לזכרו של זיגמונד פרויד / תרגום שיר מאת ו"ה אודן, 1940

חברי הקהילה | 7/6/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

תרגום לעברית מאת: שרי אדלשטיין

כאשר יש כה רבים שעליהם אנו מתאבלים,

כאשר הצער נהיה כה ציבורי,

חשוף לביקורת של עידן שלם

שבריריות המצפון שלנו, ייסורינו,

למי נִפנה כדי לומר? כאשר בכל יום מתים

אלו מתוכנו אשר עשו לנו מעט טוב,

אשר ידעו שזה לעולם לא מספיק ובכל זאת

קיוו להשתפר מעט במהלך חייהם

כזה היה הדוקטור הזה – בגיל 80 עדיין קיווה

לחשוב על חיינו באופן הלא הרסני שבו.

כל כך הרבה עתיד מתקבל על הדעת,

אשר בו סכנות או חנופה המבקשת צייתנות, אלו עדיין בחיים,

אבל משאלתו נדחתה: הוא סגר את עיניו

על אותה תמונה אחרונה, משותפת לכולנו,

בעיות, כמו קרובי משפחה נאספים

תמהים ומקנאים במותנו.

באשר לו, עד הסוף ממש, היו עדיין

אלו שלָּמד, ממלכת החי של הלילות,

צללים אשר חיכו להיחקר

במעגל המבריק של תפיסתו,

הם מסתובבים כעת במקום אחר, מאוכזבים

מהיותו נילקח ממה שריתק אותו בחייו,

הוא חזר לאדמתה של לונדון.

יהודי חשוב שמת בגלות.

רק השנאה שמחה, בקוותה להרחיב

את הפרקטיקה שלה ואת צרכניה המשמימים,

אלו החושבים שניתן להירפא על ידי כך שיהרגו

ויכסו את הגן הפורח בעפר.

הם עדיין בחיים, אבל בעולם אותו שִינה,

רק באמצעות חקירת העבר, ללא חרטות מזויפות,

כל שעשה היה לזכור

כזקן ולהיות כן כילד.

הוא לא היה פיקח בכלל; כל שעשה הוא לתאר

את חוסר הנחת שבהווה, לניתוח העבר,

כמו שיעור בשירה כאשר במוקדם

או במאוחר זה מהסס בשורה שבה

הרבה קודם לכן, שם, ההאשמות החלו

ולפתע יודעים מי הוא זה המאשים,

כמה עשירים היו החיים, כמה שטותיים

ונסלחים, צנועים יותר,

בעלי גישה חברית לעתיד

ללא מלתחה של תירוצים, ללא

סט מסיכות של הגינות, או

מחוות מביכות של קרבת יתר.

אנו איננו תמהים שתרבות היהירות העתיקה,

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

באמצעות הטכניקה הלא מתפשרת שלו,

התמוטטה, וסימנה את קריסתן של מלכויות,

ואת התמוטטותם של דפוסי תסכול רִווחיים

אם הוא הצליח, למה באופן כללי החיים

נהיו בלתי אפשריים, אבן

הראשה נפלה ומנעה

את שיתוף הפעולה של הנוקמים

כמובן, הם קוראים לאלוהים, אבל הוא סלל את דרכו

למטה בינות לאנשים האבודים, כמו דנטה, למטה

אל סירחון הביוב, היכן שהפצועים

מובילים את הכיעור של הדחויים,

אלו המראים לנו מהו רשע – לא כפי שחשבנו,

מעשים הראויים לעונש – אלא חוסר האמונה שלנו,

הלך הרוח המכחיש ומוליך השולל שלנו

התשוקה, היצר שאנחנו מדכאים באכזריות,

אם היו עקבות לפוזה של שליט יחיד,

חוסר האמון ביושר שבדמותו האבהית,

שדבקה בצורתו ובמבעו,

היו אלו צבעי ההסוואה

של זה שחי זמן כה רב בין אויבים

אם לעתים קרובות טעה, לעתים באופן אבסורדי,

לנו עתה הוא איננו אדם עוד

אלא אקלים שלם של דעות.

תחת מי ננהל עתה עת חיינו השונים?

כמו מזג אוויר, היכול רק לחַבל או לעזור,

היהירים עדיין יכולים להיות יהירים, אבל עם קצת

יותר קושי, העריצים מנסים

להשתמש בשמו, אבל לא באמת אכפת להם ממה שמסר:

בשתיקה הוא סובב את כל הרגֵּלֵי הגדילה שלנו,

מתפשט למרחוק, עד אשר העייפים

ואפילו המרוחקים באומללות מלוכתם

מרגישים את השינוי בעצמותיהם ומריעים.

הילד חסר המזל, במעונו,

קן בו החופש איננו מוכלל,

כוורת שהדבש בתוכה הוא פחד ודאגה,

הרגיש נינוח עכשיו: קיימת הבטחה שניתן לנוס,

כי בעודם נחים על עשבי ההזנחה שלנו

נחשפו כל כך הרבה אובייקטים שהוזנחו במשך זמן רב כל כך,

על ידי השמש של זה שדבר לא ריפה ידיו,

הם חוזרים אלינו נפלאים שוב.

מִשחקים שחשבנו כי עלינו לחדול מלשחקם כי בגרנו,

רעשים קטנים אשר לא העזנו לצחוק מהם,

פרצופים שעשינו כאשר איש לא הסתכל.

אבל הוא קיווה לנו יותר מכך. להיות חופשי

הוא לעתים קרובות להיות בודד. הוא היה מאחה

את החצאים הלא שווים שנשברו

על ידי חוש הצדק שוחר הטוב שבנו

הוא היה משחזר את כוחם של התושייה והאיווי

התובעים בחולשתם ניצחונות

בוויכוחים עקרים, היה משיב

לבָנים את רגשות אימותיהם העשירים בהרבה

אבל הוא בעיקר ייזכר

בזכות ההתלהבות בלילות,

לא רק למען השאלות,

אשר לזה לבדו יספיק, אבל גם

כי זה זקוק לאהבתנו. עם עיניים עצובות גדולות,

יציריו המהנים, מתבוננים ומפצירים

בנו בטיפשיות, שנבקש מהם לבוא.

הם גולים המשתוקקים לעתיד,

הנמצא בכוחנו, גם הם ישמחו,

אם יתאפשר להם להאיר את דרכינו כמותו,

אף עם נצטרך לשאת את הבכי על אלו הבוגדים

כפי שעשה, לשאת את מה שצריך כדי להמשיך.

קול אחד בעל היגיון נדם. על קברו,

משק הבית של הדחפים מתאבל, אהוב אחד:

ארוס עצוב, בוני ערים,

יופיו של המופקר מתייפח.

==========

השיר "In Memory of Sigmund Freud" נכתב על ידי אודן (W.H. Auden) ב-1940, שנה לאחר מותו של פרויד, כאשר היה המשורר בן 32. הוא פורסם במקור בספר "Another Time" בהוצאת Random House.

www.poets.org/viewmedia.php/prmMID/15543

תרגום קודם של השיר, מאת עמינדב דיקמן, פורסם בספר "מגן אכילס ושירים אחרים : 1927־1973 / וויסטן היו אודן", ירושלים : כרמל, תשנ"ט 1998.

תודה למרקו מאואס, אנליטיקאי לאקנייני, מרכז ומורה ב"דורa", על שליחת הקישור להקראת השיר באנגלית: http://www.youtube.com/...=IE88rtbm2Yk