"הָרוּחוֹת וְהַבֹּץ הֵם שֶׁלִּי" –דברים לכבוד השקת ספרה של רננה שטנגר אלרן: אוטוביוגרפיות של שיגעון
ד"ר ליאור גרנות | 20/10/2017 | הרשמו כמנויים
"בלילה הזה הייתי בֻּבָּה מְמֻכֶּנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העֲבָרִים,
ונפלתי אַפַּיִם ארצה ונשברתי לשברים
ונִסו לאחות את שְׁבָרַי ביד מְאֻמֶּנֶת.
ואחר-כך שבתי להיות בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת.
וכל מנהגי היה שקול וְצַיְּתָנִי
אולם אז כבר הייתי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁני
כמו זְמוֹרָה חֲבוּלָה שהיא עוד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.
ואחר- כך הלכתי לרקֹד בנשף המְּחוֹלוֹת
אך הִנִּיחוּ אותי בחברת חתולים וּכְלָבים
וְאִלּוּ כָל צְעָדַי היו מדודים וּקְצוּביִם.
והיה לי שֵׂעָר של זהב והיו לי עינים כְּחֻלּוֹת
והיתה לי שמלה מִצֶּבַע פרחים שֶׁבַּגָּן
והיה לי כובע של קש עם קִשּׁוט דֻבְדְּבָן."
(דליה רביקוביץ, בובה ממוכנת)
*
לעתים הנפש היא בובה ממוכנת: צועדת בתלם, עושה את המוטל עליה, מתפקדת, כמו שצריך: ימינה כשצריך ימינה, שמאלה כשצריך שמאלה, שׂמה על אוטומט, כמו מכונה היא עושה: קמה בבוקר, מתלבשת, הולכת לסוּפֶּר ולעבודה, צוחקת כשצריך לצחוק, הולכת לאירוע של חברים, נותנת מתנה עטופה יפֶה. ימינה ושמאלה ולכל העברים. הכל בסדר, אין תלונה. אבל אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לךָ, ולא מחמת זִקנה. היא נופלת אפיים ארצה, הנפש, לשברים היא נשברת. עכשיו היא כבר לא על אוטומט, היא כבר לא ממוּכּנת. השבר יוצא מתוכה חד ושקוף וצלול ונקי כמו אמת שהוסתרה זמן רב מדי. מבֵּין שקשוק רעש המכונה הוא מגיח וצועק: שקט שיהיה פה! עכשיו תורי. השבר מבקש ביטוי, מבקש זכות קיום, מבקש הכרה.
בספרה החשוב והנחוץ כל-כך לשיח הטיפולי – לשיח האנושי – מדברת רננה על השיגעון עצמו כדרך לדבר אֶת הזרוּת: "הנפש מספרת לעצמה, וחוזרת ומספרת", כותבת רננה, "על זמנים שבהם היא היתה זרה לעצמה ולעולם" (עמ' 10). כלומר, השיגעון הוא דרכה של הנפש להפוך חלקים זרים בתוכה, למוכָּרים, להושיט להם יד ולבוא עמם במגע: עם הפצוע, הסדוק, עם הגולמי הכואב נעדר השפה, זה שלא זכה למלים ולא זכה למבט.
אבל אנחנו, החֶברָה שאנחנו, מפחדים משְברים: כמה קשה לִשְהות שָם, באזור השבר הבסיסי עם הנפש המדברת את שִברה, כמה מפחיד לצלול לתהומות החשוכים המרכיבים את אזורי השבר. וככה, ידיים מאומנות מנסות לאחות אותם, צ'יק צ'אק, כדור, מינון כזה, מינון אחר, והנה – הופ, בובה מתוקנת.
אבל לא, אל תאמינו לזה, אומרת לנו המשוררת: "אז כבר הייתי בובה מסוג שני" – השבר שם, קיים, מפעפע מתחת. איוּם הזמורה להינתק מן הקנוקנת קיים תמיד, לוחש. כל עוד לא תינתן לו רשות קיום, באמת תינתן רשות. רשות להִידָבֵּר.
בספר של רננה שבות ומתוארות תפישות שונות של כותבי האוטוביוגרפיות את השיגעון או אֶת ה"עצמי המשוגע" כאחר: "חייתי", "מפלצתי, "זר לנפש", "הדָבר". כלומר, יש כאן פיצול בין ה"אני" לבין ה"חלק ההוא", ה"אחר" שנחווה כ"לא אני".
