×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

משחק במילים

רועי סמנה

המומחה מס' 1 – הרהורים על אתיקה טיפולית של צניעות

רועי סמנה | 21/1/2017 | הרשמו כמנויים

אני רוצה לצאת בהצהרה דרמטית, מהפכנית ומרסקת מוסכמות: אני לא מומחה לכלום.

אוקיי, למען הדיוק אני באופן רשמי מומחה בפסיכולוגיה קלינית. זכיתי ביושר בתעודה מטעם משרד הבריאות שמגדירה אותי ככזה ואני נושא אותה בגאווה. אבל כאן בערך מתחילה ונגמרת מבחינתי המומחיות שלי.

יש שיאמרו שמכיוון שאני עוסק לא מעט בכתיבה ובדיבור על אי-הידיעה זה הופך אותי למומחה בנושא, אבל אני שולל מכל וכל את האפשרות הזו. נדמה לי שגם ככה יש יותר מדי מומחים בעולמנו, ובמדינה שבה כל טבח הופך להיות ד"ר לשקשוקה ואפילו כלב עשוי להיות דוקטור לחוקי תנועה, גם בתחום בריאות הנפש ישנה חיבה יתרה לתארים וסופרלטיבים מיותרים. סיימת לימודים של שלושה חודשים במכללת שקר-כלשהו? ברכותיי, אתה מומחה ליחסים ולרומנטיקה. המצאת כמה טיפים חדשניים לבעיות אינסומניה? אתה מייסד "שיטת משה כהן לפתרון בעיות שינה ™". השלמת בהצלחה שנה מתוך ארבע שנות ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית? אם התמזל מזלך ופגשת במהלך השנה מטופל לבקן אתה מעתה "בעל ניסיון רב בטיפול בלבקנים בגיל העמידה".

***
הפיתוי להיות מומחה, שלא לומר מומחה בכיר, הוא גדול. גם אם נניח בצד את המשמעויות השיווקיות (החשובות, ללא ספק) של היותך בר-סמכא בעיני הציבור (גם אם הציבור הזה כולל בעיקר קרובי משפחה מדרגה ראשונה), הרצון להרגיש כמו 'הסובייקט שאמור לדעת' הוא עז משום שהוא מהווה מכת-מחץ לספק, להיסוס ולאי-הידיעה.

המשורר אלכסנדר פופ אמר כי שוטים נחפזים במקום בו מלאכי מרום חוששים לפסוע. עדויות מצערות לכך ניתן לראות אצל חסרי הידע והניסיון, המומחים-מטעם-עצמם הנצמדים לאמונה האומניפוטנטית כי ביכולתם לטפל בכ-ו-ל-ם. אלו הדבקים בהנחה שאם יש לך כלי שרכשת לאחרונה, טכניקה חדשנית או שיטה מהפכנית, זוהי מתנת האל לאנושות וחבל שלא תשטוף את המוח לכל מי שסביבך ותמנע מהציבור את האפשרות הקלה (וזו תמיד, איכשהו, אפשרות קלה) לתיקון.

***
מפעם לפעם מזמינים אותי להרצות בפני צוותים טיפוליים ועל אף שאני אוהב מאוד להרצות, יש עבורי גם משהו מרתיע במעמד הזה. הקונבנציות החברתיות קובעות שעליי לתפקד באירועים כאלה כ"מומחה". לדבר בביטחון, בשטף, להוכיח שאני ראוי לקשב של שומעיי. בריאיון משנת 2000, בהיותה בת 76, אמרה המשוררת הגדולה ויסלבה שימבורסקה כי בשנים האחרונות המשפט החביב עליה הוא "אני לא יודעת". "הגעתי לגיל הידיעה-העצמית, אז אני לא יודעת שום דבר. אנשים שטוענים שהם יודעים משהו הם האחראים לרוב הבלגן בעולם"*. בשירה 'יש המממשים' היא כתבה על אנשים כאלו כי "הֵם חוֹשְׁבִים כָּל עוֹד כְּדָאִי, / אַף לֹא רֶגַע יוֹתֵר / כִּי מֵעֵבֶר לְרֶגַע זֶה אוֹרֵב הַסָּפֵק"**.

