לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
החולה ורופאיו – ארווין גופמן ואני.

החולה ורופאיו – ארווין גופמן ואני.

פרופ. עמיה ליבליך | 7/2/2017 | הרשמו כמנויים

יש שעורים שלומדים בבית הספר או באוניברסיטה ונשארים עימנו לתמיד כשעור לחיים. כזה היה שעורו של ש.נ. אייזנשטט בסוציולוגיה – החוג המשני שלי בלימודי באוניברסיטה העברית לפני למעלה מ-50 שנה. באחת ההרצאות סיפר על תורתו ומחקריו של גופמן, וכיצד התפקיד המוסדי בולע התייחסויות יותר אישיות (במילים שלי היום, כמובן). הוא הדגים זאת באינפנטיליזציה של חולים מול רופאיהם, אפילו אם ב'עולם המציאותי' עולה אותו חולה בהרבה על הרופא שלו, לפי כל סולם מעמדי או כלכלי. הוא דיבר על אביזרים המדגישים את התפקיד, כגון הפיג'מה המוסדית או חלוק החולה בבית החולים, לעומת החלוק הלבן שעוטים הרופאים עם הסטטוסקופ בכיסו. לימים הבנתי שעבור החולה ממין נקבה הניצבת מול רופא שהוא גבר מתווסף הממד המיגדרי ותהיה תופעה אפילו יותר חזקה.

ככל אדם מבוגר (או צעיר) גם אני נזקקת לרופאים. בשנה שעברה היו אלה רופאי עיניים למיניהם. את הראשון עזבתי אחרי ביקור יחיד, מאחר שפנה אל בתי, שהתלוותה אלי לבדיקה, והסביר לה את מצבי, כאילו אני אינני בחדר כלל. אחרי כמה שבועות התחלתי את התהליך מחדש עם רופאה, שאליה הלכתי, ליתר ביטחון, לבדי. השנה יש לי לצערי צורך בקרדיולוגים. אחרי שעברתי איבחון חפוז אצל רופאת המשפחה במרפאה ביפו, המליצו על קרדיולוג צעיר, כוכב עולה במקצוע. הגעתי אליו למרפאה עם בני, כשלקחי המגע עם רופאי העיניים מאוד חזקים בזיכרוני.

שתי הערות להמשך הסיפור: אני מבקשת מילדיי להתלוות אלי לפעמים במצבים אלה משום שמסיבות של פינוק גרידא אני מעדיפה שינהגו במכונית וינווטו למרפאה במקומי. וכן, בעניינים קריטיים חשוב לי שעוד מישהו ישמע את האבחנה והטיפול ולא אסתמך רק על הבנתי וזיכרוני. אני גם מרגישה שיש בכך מסר מכבד לילדיי: 'אתם מבוגרים ומבינים, ואני מכבדת את השיפוט שלכם בעניינים חשובים'. אבל אני לא זקנה חסרת ישע (ונדמה לי שאינני נראית כזו), לא סנילית ולא חס וחלילה דמנטית.

הערה שנייה נוגעת לאותו קרדיולוג שהוא להערכתי בגיל בני הבכור: הוא באמת רופא מצוין ואדם נחמד. אין לי שום ביקורת מקצועית או אישית עליו. פשוט, המגע איתו ועם בית החולים הזכיר לי את העניין הרחב שבו פתחנו.


- פרסומת -

ובכן, הגענו בפעם הראשונה למרפאה, אני אישה קשישה והוא גבר באמצע החיים. אני מגישה לו את כרטיס הקופה, הוא מעביר אותו במחשב ואומר: "שלום עמיה, אני דוקטור נ.א." (סתם אותיות, אל תחפשו. זה אינו הקיצור של שמו). ואני, באופן אימפולסיבי עונה בחיוך: "שלום דוקטור נ.א. ואני פרופסור עמיה ליבליך". הוא קצת נדהם, מתעשת ושואל למה הפרופסורה שלי, ואני מספרת. אחר כך אנו עוסקים בבדיקה (כשבני עוזב את החדר), באיבחון ובהמלצותיו לטיפול. גם כשבני מוזמן להיכנס לחדר, הוא בהחלט מדבר אתי ולא רק איתו. יש לו דגם של לב אדם והוא מסביר יפה לשנינו. בזה הצלחתי. כשאני קמה לצאת עם כל הניירות שהדפיס לי, הוא אומר: "ועד ביקורך הבא אצלי, גם אני אהיה פרופסור". חייכתי.

