×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

תר בתרבות

שמואל ברנשטיין

הילד של כולנו: גלעד שליט, אלאור אזריה וקומפלקס תרבותי

שמואל ברנשטיין | 9/7/2017 | הרשמו כמנויים

הקדמה: קומפלקס תרבותי (ניתן לדלג)
המיתולוגיה היוונית מספרת על התינוק זאוס שהוסתר על ידי ראה אמו מפני קרונוס אביו, אשר בלע את כל צאצאיו הקודמים, ונמסר על ידיה לחבורת הקורוס, או הקורטים, הלוחמים הצעירים השומרים על סדרי עולם בשמה של תמיס - הטיטאנית שאחראית לסדר ולצדק השמיימי וגם לסדרי החברה האנושית. הקורוס שומרים על התינוק זאוס בהקיפם אותו במעגל ריקוד מוטרף של התרגשות קולקטיבית היוצר מעגל חוסם ומגן סביב האל הצעיר.
סיפור זה מהווה את הבסיס המיתולוגי למושג ׳קומפלקס תרבותי׳ שטבעו ופיתחו קימבלס וסינגר, על בסיס תאורית הקומפלקסים (הפרסונליים) של יונג ו׳הלא-מודע התרבותי׳ של הנדרסון.
קומפלקס, הוא אוסף של דימויים ורעיונות המקובצים סביב ליבה הנגזרת מארכיטיפ אחד או יותר, ומאופיין על ידי טון רגשי משותף. כאשר הקומפלקס בא לידי ביטוי (תופס אחיזה), הוא תורם להתנהגות ומסומן על ידי אפקט, אם מודעים אליו ואם לאו. המושג קומפלקס שימושי במיוחד באנליזה של סימפטומים נאורוטיים.
האל-התינוק-השמיימי זאוס, מסמל את רוח הקבוצה, את זהותה - את ה׳אגו׳ הקבוצתי; הטיטאן קרונוס הבולע את צאצאיו מסמל איום קיומי לקבוצה, לקולקטיב; וחבורת הקורוס, מסמלת את הכוחות הקדומים, הארכיטיפליים, המתעוררים להגן על רוח-הקבוצה הפגיעה והמאויימת. הכוח הליבידינלי המתדלק באנרגיה סאגות לא-יאומנו של התנהלות חברתית בלתי-רציונלית, נובע מרגשות קולקטיביים שהופעלו על ידי מצוקתו של ה׳תינוק השמיימי׳ הפגיע והמאויים, המסמל את זהותם ותקוותם של כל האנשים בקבוצה. הזווג הארכיטיפלי הבלתי-נמנע של התינוק השמיימי המאויים והלוחמים הקורטים המגינים הסובבים אותו, הם גרעינו של הקומפלקס התרבותי.
אבל חבורת הקורוס היא גם חבורת דמונים, אשר בסערתם ובנחרצותם להגן, עלולה גם להזיק למי שמוגן על ידם - האגו הקבוצתי, במונעם את התפתחותו. כלומר, הקומפלקס החברתי המופעל על ידי כוח הנתפס כאיום קיומי, עלול להביא לחזרה מוטרפת של דפוסים עתיקים. קבוצה מאויימת כזו עלולה להציג רק ׳עצמי כוזב׳ לעולם, והעולם אינו יכול לראות את הקבוצה בזהותה האותנטית והפגועה. שאר העולם עלול אז לראות רק את הגברים והנשים בחזית הדמונית של הקבוצה ולהגיב לתוקפנות ולמסוגרות שלהם כאילו היתה זו הקבוצה כולה. קבוצה שעברה טראומה כזו, עם ההגנות שלה על רוח הקולקטיב, עלולה למצוא עצמה חיה עם היסטוריה ממושכת, אפילו של מאות ואלפי שנים, עם חוויות פצעי-עבר שחוזרות ןמקבעות את דפוסי ההתנהגות והרגש למה שבפסיכולוגיה האנליטית מכונה ׳קומפלקסים׳.
הקומפלקסים הקבוצתיים הללו יוצרים שדות בי-פולריים (פיצול) בדומה לקומפלקסים פרסונליים.
כאשר הקומפלקסים הללו מופעלים, כל הרגשות מן התחומים האישיים והארכיטיפליים, מתועלים דרך חיי הקבוצה וחוויותיה. הקומפלקסים התרבותיים מקבלים חיים דרך חיי הקבוצה ומופנמים בנפשם של הפרטים.

