×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

משחק במילים

רועי סמנה

סליחה בבקשה – כמה היבטים של הסליחה והמחילה

רועי סמנה | 10/10/2016 | הרשמו כמנויים

לאורך כל חיינו, בתוואי שבין העריסה והקבר, אנחנו נאלצים להתמודד עם פגיעות ותסכולים ועם הכעס והעלבון שהם מעוררים בנו. אנחנו מנסים שוב ושוב לגדל מחדש עור נפשי במקומות בהם נשרטנו, באזורים בהם העור נבקע. לעיתים נשארת אתנו צלקת נפשית מכוערת, מזכרת מהאירוע הכואב אותו חווינו, פעמים אחרות על העור החדש לא ניתן לראות כלל סימנים לפגיעה. על כל פנים, כאשר אנו חווים פגיעה מזולתנו עומדת בפנינו הבחירה לסלוח. למעשה, בטבורה של הסליחה קשורה הבחירה, והגדרות רבות לסליחה כוללות בתוכן מילה זו.

מבחינה אבולוציונית יש חשיבות לפונקציית הסליחה, מאחר ושיתוף פעולה קבוצתי הוא לעיתים קרובות הכרחי על מנת לשמר את הישרדות המין. וכך, למשל, שימפנזים מנשקים את יריביהם לאחר קונפליקט, בבונים נאנקים חרישית באוזני קורבנותיהם דקות ספורות לאחר התקפה, וקופים זהובים מחבקים או מסרקים את אויביהם לשעבר כדי ליישר את ההדורים ולהשיג את סליחת הקורבנות.

כבר בקשר הראשוני בין האם לתינוקה, קשר שבאופן טבעי מצויה בו מידה לא קטנה של אגרסיה, האפשרות לסליחה חיונית אצל שני הצדדים, על מנת שההיבטים האוהבים של הקשר יישמרו לאורך זמן. האם צריכה לסלוח לתינוק על ההתקפות האגרסיביות שלו כלפיה (למשל כשהוא נושך לה את הפטמה) ועל התינוק לסלוח לאם על מגבלותיה ועל הרגעים בהם האמפתיה שלה לוקה בחסר (למשל, כשהיא לא מבינה שהוא בוכה כי יש לו קקי בחיתול). מאחר והתשובה לשאלה עתיקת-היומין היא שהתרנגולת קדמה לביצה, הסלחנות של האם היא זו שתיצור את התשתית הראשונית ליכולת הסליחה אצל ילדה, או במקרים פחות מוצלחים, בהם לא ניתנו לילד מספיק הזדמנויות להפנים יכולת כזו, את הנטייה לחוסר-סלחנות.

***

חשוב לציין כי על מנת שהבחירה לסלוח תתאפשר, צריך שתהיה לאדם את היכולת הבסיסית למחילה. במושגי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית הקלאסית, הנטייה לחוסר-סלחנות קשורה בסופר-אגו סאדיסטי ובלתי מפותח, כזה שתובע להעניש בחומרה את מי שחורג מהערכים והסטנדרטים שלו, בעוד שהיכולת לסלוח קשורה בסופר-אגו מאוזן ובוגר, כזה שמסוגל לראות תמונה מורכבת של העולם ובהתאם לכך להגמיש במידה מסוימת את ציפיותיו. במונחים קלייניאניים, היכולת לסלוח קשורה להימצאות בעמדה הדפרסיבית. כשאנו מצויים בעמדה זו אנחנו מסוגלים לראות שאנחנו לא רק טובים ושהאחר הוא לא רק רע, שאנחנו לא רק קורבנות והזולת הוא לא רק מקרבן. אנחנו יכולים, למשל, לזכור ברגעי החימה שהשכן אולי תפס לנו את החנייה בחוצפתו, אבל שגם אנחנו עשינו זאת פעם או פעמיים בעבר, מסיבות שנראו לנו אז מוצדקות. ניתן להתייחס לסליחה, אם כן, לא כהחלפה של רגשות שנאה ברגשות אוהבים, אלא כתפיסה אינטגרטיבית וריאליסטית המכילה אספקטים טובים, כמו גם אספקטים רעים, של העצמי ושל הזולת. זוהי, אם כך, תפיסה שאין בה שימוש במנגנון ההגנה של פיצול, מנגנון המשטיח ומחלק את העולם לשחור ולבן ואין בה שימוש במנגנון ההגנה של השלכה, המאפשר לשים את כל מה שרע ומטונף בתוכנו על האחר וכך להרגיש "נקיים".

