חיסול הזנות, האמנם?
שמואל ברנשטיין | 15/2/2012 | הרשמו כמנויים
נושא חיסול הזנות עלה לאחרונה שוב לכותרות. חברות כנסת, אקדמאיות ופעילות חברתיות שונות מציעות דרכים למיגור התופעה הזו. נראה שלהצעת החוק המוגשת בימים אלו לכנסת - לראות במשתמשים בשירותי זנות עבריינים, סיכוי רב להתקבל. צמצום הזנות, כמו גם צמצום העוני, העבריינות, הבערות והחולי, הם ערך חברתי ראוי בכל חברה מתוקנת. ברם, חרף הכוונה הטובה להגן על נשים שהופקרו על ידי החברה, הצהרות המתיימרות להביא לחיסול המקצוע העתיק בעולם, עלולות גם להוביל לגלישה ליוהרה טהרנית.
מעמדה חברתית נוחה, בטחון כלכלי והשכלה טובה, גורמים המאפשרים לנו להתרחק מן הצל האישי וגם להרגיש ניכור ומרחק בטוח מן הצל הקולקטיבי, קל לדמות חברה אידאלית – ללא עבריינות למיניה, ללא רשע, אפילו ללא מלחמה.
סקירה היסטורית קלה תלמד אותנו מיד שבעלות מקצוע זה, היו נשים מרקע שונה, למן שפחות מנוצלות ועד לנשים בעלות מעמד חברתי גבוה ורבות השפעה כמו ההיטרות היווניות, הקורטיזנות הצרפתיות והגיישות היפניות. בתנ"ך, שמור מקום של כבוד לרחב הזונה, שבתבונתה עזרה למרגלים אשר שלח יהושע לחדור ליריחו הבצורה. גם מריה מגדלנה, מלוותו, ואולי בחירת ליבו של ישוע הנוצרי, עסקה בעברה, לפחות לפי גירסאות מסוימות, בזנות.
הזונה הקדומה, היא אינה אלא האלה הגדולה. זו האלה אשר בעת פולחני הפריון מופרית על ידי אלים צעירים המוקרבים אחר-כך למוות ובדמם מפרים את האדמה ומאפשרים את המשך המחזוריות בטבע. בטכסי פולחן קדומים, את האלה המופרית מייצגות הקדשות ואת האלים-הבנים-המאהבים, מחליפים כהנים אשר מאוחר יותר, במקום להקריבם אחרי ההפרייה, תופסים החזיר ואחריו הפר, את מקומם כקרבן. קדשות – זונות המשרתות בקודש, נזכרות בתנ"ך כחלק מעבודת אלילים קדומה במזרח התיכון וקיימות גם ביוון העתיקה, בהודו ובמקומות נוספים.
צמד הניגודים קדושה וקדשה, או אם וזונה, מופיעים כתמה חוזרת באמנות כמו גם בפסיכופתולוגיה של יחסי גברים ונשים. מכאן ניתן ללמוד שאלו הם אספקטים ארכיטיפליים שונים של האשה. נראה אם כן, שאספקט הזונה בארכיטיפ האם הגדולה, הוא תערובת של ייצריות קמאית משולחת רסן, יחד עם האפשרות להתפרנס, להיזון מגופה שלה, כמו אמא-טבע. אם כך, דומה עמדתה של האשה המבקשת לחסל את הזנות לעמדתו של קנאי דתי המבקש לכסות ולהרחיק את האשה, כמייצגת את אש הייצר הבוערת בקרבו, בחרדתו לאבד את שליטתו בה.
הארכיטיפים, קיימים בתודעה הקולקטיבית האנושית ומוכרים לנו בדרך כלל כתמות או דמויות חוזרות, במיתולוגיות השונות. בהשתלטם עלינו, הם נוטים להופיע בצורה קונקרטית ומצומצמת – כסמלים שאיבדו את איכותם הסמלית.
ההדגש על הבזות ועל הפונקציה המינית בלבד, גורם לזונה להיות לסמל מדולדל כזה, ייצוג קונקרטי, מצומצם וחסר-נשמה, לאותו אספקט ארכיטיפי של יחסה הקדום של האשה לגופה השייך לטבע. כארכיטיפ, הזנות איננה ניתנת לחיסול ובאין אפשרות לשלב את מרכיביה כחלק מן האישיות ומן הקולקטיב האנושי המגוון, היא עלולה, ככל ארכיטיפ, להופיע ולהשתלט דווקא במקומות בלתי-צפויים ובמופעיה הפתולוגיים יותר.
מלבד ניצול והשפלה ומעמד בזוי, נראה שיש בזנות גם התרסה של עצמאות מינית ומחשבתית ויכולת התפרנסות, כבסיפורה של רחב הזונה, ואולי אף כניגוד מאזן לצווי "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". זונות מפרנסות אינספור יצירות אמנות, ספרים, מחזות וסרטים; נשים אוהבות להתחפש לזונות; ישנן נשים הנהנות לפנטז עצמן זונות בעת יחסי מין; בעלי מקצוע רבים נוטים לפעמים להשוות עצמם לזונות; יש שימוש עממי רב בכינויים שונים של הזונה למטרות גנאי וביזוי, אך גם במשמעויות של חיבה וחיוב – כל אלה מלמדים שההקצנה במטרה לחסל את הזנות, עלולה להיות מסע אבוד של נסיון לחסל את הצל. מסע כזה, עלול גם להפגיש אותנו עם רמות קשות ואפלות יותר של הצל, כמו שלמדנו לא אחת במהלך ההיסטוריה האנושית כאשר ביקשו להכריז על 'מבצעי נקיון' מוסריים.
לסיום, חשוב לי להדגיש כי אין בדברי לעיל נסיון לשלול חלילה את הכוונה החברתית הפרקטית, הנאורה, להגן על נשים חלשות ומנוצלות, אך יש בהם בהחלט נסיון להזכיר שמדובר כאן במרכיב אנושי עמוק וסבוך שאין דרך פשוטה למצוא לו פתרון, ואת אשליית מיגורו בכלל ובאמצעות החוק והאכיפה המשטרתית בפרט, ראוי לבחון היטב, גם על היבטים מרחיקי לכת שעלולים להיות לה.