כוהן הזן שונריו סוזוקי טוען כי מטרת התרגול הרוחני היא לשמור תמיד על תודעה (mind) של מתחילים. לדבריו, בתודעתם של מתחילים ישנן אפשרויות רבות ואילו בזו של המומחים יש אפשרויות מעטות. גם ויניקוט מאמין כי למתחילים יש יתרון. הוא אומר כי "האנליטיקאי המתלמד עושה לעיתים עבודה טובה יותר משיעשה בעוד שנים אחדות, כשידע יותר. אחרי שיטפל בכמה מטופלים... הוא יתחיל לפרש פירושים שאינם מבוססים על החומר שסיפק לו המטופל באותו יום, אלא על ידיעותיו המצטברות" (p. 51).

אוגדן מתאר באחד מספריו כיצד הציע למודרך שלו, שחש תקוע באחת מהאנליזות שקיים, שיפסיק לפרש למטופלת ו"פשוט ידבר" איתה, כלומר שיחדל מלדבר ולהקשיב כפי שהוא מורגל לעשות כאנליטיקאי ויהיה עבורה שונה ממי שהיה עבור כל מטופל אחר שפגש בו. אוגדן מספר שכאשר המודרך דיווח בסוף הפגישה כי הוא יוצא ממנה אובד עצות לגבי הכיוון בו עליו לקחת את האנליזה, הבין כי הוא עשה שימוש טוב בהדרכה. הוא מסביר כי המודרך היה חייב לגלות את עצמו מחדש על-ידי ויתור על האנליטיקאי שהיה עד כה וכך לפַנות בעצמו מקום לחוויה של בלבול ותהייה בנוגע לידיעתו כיצד להיות אנליטיקאי עבור המטופלת. במילים אחרות, כדי להיות מומחה בנוגע למטופלת הספציפית הזו, היה עליו להשתחרר מהיומרה של מומחיות בנוגע לטיפול בבני אדם ככלל.

***
כאשר מטופל מגיע אליי עם שמועה על איזו שיטת טיפול חדשה ומסקרנת, עם אמירה (סמויה או גלויה) על כך שיתכן שהשיטה תוכל להועיל לו יותר ממה שלי יש להציע, אני מודה תמיד, בהכנעה, שאיני מכיר את כל השיטות, ודאי לא שולט בכולן, ויתכן שהוא צודק. יש לפחות 300 סוגים ידועים של פסיכותרפיה וסביר להניח שגם אם הייתי מעוניין, לא הייתי יכול להתמחות בכולן בפרק הזמן המוגבל של חיים אנושיים. מכיוון שכך, אני יכול רק להציע את העצמי הטיפולי שלי, המולחם משברי תיאוריות, משירים וסיפורים שקראתי, מפזמונים ששמעתי, מציטטות מצחיקות שנתקלתי בהן בפייסבוק, משיחות עד אור הבוקר עם חברים, מחוויות ואירועי חיים ובעיקר משעות רבות של התעמקות סקרנית, חומלת וכנה בבני-אדם אחרים ובאדם שהוא אני.


*******************************************************
אני שמח לעדכן כי מאמרי "לחשוב מחוץ לרחם" שהתפרסם בגיליון נובמבר 2016 של כתב-העת "שיחות" עלה לאחרונה לאתר שלי. אותו ואת כל יתר המאמרים והסקירות שפרסמתי עד כה ניתן למצוא כאן: http://www.roysamana.co.il/he/articles
*******************************************************

* הריאיון המלא כאן: https://www.theguardian.com/books/2000/jul/15/poetry.features

** מתוך הספר "רגע", מבחר שירים בתרגום דוד וינפלד. הוצאת כרמל, 2011


לקריאה נוספת -

Fink, B. (1999). A clinical introduction to Lacanian psychoanalysis: Theory and technique. Cambridge: Harvard University Press

