×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

חלומות מרחוק

פרופ. עמיה ליבליך | 19/2/2017 | הרשמו כמנויים

כולם אמרו לי שאני האחרונה שעוד לא צפתה בסרט המצליח לה-לה-לנד, ולכן, למרות רתיעתי ממיוזקאל'ס הגעתי לאולם הקולנוע סוף סוף, באחד מערבי הגשם בחוץ, וגיליתי כי לא הייתי ממש האחרונה...
צדקו חבריי: הסרט הצבעוני והמוזיקאלי הזה מספק שעתיים של הנאה. הוא נועד להיות קלישאה, ואכן הוא מצליח. המסר כל כך אמריקני: אחוז בחלומך ובסוף הוא יתגשם. יש בו גם שיר לא רע בזכות האומץ והמאבק, על החולמים, הדבקים בחזון האישי שלהם למרות הכל. הגיבורה רוצה להיות שחקנית בקולנע, ובסוף היא אכן נעשית כזו (למרות שבעיני לא היה בה היופי או הכאריזמה האופייניים לכוכבים). הגיבור חולם על מועדון ג'אז משלו, בו ינגן על הפסנתר כלבבו, ובאמת הוא מגשים את החלום. אבל החלום סדוק, ואולי זהו שבר יותר מסדק, שכן בעלילת הסרט האהבה נפלה קרבן להגשמה העצמית. במילים אחרות – כל אחד הגשים את המשאלות שלו והצליח, אך לא יחד.
הזדהיתי עם כמה מהתימות, עם הרעיון התמים שחייבים להשקיע הכל בהגשמת חלומות, להתמיד ו'לא להתייאש כלל', ואני מכירה מקרוב לפחות איש אחד שמתאים בדיוק לפרופיל הזה. שאפו לך! התרגשתי מתמונות העיר בה ביליתי מזמן שנתיים מחיי, (כה חסרת חן שעל נופה אומרים הגיבורים "ראיתי יפים יותר"), ממצפה הכוכבים ופרק גריפית', שהיו מקום הבילוי שלנו עם ילדינו הקטנים בסופי השבוע. ואם על כל זה יזכו באוסקרים אחדים – מגיע להם.
ובינתיים אני קוראת לאט לאט, כרגע לקראת סוף הכרך השני, את הרומן האוטוביוגרפי של הנורבגי קארל אובה קנאוסגארד. זוהי קריאתי היומית ברכבת מתוך הקינדל, באנגלית, (אך שני כרכים תורגמו כבר לעברית) ואני נהנית הנאה גדולה וחושבת שמגיע לסופר הזה כל ההלל לו הוא זוכה לאחרונה. הסידרה הזו שנקראת "המאבק שלי" (בגרמנית במקור בשם מיין קאמפף...) מתארת את חייו של הסופר בצורה ריאליסטית לגמרי, כשהוא פוסע בשבילי חייו באופן אסוציאטיבי ואומר הכל, אבל ממש הכל, במפורט ובמדוייק, אולי כמו על ספת הפסיכואנליטיקן (שלא ראה עד כמה שידוע לי). אין בספר עלילה, לכאורה, אלא הוא החיים עצמם. מה עובר על איש המטפל בקבורה ובלוויה של אביו למשל, או איך ההתאהבות הצבעונית עם חברתו לחיים מפנה את מקומה למהמורות הזוגיות וההורות. איך איש (הגבר החדש?) מבלה יום אחרי יום בטיפול בבתו הקטנה בשעה שאשתו לומדת, וחולם על שעה שקטה של קריאה, כתיבה ועישון לבדו. הוא אינו מסתיר את התסכול שלו. בקיצור - החיים עצמם.
קשה להגיד מה כל כך סוחף אותי בליווי הממושך של גבר רחוק זה בחייו הסקנדינביים. אולי זה פשוט ספר מתאים לרכבת... ואיני אומרת זאת לגנאי! הישוו אותו למרסל פרוסט, ואכן גם הוא עוסק בהצלת הזמן האבוד, אבל אל פרוסט מעולם לא הרגשתי קירבה שכזו. מה סוד הקסם? חלק אחד הוא העובדה שאין הכרח לזכור מה היה קודם, ומי הוא או היא כל דמות. זהו כמו נהר זורם שאתה פשוט נהנה לצפות בו בהשתנותו, ומה שיש להבין יובן לבסוף, וגם יישכח. חלק אחר, המדבר אלי במיוחד, הוא התחושה כי לפני בעצם ספר על התהוות הסופר הגדול, על החולין בחייו של האיש שהפיק בסוף הדרך את הכרך שאני מתלהבת ממנו ועוד אחרים. זוהי המעגליות המהפנטת של כתיבת ספרות על הסופר ותהליך יצירת ספרות עצמה. איך תוך כדי החלפת החיתולים של בתו ומשחקיו העליזים איתה הוא חולם על החופש לכתוב, על הסטודיו הקטן בו הוא ממשיך בכתיבה, והידיעה שרק הכתיבה היא חלומו, עולמו, עצמו וזהותו - עם זאת שאינו מוותר על הזוגיות, האבהות, החברים, הבישול, ניקוי הבית וכל מה שאפשר לקרוא לו "החיים עצמם". הכתיבה של קנאוסגארד היא עבודת החיים, כל יום, כל יום שוב, ההכרח שבכך, ובלא שמץ גאוה או התנשאות על הצלחתו. ואולי יש מן הקסם גם בעובדה שיש כאן 6 כרכים (בתקווה שכולם כבר קיימים על הקינדל באנגלית), זמן ארוך ארוך של המשך ההנאה בלי שאצטרך לשקול: מה אקרא עכשיו

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילנה רזי, בן-מאיראילנה רזי, בן-מאיר26/2/2017