עברו כשלושה חודשים, והגעתי אליו שוב. על דלת המרפאה היה שלט חדש באותיות גדולות "פרופסור נ.א." נכנסתי וברכתי אותו, והוא זכר "אמרתי לך". תכננו את ההתערבות הרפואית שהייתה דרושה לי לפי המלצתו, וקבענו תאריך לאישפוז קצר. לא אכנס לפרטים כמובן, אבל, בפעם השלישית פגשתי את הרופא במסגרת בית החולים, אני בחלוק הידוע לשימצה במיטה, והוא על רגליו בסוודר גולף שחור, כאשר התפקידים של כל אחד מאיתנו ברורים כשמש. בפרוצדורה הרפואית הלא-קלה שאליה הפקרתי את גופי וליבי לארבע השעות הבאות בלא הרדמה - הוא לבש כמובן חלוק מנתחים ומגני קרינה, ואני קראתי לו לפעמים בשמו הפרטי, לפעמים דוקטור ורק כשפניתי אל האחות או הטכנאים שבחדר שאלתי: "איפה פרופסור נ.א.", או "תקראי לפרופסור בבקשה". היחס של כולם היה מצוין, ולא הרגשתי שהפכו אותי לתינוקת. (אבל ברור שליבי עניין אותם יותר מאשר אני.)

מבחינת התוצאות האובייקטיביות, הפרוצדורה הצליחה חלקית בלבד. וכאן נכנס ליחסים שבינינו גורם חדש ומפתיע: הרגשתי כיצד הקרדיולוג הצעיר חייב להרגיש שהצליח בטיפול החדשני שהוביל, בגלל שאני כאילו מייצגת את המורים שלו, את דור הפרופסורים. מול מסכי המחשב, בחדר שדמה לחדר בקרה של חללית, שמעתי את ההוראות שלו לצוות והבנתי את ניסיונו הנואש כמדען, כמעט כמו תלמיד שלי בזמן מבחן קשה ומכריע. זו הייתה חוויה מפתיעה. ואני, במקום לדאוג לגופי הדואב וליבי המשוגע, רציתי להשביע את רצונו ולהצליח עבורו. בסופו של דבר, כששמעתי בשיחות שבצוות שוב ושוב כי אינם שבעי רצון לגמרי ממעשיהם בתוך גופי, הייתי זו אני ש'לקחה את הפיקוד' וקבעה כי יש לסיים ולהסתפק במה שנעשה.

חצי שעה אחר כך כשכבר שכבתי בחדרי הפרטי, על מיטה הרבה יותר נוחה, וגופי הדואב מחובר למספר הרבה יותר קטן של מכשירים, הגיע שוב נ.א. בבגדי היומיום שלו לשאול לשלומי ולהסביר את התוצאות – מה נעשה ומה לא נעשה. הרגשתי כלפיו כמו אל דוקטוראנט שלי שהגיע אחרי סידרה ארוכה של ניסויים ומודה: "את השערת המחקר שלי אוששתי רק באופן חלקי. מה שגיליתי במחקר הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו". ואני מצידי עוזרת לו להבין את חומר הגלם כך שיקבל איזושהי משמעות... מכל מקום, הצטערתי בשבילו לפחות כמו שהצטערתי בשבילי.

וזהו. היום אני חודש אחרי כל זה, מרגישה מצוין (טפו-טפו-טפו). בצעידה בים עם הכלב, נזכרתי בגופמן ובאייזנשטט, שניהם מנוחתם עדן, וכדרכי אני ממציאה נרטיב ומשתעשעת בכתיבה כדי להבין ולהתחזק. ככה זה. והערה אחרונה: רופאת המשפחה שלי ביפו לעולם איננה משדרת לי את ההתנשאות המקצועית דלעיל. היא גם כן צעירה ממני בכמה עשורים ולפעמים אני מדמיינת שאני מזכירה לה את אמה. אבל אנחנו מדברות בגובה העיניים. יש שהיא שואלת על הנסיעות שלי להרצאות בחו"ל, ועל המכללה שאני מנהלת. כשסיפרתי לה על הפרופסורה הטרייה של נ.א. אמרה לי בחיוך: "אני מסתפקת בדוקטור". כאילו: אל דאגה, כאן תיזכי ליחס שיוויוני תמיד. מותר לך אפילו להיות יותר שווה ממני, אם זה גורם לך הנאה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד''ר זוהר קליין
ד''ר זוהר קליין
פסיכולוג
פרדס חנה והסביבה
אלה מרחובסקי
אלה מרחובסקי
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
גיא שוימר דניאלי
גיא שוימר דניאלי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
דורית כנען
דורית כנען
פסיכולוגית
רמת הגולן, צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה
עידית לונדון שפיר
עידית לונדון שפיר
עובדת סוציאלית
לימור ליטבק
לימור ליטבק
פסיכולוגית
רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