Suzuki, S., & Dixon, T. , Zen mind, beginner's mind. New York: Walker/Weatherhill, 1970

Winnicott, D. W., The theory of the parent-infant relationship. In: The maturational processes and the facilitating environment. London: Hogarth, 1965

אוגדן, ת., לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013

סמנה, ר. (2010). שלא נדע! על התשוקה לא לדעת ועל הקושי לשאת את חווית אי-הידיעה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/1/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2502




עוד בבלוג של רועי סמנה

מילת הבאזז בתקופה האחרונה היא FOMO, קיצור ל-Fear Of Missing Out, או בעברית: הפחד להחמיץ. המדובר בתופעה, חדשה לכאורה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרי אדלשטייןשרי אדלשטיין25/1/2017

דיאלקטיקה. אוהבת את דבריך עם סייג,ואשתמש בדוגמא.
חברה בקהילה שאני עובדת בה.סיפרה עד כמה הרגישה לבד כאשר בעלה החולה עמד בפני רופא,שנמנע מלהיות"סובייקט מונח לידע".הפונה אלינו מגיע במצב של בלבול גדול ולפחות בתחילה.כאשר הוא שואל האם יודע אתה על הטכניקה הזו והזו- הרי הוא מחפש-"אדון".מול אלו ההופכים עצמם מומחים .עומדים אלו שנפוצים מאוד בעת הזו-שנמנעים מלקחת על עצמם את תפקיד הידע. הסובייקט המונח לדעת- הוא כינוי למטפל,אך גם ללא מודע- כדי שזה יוכל לפעום את פעימותיו.הוא זקוק לנוכחות יודעת.לפחות בתחילה,על מנת שלא יחוש בבדידות.המאפיינת בעת הזו,תלמידים מול מוריהם העייפים,מתבגרים מול הוריהם שהופכים "חבריהם" למסע-במקום להיות אחר. בתוכנו אנחנו אדיוטים אך עם גוף ידע - גוף שהינו של אחר שיתן מספיק ביטחון העברתי לזה שיפרוש בפנינו את הבילבול-עד שיוכל לקחת על עצמו את הידע שלו עצמו.
שרי אדלשטיין

יעלה ורטהייםיעלה ורטהיים24/1/2017

בלבול ותהייה זה לחלשים?. תודה רועי על פוסט יפה. בעיני טיפול חוצה מרחבים של אי ידיעה, עם איי ידיעה חמקמקים ונגוזים. עמימות מאירה וודאויות מתהוות באור יקרות. אך דומה שבעידן השיווקי של מומחים מטעם עצמם, סימני קריאה מוערכים יתר על המידה בעוד שסימני השאלה נדחקים הצידה. האם הצייטגייסט מותיר בכלל מרחב לאי ידיעה, לתובנות שבאות ממקום שואל? לסטינג הותיק של מטפלים מוכרים שהתמחו בדי עמל וניתן לסמוך על יושרתם ומקצועיותם ורוחב יריעתם גם אם אינם מפגינים ידענות לראווה והוכחות מחקריות לרוב? איני יודעת...

