרת ואפשר היה לה להגיד לו, טרום מותו, אחרי שלושים וחמש שנים ארוכות, את שהחסירה אז, להיזהר כי היא אוהבת אותו והוא העוגן שלה ושיחזור חי.
שוש לומדת להתגעגע גם אל מה שעדיין לא היה. היא לומדת להביט לאחור, הולכת לראשונה בחייה לקברו של אביה לומדת את פניו מן התמונות ויוצאת לסיבוב פגישות עם אנשים שהכירוהו בחייו. סופי השעות משתנים מאוד. שוש מתלוצצת איתי שסתם המצאתי את סיפור קבלת העול השקטה. היא נעצרת לרגע ליד הדלת, מביטה לתוך עיני כמו ממששת ממש אפשרות נוספת בעת הפרידה, ממששת בעיניה וליבה את פני, את פניו של אבא, את פניה שלה מחדש. עמדנו שם שתי דקות ופני שלי כפני אביה, היא מספרת אנקדוטה ששכחה לספר...הזמן לא נשבר, רק השעה מסתיימת.
ביבליוגרפיה
גרין א.(2008). המימד האינסופי של המרחב הפסיכואנליטי, העברה
כ"מצב על" (סופר-פוזיציה). הרצאה במכון
הפסיכואנליטי בירושלים.
וויניקוט, ד. (1951). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך:
"משחק ומציאות". הוצאת עם עובד, תל אביב.
וויניקוט, ד.: מאמרים בתוך ברמן ע. (עורך) "עצמי אמיתי, עצמי
כוזב (2009) הוצאת עם עובד.
(1947). שנאה בהעברה נגדית, תרגום מטי נווה.
(1958). היכולת להיות לבד, תרגום מטי נווה.
(1956). מושקעות אימהית ראשונית,תרגום מטי נווה
(1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי
כוזב, תרגום מטי נווה ואסנת אראל
(1963). פחד מהתמוטטות, תרגום מטי נווה ואסנת
אראל.
זוננס צ. ואידן א. (2007). מליניאריות ומבניות להוויה ורוח
בפסיכואנליזה, מתוך היינץ קוהוט, פסיכולוגית
העצמי וחקר רוח האדם. הוצאת תולעת ספרים.
לווינס ע. (1991). המוות והזמן, תרגום אלי ג'ורג' שיטרית, הוצאת
רסלינג.(2007)
פרויד, ז. (1913) "על פתיחת הטיפול – עוד עצות על טכניקת הטיפול
הפסיכואנליטי 1", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי,
ערך ותרגם: ערן רולניק, עם עובד, תל אביב 2002
פרנצי ש.(2003) עיקרון הרגיעה והניאוקתרסיס (1930), בתוך
ברמן ע. (עורך) בלבול השפות בין המבוגרים לילד,
תרגום: רחל בר חיים, הוצאת עם עובד
קוהוט ה. וסטרויזר צ.(1981) הפסיכואנליטיקאי וההיסטוריון בתוך
פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם, תרגום ועריכה:
צילי זוננס ואלדד אידן, הוצאת תולעת ספרים והאגודה
הישראלית לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
.2007
קוהוט ה.(1984) כיצד מרפאת האנליזה? א. אידן (תרגום, 2005),
ר. קולקה (עריכה). תל אביב. הוצאת עם עובד.
קולקה ר.(1995). עולמו הרוחני של המטפל בין הקשבה לפרוש: על
התפתחותה של הפסיכואנליזה מאינדיבידואליות
לסובייקטיביות. שיחות, ט (3).
קולקה ר.(2002). נפש או רוח בפסיכואנליזה: התהוות העצמי דרך
משחק. בתוך המשחק: מבט מהפסיכואנליזה
וממקום אחר. עורכת: א. פרוני. ידיעות אחרונות
ספרי חמד. עמ 104 – 120
קולקה ר.(2005). בין טרגיות לחמלה. מבוא לקוהוט ה.(1984)
כיצד מרפאת האנליזה?, הוצאת עם עובד, תל אביב.
קולקה ר.(2010). בין הפצעה להתמוססות, מבט עכשווי על גדולה
ואידיאליזם במשנתו של קוהוט. שיחות כה, 1
קולקר, ש.(2009). מבוא ל"פחד מהתמוטטות",וויניקוט, ד.ו.(1963)
בתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב, תרגום: מטי נווה ואסנת
אראל. הוצאת עם עובד.
balint, m/ (1968) the basic fault: therapeutic aspects of regression. Tavistock routledge
bollas, c. (1989) forces of destiny. Free association, London
Kohut, h. (1959) introspection, empathy and psychoanalysis, Journal of the psychoanalytic association,7 : 459-483.