״הילד של כולנו״:
במהלך המסע העממי לשחרורו של גלעד שליט מן השבי בכל מחיר כונה גלעד ״הילד של כולנו״, אף שלא היה ילד אלא חייל שנפל בשבי במהלך קרב עם חולית לוחמי חמאס. המסע המתוקשר עורר עצמת רגשות רבה ובויכוח שנוצר אם יש לשחררו תמורת מספר כה גדול של אסירים בטחוניים או לא, היתה ידם של המצדדים בשחרורו על העליונה, והוא שוחרר תמורת 1027 אסירים בטחוניים בהם מאות אסירי עולם. העובדה שעד כה נרצחו מספר אזרחים בידי האסירים המשוחררים מלמדת כמה היתה ההחלטה לשחררו במחיר זה בלתי-רציונלית לחלוטין. נשאלת השאלה מה מסביר טעינות אמוציונלית כה גבוהה בקרב אזרחים כה רבים, עד להובלתה להחלטה ממשלתית בלתי-רציונלית בעליל. ברור שאלו הם סימנים מובהקים לקומפלקס תרבותי. גלעד שליט הפך לסמל את הילד הישראלי ׳השמיימי׳ - המייצג את רוח הקולקטיב הישראלי, שצבא ההגנה לישראל לא הצליח להגן עליו מפני האויב הערבי - איום קיומי בלתי נסבל ליישוב הישראלי, ומיד קמו לוחמים להגנתו, אזרחים רבים שהופעלו על ידי הקומפלקס הישן של הפחד מפני האוייב הערבי השואף לחסל אותנו, והאתוסים של ׳מעטים מול רבים׳ ו׳לא משאירים פצועים בשטח׳. כשהקומפלקס שולט בסיטואציה, האיום הנורא הוא כבר לא באבדנו של גלעד שליט האדם הפרטי, החייל שכשל בקרב ונשבה, אלא באבדן הילד של האם העבריה, שצבא ההגנה לישראל איננו מסוגל להגן עליו מפני האויבים המקיפים אותנו וזוממים להשמידנו. מול איום סמלי כזה, גם לשחרור רוצחים ולרצח כמה ישראלים במקומו של גלעד, אין הרבה משמעות. בעסקה שנוצרה כמו והובטח שימורו של האתוס ל׳עולם לא עוד׳ - תדע כל אם עבריה שהכל יעשה כדי ששערה לא תיפול משערות בנה.
מקרה שני, של קומפלקס תרבותי שפרץ למרחב הקולקטיבי בעוצמה רבה הוא מקרה אלאור אזריה. שוב מוכרז חייל כ״ילד של כולנו״ ומאומה רבתי משתררת בויכוח הציבורי בין לראות בו חייל שסרח ועליו לשאת באחריות להרג שבוי ערבי, לבין לראות בו מייצגו של החייל ישראלי שירה באויב ערבי אשר בא לרצוח יהודי. במקרה זה, הילד כבר אינו חנון שברירי שעל אף היותו חייל נראה קרבן (גלעד) אלא חייל קרבי מחומש, שמגיע לגזרה שכבר הוכרעה, ובהשפעת גורמים מסיתים יורה שלא לצורך במחבל שנוטרל ושוכב פצוע על הרצפה. שר הבטחון והרמטכ״ל, בראותם את סרט הצילום מן הזירה, ממהרים להסתייג מן הארוע ולהצהיר שהחייל יעמוד למשפט וישא באחריות במידה ויסתבר שחרג מהוראות הצבא. כלומר אינם ממהרים להציגו כחייל ישראלי הראוי להגנה מחלטת, אלא כמי שדווקא אינו מייצג את רוח צה״ל. מיד קמה לה תנועה נגדית הרואה באבות הצבא אבות המתקיפים את בנם במקום להגן עליו, ומקדמת נרטיב אחר, של חייל שנקט במעשה המוסרי ביותר המתבטא במדרש ״הבא להרגך השכם להרגו״ ועל כן מייצג גם מייצג את החייל הישראלי, או את הקולקטיב הישראלי בכלל.
