×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

דיאלוג על מחשבות

חני בירן

המחאה החברתית : מגדל בבל מודרני

חני בירן | 24/2/2012 | הרשמו כמנויים


המחאה החברתית : הניסיון לבנות חיבורים ולהקים מחדש את מגדל בבל.
הרצאה בכנס המדעי של העמותה לטיפול קבוצתי.

המיתוסים מייצגים יסודות של התרבות. המיתוס נותן ביטוי ,בו זמנית, הן לסיפור חייו האישי של כל אדם והן למימד הפילוגנטי, לתרבות ולתהליכים בחברה הרחבה.
ביון העריך מאוד את המיתוסים כמספרים סיפור הנובע מתוך הרובד הלא מודע. המיתוס הוא סיפור דרמטי המכיל ידע רגשי ועל כן הוא מהדהד בתוכנו חזק יותר מאשר מודל תיאורטי שיש בו ערך רב אך יש בו גם יובש אינטלקטואלי. דוגמה קלאסית לרעיון זה הוא סיפורו של אדיפוס המלך שמאורעות חייו הטראגיים הוליכו אותו לרצוח את אביו ולשכב עם אמו . הידיעה שדרמה זו עומדת להתרחש מקופלת בראשית הסיפור ובתוך הסיפור עצמו נפתחות שכבות המודע ונחשף הלא מודע שהוליך את אדיפוס לתוך מלכודת. פרויד אימץ מיתוס זה כמספר סיפורו של כל אדם. כל אדם נולד להורים ובווריאציה זו או אחרת כל אדם צומח מתוך הקונפליקט האדיפלי ונגזר עליו להרגיש רגשות לא פשוטים הנובעים מהצורך הטבעי לאהוב את הוריו אך בו זמנית להשתחרר מאחיזתם. אדיפוס המלך , אם כן, אינו אלא דוגמה קיצונית לסיפורו של כל אדם. סיפורו של אדיפוס המלך חוזר שוב ושוב גם ברובד החברתי דרך מפלצת הספינכס העומדת על פי תהום ותובעת קורבנות. החברה הרחבה היא כמן ספינכס, חדה חידות ללא הרף. החידות שהמנהיגים לא מצליחים לפענח ממשיכות לזרוע הרס וחורבן. למה הייתה שואה יהודית, למה יש מלחמות, למה דורות של צעירים מסרו חייהם למדינה, למה השלום עומד בפתח ולא נכנס, למה יש פליטים שאין להם קרקע לצמוח בתוכה, למה נהרגו לשוא אנשים בשריפה בכרמל, למה ילדים נהרגים בתאונות דרכים, למה הורים מתעללים בילדיהם, למה ילדים מתים ברעב, וכן הלאה. שום תשובה טכנית או קונקרטית לא נותנת תשובה לדאבון הלב, לשכול, לאסון הנדודים, לאבדן, למכות הנוטלות מבני אדם את טעם החיים.
המיתוס נוצר דרך חלום או הזיה של אדם אחד. אותו אדם הצליח לחוש את ה mind החברתי ולתת לו ביטוי. זה חומר שהסתובב בחלל וחיפש חושב שיחשוב אותו. אותו חושב מצליח לתרגם חוויה רגשית המופיעה בעולמו הפנימי לסיפור המדבר אל החברה הרחבה. ביון מתייחס אל המיתוסים גם כמו אל משוואה מתמטית עם נעלם. יש אלמנטים הנשארים קבועים אך יש נעלם הממלא כל מיתוס בחומר חדש דור אחר דור, כל דור בו זמנית משחזר אלמנטים של הדור הקודם אך גם בונה אתוס משלו. ברבות הימים משנה האתוס את פניו והופך למיתוס. כלומר שיש ווריאציות רבות לכל מיתוס ויש כאלה שעדיין לא ידועות ויתגלו בעתיד.
למרות שסיפור מגדל בבל הוא קצר ותמציתי, כמו מרבית סיפורי התנך באורח פלא הוא נוגע בנו ומעיר נימים בנפשנו. זה המיתוס היחיד ,בו אין דמות גיבור ויש קבוצה בלבד אשר חיסלה לחלוטין את השונות בין חבריה, וויתרה אפילו על הייחוד של המנהיג. זוהי קבוצה שכל חבריה אנונימים וזאת על מנת להתאחד למסה אחת גרנדיוזית ולהתחרות עם הידע האלוהי.
וזו לשון התורה, בראשית, פרק יא פסוקים 1 עד 9. :
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני הארץ. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר. על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על כל הארץ."
