למסור סיפור

פרופ. עמיה ליבליך | 21/5/2017 | הרשמו כמנויים

לא רבים מאיתנו משתמשים בצירוף המילים שלמעלה. אנו מספרים, מביאים או מציגים סיפור, אולם יש יופי מיוחד בצמד 'למסור סיפור', ולא רק בשל הצליל החוזר. ישנו הביטוי היפה 'למסור למשמרת'. כשיש מסירה, נראה כי הסיפור קיים כישות, כמעט כחפץ, ומלבד הסיפור קיימות שתי דמויות: מי שמוסר אותו ומי שמקבלו. מקור, מען ונמען. תמונה של העברה, כמו במירוץ שליחים. גם המונח 'מסורת' גזור מאותו שורש, ואכן הוא מתייחס להעברה מדור לדור. מעבר לזה, יש גם תחושה של ייעוד או ערך מיוחד בסיפור הנמסר, מלשון מסר. האם זה פשוט מאוד ביטוי עברי ארכאי, מיושן? או צמד מילים שמביע משהו?

השילוב הזה נחרט במוחי בזיכרון על אשה קשישה שביקרה אצלי, ושמה (הבדוי) רחל. ומעשה שהיה כך היה. בשנת 2003, חודשים אחדים אחר שהופיע ספרי"סדר נשים", ואני עדיין ירושלמית המתגוררת בקומה שלישית של בניין נטול מעלית, התקשרה אלי טלפונית אישה שקולה הסגיר את גילה המבוגר, הציגה את עצמה בשם רחל מקיבוץ X, ואמרה כי חבל שלא ראיינתי גם אותה במחקר שערכתי לצורך הכתיבה. הספר המדובר עסק בסיפורי חיים של נשים החיות במשקי בית לא קונבנציונאליים, רובן הגדול מה שאנו מכנים היום אימהות חד-הוריות. רחל הודיעה לי בטלפון באופן ברור ונמרץ "אני האם החד הורית הראשונה בארץ". התנצלתי על שלא הגעתי אליה, והסברתי כי סיימתי את המחקר, וכפי שגם היא יודעת - הספר יצא לאור ואינני מאמינה כי תצא מהדורה נוספת ובה סיפורים אחרים. רחל לא הרפתה והודיעה לי כי אף על פי שלא אוכל לכלול את סיפורה בספר, היא רוצה "למסור לי את הסיפור".

נעניתי לבקשתה של רחל מכמה סיבות שהתערבבו זו בזו – ראשית, היא וסיפורה עוררו את סקרנותי, שנית, התרשמתי כי קשה לסרב לסמכות ששידרה, ושלישית, חשתי בדחיפות של בקשתה, כיבדתי את גילה המופלג ולא רציתי לדחות את בקשתה. גם הביטוי שלה, למסור סיפור, עשה את שלו. אמרתי במפורש שלא מדובר בפרסום הסיפור, אולם אם היא רוצה לבוא לפגישה חד פעמית אתי על הנושא – הרי זוהי כתובתי וזה המועד המתאים לי.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

רחל אמרה שהיא מבקשת שאפנה למענה יום שלם או לפחות חצי יום כדי שתוכל "למסור לי את הסיפור". הסכמנו שנקליט את הסיפור בביתי, וכל אחת משתינו תקבל הקלטה של השיחה.

בבוקר היום המיועד בשעה המדוייקת שמעתי צלצול בדלת דירתי. כשפתחתי עמדה מולי אישה קטנה, שנראתה לי זקנה ושברירית עד מאוד – היום אני יודעת שהייתה אז בת 78 ולא בקו הבריאות. מיד נרעשתי מהחוצפה שהייתה לי להזמין אותה לביתי, שהוא כה רחוק מישוב מגוריה, דורש עלייה ב-60 מדרגות, ולא טרחתי לחפש מקום נוח יותר עבורה. לשאלתי איך הגיעה ענתה לי מיניה וביה "באוטובוס מהצפון, ובירושלים – במונית". לא היה צל של תלונה בתשובתה.

אחרי שתיית תה בחדר העבודה שלי, רחל ואני ישבנו לשוחח עד הצהריים, וכמובטח הקלטתי את השיחה. רחל באה מוכנה עם מונולוג סיפורי סדור ומפורט, ואני כמעט לא שאלתי דבר. אחרי כשעתיים חשה רחל ברע, וביקשה לשכב לנוח. דאגתי לה מאוד. אחרי כרבע שעה התאוששה, וביקשה להמשיך. היא המשיכה בדיוק בנקודת בה עצרה, ובאותה מידה של דייקנות וריכוז, עד שסיימה.

הסיפור שמסרה לי היה, אכן, מרתק, וסיכם מסע חיים של עשרות שנים מאירופה לקיבוץ, על משפחת המוצא שלה והמשפחה שהקימה בארץ - אבל לתוכנו לא אתייחס כלל, מסיבות מובנות.

בסוף השיחה הצעתי לרחל שאקח אותה במכונית לתחנה המרכזית, ועד כמה שאני זוכרת היא הסכימה למחווה זו. נפרדנו ומאז לא ראיתי אותה. לאחר ימים אחדים שלחתי אליה את העתקי הקלטות. כשנה מאוחר יותר קיבלתי הודעה שמתה. המודיעה הייתה אחת מילדיה, ומכאן הבינותי ששיחתנו בירושלים לא הייתה סוד.

אני, שעיסוקי מרובים, כמעט ושכחתי לגמרי את המפגש בשלב זה. הקלטות נעלמו אי שם במאגרי החפצים שלי כשעברתי דירה ליפו. מפעם לפעם, בהקשר המתאים, נזכרתי שפגשתי אישה שהצהירה בוודאות כי 'היא האם החד-הורית הראשונה בארץ' ומסרה לי את סיפורה.

והנה, לפני שבועות אחדים קיבלתי מכתב בדואר האלקטרוני ממישהי שהציגה עצמה כאחת מילדיה של רחל, ושאלה לרשותי להשתמש בחומר הראיון על מנת לכתוב ספר משפחתי על רחל "למען הנכדים". עניתי בהתרגשות שאין לי כל חזקה על החומר והרשות נתונה למי שהקלטות בידו. בהזדמנות זו ציינתי שלי עצמי אין כל הקלטה או רישום של הסיפור. כתגובה קיבלתי עוד באותו יום בדואר האלקטרוני תמלול מלא של כל הסיפור, תוצאה של מאמצי המשפחה לשמר את זכרונה של רחל. בהמשך ההתכתבות הבנתי כי רחל לא הסתירה את הקלטות. באחד המסרים כתבה לי בתה בין היתר: "הראיון אתך אכן היה מאוד משמעותי עבור אמא, כפי שאמרה לך במהלכו ובסיומו. ידענו שהיא על ספו של הסוף וגם היא ידעה וזה היה מעין וידוי ובקשת סליחה מסויימת מאיתנו"...

עכשיו יש לי הטקסט של אותו סיפור מיוחד במינו, שנמסר לי בראיון לפני 14 שנה. אני כל כך שמחה שהזכירו לי את הדמות ההירואית והמיוסרת של רחל אחרי הרבה שנים, ואני מבינה מה היה פשר הפועל "למסור" בסיפורה. תחשבו מה הסיפורים שאתם רוצים לשמור, לקבל או למסור, ואיך אתם עושים זאת...