כיצד יכולים אפוא חלקי השבר של הנפש להידבּר ולהשתייך אבל מבלי להיות מתויגים? מבלי לזכות לסימון, לגינוי? – גם כשהולכת ה"בובה המתוקנת", הנפש המאוּששת אם תרצו, לרקוד בנשף המחולות – מניחים אותה "בחברת חתולים וכלבים", אתְּ לא משלנו, הם אומרים, אנשי המכונות, את כבר לא ממוכנת, אנחנו מזהים בךְ את הזמורה ההיא שעלולה להינתק בכל רגע משלד הצמח הדק.
איך יכולים אזורי השבר לזכות להכרה אבל לא להיתפס כמעידים על האדם בכללותו? כאילו הוא כל כולו "רק" שבר? – המשוררת אוה קילפִּי כתבה: "[...] החולשה חיה בי בגבורה/ ונאבקת על קיומה./ אולי היא בְּרֵרָה שמעולם לא נֻסְּתָה, / אֹפן אחר של חיים, שברֹב יעילותנו/ הִשחתנו והִשלכנו הַצִּדָּה,/ אֹרַח קיום עדִין, רגיש,/ אשר בוכה בתוכנו."
(מתוך: "הפרפר חוצה את הכביש", עמ' 90)
כיצד יכול להינתן מקום לאורח הקיום הבוכה בתוכנו? – אחת התשובות שמוצעת בספר של רננה היא "באמצעות הכתיבה האוטוביוגרפית".
הכתיבה האוטוביוגרפית על אזורי השבר ותקופות שבר מאפשרת להשתייך. היא נותנת רשות ומבקשת ליצור מקום לכאב ולשבר. היא מבקשת גם לבטא אותם בשפת השבר – ככל ששפה יכולה לעשות זאת – וגם לתחום את השבר, להוות גבול עבורו. הכתיבה על אודות השיגעון, מבקשת אם כן ליצור מקום עבורו, ליצור לו בית: כזה שיש בו גם קירות תוחמים וגם אפשרות להיות.
כך למשל מביאה רננה מדבריה של לארה ג'פרסון (שם בדוי), אשה שאובחנה כסכיזופרנית וכתבה בזמן אשפוזה יומן, שראה אור לאחר מותה בשנות ה-40 של המאה הקודמת:
"השיטפון שהתערבל סביבי ינק אותי מטה – והעיפרון שאחזתי בידי היה קש שניתן לתפוס. הוא היה רק קש – אבל אני תפסתי אותו – וכך השארתי את ראשי מעל המים לזמן מה – וגם אם מה שכתבתי אינו הגיוני בעיני אף אחד – לפחות זה עזר לי מעט. הצלחתי למצוא כמה ביטויים לא מספקים. וכל דבר שניתן לכתוב ולהתאים לו מלים – איננו כולו שיגעון [...]"
(עמ' 101, אוטוביוגרפיות של שיגעון).
בקטע אחר מיומנה מתבטאת הבהילות אל פעולת הכתיבה, כאילו רק בה טמונה ההצלה:
"את תצטרכי לכתוב מהר יותר, לעזאזל. אני הולכת – אני מרגישה את ה'אור' המשוגע ברקות שלי, והעיניים שלי לא רואות נכון. כתבי, לעזאזל, כתבי משהו. כל דבר, זה לא משנה. יש משהו סביב ראשי הדוק חזק כל כך שאינני יכולה לחשוב אבל את הולכת לשבת שם ולהמשיך לשים משהו על הנייר [ ...] וזה לא משנה כהוא זה מה את כותבת כל עוד את ממשיכה [...] זאת השפיות שלך שאת מנסה להציל". (עמ' 102, אוטוביוגרפיות של שגעון).
כלומר בפעולת הכתיבה עצמה יש מן התחימה, מעין גדה למי הנפש הסוערים המאיימים לגאות ולגלוש.