ספרים הרי מוכרים עכשיו, כמו גרביים, בצרורות, שלושה או ארבעה במחיר מציאה. נכנסתי לקנות ספרות עברית לטיסתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור בכרליאור בכר21/2/2017

תודה על מאמר מעניין. אני רוצה להגיב עם איזו מחשבה שעלתה לי כשקראתי ושלא ממש קשורה אז מראש סליחה. ברור שאין מקום להתנהגות כזו של רופאים..

קשה לי עם זה שאני חסר חשיבות בעולם יותר משהייתי רוצה להודות. אז אני נעזר ביכולת של החיים המודרנים לווסת את העולם סביבי כך שאשכך את אי הנעימות שבידיעה שאני בעצם ממש קטנצ׳יק ברמות מביכות. ואפילו שאני יודע את זה, לחוות את זה זה לא דבר קל לי. כשאני מסתכל על זה ככה, רופא כזה הוא רק האנשה של התזכורת הלא נעימה הזו. אז הוא פטרוני ומתנשא והוא מקטין וזה ממש לא נעים לי נכון. אז מה. ואם הוא היה מדבר אלי בכבוד והייתי חש מועצם, זה היה משנה במשהו את הזניחות שלי? אני מתכוון ברמה הפילוסופית. אז הוא מתייחס אלי כמו אל ילד. בסדר. אז זאת תזכורת לגבי הגודל האמיתי שלי בעולם, שיכולה להיות בעצם פרודוקטיבית. מה זה בעצם צריך להזיז לי מאיזה מקום זה בא אצלו. אולי אפשר לאמר: כל אדם חש חסר חשיבות כשהוא רק מציב את עצמו מול אי נעימות גדולה מספיק. ולהיפך, בעצם.

זה באמת יותר ספין-אוף לכיוון אחר לגמרי ולא תגובה לנושא, שחס וחלילה לא יובן שאני חושב שהתנהגות כזו היא כל דבר אחר מלבד חרפה.

איריס ארגיבנדאיריס ארגיבנד13/2/2017

תוצאה של מסורת רבת שנים שבה הרופא מורם מהפציינט. והתוצאה היא חוסר ניראות של הפציינט ובעיקר העובדה שפוטנציאל הריפוי נמצאת אצל הפציינט מתערערת ... תודה שאת משתפת בנושא מוכר וחשוב .
אני תוהה איך אפשר להעצים את הפציינט ,לתת לו ניראות ומקום בכבוד הראוי לו ?

אורית וולף עירוןאורית וולף עירון12/2/2017

כתבה חשובה. ועכשיו תנסו. לקחת את נקודת המוצא ואחר כך לחשוב על השתלשלות האירועים במקרים בהם לחולה יש גם תיוג פסיכיאטרי כלשהו. המרחק בין הרופא לחולה גדל, בעוד האחד לובש את חלוק הרופא, השני לובש את כותונת המשוגע, ועל החולה מוטל נטל ההוכחה שבעיותיו הרפואיות הן אכן ממשיות. נושא למחקר.

מירה אצילמירה אציל12/2/2017

אינטליגנציה בריאותית. עמיה יקרה ראשית איחולים לבריאות טובה והמשך עשייה מבורכת. כמי שעבדה שנים כפסיכולוגית -במערכות הרפואה ובבי״ס לרפואה של אוניברסיטת ת״א מכירה את הנושא מקרוב. בספרי ״אינטליגנציה בריאותית״ , ניסיתי לתת ביטוי לחשיבות של יחסי רופא חולה (גם אם הוא לא פרופסור!) לשיפור האפקטיביות הטיפולית. לצערי הכיוון הזה מתקדם מעט מדי ולאט מדיי בחינוך הרפואי. הלוואי והיתה קמה תנועה גורפת להנחלת הרעיונות הללו. מי לרעיון-אליי!

