העין של סאורון או מה יותר נרקיסיסטי לתלות או לא לתלות תעודות בחדר הטיפולים?

ד"ר רפאל יונתן לאוס | 20/5/2018 | הרשמו כמנויים

[מוזיקת רקע מומלצת, "אני אפס" בן ארצי, https://www.youtube.com...=AG2D2LYilpU]

פנייה לטיפול תמיד מונעת מסבל , למדתי זאת שוב על בשרי לאחר שבוע של כאבי גב מייסרים. מה שהתחיל ככאב מטריד אך נסבל שלא הביא אותי רחוק יותר מלקבוע תור למאסז'יטית שלי לעוד כשלושה שבועות (רחוק מספיק כדי לקוות שעד אז לא יהיה בכך צורך וכדי שגם אם אגיע זה לא ידרוש ממני לבטל שום דבר) הפך למסכת עינויים שהעמידה את השפיות שלי במבחן. בחלוף פחות מיממה התייצבתי אחר כבוד בבוקרו של יום עבודה בפתח הקליניקה שלה. המבט שלי נח בריבוע שמול ומעט מתחת למיטת הטיפולים – טוב שלפחות מישהו מאיתנו נח הבוקר חשבתי כשלראשונה התבוננתי ושמתי לב שהריבוע הזה מלא בתעודות ממוסגרות ומעוצבות עם חותמת בולטת. סיום בהצלחה של לימודי עיסוי אינטגרטיבי, רפלקסולוגיה, טווינא ועוד ועוד.. זה נראה והרגיש טבעי בתוך התפאורה המאוד מקצועית הזו, לגמרי non issue. חשבתי עד כמה זה לחלוטין עניין אצל פסיכולוגים ועד כמה ובאופן יוצא דופן (עבור מי שגבולות וציות לחוקים הוא מרכיב משמעותי בזהות שלהם) דווקא בעניין הזה גדול הפער בין החובה הרשמית לבין הפרקטיקה.

הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל* קובע כך: "פסיכולוגים חייבים להציג עצמם בשמם המלא ומעמדם המקצועי הכולל את תחום התמחותם ומומחיותם, זאת בבהירות ונראות מרביים. עליהם להציג בחדר עבודתם תעודות המעידות על הכשרתם ועל הסמכתם המקצועית." בפועל ובשונה מהמצב אצל בעלי מקצועות אחרים ,מרופאים ועד מעסים, חדרי טיפול פסיכולוגיים לרוב ריקים מתעודות. יש לא מעט הסברים לבחירה הזו להתעלם מהקוד האתי לכאורה בעניין פעוט שלא באמת דורש מאמץ ולא גובה מחיר. גם אני התמהמהתי בתליית תעודות בקליניקה וקצת כמו עם דחייה של טיפול היה בזה גם ניסיון לדחות עד אין קץ, עדות שלפחות אצלי האקט הזה עורר אי נחת. יש שיגידו שהיום בעידן הדיגיטלי ניתן בקלות לבדוק האם מטפל הוא פסיכולוג, האם הוא פסיכולוג מומחה ובאיזה תחום (בקישור הסבר על איתור רישוי פסיכולוגים במרשתת – לא מידע טריוויאלי)**. ויש גם מורכבות לוגיסטית כשמטפלים ביותר ממקום אחד או חולקים קליניקה עם שותפים. בשפה עממית יש שיקראו לזה תירוצים או בשפה מקצועית יותר רציונליזציה – מתן הסבר לוגי לבחירה שמונעת ממקום רגשי ו/או לא מודע. הרי אם גם ככה זה כל כך זמין זה לא היה עניין...אבל זה כן. זה חתיכת עניין. ועל חתיכת עניין שווה לדבר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