הכתיבה האוטוביוגרפית על אודות השיגעון, אומרת רננה, מהווה דרך לאחות את השברים באמצעות הניסיון לספר את סיפורו של העצמי בזמן השיגעון, להעניק משמעות סימבולית לחוויה קונקרטית ובכך לייצר מרחב של חשיבה והתבוננות. אלא שהיכולת לייצר נרטיב עצמי קוהרנטי אינה מובנת מאליה. כיצד, אם כן, אפשר לכתוב על חוויה של שיגעון באופן שיישאר נאמן לחוויה עצמה? כזה שיחלץ את החוויה מזרותה ויקנה לה מלים הקרובות אליה, המדברות אותה עצמה? אחת הדרכים לעשות זאת, הזוכה להתייחסות בספר, היא השפה המטאפורית, המצליחה להתקרב אל החוויה הסובייקטיבית המפורקת וללכוד משהו מתוכה.
בהמשך לכך, אני מבקשת לטעון כי שפת השירה, המאופיינת בכתיבה מטאפורית, וכזאת שאינה נענית בהכרח לכללי סדר תחביריים ויכולה להרשות לעצמה דיבור פרגמנטרי כמו גם דיבור חזרתי ועולה על גדותיו – יכולה להתקרב ככל האפשר אל החוויה עצמה, על הסדק והפירוק שבה.
אני רוצה להביא כאן דוגמא לשיר שמאפשר בעיני לבטא חוויה של שבר בשפת השבר, שיר של המשוררת חדוה הרכבי, ששירתה מאופיינת בגודש לשוני ותוכני, בעודפות רגשית, בשילוב משלבי שפה שונים אלו מאלו, בשדות סמנטיים מגוונים ובעולם דימויים עשיר וייחודי, ההופכים אותה למדברת את העולה על גדותיו הנפשי באופן תחושתי וחי הקרוב לחוויה עצמה.
השיר נקרא: "וכל הזכרונות מתרוצצים במראָה":
"הסתכלתי בשטיח: החדר נהפך לאחוּ.
הרוחות והבֹּץ
הם שלי.
זכרונות רעבתניים מכל עֵבֶר
מצמצו בחשאי והשמיעו
קולות חִבָּה.
ולכל הזכרונות תנועה חָפשית
ברחבי החדר
וכל הזכרונות ממהרים להשתלט
על פני החדר
וכל הזכרונות
פוסעים
גוהרים
גולשים
דוהרים,
ואם איזה זכרון מחליט, פתאֹם, להסתלק,
לא מפצירים בו לחזור, לא,
לא נוסעים אחריו,
לא רודפים, לא זוממים
מזימות עליו
ולאו דוקא בגלל דוקטור מוזס או בתיה, כל הזכרנות
מחַיְּכים, מַזִּיעים מתנשפים גונחים צוהלים
מריעים,
וכל הזכרונות מתרוצצים בּמַּרְאָה,
בפינה
בגינה
מול עץ התאנה
ליד בית חד-קומתי
על יד גן העיר.
ככה הולכים שולָל
אֲפִלּוּ ותיקים.
אֲפִלּו הכי מנומסים
ולאו דוקא בגלל דוקטור מוזס או בתיה עכשו,
צפירות עולות מן הגגות
וכל הזכרונות מקיצים, שאלו
"מה השעה,
איך הגענו לכאן,
מתי לאחרונה קפאנו במקומנו,
מהופנטים בגלל זכרונותינו"
ולכל הזכרונות אין נפש חיה אחת בסביבה
ולאו דוקא בגלל דוקטור מוזס או בתיה עכשו,
כל הזכרונות חבולים, מְבֻלְבָּלִים
ולכל הזכרונות תְּחִנּוֹת ובקשות
וכל מיני געגועים
חַיָּתִיִּים כאלה.
הסתכלתי בשטיח: כלב שחור לגמרי
רץ בעיגול
על המים.
לא.לא.לא. בעצם,
רק הבתים נשארו.
בעצם, רק השָּׁמַים.
ואז אני אראה איך שהכל
סכנת נפשות.