mery *mery *8/2/2017

סינדרום אלוהים לרופאים ולאנשי הטיפול בכלל. קראתי והבנתי לצערי בדיוק על מה את מדברת.
הענין הרבה יותר מורכב במפגשים בין מטופל ורופא.
כך היה תמיד , ומקווה שעם השנים משהו ישתנה.
נכנס פה סינדרום אלוהים .
יש פה מאפיני אישיות של כל רופא ורופאה ונוסיף לזה את התפקיד הכה חשוב שגורם לאיש הטיפול (הרופא/ה) להאמין שהוא באמת אלוהים. כי בעצם חיי אדם בידיים שלו.
ואני חושבת שזה בין המקצועות היחידים עם כל כך הרבה אחריות שיש לאדם. ובמקום לתפוס את המטופל באופן שהרופא צריך להגיד תודה לאותו חולה /מטול או לקוח (מעדיפה)
שהלקוח בא אליו לטיפול /ייעוץ. ובעצם בלי לקוח הרופא לא יהיה רופא.
ז"א מבחינתי הצורך הוא הדדי.
כמה עצוב תהיה קליניקה של רופא/ה שאין בה מטופלים . עצוב לרופא
שמח למטופלים ..:-)
אני חושבת שהמידע הקיים היום באינטרנט , המידע הרפואי הנגיש . מאיים על הרופאים מפני שהם כבר לא האוטוריטה הבלעדית . היום כל אחד יכול להקליק מה שצריך ויקבל מידה על מחלה ותרופה.

אני חושבת שיחס פטרוני, מתנשא , יהיר ושחצני הינו דבר שרע לכל צורה של יחסי אנוש
ובעקר בתחום של חולה ורופא (וזה בדיוק אותו דבר לגבי פסיכולוג, עו"ס,וכד ).

אני חושבת שאסור להסכים ליחס כזה מצד רופאים , לא משנה היכן פוגשים אותם.
כפי שפתחתי את תגובתי .
סינדרום אלוהים. תסמונת היא תמיד דבר לא טוב ...
פשוט לא לאפשר את זה ....

דר אנאלו ורביןד"ר אנאלו ורבין8/2/2017

הם יורים גם בצעירים. עמיה יקרה, קודם כל איחולי בריאות טובה. הערת חוויה שחשבתי שכבר נקברה עמוק, אבל בזמנו הסעירה אותי עד כדי כתיבת ראשי פרקים למאמר (כל אחד ודרכי העיבוד שלו). לפני כשנתיים התאשפזתי במפתיע במחלקת אא"ג, עם דלקת אוזניים שהביאה בין היתר לפגיעה משמעותית בשמיעה. את השיחות שנוהלו "מעל ראשי" לא שמעתי, אבל החוויה המקטינה והמבטלת, שהתעלמה לחלוטין מכל היבט אנושי שלי, נצרבה בי עמוקות. אם היתה זו החירשות הזמנית שלי או ה-bed-side manners באותה מחלקה ספציפית איני יודעת (ואולי צריך לומר bad side manners), אך כשהשמיעה שבה אלי והתערבתי בשיחת הרופאים תוך שימוש במונחים מקצועיים, ההפתעה על פניהם היתה כל כך גדולה עד שלא התאפקתי והערתי ש"כשאני שומעת אני לא כל כך סתומה". אגב, הרופאות-הנשים במחלקה לא לקו בסימפטום הזה, היתה זו נחלת הרופאים הגברים בלבד, מבוגרים וצעירים כאחד.

תרצה מיכאלסוןתרצה מיכאלסון8/2/2017

בעקבות "החולה ורופאיו". עמיה היקרה, קראתי את הדברים שלך מתוך הזדהות גמורה. גם אני מצאתי את עצמי יושבת מול רופאים צעירים, מלווה באחד מילדיי וחווה פיזית את פער הגילים.. השיא מבחינתי היה כאשר רופא צעיר וחתיך הציע לאשפז אותי בבילינסון, ואני הגבתי ממש ממעמקי הלא מודע כאשר אמרתי לו, בקול ילדותי, "שאם צריך פרוטקציה, אז אבי , פרופ ויסנביק, היה היועץ הפסיכיאטרי של בילינסון שנים ארוכות." הרופא הביט בי בתמהון ונדמה לי שגם בחמלה, ושאל מי זה הפרופ' הזה. אח'כ התברר שהבן שלו בגן יחד עם הנכדה הכי צעירה שלי, ואז הוא אמר: "אולי זו יכולה להיות ה"פרוטקציה " שלך.."
אכן מפגש לא פשוט. לא רק התערערות הגוף, אלא מפגש בוטה עם המקום של המבוגר (הזקן...) במרחב.