מגדל בבל מופיע כאן כסמל פאלי המבטא משאלות מגלומניות להתחרות עם הידע האלוהי. המגדל נבנה בצורה אחידה , לינארית , בעלת צבע אחד וחומר אחד. הקבוצה רוצה שם אחד ושפה אחת לכולם. מגדל בבל מבטל את השונויות הקיימות בקבוצה. מחיקת השונות באה על מנת לחזק את המשאלות האומניפוטנטיות של הקבוצה. הקבוצה התלכדה סביב משימה אחת ובמקום אחד ובכך המרתה את פי אלוהים שאמר " פרו ורבו ומלאו את הארץ" . אנשי בבל שואפים ללכידות מושלמת וכך להגיע לגובה שאולי יגע בידע האלוהי.
המגדל מסמל גם את אבדן השאלה ואת אבדן היכולת להטיל ספק, המגדל סותם את מרחב הצמיחה ואת האפשרות לפלורליזם . הוא נבנה על יסודות פגומים ועל כן לא יוכל להחזיק מעמד. האומניפוטנט הוא אחד ואין לו דיאלוג עם השונה ממנו ועל כן צמיחתו מאבדת את החיות והתנועה ונעשית חסרת גוון וטעם.
חברות טוטאליטאריות סובלות מאבדן הספק ומהדבקות באמת אחת. הדוגמה המודרנית הכי קשה לתופעה זו היא החברה הנאצית בה שלטה אמת אחת קיצונית ומפלצתית . הספר "לבד בברלין " של האנס פלאדה ממחיש בבהירות נוקבת, את הטרור הגורם לאדם הרגיל והממוצע להפסיק לחשוב. תחת טרור נעצרת החשיבה ובני אדם נכנעים לאמת אחת. גם אם אמת זו מעוותת ביותר, הם נאחזים בה רק כדי לשרוד.
מגדל בבל חוזר , אם כן, לאורך ההיסטוריה. סמל פאלי, הירארכי, אחיד המסמל דרך אחת בלבד. על כן , אפשר לומר שהעונש שמעניש אלוהים את אנשי בבל, הוא בעצם סוג של תיקון. אלוהים מפרק את המגדל כדי לגלות את השונויות. מה שנראה כהרס, הוא בעצם צמיחה. מה שנראה כקטסטרופה הוא בעצם שינוי קטסטרופי. שינוי שיביא לצמיחת שפות וצמיחת תרבויות , שינוי המחזיר לאיזון את החיבור בין היחיד לקבוצה. במגדל הגבוה והאחיד נעלמו השונויות ונוצרה פנטסיה של כוח אין סופי. בסיפור התנכי, אלוהים שולח את האדם להתחיל מהתחלה. ליצור שפות. להכיר במגבלותיו. האדם הרוצה להיות יודע כל נענש במפלה ובגרוש. אך דווקא דרך המשברים הללו ,חלה צמיחה מחודשת חזקה ועמוקה מקודמתה.
מיכל בן נפתלי במבוא לספר של ז'אק דרידה, נפתולי בבל, אומרת שאנו זקוקים למרחב פתוח כדי שמיתוסים ימשיכו להופיע וכדי שתתרחש צמיחה. מגדל אחיד הבנוי עד סופו סותם את מרחבי הצמיחה. היא טוענת כי כל מגדל חייב להישאר תלוי באוויר, מט לנפול, וכל זאת כדי שתהיה לנו היסטוריה , כדי שנוכל לנשום, או להמשיך לבנות, לבל תישאר אבן שאין לה הופכין. נפתולי בבל, היא אומרת מתרחשים במרווח בין המגדל להתמוטטותו.
דרידה מתייחס לריבוי הלשונות בספור בבל, כמצביע על ליקוי. הליקוי מתבטא באי אפשרות להשלים, לסכם ולסיים משהו השייך למערך הבנייה ולמבנה האדריכלי. זהו סוג של ליקוי חיובי המונע מהמגדל להיות אחיד ושלם יותר מידי.ריבוי הניבים מגביל את הסדר השיטתי ואת הלכידות. כך נוצר מעין גבול פנימי למתן הצורה על ידי אי השלמה של הבנייה. המערכת עוברת דקונסטרוקציה עצמית, על מנת להיבנות באופן אחר.
לאור דברים אלה, מרתק לגלות את נקודות ההשקה בין רעיון הדקונסטרוקציה ובין הניסוח של ביון ביחס לשינוי הקטסטרופי. השינוי הקטסטרופי מטלטל את הקיים, לא נותן לו להמשיך להיבנות בשקט , אך יחד עם זאת בשוברו מבנה קיים הוא מאפשר שינוי אבולוציוני. פותח מרחב חדש לצמיחה.