Kohut, h. (1968) introspection and empathy: further thoughts
About their role in psychoanalysis. In the search for
The self, vol. 3. Ed by ornstien, n.y. :int. univ. press,
1991, pp. 83-102.
Kohut, h.(1971). The analysis of the self. new York:
International universities press.
Kohut, h.(1977). The restoration of the self. new York:
International universities press.
Kohut, h.(1981). On empathy in: the search for the self,
Vol 4, ed :Ornstein p. new York: int. unv.
Press, 1991.
ogden, t. h. (2005). This art of psychoanalysis: dreaming undreamt
dreams and interrupted cries. London & newyork, routledge
levinas e.,(1974). Otherwise than being or beyond essence.
Pittsburgh, pa, Duquesne univ. press, 1998.
turner, v. (1969), the ritual process: structure and anti-structure.
Chicago: aldine.
על סיומי שעות / דיון בהרצאה של מתי בן צור
מאיר שטיינבוק מרכז ויניקוט 27.6.2011
אני רוצה להודות למתי על הרצאה מעניינת חכמה מאפשרת ומאוד מאוד מרגשת . קראתי אותה בשקיקה , בסקרנות ובהנאה וחשבתי שלא הרבה הרצאות מצליחות כל כך לחדש במקום שהוא לכאורה כבר כל כך מוכר וידוע. זאת בעיני גדולתה של ההרצאה הזאת. הופכת ומחדשת במוכר. אנסה לדבר בקצרה ולגשת ישר ולעניין ולשתף בחלק מהמחשבות שהרצאה עשירה זו עוררה בי. אגע במושג העברת סוף שעה, ארחיב קצת יותר על הרעיון של התמוטטות שארעה ולא נחוותה ואחשוב על ההשלכות הנובעות מכך על הטכניקה הטיפולית, ועל מעבר מ'אסוציאציות חופשיות' ל'דיסוציאציות חופשיות'.
מטופל שנכנס לקליניקה פורם את הסדר, חותר תחתיו כמו הרעיון כמו אי הנחת שמתי כותב מתוכה המבקשת לפרום את הסדר הפסיכואנליטי ומולידה עבורו ועבורנו הזדמנות לערער לחקור ולחבר בידוע ובמוכר. "לא מצאתי תשובה קוהרנטית , מניחה את הדעת , לדיסוננס החריף שנוצר בין תנועה נפשית רצופה והמשכית שאנו עמלים לייצר או להשיב למטופל , במשך השעה האנליטית ובאנליזה כולה , לבין הפסקת המפגש באופן שרירותי וחד צדדי בסיום השעה." הוא כותב וממקד אותנו מיד בסיום השעה כאירוע הקשור להשמטה הנובעת מהמבניות השרירותית של הסטינג הפסיכואנליטי. זה מזמין לחשוב על הטיפול ועל הסטינג. על האופן בו הוא מחזיק ועל האופן בו הוא פורם ומפרק. זו גם הזדמנות לחשוב על התנועה המחזורית של ההתרחשות הטיפולית , כמו תנועת חיים המצויה בין לבין, קטועה בתוך המשכיות. מבניות היא ללא ספק מעטפת המאפשרת תנועה נפשית חופשית. ידיעת התחום , השמור ושאינו דולף , כמו גם ידיעת סופה של השעה הם מרגיעים ומאפשרים . אבל לעיתים כפי שמתי אומר וכולנו מכירים זאת , סופה של השעה , סופה השרירותי , הוא אירוע טראומטי פולשני הקוטע באחת את רצף ההיות. מתי מניח בפנינו את מושג " העברת סוף השעה" כמחזיק את המרחב בו מתרחשים ומתעוררים לתחייה אירועים טראומטיים הקשורים לפרידות וסיומים בלתי ניתנים להכלה. אני מבקש להתייחס אל סופה של השעה בעיקר כאל אירוע אירוע קריסה. קריסתו של המצע, והפיכתו באחת לאובייקט אלים, נוטש ופוגע. היטיבה לתאר זאת רחל המטופלת הראשונה שמתי תאר שאמרה לו שהיא כבר מכירה את הנשימה המיוחדת שלו לפני שהוא מסיים את השעה. היא מבוהלת שהוא מתהפך להיות מישהו אחר המבקש לפגוע בה.