הקומפלקס משתלט על החברה הישראלית בעצמה רבה, מביא להקצנה עד שמשפחת החייל, ההופכת מוכרת לכולם, איננה מוכנה לשום עסקת טעון שתשכך את המהומה המתחוללת ותמתן את הפרשה המבישה, אלא מבקשת להוכיח כי ה׳ילד׳ הזה הוא גיבור, לשם כך היא אף שוכרת את שרותיהם של איש מדיה מפוקפק ליחסי ציבור, ושל סנגור שהוא אשר הגן בהצלחה על הפושע האוקראיני מחסל היהודים איוון דמניוק, עו״ד ואיש מדיה ססגוני ופרובוקטיבי, המרבה להשמיע את דעותיו הלאומניות הבוטות מעל גלי האתר - לא איש פשרות.
נראה שהאתוס המוגן פה הוא שילד יהודי לא יורחק מאמו - אולי תזכורת לסיפור התנכ״י של הצווי הפרעוני להטיל כל בן עברי אל היאור: ״כל-הבן היילוד, היאורה תשליכוהו״ (שמות, א׳, 22). המהדהד גם לתאורי שואה, של תינוקות שנקרעו על ידי חיילים נאציים מידי אמותיהם ונרצחו לנגד עיניהן. אבל ההגנה האוטומטית והנמרצת, הקומפלקס המשתלט וקושר לארוע מטען של אלפי שנות רדיפה, איננו מאפשר להכיר בכך שלא מדובר פה בסמל אלא בפרט שסרח.
חשוב להבחין שהנזק הנגרם מן ההתארגנות ההגנתית סביב ״הילד של כולנו״ - המסמל משהו בעצמי הישראלי הקולקטיבי, גדול מן הרווח, והרסני ביותר. במקום לשקול כל מקרה לגופו ולהביא לפתרון רציונלי, נוצר מאבק אידאולוגי מפלג ומפצל בתוך העם. במקרה הראשון מתגברים את כוחות החמאס, מאבדים הרתעה (נחשפים כסחיטים) בעיני ארגוני חבלה, ונרצחים עוד חפים מפשע, ובמקרה השני, מתחזק הדימוי השלילי של התנהלות ״צבא הכיבוש״ הישראלי בעולם, ונגרמים מתח ופיצול בין ההנהגה הפוליטית להנהגה הצבאית, ובין חיילים ומפקדים בתוך הצבא - קונפליקט מסוכן ביותר.
אפשר לסכם ולומר שתפקידם של מנהיגים אחראיים, הוא להשמר מפני התעוררותם של קומפלקסים תרבותיים ולרסנם ככל האפשר מחמת ההרס הגלום בהם. אלא שפוליטיקאים רבים דווקא מבקשים לשפעל את הקומפלקסים הללו, כאשר הם מעריכים שהאנרגיה העצומה שלהם תשרת את האינטרסים המיידיים שלהם, מבלי לקחת בחשבון את הנזק לטווח הארוך שהם עלולים לגרום.

תגיות: | | |

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

תרבות היא פעולה אנושית על הטבע – פעולה מארגנת שיוצרת סדר חדש, מבנים חדשים, קולטיבציה – עיבוד של מצע...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.