מתוך המיתוס הזה, אני פונה למחאה החברתית, לה היינו עדים בקיץ האחרון. אני מנסה להתייחס למחאה החברתית כגירסה חדשה, בת זמננו, למיתוס מגדל בבל. גירסה שיש בה חידוש והסטרוקטורה שלה שונה מזו של הגירסה התנכית.
התופעה המעניינת עבורנו בתנועת המחאה, היא הופעת האוהל שהוא סמל הפוך למגדל הלינארי המקובע שראשו בשמים. בחירת האוהל כסמל היא בחירה בלתי מודעת. המהירות בה התפשטו האוהלים באופן כה מפתיע מעידה על פעולה רגשית סוחפת. האוהל בניגוד למגדל מסמל ארעיות והוא למעשה ביטוי יצירתי שבא להביע מצוקה. הארעיות ויכולת התנועה של האוהל מסמלות גמישות מחשבתית. האוהל גם נועד ליצור גבול בין היחיד לחברה. מאחר שצצו אוהלים רבים ברחבי הארץ, רובם קטנים, פרטיים ודומים זה לזה, הרי שיש פה בו-זמנית גם הכרזה על שייכות וגם הכרזה על פרטיות. לכן, התנועה הזו, יותר מכל תנועה אחרת, שמה דגש על האדם כבן אנוש שהוא בו-זמנית שייך לחברה אבל גם שואף לחזק את התא האינדיבידואלי שלו. כולנו יחד, אך לכל אחד זכות לדלת אמות משלו. נראה לי שזו פעם ראשונה שיש הכרה בסובייקטיביות של הפרט לצד השתייכותו לחברה בהקשר של הפגנה המונית. האוהל כמעטפת מסמל את זכותו של האדם לפרטיות , הצהרה שהופיעה בתוך המרחב הציבורי.
הפגנות רחוב גדולות, מהפכת תחריר, מחאת הקיץ, כולן אינן נובעות מחשיבה רציונלית . המקור הוא אינטואיטיבי. אינטואיציה הדוחפת לביטוי בפעולה. האינטואיציה בהיותה חוש שישי הנובע מאיחוד חמשת החושים, יש בה משהו שלא ניתן להגדרה ולבחינה. הפענוח האינטואיטיבי תמיד ישאיר מקום לספק.
בחורה אחת צעירה הקימה אוהל בשדרות רוטשילד כמחאה על גובה שכר הדירה. בעשותה זאת היא הייתה החושב שחושב עבור החברה. כשביצעה מעשה זה, היא לא ידעה שהיא עומדת להצית להבה גדולה. המאהלים התפשטו במהירות האש. היה משהו נוגע ללב בבוסריות שלה , בתמימות שלה ובאי השתייכותה לשום מפלגה פוליטית. הסתבר שהיא מייצגת איזו עוצמה חברתית חבויה שכנראה בעבעה מתחת לפני השטח. נראה לי שהיינו עדים לתהליך הבא מתוך האספקטים הלא מודעים של החברה. התחושה הייתה של אנרגיה טובה הפורצת בעוצמות אך לא באמת מצליחה לתת לעצמה ביטוי מילולי. הסיסמה " צדק חברתי " ככל שהשתמשו בה יותר כך נעשתה חלולה יותר. הצעירה הפכה פתאום למנהיגה, האקט שלה ולא המילים שאמרה, ספח אליו מצוקות מעולמות רבים ושונים. קומץ הצעירים שהפגינו איתה , ביטאו משהו עבור הדורות כולם. המבוגרים הלכו בעקבות הצעירים, מין פירמידת דורות הפוכה שביטאה רעננות וחדשנות.
כך קרה ששדרות רוטשילד וגינת לוינסקי נראו כמו מגדל בבל מודרני. בכל פינה שלטה שפה אחרת. כל מאהל דיבר מתוך עולם אחר. האבות הגרושים, מחוסרי הדיור, מתנחלים מתלוננים על מחירי הדירות, מחאת הרופאים, מחאת הפסיכולוגים, מחאת המטפלים באמנויות, מחאת הבדואים המגורשים מאדמתם, מחאת ערביי ישראל 1948, מחאת עובדי הקבלן, מחאת המוטרדות מבחינה מינית, מחאת האמהות עם עגלות הילדים, מחאת מהגרי העבודה, מחאת האמנים שעבודותיהם אינן מוצגות במוזיאונים, מחאה נגד הכיבוש, מחאה על שגלעד שליט לא שוחרר, מחאת הברצלבים, ועוד ועוד , נושאים רבים ומגוונים שאין שום קשר ביניהם. עד לידי הצעקה המשונה שנשמעה בכל ההפגנות של אותם ימים, "העם רוצה כל מיני דברים ".
אפשר לומר שמבנה זה התחיל כדקונסטרוקציה , מצב שהוא היפוכו של מיתוס בבל המתחיל כקונסטרוקציה ומסתיים בדקונסטרוקציה. הדבר המרתק במחאה עכשווית זו הוא ביצירת מבנה בעל גבולות פתוחים הבנוי תאים תאים המתרבים כאשר כל תא בנוי מאבני יסוד שונות. יש מקום לכל סוגי המחאה. בנוסף על כך, באיזה אורח פלא במוצאי השבתות כל התאים הללו מתלכדים לנחיל אדם ענק הצועד ביחד, משמיע זעקה אחת גדולה ובונה קונסטרוקציה בתוכה נבלעים הקולות השונים. מגדל בבל העכשווי איפשר לשפות השונות להתאחד לשפה אחת. הדבר החשוב בצעדות ענק אלה היה עצם התנועה, הזרימה , ההליכה, התכנים נעשו פחות חשובים.