אחד שהופך לאחר. זהו מעבר מפתיע מטלטל , פוער בור נפשי. מעבר פתאומי זה הוא מפגש עם מושקעות שניטלת, אמפטיה שקורסת. קרוב למושגיו של אנדרה גרין על ה'אם המתה' שבהסרת מושקעותה מילדה מותירה אותו ריק ובודד . מעברים אלה מתרחשים באופן יום-יומי, הם לא בהכרח אירועים דרמטיים ובדרך כלל אנחנו אפילו לא סופרים אותם( מסעוד חאן, טראמה מצטברת) . הם נבלעים בתוך הסטינג ושיגרת החיים. מעברים שיגרתיים מהיות מצע תומך לאובייקט נוטש ופוגע. בקריאת העבודה התעוררו בי שאלות , על מהו הדבר המשתחזר? אירוע פרידה או מהות נוטשת. ומהו הדבר המשתקם? מה עובר רה-קונסטרוקציה? אביה של שוש (המטופלת השניה שמתי תאר) כאובייקט , זה שטמון בדנ"א ומצוי בה מבלי להיות ידוע לה, או מצע של אבהות והוריות שאינה אובייקטלית ואינה סובייקטלית , פונקצייה אבהית \ הורית התומכת בהתהוות עצמיותה של שוש, פונקציה נרקמת במצע של נוכחות טיפולית. חשבתי גם על תנועתה של הפסיכואנליזה בין סטורקטורות לפונקציות, בין נוכחות פרשנית לנוכחות מאפשרת, וכן על השלכות קליניות וטכניות הנובעות מתנועה זו. אני מקווה שנצליח לדון בכך כולנו.
דודי גולדמן פסיכואנליטיקאי מניו יורק, שהיה כאן בויניקופדיה לפני שלוש שנים, ועורך יחד עם ג'אן אברם את אסופת כתביו של ויניקוט, כתב מאמר שנקרא VITAL SPARKS AND FORM OF THE THINGS UNKNOWN , 'ניצוצות של חיות וצורת הדברים הלא-ידועים', בו הוא מצטט דברים מתוך הרצאה שויניקוט הכין לכנס של ה IPA שהתקיים בוינה ביולי 1971 . ויניקוט נפטר בינואר כחצי שנה לפני שהכנס התקיים. כתבים אלה שטרם פורסמו נמצאו על שולחנו והם ידועים בשם 'DWW' Notes for the Vienna Congres .
אני מצטט בתרגום חופשי: "אנו יכולים להודות שחלק מהכישלונות של אנליזות טובות היא הראיה את החלקים שעברו דיסוציאציה כביטוי להגנות אצל מטופל שהוא כבר שלם. לא ביטוי לצורך של המטופל להפוך לשלם בעזרת ההכרה בחלקים המפוצלים והלא ידועים שלו. מה שדרוש הוא נוכחות מאפשרת עד מתבונן , שיאפשר לחלקים השתוקים המנותקים של העצמי לבוא לידי ביטוי ולהתייחס אליהם כלא ידוע שמתגלה ולא לפרשם כידיעה".
ניסוח זה, שנכתב בסוף ימיו, הוא תמצית מזוקקת של המחשבה של ויניקוט על העשייה הטיפולית עם מטופלים קשים. מטופלים כמו אלה שמתי מבקש מאיתנו לחשוב עליהם, הסובלים מנתקים ,בורות נפשיים, חורים שחורים, כמו שעפרה מדברת עליהם. אני ממקד את הדיבור במטופלים הסובלים מפגיעה עמוקה ביכולתם לחוש את רציפות העצמי שלהם, ועל כן זקוקים נואשות,( כשניתנת להם אפשרות לכך, למשל בטיפול מאפשר) למצע המשכי ורציף, לעיתים אין סופי , שימלא פונקציה זו עבורם . זה קשה משום שאותם במיוחד, הסטינג האנליטי המוכר לנו , מזמין לחוות יותר מאשר חוויה של חיבור חוויה של קטיעה . לא רק בסיום השעה. כל מרכיב בסטינג או בנוכחות שאינו מותאם לצורך המתהווה ומתגלה תוך כדי תנועת איפשור , נחווה כהפרעה להמשכיות ההיות, אימפינג'מנט. זה יכול להיות טון דיבור , תנועת העפעף, תזוזה על כסא, מילה, נשימה ,תחילת שעה, מישכה, התשלום, ההיררכיה המסודרת של היחסים ועוד ועוד ועוד. כך לא פעם המצב הטיפולי מרגיש כמו ניסיון כושל להחזיק חורים בהחזקה באמצעות החזקה מחוררת, ניסיון כושל שעלול להחוות, אך גם ממש להיות, במקרים אלה פוגע ומזיק. מתקיימים מצבי היות סותרים, פעמים רבות מנותקים ולא אינטגרטיביים שמאוד קשה להכילם. הטיפול מחבר בדיוק כמו שהוא מנתק, מחזיק בדיוק כמו שהוא משמיט ,מזין בדיוק כמו שהוא מרעיל, אייגן קורא לכך הזנה מרעילה. . לא מדובר על שימוש במנגנונים של הדחקה וגילגולים של דחף , שעבורם נוצרה שיטת ה'אסוציאציות החופשיות'. מדובר במטופלים שחוו אימפינג'מנט בשלבים מוקדמים מאוד של התהוות, ששימוש הגנתי מסיבי במנגנוני דיסוציאציה פרם וחורר את הנפש, והיא התאבנה והתקשתה סביב חור, כמו גבס סביב שבר.