ענבל מילר הילליענבל מילר היללי24/1/2017

להעז להיות מומחה. תודה רועי על עוד פוסט חשוב, כתוב היטב ומעורר מחשבה. תמיד נהנית לקרוא אותך.
לעניין הצניעות והמומחיות, חייבת להודות שדבריך פוגשים אותי במקום די אמביוולנטי. במובן אחד, כן. ברור, כולנו מתפתים לעשות שימוש הגנתי בידיעה, או באשליה של ידיעה. מטפל טוב חייב להיות ער למלכודת הזו ולזכור שעליו לשאוף להשתחרר מן הזיכרון (והתשוקה). ויחד עם זאת, אני לא יכולה שלא לתהות על אמירות מן הסוג שפתח את הרשימה שלך: ״אני לא מומחה לכלום״, או "רק" מומחה לפסיכולוגיה קלינית. בתקופה שבה כפי שהיטבת לתאר כולם הופכים למומחים לשום דבר בעצם, איך נשמעות אמירות מהסוג הזה למטופלים הפוטנציאליים שלנו? אלו שלא קראו ביון ויניקוט או אוגדן, אבל זקוקים לטיפול וצריכים להתלבט בין אינספור ״מומחים״ בתוך שוק רווי? האם אמירות כאלו הן לא בבחינת ירייה ברגל?
מי שנורה ברגלו במקרה הזה הוא דווקא זה שיש לו דבר בעל ערך להציע, שעומדת מאחוריו, גם (ולא רק) איזושהי מומחיות, או לפחות גוף ידע נכבד, פורמלי ולא פורמלי כאחד. עולה השאלה מדוע פסיכולוג שאומר בפה מלא שמה שהוא עושה הוא בעל ערך בעיניו, אולי אפילו מעז לכנות עצמו מומחה ולהרגיש כך, מעורר כ"כ הרבה התנגדות?
הרבה יותר רווח ופופולרי ,בעיניי, בתוך הקהילה שלנו להזדהות עם היעדר המומחיות. במובן הזה, האמירה "אני לא מומחה לכלום", נראית לי פחות מהפכנית ודרמטית מחברתה המפוקפקת החוטאת ביוהרה, המצהירה משהו בסגנון של "אני מטפל מוסמך, שיודע מה הוא עושה, מרגיש בנוח על הכורסא, ואפילו מעז להשקיע בשיווק עצמי". בעיניי התנועה החדה והמפוצלת הזו בין שתי האמירות מייצגת את העובדה שמטפלים, טובים ומלומדים ככל שיהיו, מסובכים תמיד עם הערך הזה של צניעות, פוחדים כ"כ להיחשף ברצון שלהם לקבל הכרה, לתת ערך לעצמם. הדיבור על מומחיות הופך לטאבו, וצניעות הופכת לערך כמעט מקודש. ואולי לא שמנו לב שגם השימוש בצניעות באופן הזה משמש כהגנה. בדיוק כמו שאשליית השליטה והידע משמשת כהגנה. נראה לי שהקונפליקט הזה הוא האשם בכך שאין מספיק תנועה בין ידיעה לחוסר ידיעה, ושני הדברים נותרים בשיווי משקל בעייתי. אגב, לא בהכרח בתוך הקליניקה, מול המטופלים שלנו, אבל בהחלט מול הקולגות שלנו, בתוך הקהילה המקצועית, שלא מספיק מאפשרת להיות בקשר עם הרצון להיות בעלי ערך, להציג את עצמנו ככאלו, אולי, רחמנא ליצלן, לשווק את עצמנו ככאלו. כל זה לא עולה בקנה אחד עם התביעה הבלתי מתפשרת לעשות עבודה טובה, רצינית ובעלת ערך, אבל רק מאחורי הקלעים, בשקט בשקט, בל נחטא באקסהיביציוניזם, נרקסיזם, ושאר רעות חולות.
ולא שאני אומרת שאין מקום לשיח על אי הידיעה. להיפך. רק עם קצת יותר תנועה ואוויר, להיות גם מומחים מידיי פעם, בלי לקחת עניין המומחיות כ"כ ברצינות. מטפל טוב ממילא יודע שהמומחיות שלו תמיד מוטלת בספק. זה חשוב בעיניי, כי בזמן שאנחנו כ"כ נזהרים, נושפים בעורפנו מטפלים הולכים ומתרבים, בלתי מומחים בעליל, שבקלות רבה כ"כ מצהירים על מומחיותם, ופסיכולוגים ומטפלים מקצועיים טובים אחרים, נותרים מאחור, בלתי נגישים לכל אותם מחפשי טיפול, שמה לעשות- מבינים את שפת המומחיות ולא את שפת אי הידיעה.

יש מקום רב וחשוב בעיניי לשיח על אי הידיעה. התגובה הארוכה הזו רק מזכירה לשים כוכבית על ההשלכות האפשריות של שיח כזה.