רינה דודאי בהרצאתה במכון ת"א לפסיכואנליזה טענה כי מתוך גל המחאה עולה תופעה פרדוקסאלית: כגודל עוצמת ההתקוממות, כך עמומה האמירה שלה. לדבריה, נחשף פער בין היסוד היצרי, הדחפי, המתפרץ של אי-הנחת, המגיע לידי ביטוי ממגזרים שונים ולעתים אף סותרים, לבין העדר המשגה תבונית מובחנת וקוהרנטית.
הסיפור העמום של המחאה ואי-הבהירות שלו דורשים לדעת דודאי קשב אחר. אותה שארית לא-מדוברת, מוליכה אותנו להמשגה של ביון ביחס לאלמנטים ביטא. אלה אלמנטים שעדיין לא פילסו דרך אל השפה, אבל הם שם, חיים ובועטים, מתהווים ונרקמים. אלה הם הדברים עצמם שמחפשים חושבים נוספים שיצליחו לחשוב אותם ולהעביר אותם דרך פונקציית אלפא לאלמנטים הניתנים לחשיבה ולהמשגה.
התחושה בזמן המחאה, הייתה שאכן משהו גדול מאיתנו מתרחש אך קשה לתת לו שם. מעניין לחקור לאן תופנה אותה עמימות יצרית מחוסרת ניסוח. האם תופנה לאלימות ? או אולי תמצא מנהיגות שתתעל אותה לכיוון יצירתי ופורה ?
המון מאז ומתמיד היה קשור ביסודות ארכאים ובהתפרצויות אלימות. חידה גדולה היא כיצד פורצות מחאות לא אלימות וכאלה שאין בהן תוקפנות כלפי שעיר לעזאזל או כלפי השוליים של החברה. להפך, במחאה, השוליים התחברו אל המרכז ופעמים רבות נשמעה הקריאה "רוטשילד לוינסקי אותה מהפכה " אף שהרובד החברתי שהפגין בגינת לוינסקי נמוך בהרבה מהרובד שהיה מיוצג ברוטשילד. חיבור חזק שהיה מרגש היה בקריאה שנשמעה בעיקר ביפו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים " כל החיבורים הללו נבעו מלהט ריגשי סוחף הבא להדגיש את אטימות השלטון לרחשים העממיים.
ההשערה שאני רוצה להעלות כאן היא שהדבר קשור להשפעת התקשורת האינטרנטית על הלא מודע החברתי. האינטרנט יוצר מארג אין סופי של חיבורים. בן אדם יושב בביתו ומגלה שדבריו מהדהדים בחלל גדול,חלל שאין לו גבולות אופטיים , מגלה שדבריו משפיעים ומניעים אנשים רבים להגיב בתוך רשת שגבולותיה פתוחים. נכון שגם באינטרנט אנשים משתלחים ומתקיפים אך לא ניתן להגיע לאלימות פיזית. תקשורת זו יוצרת אפשרויות מגוונות של ביטוי ועל כן יש בה כוח מרפא ומרגיע. סוג של הכלה בת זמננו המראה כי אפשר להתנגד לעוולות שונים בלא אלימות. היציאה לרחוב היא מעין המשך טיבעי של הקשרים האינטרנטים . האינטרנט הוא מיכל ענק הקולט רגשות מסוגים שונים. מטפורית, כאילו יש בו שרוולים בתנועה, כשכל שרוול קולט לתוכו מידע הרלבנטי לו. כך נוצרת רשת עניפה של ערוצי קומוניקציה. אנשים מקבלים הדהודים שונים מהדומים להם ומהשונים מהם. כך הם מרגישים שיש להם מקום , שהם לומדים כך גם להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך זו, היסודות האלימים עוברים התמרה לדיאלוג. הדומה לי נותן לי להרגיש שייך והשונה ממני מסקרן ומרחיב את גבולותי. האינטרנט גם בנוי מאתרים המקבילים לאוהלים. באינטרנט אין מרכז ושוליים. המרכז נמצא בתנועה. אין הגמוניה, אין הירארכיה , אין שלטון מרכזי. אין ראש ממשלת האינטרנט. על כן יש לשער שסוג עכשווי זה של תקשורת , העמיק את היכולת לדיאלוג ואת היכולת לבנות במחאה מבנה רוחבי פתוח כתשובה למבנים הסגורים ההירארכיים של השלטון.
הקבלה בולטת בין המבנה האינטרנטי למבנה של המחאה היא בהיותה פעילות מחתרתית. פעילות המהדהדת במידת מה , מלחמות גרילה ומאבקי פרטיזנים. לא היה לה מימון. לא היה לה ממסד, לא הצהרה מפלגתית, לא מבנה הירארכי אלא רק קריאת תגר חזקה מאוד על הסדר החברתי. מסיבה זו, רבים ושונים זרמו לתוכה.