במאמריו פחד מהתמוטטות, (1963) והפסיכולוגיה של השגעון (1965) ויניקוט עוסק במה שארע אך לא נחווה, וממקד פחד אקטואלי מפני התמוטטות שתקרה בעתיד בפחד מהתמוטטות שכבר התרחשה.
הוא כותב: "הטיפול מאפשר למטופל לאסוף את הכישלון המקורי של הסביבה המאפשרת (הדגשה שלי) ואל חווית האומניפוטנציה של המטופל השייכת למצב של תלות (עובדה בהעברה)... כל זה קשה מאוד, צורך זמן ומכאיב, אך בכל מקרה אינו חסר תוחלת" .
ניסוח זה מתייחס אל ש'ארע ולא נחווה' לא בהכרח כתוכן אלא מסמן יותר את התהליך, את מנגנון ההכחדה של העצמי המתהווה. הכחדה שהיא חיונית לשימור המשכיות קיום מינימלית , רק לצורך השרדותי . אחת הדרכים של הנפש האנושית להתמודד עם כישלונה דווקא של סביבה מאפשרת. דיסוציאציה כהגנה מפני אימפינג'מנט.
המחאה הזעם האלימות ולעיתים דווקא ההלם האילמות המבט המופתע קבלת הדין והויתור, כל אלה, היכולים להתרחש בעת סיומה של שעה , הם האופנים בהם ניתן לחיות מחדש את קריסתה של הפונקציה האמפטית . אולם זאת רק בתנאי שקיימת ידיעה עמוקה ולא מודעת בנפשו של המטופל שבמצע הטיפולי המאפשר זאת, שיקומה של הפונקציה האמפתית שקרסה, מובטח.
העבודה הטיפולית הטכנית עם מה שארע ולא נחווה, עם מה שלא ניתן לחשיבה ולא ניתן לדבר אותו היא לא פשוטה. פה ל'ריפוי בדיבור' לא נמצאות מילים ושפה. היכן הוא המנותק? איפה הוא נחווה? מה שאינם מילים : רגשות תזזיתיים תחושות גופניות, פיהוק, שינה, כאב בטן, חרדה , אי שקט פסיכומטרי, רדימות תחושתית, עילפון , או חוסר תחושות בכלל , 'ביטויים בפעולה' , כל אלה, חלקי עצמי מנותקים מהחוויה, שהם לא אסוציאציות, מרחפים בחלל האנליטי מנותקים מאחד ולא שייכים לאחר. ויניקוט הולך אל הראשית, אל המצבים שהוא קורא להם מצבי הוויה ראשוניים, פרה-פרימיטיבים, ומצייר עבורנו יחידות ממוזגות עצמי-סביבה, ז"א אם סביבה- תינוק. עוד לא ניתן אז לדבר על יחסי אובייקט וגם לא על יחסים אינטרסובייקטיבים. במצב זה של אי-נפרדות מדובר בעצמי המצוי בהתהוות כשהוא שרוי בתוך סביבה. עצמי קטן קטן, סביבה עצומה עצומה. המשמעות הטכנית היא שבמצב רגרסיבי זה, לא מדובר על השלכות, על שלי- שלך, אני-אתה, אין דואליות. מדובר על 'זה', על דבר שקורה. על מהות ולא על תכונה. הוויתו המנותקת של המטופל, אותה נפשו לא יכלה לחוות, יכולה להתממש לראשונה לא בנפשו שלו אלא בנפש המטפל שהופך בעל כורחו ל'נשא' , כמו נשא של מחלה. הוא נדבק בחלקי עצמי מוכחדים, ונכשל בכשלים אמפתיים חמורים . המפגש עם זה שאנחנו נהיים פוגעים ומזיקים הוא קשה ביותר. התגובה המידית והספונטנית לכך יכולה להיות הרחקה והתרחקות. מתי מבקש מהמטפל דבר ראשון להיות מסוגל לשאת אפשרות זו ולראות בסיומה השרירותי של השעה אירוע קשה המזיק ופוגע בהמשכיות ההיות, באופן אמיתי ביותר, לא כייצוג. ואחר כך הוא מבקש להתייחס אל סיומה של השעה הטיפולית לא כאל נקודה סופית בזמן אלא כאל מרחב של התרחשות שלמה שיש בו הזדמנות, עבור המטופל לחוות את הקריסה, ועבור המטפל לעטוף אותה במעטפת אמפטית ולאפשר המשכיות חדשה .
