×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

בכנס השביעי למחקר איכותני, אורבנה אילינוי, 2011

פרופ. עמיה ליבליך | 23/5/2011 | הרשמו כמנויים


בחזרה מהכנס ברצוני לספר כמה מהרשמים החזקים ביותר לקוראי.
נתחיל מדר' מיכל קרומר-נבו מהמרכז למחקר איכותני של אוניברסיטת בן גוריון, שנתנה בכנס את ההרצאה המרכזית לכל 1000 המשתתפים שנכחו שם. מיכל דיברה על היכולת והדרישה לכתוב מחקר איכותני כך שלא יהיה בו הרחקת האחר (othering), להפך, יהוו המחקר והכתיבה שלנו תרומה לצדק חברתי. זו הייתה גאווה גדולה לנו הישראלים להיות נוכחים בקהל הגדול, לשמוע את התשואות, ולדעת ש"היא משלנו". למרות שאיימו להחרים את הכנס, בגלל שנציגות ישראלית אינה מקובלת על כמה מחברינו הבריטיים, עברה ההרצאה בהצלחה מרובה, וללא כל הפרעות שהן.

חידוש בכנס, הנוגע לקוראי פסיכובלוגיה, הוא קיומו של יום-פסיכולוגיה שהתקיים בנפרד לפני תחילתו של הכנס. מטרת המארגנים הייתה לגבש קבוצה בינלאומית של חוקרות וחוקרים שיש להם צורך להשתייך לחוג הדומים להם. רובנו נמצאים בקבוצות מיעוט בקהילות האקדמיות להן אנו משתייכים, וזהו כפי הנראה המצב בכל המוסדות – בארצות הברית, באירופה ובישראל. אגב, רבים מפסיכולוגים אלה מלמדים ומשתייכים למחלקות שאינן פסיכולוגיה, כגון חינוך, תקשורת או עבודה סוציאלית... גם אם לא כל העבודות שהוצגו היו מעולות, השהות יחד כקהילה של בני מיעוטים, פסיכולוגים-העוסקים במחקר איכותני - היא מאוד מעודדת ומחזקת. נהניתי במיוחד מהופעתה של אשה מלאה מבריטניה, בשם ג'יין ספידי, השואבת את השראתה כמטפלת נרטיבית מספרות יפה (בעיקר מסוגה המכונה magical realism כגון כתיבתם של טוני מוריסון או גרסיה מרקס) לא פחות מאשר מספרות פסיכולוגית, ואני מקוה שאף נוכל להזמינה לארץ לכנס הישראלי למחקר איכותני שיתקיים בבאר שבע בשנה הבאה. בדיון המשותף בקבוצתנו הציע ארט בוכנר, אחד המשתתפים הבכירים (שהוא עצמו אינו פסיכולוג!), כי הגיע הזמן שפסיכולוגיה תשתייך למדעי הרוח. זה מצחיק קצת משום שבאנגלית אומר תשתייך ל-Humanities, בעוד שבעברית אין מנוס מהצד המדעי, שכן אצלנו זהו תחום "מדעי הרוח"!

