קו השבר
טל סער | 5/8/2012 | הרשמו כמנויים
אני בוכה, אני כותבת לך ובוכה
לא משום שאת יכולה לעזור עכשיו
לא עכשיו ולא בכל רגע מימות השבוע
אלא כי הלב הרותח שלך דומע אתי בלי מלים
וכי החומר שקורצת ממנו את, סמוך לחומר שנוצרתי ממנו אני
ולא מהחומר של החולי ומהמקום של הטירוף
אלא מהנקודות השורפות שבהן אוזלות המילים ומדברות הדמעות השתוקות שמתגלגלות ברתיחה מול מבטך
מהמקום שבו הכאב שלי אינו יכול להתחם בהברות וקולות ורק הפנים והעיניים יכולות להביט לתוכך בלי לנסות להסביר
אני בוכה לך משום שנדמה לי לפעמים שאת היא
האמא שלא היתה לי מעולם
שלתוכך אני יכולה להתרסק אלפי פעמים ואת תשארי שלימה
שאת צרחותיי הפראיות רק את מבינה
אני בוכה משום שאת רחוקה כל כך
משום שלחלקים הרעים שלי שנשארים פעמים רבות מחוץ לחדר הטיפול טרם נחשפת
משום שאלייך אני יכולה להגיש לאחר סינון את החיוך והטוב
אני חשה שאין לי כח להחזיק יותר, כמו עכשיו
אבל אני עוד רוצה להחזיק בקרבי חיה ובועטת את הילדה המדהימה, שהיא הילדה שלך, שנוצרה במאמצייך בתפילותייך בכוחך לא להשבר אל מול הרגעים הקשים בטיפול שלנו
הילדה שאת מטפחת ומגדלת לאט בהמון סבלנות למרות הטירוף והמאבק והפצעים
הילדה שאת מביטה בה בשתיקה של הבנה עד שהסבל נמס אל תוך הדמעות
אני רוצה שוב, מהמקום הזה, להבטיח לשתינו
שאני מחזיקה חזק בילדה הקטנה שלנו
שאולי היא אני, אולי היא הטיפול שלנו, אולי היא את ואולי היא שתינו
אני רוצה להאחז בה כשהמבט שלך מלווה אותי
גם כשהכל סביב שחור כל כך
אני רוצה להאמין שאני אקום, עוד יום או יומיים מתןך האופל שמרחביו הם כאב ענק שאין בו מלים
אל תוך חיוכך, ומבטך,
ואפסע עוד פסיעה ועוד פסיעה,
בכיוון האור