חשבתי על תנועה. על תנועה בתוך טיפול, בין כפיית שיחזור קריסתה של הסביבה המאפשרת, לבין שיקומה . המטפל בעל כורחו נידון לחיות תנועה זו , בין הקוטב האמפטי לקוטב הפוגעני. הסיטואציה הטיפולית כופה על המטפל , בלית ברירה ובניגוד גמור לכוונותיו הטובות ולסיבה שבגללה הוא מתייצב לעמל יומו כל בוקר בקליניקה את כישלונו, כסביבה מאפשרת. זה לא מרגיש כמו עבודה שמחה , להרגיש ולדעת שאתה מזיק למטופל. זה זר לנפש ה'טובה' וה'מיטיבה' שלנו. מופעלת מיד מערכת חיסונית המתנגדת לזר, לפולש , למזהם המנסה להשתלט. המצב הטיפולי הוא מסובך משום שהמטפל נדרש , בניגוד לתגובה הטבעית שלו, לאפשר לארס לחדור אל נפשו כדי לזקק ממנו את התרופה. את התרופה יש כנראה להפיק מן הארס. להתאמץ ולחצוב כל פעם מחדש בנפשנו אמפתיה. אמפתיה זו שאני מתכוון אליה לא מצויה בנפשנו באופן טבעי. זהו סוג מיוחד של אמפתיה המיוחד לסיטואציה הטיפולית, שנוצר רק מתוך הישארות עיקשת לעיתים מטורפת ולא הגיונית, עם כישלונה הראשוני של הסביבה וחלקי נפשו המוכחדים של המטופל, הפולשים ומשתכנים בנפש המטפל. כשהיא נוצרת ומתגלה בנו היא משנה אותנו ואנו שבים אל המטופל שונים.
שוש יצאה בחיפזון ובניתוק מהחדר והותירה , את מתי, אני משער, עם תחושות לא פשוטות של אשמה. הוא ממשיך בשגרת חייו , פוגש את המטופל הבא , מתנהל ללא הפרעה. הוא חי , וזאת הבעיה. הוא חי את חייו והיא נזרקת ממצב של היות למצב של מוכחדות נפשית. פולש חיץ, והם הופכים לשניים שהם לא אחד. פגשתי מצבים דומים לאלה לא מעט, מצבים שהרגשתי כאילו זרקתי את המטופל מהחדר, העפתי אותו . כשקראתי התחברתי לתחושת אשמה שקשה לשאתה. אשמתו של ההורה הטוב שפוגע, המטפל הטוב שפוגע, פונקציה אמפטית שקורסת . יכולתי לראות בכך נסיון של שוש להפגיש את מתי עם תחושת אשמה מסוג כזה שהנפש לא יכולה לסבול, כזו שמאיימת על שלמותה ועל כן היא חייבת לנתק אותה ממנה. זו אשמתם של החיים על חשבון המתים , אשמה קשה מאוד. ילדה נולדת ואבא מת. חיים ומוות אחוזים זה בזה. ילדה נולדת ואמה מתבקשת לארוז את כאביה, פחדיה ואבלה ולתפקד, להיות אם לבתה. לפעמים לכאוב, לא להיות מסוגלת לתפקד, לא להיות מסוגלת להתמסר לתינוקת שלך, הוא מצב חי ונושם של היות. מישהו חי על חשבון מישהו שמת, חשבתי. החיות של אחד יכולה להמית את נפשו של האחר, כי המצב נוגע במוות ומייצר מוות . אם שהופכת לאסונה ל'אם מתה' . אני יכול לדמיין אותה מקיימת את הפעולות הנדרשות , לפי הספר, לפי הסטינג, אולם היא עצמה איננה. בהרצאה האחרונה ימים ספורים לפני מותו, בעת פרידה, קוהוט דיבר על אמפתיה ואמר שהמקרים הקשים ביותר שנתקל בהם היו אלה שהילד חווה אם נעדרת רגשית. שאישיותה הייתה נעדרת , בעוד סיפור המסגרת של החיים נראה תקין לגמרי. כך שהילד נותר בלי שום הסבר ואישור לחוויתו העמוקה. חווית ההיות המוקדמת של שוש הייתה חסרת מוצא וסיכוי. לא מול מות אביה, אלא יותר מול היעדרותה הנפשית של אמה. נכפה על שוש מצב של אי- חיות. חיותה הנפשית , תנועת ההיות שלה, נחוותה כממיתה את זולתה וככזאת שבו זמנית יכולה להביא להמתתה על ידי זולתה. זו לא חרדת סירוס, ולא דחף מוות מודחק. זהו מצב משוגע המחלחל לכל רובדי ההיות ופורם את הנפש. 