איתן טמיראיתן טמיר23/1/2017

כתבת יפה אבל יש שיטות חדשות שכדאי להכיר.... באחת הקבוצות שאני חבר בה בפייסבוק, "הסיביטיסטים", יש דיונים מאוד מעניינים על שיטות טיפול מבוססות ראיות. למעשה, החיפוש לדעתי אינו מסתיים אף פעם ואינו פותר מטפלים מלימודים מתמשכים על שיטות חדשות, שמחזקות או מחלישות, שיטות שלמדו והתמחו בהן בעבר.
התפיסה של "אינני מומחה לכלום" עלולה להוביל למושג אותו מכנה ביון K- ובסופו של יום לפגוע בשירות המוצע למטופלים. אני רוצה לתת דוגמא: פגשתי השנה בחור צעיר, שסובל כפי הנראה מהפרעת אישיות נמנעת, למפגש אינטייק. הוא נמצא בטיפול פסיכודינמי מזה שלוש שנים אצל פסיכולוגית קלינית מומחית. אל מפגש האינטיק הוא הגיע בחשאי - חלק מהבעיה שלו היא שאין לו דרך עניינית לדון בתקיעות שלו בשיח עם המטפלת. הוא מנסה. אבל כל דבר שהוא אומר, כל טענה או ניסיון לבחון שיטות אחרות להתקדם לעבר מטרותיו ההתנהגותיות, זוכה לתגובה דומה לזו שתיארת:
(הוא בא) "עם אמירה (סמויה או גלויה) על כך שיתכן שהשיטה תוכל להועיל לו יותר ממה שלי יש להציע, אני מודה תמיד, בהכנעה, שאיני מכיר את כל השיטות, ודאי לא שולט בכולן, ויתכן שהוא צודק".
היא מתבוננת בו באותו 'חוסר אונים אומניפוטנטי' של מי שאין לו ידיעה כי הוא נאחז בתוקפה של אי הידיעה...
כמובן שהפניתי אותו חזרה לפסיכולוגית ולא נכנסתי לפסיכודינמיקה שיש שם.
אבל לבי כואב עליו. הוא בסך הכל רוצה לחיות.
אם יותר לי, אציע לך אפוא לצאת וללמוד: יש מגוון שיטות מבוססות ראיות שם בחוץ, שהמטפל הדינמי המומחה עלול להימנע מהן תוך שהוא נשען על רציונליזציה של "העצמי הטיפולי שלי מולחם משברי תיאוריות".

מיכאל פרטאסמיכאל פרטאס22/1/2017

כיף לקרוא :). אני עושה את צעדיי הראשונים בתחום הטיפול (רגעים לפני התמחות ועובד במרכז טיפולים פרטי). שמחתי מאד לקרוא את הדברים. רבות אני נתקל באותם "מומחים" וקשה לי שלא להקשיב להם ולהסכים אתם, יש להם הרבה יותר ניסיון ממני, גם בטיפול וגם בניסוח דעותיהם, הם יכולים להיות סוחפים מאד. הבעיה מתחילה כשאני שומע אותם "מתלכלכים" על "מומחים" אחרים או שיטות טיפול אחרות. עבורי (הצעיר) זו חוויה מאד לא נעימה. חוסר הצניעות הזה גורם לי לבלבול ולמחשבה שלא משנה באיזו גישה אנסה לנקוט, אני כנראה טועה. כל זה עד שלא אהיה "מומחה" שיווקי ומלוטש בעצמי. זו אמירה שאיני מסכים עמה, אך לפעמים קשה להימנע מלחשוב כך. מזל שיש לי הדרכה טובה ומאמרים כמו זה שמאזנים את החוויה ונותנים רוח גבית ופרספקטיבה צנועה. תודה :)

משה ויסמשה ויס22/1/2017

מקסים, נכון ואמיץ. כמדומני גם שוויניקוט הוא זה שאמר שהוא מעולם לא הצטער על כך שלא אמר משהו.
מטפלים נוטים לומר יותר מדי כדי להראות כמה הם טובים.
יישר כוח על דבריך