בהתרחשות זו לה היינו עדים פעל במידה רבה, ה קומון סנס אשר אצל ביון הוא ביטוי לאינטואיציה, המילה קומון מצביעה על ידע חבוי, אשר אנשים רבים חולקים בו. ידע טבעי שקיים בלא מודע החברתי. זה שיתוף הנובע מכך שמספר אנשים שונים מרגישים כי יש הסכמה ביניהם ביחס לחוויה רגשית שהם חוו בתוך אותה חברה. כך אנו מגיעים אל כוחה של הקבוצה וכוחה של החברה להתלכד סביב אמת חבויה משותפת. יש הסכמות אינטואיטיביות שנמצאות מעל חוקי השלטון. יש אתיקה שאנשים מסכימים עליה והיא נמצאת גבוה יותר מכניעה לסדר הקיים.
ההפגנות של הקיץ ותנועת המחאה כולה הן ביטוי לידע חברתי אינטואיטיבי שפרץ בעקבות קומץ אנשים שחלמו עבור כולם. הקומון סנס החברתי הרים ראשו ונשא את דברו. הקומון סנס היה מעל המנהיגות הפוליטית והציג אותה במערומיה. הוא זה שאומר שיוקר החיים אינו שפוי, שיוקר הדיור בלתי אפשרי, ששכבת עשירים דקה שולטת במשק, שעובדי הקבלן מנוצלים, שגלעד שליט צריך לחזור, שלרופאים מגיע שכר הולם, שהחברה זקוקה לשירותי בריאות נפש, שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. אין זה מיקרי שהמחאה פרצה בפגרת הקיץ של הכנסת ואין זה מיקרי שראש הממשלה שתק, התעלם וכרגיל הקים ועדה אשר תמיד עוזרת להרוויח זמן ולהשתיק את קולות המחאה.