'המנותק' - שארע ולא נחווה של ויניקוט, מסוכן לנפש ולשלמותה, קטסטרופלי ומפרק אותה הרבה יותר מ'המאויים' שהוא המודחק הפרוידיאני. ה'מנותק' הקטסטרופלי פולש כ'דיסוציאציה חופשית' אל נפשו של מתי ומצמיד אותו אל הקצה הפרום של השיגעון שלא ניתן לשאתו. אל תחושת ההיות והקיום כאקט רצחני. במקרים אלה סיומה של השעה הוא נגיעה באיזור ראשוני קדום מאוד בו מישהו חי ובו זמנית מישהו מת. מתי מגשר על השבר באמפתיה עמוקה, ומציע את המטריצה האמפטית כמצע להתהוות. מעניין שויניקוט לא כל כך הדגיש אמפטיה ככלי טיפולי. על אף שהייתה לו ממנה, כמו שאנחנו חושבים, הרבה. ויניקוט דיבר על חוסר ניפרדות אם –תינוק, מטופל – מטפל, ועל אהבה ראשונית ושנאה ראשונית. אהבה- כמותאמות אקטיבית, אלסטיות תנועה וגמישות. שנאה- ככפיה, מרות, נוקשות חוסר תנועה ואחיזה עיקשת בידוע. אמפתיה עבור ויניקוט היא כנראה אהבה פשוטה עם השלכות מעשיות. תכל'ס. זה לא מה שאומרים זה איך שנוכחים. שנמצאים. המתכון מאוד פשוט וגם מאוד לא פשוט. צריך התמסרות ונאמנות מוחלטים לעצמי המתהווה. הסתגלות אקטיבית לצרכים המסתברים והמשתנים תוך כדי ההתפתחות. המרכיב הבסיסי בחשיבה הקוהוטיאנית , המטריצה האמפתית עליה נשענת התפתחות העצמי, מתגלמת בחשיבה הויניקוטיאנית במחויבות הטוטאלית חסרת הפשרות של האם להתאים את עצמה לצרכים להם זקוק העצמי המתפתח של העולל , ושל המטפל לצרכי המטופל, המתעוררים במצבי הרגרסיה לתלות. לא מדובר בשום פנים ואופן על נחמדות. לא שלהיות נחמד זה רע אבל לא צריך להתבלבל. מדובר על תפיסת עולם מהותית, על מחשבה עמוקה. על חשיבה טיפולית, עם השלכות טכניות. לא על פתרון פשוט אלא על התעקשות אמיתית לחפש בכל מחיר ולנסות למצוא כל פעם מחדש לאחר שהתאפשרה קריסה, את שיקום הפונקציה האמפטית שקרסה. מתוך אמונה שזה הדבר שעוזר.
במאמרו 'עצמי לא מתקשר וסביבה מחזיקה חסרת גבולות לא נודעת', אייגן (2007) מרחיב את חשיבתו של ויניקוט ומאיר בדגש מיוחד את המשמעות של חוסר התיחום ואין סופיותו של המצע התומך. הוא רואה בתמיכה האין סופית הלא תחומה והלא נודעת ( רקע מפושט ולא אובייקט תחום ) את המטריצה המופנמת של 'אלוהות תומכת באדם'. הוא חושב שרצחנות, פסיכופטיה, נצלנות, עושק, כיבוש, שימוש חסר מצפון, אינם תוצאה של נתינה חסרת גבולות ופינוק, אלא תוצאה של חורים בנתינה. אני מבקש לראות במרכיב האלוהות את תכונת האומניפוטנטיות של המצע. ויניקוט מתייחס לאומניפוטנטיות אצל העולל כמאפשרת התפתחות, לא כהגנה. האימפינג'מנט פורם את האומניפוטנטיות בכך שהוא מפגיש את העצמי הבראשיתי עם חוציות ונפרדות , שנפשו לא יכולה לשאת. מה שאני מציע הוא שכדי לחוות את שארע ולא נחווה, יש תחילה , להרף עין , לרגע , להכליל את הכשל והשיקום לתוך חווית האומניפוטנטיות, לא של העולל\מטופל , אלא של המטפל . כמטפלים, קשה לנו לשאת אומניפוטנטיות אנחנו מתנגדים לה, רואים בה הגנה, ומבקשים להיות לא יותר מאשר בני אדם מוגבלים וסופיים. נוכחות טיפולית של מטפל כמצע המזין באין סופיותו( על אף שהיא מנוגדת לידיעה ולהכרה) היא הידיים המחזיקות של האם הנושאת את רציפות עצמיותו של עוללה. החזקה מחברת , מגשרת על פערים, מנחמת, המאפשרת לנו להניח את ראשנו כילדים כבני אדם וכמטפלים ולחוש לרגע, רגועים, לא חרדים, לדעת שיהיה בסדר, שיש טעם להתחבר, שיש טעם ללדת ילדים , שיש טעם לבוא לטיפול או לטפל, שיש טעם לחיות, על אף שכולנו יודעים שנמות. תכונה זאת של המצע היא המרכיב החסר בסטרוקטורת המעטפת הפרומה של המטופלים שאנו מדברים עליהם היום. מתי אומר לרחל בקצה של השעה " השעה נגמרת אבל אנחנו לא , אני שומר אותך בתוכי"... וכ"ו. הוא מרגיע אותה , עוטף אותה מחזק אותה , לא מפרש אותה . מתי רחל ושוש יודעים שהמוות והסופיות כאן. אין פה שום אשליות. אלא שלרגע, להרף עין, לשנייה, בדיוק כשצריך, המטפל מתי בן צור, פסיכואנליטיקאי ירושלמי, כמו שהוא כתב על עצמו, אובייקט תחום עם התחלה אמצע וסוף, מניח את עצמו כמצע אמפטי ומשאיל החזקה אומניפוטנטית, הנמתחת מעבר לזמן ולמרחב, אשר מחזיקה עבורו, לא פחות מאשר עבורן, ברגע של חיץ בלתי נמנע , את המשכיות ורציפות ההיות.