זה מאוד מפתה להאמין שהיחס המיוחד הזה שאנחנו זוכים לו כמטפלים הוא פשוט בגלל שאנחנו כאלה נהדרים. כותבים לנו מכתבים או שירים או גם וגם, כמו ב"להעיר את הדב" ששודרה לאחרונה בקשת מדמיינים איתנו שיחות מרגיעות ברגעים קשים. (להלן דוגמאות מומצאות אך מייצגות): "חודשיים שאני עסוק בהאם אכפת לך ממני", "לא הפסקתי לחשוב על מה שאמרת לי בסוף הפגישה האחרונה", "כל הנסיעה הזו חיכיתי כבר לרגע שאחזור לכאן ואוכל לשתף".. איכשהו מחוץ לסיטואציה הטיפולית זה קורה הרבה פחות. אולי באמת מחוץ לטיפול אנחנו הרבה פחות חכמים ומקסימים או (ומה שסביר יותר) שזה התפקיד והסיטואציה הטיפולית הרבה יותר מאשר אישיותנו הכובשת. פרויד (1953,[1926]) מתאר באופן חי ומפורט כיצד סימפטום יכול להוות דבר והיפוכו. לממש בתוך עצמו את המתח שבין רצון למשהו לרצון להמנע ממנו ולייצג תשוקה ועונש על התשוקה בו בזמן. מורכבות או נוכחות בו זמנית של הפכים יכולה להיות גם תוצר של היפוך-תגובה, מנגנון שבו רגשות או דחפים אסורים מוחלפים בהגזמה של ההיפוך שלהם כמו רגשות אהבה וחיבה עזים מדיי שמגנים מפני שנאה או כעס. גם התנהגויות יום יומיות יכולות לבטא את המנגנונים האלה, כל אחד בנפרד ושניהם יחד. עולה בזכרוני מישהי שכעסה עליי מאוד פעם, ובמשך כל השיחה שבה ניסינו ליישב בינינו את ההדורים היא דיברה חצי בלחישה במין זהירות מתחשבת שכזו שעמדה בניגוד מוחלט להבעת הפנים שלה, לתוכן הדברים ולאופן שבו היא אגרפה את יד ימין שלה עד שהורידים בה בלטו כמן שורג מאובק בחזית של שיכון. זה עשוי היה להיות גם היפוך, כך היא הגנה על עצמה ועליי מפני הרצון לצעוק ולצרוח (אולי גם יותר מזה). באותו הזמן היא אילצה אותי להתאמץ מאוד כדי להקשיב לה וכך בעצם גם הגשימה את הדחף התוקפני.

לא לתלות תעודה זו גם מן הצהרה כזו. אנחנו פה ביחד במין אווירה אישית ביתית..בוא לא נעיב עליה ונזכיר בכל רגע שאנחנו לא סתם חברים שמדברים, אנחנו לא חברים בכלל, אנחנו בטיפול פסיכולוגי והתעודה הזו על הקיר בינינו לא נותנת לנו לשכוח. היא כמו העין של סאורון שתמיד מתבוננת ומזכירה שיש חוקים וקודים אתיים ויש אסור ויש מותר. יש בלא לתלות משהו מאוד לא מתנשא ולא נרקיסיסטי כי היי! אני לא מציג לראווה את התארים שלי ולא מנכיח את פערי התפקידים בינינו. ובאותו הזמן יש בזה גם משהו נרקיסיסטי מאוד כי אחרי הכל כל הקסם הזה הוא בגללי, בזכותי ובזכות החכמה החום והאישיות הכובשת וגם מה שבמבט ראשון נראה כמו ויתור על פריבילגיה של המטפל ובמבט שני הוא ויתור על זכות של המטופל לדעת בלי הצורך הלעיתים מביך לשאול ובלי להתחיל לחפש***. אז מה נרקיסיסטי יותר? אני לא יודע... אני גם לא חושב שזה משנה הרי בלאו הכי אין דרך להימלט. ואולי בגלל שהפעם זה יצא יותר כבד מהרגיל גם אני אנסה כאן איזה היפוך תגובה ואסיים בבדיחה יידישאית:

ערב יום הכיפורים לפני כל נדרי רב הקהילה נשכב לפני ארון הקודש וצועק בבכי תמרורים – אני גורנישט! מגיע החזן נשכב לימינו וצועק גם אני גורנישט! רואה זאת השמש ומזדרז להישכב גם הוא לימינו של החזן וצועק אני גורנישט מיט גורנישט! החזן מפנה את מבטו אל הרב ומושך את תשומת ליבו במכה קלה עם המרפק ולוחש לו באוזן.. נו נו תראה מי כאן גם רוצה להיות פה גורנישט.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* http://www.psychology.o...s/index.html

** (הסבר על איתור רישיון של פסיכולוג בפנקס הפסיכולוגים מאת החטיבה הקלינית בהפ"י) : http://www.psychology.o...2_5_4_17.pdf

*** מזמין השוואה לסוגיית הרב, המלך והנשיא שמחלו על כבודם בבבלי קידושין לב: שאין לי כאן מקום לפתח.

Freud, S. (1953). Inhibition, Symptom and Anxiety. The Standard Edition of the Complete Works of Sigmund Freud, 24 volumes, ed. by James Strachey et al. The Hogart Press and the Institute of Psychoanalysis, London, 74, 20.