מגבר מאוהב למוות במשפחה ובאמצע ללהלנד. שלום עמיה,
ששמחה לחלוק איתך את חוויותיך מספריו של קארל אובה וללהלנד. אתחיל מקארל אובה. גם אני נשבתי בקסמו. במקרה "קפץ לידי" ממדף הספרים החדשים בספרייתנו, הספר השני מסדרת המאבק, גבר מאוהב, מבלי שיהיה לי כל מושג על הספר והסופר, אבל מקריאת הכריכה, אמרתי לעצמי נבדוק. לעומתך, זה אינו ספר שאני סוחבת איתי לרכבת, 500 עמודים... אבל כמובן המשכתי לחפש את הראשון, וגם אותו סיימתי לפני יומיים. כשהייתי שרוייה בקריאת הספר השני איתו התחלתי , היו אלה שבועות אחרונים בחייה של אמי שעד כמה חודשים קודם, יכולתי עדיין להחליף איתה חוויות קריאה, אבל באותם ימים (לקחתי איתי את הספר בכל פעם שנסעתי להיות איתה), כבר לא התעניינה בספרות הטובה, שקודם לכן היו במרכז עולמה.
את הספר הראשון של הסדרה, מוות במשפחה, התחלתי לקרוא לפני מותה בדצמבר האחרון בגיל 93, ולאחרונה חזרתי אליו שוב כדי לסיימו. למעשה רק בסיום הספר מתאר אובה בפרוטרוט את מות אביו, ואת החזרה לבית סבתו, אם אביו, יחד עם אחיו הגדול ממנו כדי לטפל בסידורי ההלוויה. אובה מתאר הכל לפרטי פרטים, מחומרי הניקוי שהיו צריכים לקנות (גם בנורווגיה משתמשים בסיף), דרך הנאמר והלא נאמר בינו לבין אחיו באותו שבוע, וגם שנים קודם לכן, בינו לבין אביו, ובינו לבין סבתו,רגשותיו, מחשבותיו, זכרונותיו, הפעולות, החוויות, לכל הפרטים יש אותה חשיבות באותם רגעים/שבוע של הכנה ללוייה ופרדה מאביו. הוא מצליח לגעת עמוק בתוך הכאב של פרדה מאב, אב שהיה בסוף ימיו אלכוהוליסט מנותק לחלוטין מעצמו ומגופו, וגם במהלך ילדותו והתבגרותו של אובה התקשה לתקשר איתו. ובכל זאת עם כל הניתוקים, הריחוק הרגשי, הקושי לתקשר, והמשברים המשפחתיים, ועל אף הסיום הנורא של חייו, וההקלה, שאינו ממשיך לשתות את חייו לשכרה, בין כל הפרטים החוויה שאני חשתי היא של חמלה גדולה וצער גדול עליו. במקרה או שלא במקרה, שאלתי מספרייתי בזיכרון, שוב ממדף הספרים החדשים, 3 ספרים דקים, לנסיעה ברכבת, ושוב "קפץ לידי" ספר מיוחד במינו, הפעם רק 111 עמודים, וכך לאחר שסיימתי את 400 העמודים של אובה, גיליתי שגם הספר הזה עוסק בפרדה מאב: "השנה החסרה של חואן סלווטירה" מאת פדרו מאיראל, הארגנטינאי . הספר מרתק, ובאופן אישי התלכדה לי איתו חווית הפרדה מאמי. אביו האלם של המספר נפטר, ואז הוא ואחיו חוזרים אל בית ילדותם לטפל בעזבון הציורים שהשאיר אחריו. 60 שנה מצויירים על גבי 4 ק"מ של גלילים. אמי התחילה לנהל יומן בגיל 72 בערך, עם המעבר לדיור מוגן.
ידענו שהיא כותבת, ובשנים האחרונות לחייה גם בקשה ממני או מאחי לקנות לה מחברת. השאירה אחריה 40 מחברות יומן, שמפרטות את היומיום שלה עם זכרונות העבר, ארועים משפחתיים, ארועים חברתיים, פוליטיים, בארץ ובעולם, שנות האינתיפדה, מחשבות ורגשות, עלינו, ארבעת ילדיה, זוגיות, משפחה, נכדים, נינים. ועכשיו גם אנחנו כמו המספר של פדרו מאיראל, חושבים מה לעשות עם כל החומר המרתק שהשאירה. ואני מרשה לעצמי לסיים את תגובתי בשיר האחרון שכתבה, שנה לפני מותה, כאשר כבר לא היה לה כח לכתוב פרוזה בכתב היד המושלם שהיה לה מעידן הכתיבה התמה, מאז לימודי העברית בגימנסיה היהודית בלבוב לפני מלחמת העולם השניה.

9.05.2015
ככה זה בטבע
(אנוש)
יש צחוק
ויש דמע
הגיע זמן לסיים את חיי
ולהשאיר זיכרון
לצאצאי.
יש מה לזכור מהורים
ובכתב (שלל רב)
לדורות הבאים שלוחה ברכתי:
בהצלחה ובאושר
זכרו אותי.

יהי זיכרה ברוך.
אה, ולגבי ללה לנד, מאד בקצרה: סרט נ פ ל א , עם כל כך הרבה חכמה, כל כך מדוייק מבחינה קולנועית,
וטוב לראות אותו כששרויים עדיין באבל. זה לא רק התמות...

ניצה איילניצה אייל26/2/2017

עבודת החיים. אהבתי את הפוסט ואת "עבודת החיים", גם את השחרור מהצורך לזכור מה שהיה קודם ומי הוא מי. פשוט לזרום כנהר. תודה.

ניצה איילניצה אייל26/2/2017

עבודת החיים [ל"ת].