לא פרוש, אלא נוכחות רכה, עדינה , אמפטית ומאוד מאוד מאוד אנושית .
דברי סיום על ההרצאה של מתי והדיון של מאיר / ד"ר עפרה אשל
דומני שלנוכח הדברים המרגשים האלה של מתי ומאיר אפשר רק לומר שירה.
ד"ר ירון גילת, תלמיד במרכז ויניקוט, נתן לי לפני שבוע את הקטע הזה מספר השירים של ריימונד קארבר ואני רוצה להקריא אותו:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה את ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום ובהתחלה אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף עך פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן. באותו הרגע הוא גם מבין שהוא בגיהינום."
אבל ויניקוט מחזיר אותי לסדר היום, כי כפי שהוא אומר בתחילת המאמר שלו "פחד מהתמוטטות", המאמר המאוחר החשוב שלו, הנדיר בחשיבותו, לדעתי, שהוזכר פה שוב ושוב, אשר פורסם רק לאחר מותו: "אם יש אמת בדבריי, כבר עסקו בכך משוררי העולם, אך הבזקי התובנה המצויים בשירה אינם יכולים לפטור אותנו ממשימתנו הכואבת... צעד אחר צעד, לעבר מטרתנו".
אז איך מגיעים בטיפול עם מטופלים אלה שנמצאים בגיהנום, לרגע של חסד, ולאומץ לנסות, לחפש, להגיע ולהיות במקום אחר, בלתי ידוע? איך מתמודדים עם המשימה הכואבת הזאת? אחזור שוב אל ועל עיקרי הדברים שמציעים מתי ומאיר בעקבותיו. מתי ומאיר מדגישים איך השבר, הקטסטרופה, ההתמוטטות, שמתעוררים לחיים בסופי השעות, הם בעצם בקשה המוגשת למטפל כדי שיוכל להחזיר אותם דרך עצמיותו, דרך נפשו, לתוך הנפש וההיסטוריה הנפשית של המטופל. מתי כותב: "מתקיים באותו רגע לנגד עינינו ולתוך מעמקי ליבנו, אם נהייה פתוחים לכך, שחזור של חוויית ההתמוטטות הראשונית, או רגע התגובה-ויתור שבא בעקבות האימה מההתמוטטות, מהשיגעון ומהדי היסורים הפרימיטיביים. [ואז] מופיעה, לראשונה, בתוך [ומתוך] מפגש חדש ושונה עם המטפל, הכמיהה שנעורה והותנעה להמשך התפתחות והיווצרות העצמי בדיוק במקום בו נעצרה והוקפאה או התפרקה בעת הטראומה. מעט פעמים חשתי בכזאת עוצמה של קונקרטיות, שאני נוכח-משתתף בסרט ישן המבקש ברגע זה להשתנות ולהיפתח לאפשרויות חדשות, ידועות ושאינן-ידועות... מדובר בתביעה ובתפילה ארכאיות לדלג על כוחו השואב של שחזור של נטישות קדומות כדי לבנות אפשרות של סיום או פרידה אחרים, ומתוך כך חיים אנושיים אחרים..."
דברים חזקים!