בנוסף על המטפורה של מגדל בבל בן זמננו שאני מציעה כאן, אני תוהה ביחס לשאלה, בתוך איזה מרחב התנהלה המחאה. האם זה מרחב דומה למרחב הוירטואלי ואם כך, אולי כל המבנה החדשני של בבל, אינו יושב על קרקע המציאות. אולי זה מין מרחב ביניים בין חלום למציאות. יש להדגיש שהאווירה ברוטשילד הייתה מאוד חגיגית ואנשים רבים שפגשתי אמרו שהם מרגישים כמו בחלום. שכל זה אינו אלא פלא גדול ומפתיע. דודאי בהרצאתה, מזכירה את פוקו המדבר על הטרוטופיה – שפירושו : מקום אחר. מה שאני לוקחת מרעיון זה הוא שהמחאה התרחשה במימדי מקום וזמן שונים מאלה להם אנו רגילים. במקום הבלתי רגיל והבלתי ממוסד של הרחוב נפרצו גבולות וחלו מפגשים פנים אל פנים בין קבוצות ומגזרים שמעולם לא נפגשו עד כה. מפגשים אלה הגבירו והעצימו ביותר את הסולידאריות בין קבוצות שונות המייצגות עולמות שונים. קבוצות אלה אינן נפגשות אף פעם בזמן ובמקום בהם מתנהלים חיי היומיום. מפגש זה משנה את נקודת התצפית דרכה רגילים חברי הקבוצות להתבונן על המציאות החברתית. נוצר קלידוסקופ בתנועה המאפשר התבוננות חדשה על המציאות. דודאי מציינת שהטרוטופיה מתחילה לפעול במלואה כשבני אדם נמצאים בסוג של נתק מוחלט מן הזמן המסורתי שלהם. הטרוטופיות קשורות לממד הרופף, החולף והארעי שבזמן. מהמקום הלא-מוגדר, הכאוטי, ניתן היה לחלץ ראייה רעננה וחדשה על המציאות. באמצעות מרחב וזמן בלתי שגרתיים התגלה הלא מודע החברתי החבוי .
לפנינו פרדוקס. כל מה שהתאפשר, התאפשר בזכות שינוי מהותי במימדי הזמן והמקום אך בו זמנית, ההתרחשות שאינה מתמזגת עם המציאות היומיומית, יוצרת רובד אשלייתי של התלכדות. ארל הופר קורא לזה מסי פיקציה שהיא למעשה הגנה מפני הטראומות החברתיות.ההתלכדות בתוך מסה גדולה נותנת אשלייה של כוח ושל אופטימיות שבעצם אין לה בסיס מציאותי. ברגע שהתקפלו האוהלים, עלו מחדש השאלות הקשות ביחס להקשר החברתי הרחב. המפגש האמיתי בין תרבויות ושפות,חזר שוב ליצור אזורים אמוציונלים של כאב, נחיתות , השפלה. רוסים, אתיופים, מהגרי העבודה, כל קבוצה כזו חזרה לגטו שלה, למצוקות החיים שלה. החגיגיות ואיתה הלונה פארק הגדול, נמוגו עם הרוח.
יחד עם זאת המחאה אשר נמוגה כמו בועה, הצליחה ליצור בהלה בכל אותם חוגים שלא אהדו את המחאה. התוצאה הייתה שעם שוך סערת המחאה, מיד הופיעו קולות ריאקציונרים של פיצולים קשים בחברה. ההנחה שלי שהייתה זו תנועה ריאקציונרית שהגיבה למחאת האהלים. הדרת נשים, ניסיון לפגוע בעמותות לזכויות אדם, אלימות כלפי אנשי שמאל במסיק הזיתים, תג מחיר, איום על חיי מנהיגי שמאל, תופעות קיצוניות החריפו לאחר המחאה החברתית ויצרו תגובה ריאקציונרית לבעבוע החברתי. כנראה שלמרות היותה תנועת מחאה בלתי מפלגתית היא זוהתה עם תנועות השמאל התומכות בסיום הכיבוש.
לעומת זאת, זרזה המחאה את חזרתו של גילעד שליט. אחת התוצאות החיוביות הספורות של המחאה. טוב שגלעד שליט חזר, טוב שהוחזרו האסירים הפלשתינים, אך האם היה זה עלה תאנה שבא להשתיק את המחאה ?
בימים אלה, שאלה אחת מעסיקה אותי רבות : האם יכול לחול שינוי חברתי מהותי בלא שקדמה להופעתו, אלימות חברתית ? האם אלימות חברתית ואלימות פוליטית הכרחיות על מנת שיתחולל שינוי חברתי ?.
עקבנו בהערכה רבה אחרי כיכר תחריר בזמן הפגנות הענק שהתרחשו ללא אלימות. אך בסופו של דבר, הגיעה האלימות גם לשם. למהלך זה דוגמאות היסטוריות רבות. אזכיר רק אחת בולטת, השלום בין האירים לבריטים חל רק אחרי שנים רבות של מאבק אלים של המחתרת האירית. אז אולי מאבק אלים הוא הכרחי ?
מצד שני, בחברה שלנו, האינתיפאדות הלכו ונעשו יותר אלימות עם השנים, עד לתופעה המחרידה של המחבלים המתאבדים, כל אלו לא הביאו את השלום ורק גרמו לכיבוש יותר דורסני ולפגיעה יותר קשה ומתמשכת בזכויות האדם של החברה הפלשתינית. הכיבוש המתמשך פוגע באופן אנוש בפלשתינים אך פוגע באופן עקיף ובלתי מודע גם בחברה הישראלית יהודית. לדוגמה, סביב השאלה, למה המחאה הופיעה כה מאוחר ? איך זה לא קרה עד עכשיו ?. למה הייתה תרדמת במשך שנים? למה אנשים ספגו עוד ועוד אי-צדק ושתקו? ההשערה שלי היא שבאופן בלתי מודע, השתיקה הממושכת קשורה בכיבוש. הכיבוש מקרין גם על החברה שלנו. מול עוולות הכיבוש, כל אמות המידה משתנות. האדישות וההתעלמות מהסבל של הפלסטינים הן סוג של מנגנון הגנה, כדי לא להרגיש צער,כאב ואשמה. מעטים מבינינו מבקרים בשטחים ומשוחחים עם פלסטינים. זוהי חומה של אדישות. הבעיה היא שאדישות חברתית מתפשטת כמו מגפה והיא מופנית גם כלפי עצמנו. כפסיכולוגים, אנו יודעים שהאדישות היא חומה לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. חשוב לי להדגיש שבהתייחסותי לכיבוש, נקודת המוצא שלי אינה רק פוליטית, אלא גם נקודת מבט פסיכולוגית העוסקת בנזקים שגורם הכיבוש לעם שלי ולחברה בתוכה אני חיה.