היכולת לסלוח דורשת גם ויתור על פנטזיות של אומניפוטנציה וידיעת-כל ומסוגלות לראות באדם אליו ממוענת הסליחה יותר מסך המעשים עליהם אנו מבקשים לסלוח לו. עוד דורשת הסליחה להרפות במידה מסוימת מן העבר. לסלוח לא בהכרח אומר לשכוח, אבל ניתן לחשוב על הסליחה כזיכרון שמקבל את זה שהעבר עבר ושלא ניתן להשיבו, או כפי שמנסח את זה מורה הזן טיך נהאט האן: "סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

***

לסלוח במקרים בהם פגעו בנו ללא ידיעה, או שלא בכוונה, זה לא ביג דיל. במקרים כאלו הסלחנות שלנו אינה גובה מאתנו מחיר משמעותי, להפך- היא מתקפת את התחושה שיש בנו טוּב, בגרות ומלאות. האתגר המשמעותי הוא לסלוח כאשר הפגיעה בנו היא מכוונת ומודעת, ובמיוחד כאשר היא קשה וכואבת מבחינתנו. סליחה היא לא החלטה אלא בחירה, זאת מכיוון שסליחה אמתית היא תהליך ארוך ולא משהו שאפשר להחליט פשוט לעשות. עם זאת, אנחנו יכולים להחליט לעשות דברים שיתרמו ליכולת שלנו לסלוח: לנסות להבין מדוע הפוגע עולל לנו את שעולל, או לנסות למצוא חיבור אמפתי אליו שיסייע לנו לראות אותו כאדם שלם ומורכב ולא כנבל עם עומק של דמות-קרטון מתוך סרט של דיסני.

המשורר האנגלי אלכסנדר פופ כתב באחד משיריו כי לטעות זה אנושי אך לסלוח זה אלוהי. ואכן, כמעט חמישים פעמים מופיעה הסליחה במקרא, ובכולם היא מיוחסת אך ורק לאל. אלוהים הוא היחיד שסולח, ורק ממנו מבקשים סליחה. יש המסבירים זאת בכך שהביטויים המילוליים שלנו לעולם אינם מסוגלים לשקף בשלמות את הכוונות הפנימיות הנסתרות - ולכן סליחה מלאה היא אפשרית רק עבור מי שמחשבות הלב וצפונותיו פרושות לפניו. אבל אפילו הסליחה של "אדון הסליחות" בכבודו ובעצמו אינה נטולת תנאים. היא אינה ניתנת מבלי שהחוטא טורח בשבילה וזוכה בה על-ידי התוודות, הבעת חרטה או פיצוי. בכתבים היהודיים והנוצריים נטען כי מטבעו לא נוטה האדם לסלוח וכי כאשר הפגיעה היא עמוקה וכואבת הדחף של המין האנושי לנקוט בגישה של "עין תחת עין" הוא חזק במיוחד. אולם, על-פי הרמב"ם, ברגע שהפוגע הביע חרטה כנה לנפגע וניסה לתקן את העוול שגרם, הבחירה אם לסלוח או לנטור כבר אינה עומדת בפני היהודי הדתי וחלה עליו חובה לסלוח ולהתפייס עם הפוגע.

***

ניתן לראות בסליחה אקט שהוא במידה רבה פרדוקסלי. על פניו הבחירה לוותר ולשחרר את העוולות שנעשו לנו, לוותר על החוב שחבים לנו, נראית כנוגדת את האינטרס העצמי שלנו. בתרבות הישראלית, שבה הדיבר האחד-עשר הוא "לא תצא פראייר", הוויתור הזה הוא מאתגר במיוחד. עם זאת, מבט מעמיק יותר יבהיר לנו שלסליחה יש יתרונות רבים. הסליחה מתוארת על-ידי כותבים שונים כבעלת ערך תרפויטי: היא נתפסת כדרך יעילה לקדם התפתחות אישיות ובינאישית, כמעניקה תחושת הקלה וחוויה של התחלה חדשה בחיים, כחוויה טרנספורמטיבית שהינה מרכזית לריפוי ואיחוי שבריו הנפשיים של האדם וככזו המשחררת את הסולח מרגשות קשים של פחד, כעס, חשדנות ובדידות. מחקרים מצאו שאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי שמטרתו לעודד סליחה זכו בעקבותיו בעלייה בערך העצמי ובתחושת התקווה וירידה בתחושות חרדה, דיכאון וצער. לסליחה גם יתרונות בריאותיים: סליחה נמצאה קשורה בלחץ דם נמוך ויש המשערים כי היא אף תורמת להפחתה בסיכון למחלות לב.

היכולת לסלוח דורשת כאמור יכולת לבחור, אך בד בבד היא גם מרחיבה את יכולת הבחירה של האדם. אדם שאינו סולח על העוולות שנעשו לו חוסם לעצמו את החופש להשתמש ביצירתיות שלו ולחוות הנאה מהתנהגות משוחררת וספונטנית. פרופסור חביבה פדיה מציינת כי המילה 'סלח' שייכת לקבוצת השורשים 'צלח, 'שלח' 'ו'קלח', שהמכנה המשותף שלהן הוא שכולן קשורות לתנועה. לדבריה, ניתן להסיק מכך שהמילה 'סלח' גם היא קשורה לתנועה קדימה ומהווה סוג של שחרור. מעניין לציין בהקשר זה שמקור המילה האנגלית forgiveness הוא כנראה במושג היווני aphiemi שפירושו לשחרר עבד או אסיר לחופשי. על-ידי אימוץ עמדה סלחנית כלפי העולם, צפוי האדם למתן גם את האופן בו הוא שופט את עצמו. בעיקר הדבר נכון לגבי אנשים עם סופר-אגו נוקשה ומעניש, כזה ש"נוקם" בהלקאה-עצמית על כל חריגה מהסטנדרטים הגבוהים של בעליו. אדם כזה, אם ילמד לסלוח לסובבים אותו, יוכל לסלוח עם הזמן גם לעצמו.