מאיר ממשיך ומביא את תפיסתו לגבי המקום והאופן בהם ההוויה המנותקת של המטופל, ההתמוטטות שהייתה אך לא נחוותה, כיוון שנפשו לא יכולה הייתה לחוות את אימתה, צריכה עכשיו להתממש לראשונה לא בנפשו של המטופל אלא בנפשו של המטפל. הוא כותב איך הסיטואציה הטיפולית הזאת "כופה על המטפל בלית ברירה ובניגוד גמור לכוונותיו הטובות... את כשלונו כסביבה מאפשרת"; המטפל הופך בעל כורחו ל"נשא" של המחלה והנזק, נדבק בחלקי עצמי מוכחדים, מנותקים – ב"דיסוציאציה חופשית" – ונכשל בקריסה אמפתית. ואז, מתוך כך ובתוך כך, הוא צריך "להתאמץ לחצוב כל פעם מחדש בנפשו אמפתיה, אמפתיה מיוחדת" ולהפוך למצע אמפתי לאותה ההתרחשות הקשה מתוך ההשתכנות וההידבקות בכישלונה הראשוני של הסביבה וחלקי נפשו המוכחדים של המטופל בנפש המטפל. זה "לחצוב בנפשו" כל פעם מחדש, בחציבה קשה ואיטית, אמפתיה, לא כפירוש אלא כנוכחות והינתנות ומותאמות לצרכי המטופל; חציבה קשה ואיטית ורכה ואמיצה ועיקשת – הכל ביחד. והשתקמות. המטפל נידון לחיות תנועה זו, בין הקוטב המשחזר הפוגעני של אימת השיגעון וההתמוטטות והקריסה שכופה עליו הסיטואציה הטיפולית, לקוטב האמפתי המאפשר לחיות את הדי הסכנה האיומה והקריסה בתוך החזקה.
כך מתי מעז לומר לרחל: "הפגישה שלנו היום נגמרת, אבל לא אנחנו; אני שומר אותך בתוכי". ואז הוא ממשיך ואומר ליד הדלת בשמו, בשמה, בשמם: "זה כמו המון שנים עד הפגישה שלנו מחר".
ובטיפול עם שוש, הוא אינו מסלק ומתעלם מידיעת הסיום כקטסטרופה עכשיו, מכך שיצאה מטושטשת ומנותקת בסיום הפגישה הטובה הקודמת ביניהם, כשאמר לה שצריך לסיים; ובפעם הבאה הוא מעלה זאת, דרך הכאב שלו, וכך מאפשר לפגוש "ב'פחד מהתמוטטות' ברגע ההתמוטטות שלו" ביניהם. הוא אומר: "חשבתי על זה בכאב שאת לא מביטה לאחור כי ברגע זה אין איתך איש בעולם, אין לך אותי יותר אחרי שאני ביוזמתי, בלי לשאול אותך, מסיים את הפגישה". מתוך כך מתאפשר לה לדבר על אפשרות מותו והלווייתו, ואחר כך בהמשך, ליד הדלת, לומר לאחיה שנהרג, אחרי 35 שנים ארוכות, וגם לומר לו, למתי עכשיו, את אהבתה ואת היותו העוגן שלה, ושיזהר וישאר חי.
יש פעמים בטיפול שאנחנו אומרים מילים כאלה, יפות וטובות, אבל הן לא מגיעות. זה מין נס כזה להגיע לתוככי הקטסטרופה וההתארגנות המאסיבית סביבה. נס שנוצר מתוך עמדה קשה הנכונה להאזין לצעקה המושתקת שנים, להינתן לעומסי התביעה והתפילה הארכאיות, וכך להפוך, במילים של ת.ס.אליוט, ל"מקום שבו נודע תוקף לתפילה". כך אליוט כותב ב-"Little Gidding" (ליטל גידינג הוא המקום שבו אז, שם, לא היה תוקף לתפילה): "אינך כאן כדי לאמת, להשכיל, להביע סקרנות... אתה כאן כדי לכרוע ברך במקום שבו נודע תוקף לתפילה. דבר המתים יאמר בלשון של אש מעבר ללשונם של החיים. כאן, נקודת ההצטלבות של הרגע האל-זמני ושום מקום. לעולם-לא ולעולם".
ומאיר מסיים את הדיון שלו כך: "לרגע, להרף עין, בדיוק ברגע שצריך, המטפל מתי בן-צור, מניח את עצמו כמצע אמפתי ומשאיל החזקה אומניפוטנטית הנמתחת מעבר לזמן ולמרחב כדי להחזיק עבורו ועבורן את המשכיות ורציפות ההיות שלהן/שלו/שלהם".
זה מתי ומאיר, מ' ו-מ' או מ' בריבוע, במקום של הקטסטרופה שבו נודע עכשיו תוקף לתפילה.
ההרצאה נסקרה על ידי רועי סמנה והתפרסמה בפסיכולוגיה עברית. לסקירה לחצו: 'לעלות מן המים'.
|