אז מהי הדרך לשינוי ? האם דיאלוג יופיע רק לאחר שפרצה האלימות ותבעה קורבנות ?
זו שאלה למחשבה שקשה לי לענות עליה באופן חד משמעי.
תנועת המחאה של הקיץ הצטיינה בחוסר אלימות. אבל זמן מה לאחר שוך השמחה הגדולה, החלו להישמע קולות : אז מה בעצם השגנו ? ואכן ההישגים נראים דלים. אם כי, מבחינתנו, כמתבוננים בתהליכים חברתיים, עצם קיומה של תופעה כה גורפת ועוצמתית , עשתה ללא ספק שינוי תודעתי בהילכי הרוח של החברה. יש היום עין פקוחה יותר מבעבר, המוכנה לראות ומוכנה להכיר במצוקות חברתיות. מצד שני, נשמעים קולות רבים האומרים "המחאה לא השיגה כלום, הפעם הבאה תהיה עם אלימות. רק אלימות מבינים המנהיגים. " משהו כמו : חכו חכו לפעם הבאה, במחאה הבאה לא נסתפק במילים "
בעבר האמנתי שדיאלוג הוא אלטרנטיבה לאלימות, היום אני מהססת, מתלבטת, חוששת, חושבת לעצמי שאולי האלימות היא הדרך הסוללת פתח לדיאלוג. השאלה הקשה נותרת עבורי ללא מענה. האם שינוי חברתי אמיתי מופיע רק אחרי טראומה חברתית או שניתן להגיע אליו בדרכי שיח ובדרכי נועם . לסיכום, אעדיף להשאיר שאלה כאובה זו למחשבה ולדיאלוג.





תגיות: | |

עוד בבלוג של חני בירן

NOTHING AND NO- THING בספרו 'נופל מחוץ לזמן ' כותב דוד גרוסמן , לדעתי, את המילים הכי חזקות שנכתבו אי פעם על שכול. ...
אתמול, 24.9.11 במסגרת פסטיבל 'פותחים במה' של בית לסין, הועלתה ההצגה 'תרופה ' מאת המחזאית מאיה שעיה בבימוי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון28/2/2012

,תודה רבה. מרגש, חשוב, עמוק, תודה רבה!

dvora ashkenazidvora ashkenazi25/2/2012

מגדל בבל בשדרות רוטשילד. תודה על המאמר המרתק