ומכאן לכמה מהרשמים שאני נושאת עמי, סלט מהמפגשים הקטנים יותר, כיון שהכנס ההמוני הזה התנהל במושבים מקבילים מרובים במשך יומיים דחוסים, ואני קלטתי בו אינספור רעיונות מוכרים וחדשים. דברים שאהבתי: הכתיבה כפעילות כיוצרת טרנספורמציה הודגמה בקטעים אישיים ומרגשים. כמה אנשים סיפרו על הכתיבה כנשימה, כדרך חיים, (למשל הנה משפט שרשמתי מפי מרצה:
I have written myself into life again and again, to sustain myself
(זוכרים את וירג'יניה וולף מלפני שבועות אחדים כאן?). מאידך, אמרו כי כל כתיבה של מחקר איכותני, ואפילו היא לכאורה אישית וייחודית, נושאת בחובה מסר פוליטי. התוקף של מחקר איכותני הוא בהיותו יוצר שינוי או התמרה אצל הנחקרים וקהל הקוראים. הציעו את המונח "רזונאנס", או בעברית "תהודה", במקום המונח המכביד עבורנו "הכללה", כקנה מידה לטיבו של המחקר האיכותני.
באחד המושבים קראו עבודות שכונו "כתיבה אקספרימנטלית", רצפים מרתקים של אישי וקולקטיבי בעניינים שונים, מסבאות ועד למלחמה בהריגת בעלי חיים למזוננו. הרב-קוליות חגגה בהמוני צורות וכשרונות. במושב המוקדש לפוקו דיברו על השפעת הכוחות השליטים על מערכות החינוך והבריאות, ועל הנטיה הגוברת לדרוש פיקוח-על ויעילות כמותית מכל עבודה מחקרית ואפילו מתכנית קורס אוניברסיטאי. מורים ותלמידים מקשת רחבה של תחומים, מעבודה סוציאלית, סיעוד, חינוך, פסיכולוגיה, ואפילו הוראת המוסיקה, מצאו עניין משותף בדה-קונסטרוקציה של התקנות המוסדיות המכתיבות תיקצוב וקידום במקומותינו.
היה לי חשוב לשמוע אחרים המדברים על הזיקה ההדוקה בין מחקר נרטיבי, המתנהל כראיון אישי, לבין טיפול, על הדומה והשונה, והגבולות המטושטשים בין השניים. לא תאמינו, אבל שני חוקרים נכבדים הציגו מעין מחזה בפני הקהל: שעה של ראיון, ובהחלפת תפקידים – שעה טיפולית, והראו את בעייתיות ההבחנה כשהיא מתורגמת מהספר למציאות. (אני מקוה שסטודנטים שלי לא ייקחו מכך רשות להפוך את הראיון הנרטיבי שהם לומדים אצלי לשעה טיפולית חס וחלילה!)
ואחרון לציון כאן הוא מושב שעסק בסיפוריהם של ניצולי שואה. בראשית התמרדתי – זהו נושא 'שלנו', הישראלים, ומה להם באמריקה הגדולה לראות עצמם כמומחים גם בזה. אולם הלכתי לשמוע, וזה היה מושב נפלא, בו ככבה קרולין אליס, שסיפרה על הקשר המתמשך שלה עם ניצולים זקנים, והקריאה סיפור יפהפה שכתבה יחד עם אחד מהם, והמבוסס על עדותו. כפי שאני תמיד אומרת, אין ספק כי הספרות היפה – גם אם היא מוסיפה נופך בידיוני ל'עובדות' – משמרת את החוויה ומלמדת יותר מכל כתיבה היסטורית רגילה. אולם, הגדילה אליס לעשות בשיטה הבאה, שתוארה והומחשה במושב: בסמינר היא מראה לתלמידי הדוקטוראט שלה קטעים נבחרים מתוך הראיונות שהיא מקיימת עם הניצולים, ומבקשת מהתלמידים – אמריקאים, רובם לא יהודים כמובן, בני כל הגזעים – לכתוב סיפור המשתמש בקטע שראו כפי שהוא משובץ בתוך ההתנסות האישית שלהם בחייהם. וכך מקריא בחור אמריקאי על הרעב הגדול שתקף אותו פעם בזמן טיול, ואיך הוא מבין עתה רעב של ממש כששמע את עדותו של הניצול שראיינה אליס בעבודתה, ואשר עבורו כילד, ריחו של לחם טרי הנאפה בקרבת הגטו, כשהוא ובני משפחתו גוועים מרעב, היה חווית השואה הקשה מכל.
זאת ועוד ועוד, היה כדאי לנסוע עד אורבנה הרחוקה כדי להשתתף בכל זה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

'סוף פגישה בלי פלוטו מותר להשאיר את השער הכחול פעור מי ילקט את הפירורים? מטאטא חדש.' פוטו הכלב שלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע11/6/2011

הצעה בעקבות קריאת הפוסט..... עמיה, השיתוף הוא על קצה המזלג. נשמע שהיו הרבה רגעים של למידה והנאה צרופה. אשמח אם תהפכי כל חלק לפוסט שלם המשקף את מה שנאמר ואת התובנות. תודה, עינת גבע, מכון אדלר.