אני לא סתם מרגישה
סכנת נפשות
ולאו דוקא בגלל דוקטור מוזס או בתיה עכשו
מה שעובר עלי הוא
סכנת נפשות"
(חדוה הרכבי, עמ' 274-276, מתוך: "צפור שבפנים עומדת בחוץ")
*
בשיר מתארת הרכבי באופן חי ומוחשי עד כדי אימה את השתלטות הזכרונות על הנפש: את האיום החייתי שבהם לצד הפיתוי המאיים אף הוא: "זכרונות רעבתניים מכל עבר/ מצמצמו בחשאי והשמיעו/ קולות חיבה". יש לזכרונות "תנועה חופשית" ברחבי החדר ותנועתם מתוארת באופן פיזי ממש: "מתקהלים, פוסעים, גוהרים, גולשים, דוהרים". הזכרונות מתקיפים את הנפש: יש להם "תחינות ובקשות וכל מיני געגועים חייתיים כאלה" וככה יכולים ללכת בעקבותיהם שולל "אֲפִלּוּ ותיקים. אֲפִלּו הכי מנומסים", כלומר כולנו.
הרכבי מתארת את החזיונות שרואה הדוברת בשטיח כמו ציור, ומתקבלת תחושה כאילו מדובר בתמונה של ממש: "הסתכלתי בשטיח: כלב שחור לגמרי/ רץ בעיגול/ על המים./ לא. לא. לא. בעצם, רק הבתים נשארו./ בעצם, רק השמיים". כלומר, הקוראים מדמיינים לנגד עיניהם את התמונה ולרגע תמונת ההלוצינציה מקבלת ממשות של ממש, וגם אנחנו מאמינים שהיא "באמת", שם בשטיח. בכך, אומרת לנו הרכבי, הנפשות של כולנו הן שותפות פוטנציאליות לחוויית השיגעון. ויחד עם זה, היא לוקחת בשיר הזה בעלות על השיגעון שיש בה מבוחן המציאות: "לאו דווקא בגלל דוקטור מוזס או בתיה עכשו, צפירות עולות מן הגגות", כלומר יש כאן הבחנה בין חוץ לפנים וידיעה שהזכרונות המציפים, התוקפים את הנפש, אינם מקושרים אל החוץ אלא הם ייצוג נפשי, פנימי.
אולי האפשרות לכתוב את "התרוצצות הזכרונות במראה" כמות שהם – מתקהלים, פוסעים, גוהרים, גולשים, דוהרים, לכתוב את אימת הכלב השחור לגמרי שרץ בעיגול על המים – ובכך לשהות בתוכה אך בה בעת גם להתבונן עליה ולתאר אותה – היא זאת שמאפשרת להכריז: "הרוחות והבוץ הם שלי". כלומר ההתקרבות אל הרוחות והבוץ המרכיבים את פְּנִים הנפש הסוערת, ההסתכלות בהם נכוחה, כמו מבט במראָה, מאפשרת לאמץ אותם אל ה"אני" ולהכריז "הם שלי", לא עוד אזור מושתק, חתום, מוקצה מן הנפש; אך בה בעת האפשרות לכתוב עליהם (ולא רק אותם) מעידה על כך שהם אמנם שלי אבל הם לא "אני" או לכל הפחות לא "כל אני".
השילוב שמאפשרת הכתיבה בין ההתקרבות לחוויית השבר הסובייקטיבית ותיאורה במונחים של "שלי", יחד עם ההרחקה הטמונה מיניה וביה בפעולת הכתיבה המאפשרת אֶת ה "לא אני" מאפשר מצע של קיום מלא ועשיר יותר לנפש על כל חלקיה – כולל אלו הסדוקים, המוצמדים כעת זה לזה לא ב"יד מאומנת" גסה אלא בעדינות וחכמת לב של מי שמכירים בחולשה החיה בכולנו בגבורה ונאבקת על קיומה.
אולי מתוך אופן קיום זה – שעליו מושם זרקור בספר – יתאפשרו בְּנשף מחולות הנפש לא צעדי בובה ממוכנת מכניים או קיפאון חרֵד אלא תנועת חופש עשירה, אותנטית וייחודית.
__________
מקורות
הרכבי, חדוה. (2009). צפור שבפנים עומדת בחוץ. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.
קילפי, אוה. (2007). הפרפר חוצה את הכביש. ירושלים: כרמל.
רביקוביץ, דליה. (2010). כל השירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
שטנגר אלרן, רננה. (2017). אוטוביוגרפיות של שיגעון – מבט על האדם והנרטיב. ראשון לציון: ידיעות אחרונות ואוניברסיטת חיפה.
