×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

כנראה לא חיים לנצח

פרופ. עמיה ליבליך | 5/8/2017 | הרשמו כמנויים

פתאום על דף הפייסבוק שלי, שבו אני מעלעלת כבדרך אגב, הופיעה הידיעה: הלן פרימן מתה בגיל 95. וזה קורה בדיוק ביום שבו היה בעלי ישראל ליבליך חוגג יום הולדת 80 אילו היה בחיים.
אלה שני סיפורים עתיקים מאוד.
הלן תחילה. היא הייתה אישתו של בן דוד של אמי, ג'ו פרימן (ואני לא יודעת אם הוא חי עדיין...) והם חיו עם שלוש בנותיהם ובן אחד מיוחס בפסדינה שבקליפורניה. לא ידעתי עליהם דבר כשנסעתי עם בעלי ישראל ובני יובל בן ה-5 לפוסט דוקטוראט בקליפורניה, ישראל במוסד היוקרתי Caltech, בפסידנה, ואני ב-UCLA בלוס אנג'לס הסמוכה. מוסד ההשתלמות של בן זוגי היה מארח רחב לב וכסף, והם דאגו לנו לדירה לא הרחק מהמעבדה בה היה ישראל אמור להתמחות בחקר המוח. כך הגענו לפסדינה הקטנה והשלווה. השנה הייתה 1968.
בצהרי יום אחד, בעוד אנו מתאוששים מהג'טלג העצום, ועוזרים בהסתגלות של ילד גן שאינו מבין מילה באנגלית, מופיע אצלנו איש נמרץ וקרח, שואל אם אנחנו הליבליכים, ומודיע לנו באנגלית משונה שנשמעת כיידיש שהוא בן דוד, קוזין בלשונו. זהו פלא משפחתי, ואולי יהודי במיוחד, שבלי אימייל, אינטרנט ופייסבוק, בלי טלפון סלולרי ובקושי קשר טלפוני בינלאומי, עברה הידיעה בפזורה המשפחתית – הנה מגיע זוג צעיר מה'משפוחה' לעירכם. למיטב זכרוני מסרה לנו אמי על קיומו של האיש הזה לפני שעזבנו את ירושלים לנסיעתנו, אך אנו אפילו לא שמרנו את המידע הזה, הרי שאפנו להיות חופשיים בניכר.
אבל לג'ו הייתה תכנית אחרת. הוא ממש סחב אותנו בקדילאק שלו לביתו המרווח, שהיה לא רחוק משלנו, והציג לנו את אשתו הלן. היא הייתה אישה גדולה וחייכנית, שדיברה אנגלית משובשת בדיוק כמו בעלה. ומה שבלט ביום קיץ זה היה המספר שהיה לכל אחד מבני הזוג על זרועו. כן, הם מ'שם'. תכף הציעו לנו לאכול, לנוח, לקחת כל מה שדרוש לנו למשק ביתנו החדש, ובמהרה הציגו לנו בגאווה את ארבעת ילדיהם שאז היו עדיין בבית. יובל הקטן מיד תיקשר איתם מעבר למחסום השפה. וכך הפכו להיות הורינו שבניכר. כל חג וכמעט כל שבת התארחנו בארוחות חגיגיות בביתם, היכרתי את הלן היטב וידעתי את כל סודות המטבח שלה. איתה הלכתי לקנות כלי אוכל שבסוף ההשתלמות שלחנו ארצה, ועד היום הם כלי האוכל 'הטובים' שלי. מחנות הרהיטים של ג'ו קיבלנו בהשאלה כל מה שחסר לנו.
מלבד הנדיבות, החום והמשפחתיות שהקרינו ג'ו והלן, הדבר הבולט ביותר בחייהם היה זכרון השואה. ג'ו היה האדם הראשון שפגשתי שדיבר ללא הרף על מה שעבר עליו ואיך שרד בנס ומצא בחיים גם את הלן אהובתו משכבר. זה היה כבד ומלחיץ, אין מה להכחיש, אבל כיבדתי את הצורך שלו וכמו פסיכולוגית טובה - הכלתי את הסיפורים. שנים רבות אחר כך, כשנפתח מוזיאון השואה בלוס אנג'לס נעשה ג'ו לאחד מפעילי המוסד, הוא ואשתו היו באים לשם לספר על מה שחוו. הלן לא דיברה הרבה על עברה, אבל בכל פעם שבעלה היה עושה קידוש, הייתה ממהרת לסגור את כל החלונות, שלא ישמעו בחוץ...
גיל 95 הוא בהחלט גיל מכובד, אבל הידיעה על מותה של הלן היכתה בי בחוזקה. גם היא, ששרדה מה ששרדה, בסוף הלכה לעולמה. ואז שמתי לב לתאריך. כל הגברים במשפחתי הם ילידי אוגוסט, כך שני בניי וגם אביהם, שמת באמצע החיים לפני 31 שנה. ופתאום נזכרתי, אילו היה חי, ישראל היה היום בן 80. איך היה נראה? איזה מין אדם הוא היה? מה היה חושב על עולמנו? ואיך היו חיי?
אז כן, כנראה לא חיים לנצח. כולנו נמות בסוף. לא פלא שאני עוסקת ב'קפה מוות'.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בכמה דרכים אפשר לספר או לכתוב את אותו הסיפור? אני חושבת שזהו הפלא הפסיכולוגי, הספרותי ואולי התרבותי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן8/8/2017

שלום. בשנים האחרונות מנסים המדענים לעבוד על חיי נצח, הם מקפיאים גופות וחבר אמר לי שיש בעיה עם הגבישים שהם גדולים או קטנים מדי. פעם הסביר אבי הביולוג לאמי על סרטן, ואמרה שאם יצליחו להשאיר את הגידול במקום אחד בגוף אולי ישיגו חיי נצח. לא בדיוק הבנתי למה. השואה הייתה המעשה הכי נורא שנעשה בעולם, ואני חושב שרק האדם יכול להגיע לקיצונות שתוביל אותו למעשה כזה וגם לתכונותיו הטובות והנעלות.