דברי ימי הניקיון
חני בירן | 5/4/2012 | הרשמו כמנויים
דברי ימי הניקיון
ניקיון היה ערך עליון בקרב עקרות הבית, תושבות שכונת יגיע כפיים, אותן נשים שחיו בשכונה של פעם, השכונה של שנות החמישים. שם השכונה לבדו מצביע על האופי הסגפני של יושביה.
ניקיון על פי אמי, היה המדד האולטימטיבי להערכת בני אדם. אנשים נמדדו על פי ניקיון דירתם, מצעיהם, בגדיהם וכלי האוכל שעל שולחנם. שום דבר לא חמק מעיניה הבוחנות ואת כל שכנותיה ובנות משפחתה מדדה ובדקה. היו בעיניה מלוכלכות ומוזנחות עליהן דיברה בזלזול ומיאוס אך היו גם כאלו שעסקו בפולחן הניקיון , בתיהן נצצו ואלה נחשבו בעיני אמי לבנות המעמד העליון. באותם ימים, התואר "בלבוסתה" היה תואר נכסף עבור אשה יותר מתואר אקדמי. נשות קריירה נחשבו לגבריות, אמהות גרועות, המגדלות "ילדי מפתח " עזובים ומוזנחים. נשות הקריירה סטו מדרך הישר והכתימו את המסורת. הפמניזם היה אז תופעה שולית ובלתי נחשבת. הוא היה נחלתן של אמניות או שחקניות אשר ריח של מופקרות נדף מהסיפורים עליהן.
אשה טובה בעיני אמי , הייתה אשה שילדיה אכלו כל יום אוכל טרי, מבושל ולא מטוגן, וכן גם אכלו גזר טרי בבואם מבית הספר. המיתוס הרווח היה שהגזר בריא לעיניים ומשפר את הראייה.
אשה טובה שיצאה לעבודה הייתה מקסימום מורה. מורה היה חלום חייה של אמא . אבא הוא אשר מנע את מימושה העצמי ואנו, בנותיה, שילמנו את המחיר.
רק היום, במבט קצת פסיכואנליטי, אני שואלת את עצמי, מה הן מירקו וצחצחו שם , לכל הרוחות ?אני מנסה לפענח מה רדף נשים נקיות אלה מבוקר ועד חשיכה ?
אולי היה זה תסכול, אנרגיות שלא היה לאן לתעל אותן, מתקפה על הבעלים שחייהם היו מספקים יותר, חסר בחיים ליבידינאלים הפך את הניקיון לאדון ולשליט בבית.
מוזר שאף פעם לא מרדתי בטירוף הזה, של הניקיון כפסגת החיים. אף פעם לא התקוממתי נגד הנוקשות בה כפתה עלינו את דרישותיה. שנים לאחר שעזבתי את הבית ואת ירושלים, כשבאה לבקר אותי , לאחר נישואי, חייתי יומיים לפני בואה בפחד וניקיתי את הבית כמו למסדר המפקד.
דברים אלה הם רק קומת הקרקע , עליה נבנתה בקפידה קדושת הניקיון של חג הפסח. הניקיון היסודי של הפסח, החל זמן קצר אחרי פורים. המושג אותו שמענו שוב ושוב מכל עבר , היה "ניקיון יסודי " . צירוף לשוני זה קיצר ומרר את חיינו. אובייקטים נשכחים עולים וצפים בזיכרוני מתהום הנשייה. ניירות צבעוניים, קופסאות נעצים וכדו'. היה עלינו לפתוח כל ארון בבית, לרוקן את תכולתו, לרחוץ כל פריט, לנקות את הארון, לפרוש בארון נייר חדש נעוץ בנעצים שלעיתים קרובות ננעצו באצבעותיי במקום בעץ.
הפירוש של אמי לחופשה שקיבלנו מבית הספר לפני חג הפסח, היה פירוש חד משמעי. החופשה הזו נוצרה למענה. משרד החינוך דאג לה והתחשב בה ושלח אותנו לעזור לה בעבודות הפסח. אפילו אבא קיבל בהכנעה את הדין ואנו הופקרנו על מזבח הניקיון.
אמי נהגה להעיר אותי ב 7.00 בבוקר, אותה שעת קימה של ימי הלימודים. הרגל זה יצר אצלי קשיים שנמשכו כל החיים ולא זכיתי לשנת בוקר טובה אף בימי שבת. מי שישן בבוקר הוא בטלן חסר תקנה. באותן חופשות פסח אומללות, הייתה אמי מטילה עלי את המטלות של היום מבעוד בוקר. תמיד הופתעתי מחדש מכמות העבודה שבכוחה לייצר.
אך היו שתי משימות של פסח הזכורות לי כאהובות ביותר. האחת והבלתי נשכחת הייתה ניקוי הספרייה שבסלון. היה עלי לרוקן כל מדף מספריו, לנקות את האבק מעל המדפים ועם המטלית לנקות את האבק מכל ספר על כל צדדיו. בנוסף, היה עלי לפתוח כל ספר ולסגור אותו בכוח כמין פעולה של ניעור האבק. זו הייתה בהחלט עבודה מענגת , אותה השתדלתי למשוך כמה שיותר. אהבתי את ריח הספרים, את כובדם ועוביים. האנציקלופדיה העברית, כל כיתבי ברנר, כל כיתבי ברל כצנלסון, דברי ימי עולם של גרץ, מילון אבן שושן, וכן גם, ספרים עבי כרס ומעוטרים בערבית, אותם לא יכולתי לקרוא. בעיקר אהבתי את הכרכים של "התקופה " . בכל כרך קראתי קצת, לפני שלב השיא של הדפיקה המנערת. אמי עבדה במטבח וכששמעה שהדפיקות נעשות איטיות, הייתה באה לזרז אותי. היה זה מאבק כוח סמוי. אולי המרד הקטן שלי. הבנתי שככל שאמשוך את השבוע עם הספרייה, כך ירדו מעלי מטלות אחרות.
התמונה השנייה של עבודה מהנה היא הישיבה בחצר על שרפרף קטן, כאשר על כסא מונחת קערה גדולה מלאה באפונת גינה ירוקה ומתוקה. פתיחת התרמילים וקילוף האפונה היו עבודה מקסימה ביותר ואחת מהקלות שהומצאו אי פעם. מכל אפונה, אכלתי גרגיר אחד או שניים. דבר שהיה אסור מכל איסור. מי שאוכל אפונה טרייה , מקבל שלשול. אמי בישלה את האפונה במיץ עגבניות, מאכל שתיעבתי ושנאתי. אך לא היה בעיני מאכל טעים יותר מאפונה טרייה וחיה.
בסופו של דבר, אמא גילתה שכמות האפונה היוצאת מתחת ידי קטנה מידי והייתה מתבוננת בי בחשדנות. אני מעולם לא הודיתי שאכלתי והעמדתי פני תם. אבל, לאחר זמן מה, היא החליטה לנשל אותי מתפקיד זה. כשהגיעו האפונים, הורחקתי מסביבתם והיא קילפה את האפונה בעצמה.
ומה הייתה התוצאה של זיכרונות ילדות אלה, אשר כאילו התרחשו אתמול ?
הבנים שלי תמיד אכלו אפונה טרייה, ישנו בחופשות עד שעה מאוחרת, הסדר בחדריהם לא היה בדיוק סדר בנוסח הירושלמי ואני אף פעם לא ניקיתי ארונות ולא בישלתי אפונה במיץ עגבניות.