***

אני מבקש את סליחת הקוראים על אי-דיוקים, אי-בהירויות, מטאפורות שחוקות ובדיחות שלא צלחו השנה בבלוג ומאחל לכולם חתימה טובה.



לקריאה נוספת-

Akhtar, S., Forgiveness: Origins, Dynamics, Psychopathology, And Technical Relevance. The Psychoanalytic Quarterly, 71(2), 175-212, 2002

Cavell, M., Freedom and forgiveness. International Journal of Psychoanalysis, 84(3), 515-531, 2003

Cioni, P. F. , Forgiveness, Cognitive Restructuring and Object Transformation. Journal of Religion and Health, 46(3), 385-397, 2006

Lewis, J. L., Forgiveness and psychotherapy: The prepersonal, personal, and transpersonal. Journal of Transpersonal Psychology, 37(2), 124–142, 2005

עציון, י., ארבע לשונות סליחה. מעמקים - כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, 31, 2010

תגיות: | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

'ויניקוט לא היה דייקן' אמרה אתמול הפסיכואנליטיקאית שרה קולקר בשיעור במרכז בו אני לומד והגישה לי על מגש...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדר מלאךהדר מלאך16/11/2016

לרועי. הי רועי וכולם, אני לא חושבת שאני מערבבת כאן. נכון שאצל אמרי וגם במקרים נוספים נראה היה שהתקיימה "סליחה בשם" (כלומר- שמישהו אחר סלח בשמו). אבל אמרי (וגם אני אם כי כמובן קטונתי) מדבר על איזשהי טענה גורפת, שאני מרגישה שעולה גם מן המאמר שלך ומן התגובה של רקפת, בדבר העליונות המוסרית (שזה העסיק את אמרי- אבל פחות מעסיק אותי) והבריאות הנפשית ממנה נהנה מי שסולח- לעומת מי שאינו עושה זאת. אני מכירה כמובן בתועלת של הסליחה- השאלה שלי היא האם אכן תמיד לסלוח מה שאתה מכנה סליחה "אמיתית"- שהיא לא בבחינת אשליה עצמית, ולתחושתי התשובה היא שלילית- לא תמיד זה אפשרי. יכול להיות שאשליה עצמית היא לא בהכרח דבר רע- אולי היא אפילו דבר טוב, כמו הממצא הידוע (תקנו אותי אם אני טועה כאן...) שאנשים הסובלים מדיכאון תופסים את המציאות בצורה יותר ריאליסטית- אבל כאן אנחנו מגיעים לדיון אחר.

רועי סמנהרועי סמנה16/11/2016

להדר. לדעתי את מערבבת פה שני נושאים שאינם בהכרח קשורים. נתחיל מניצולי השואה: לדעתי לכל אחד זכות לסלוח בשם עצמו בלבד. אני לא יכול לסלוח בשביל מישהו אחר ואם מישהו היה מבקש סליחה בשמי, על עוולה קלה כחמורה, הייתי בהחלט כועס.
סליחה היא לא חובה, היא זכות. יש לגיטימציה מבחינתי לכל סוגי הרגשות, גם לרגשות נקמניים. השאלה היא מה תורם יותר. אני לא מספיק בקיא בספרות המדברת על התועלת שברגשות נקם, אבל מכיר היטב ספרות שמדברת על התועלת שבסליחה, כמובן כל עוד היא אמיתית ולא מזויפת.

הדר מלאךהדר מלאך16/11/2016

וכנס שרלבנטי לנושא. ותראו מה גיליתי במקרה ממש עכשו- כנס שעוסק בתחושת הנקמה של נפגעי/ות מינית- ולפי הפירוט נראה שיש החושבים כי במקרים מסוימים נקמה (איני יודעת איך מפורשת ובאה לביטוי הנקמה הזו) יש בה כוח מגדל ומרפא: http://ta1202.ravpage.co.il/lotikom2016

הדר מלאךהדר מלאך16/11/2016

אבל האם באמת תמיד ועל כל דבר ניתן לסלוח?. תודה רקפת ורועי, אבל לצערי אני לא יכולה להיפטר מהתחושה שבמקרים מסוימים אי אפשר באמת לסלוח, ושמדובר בסוג של אשלייה עצמית. לא התייחסתם למשל לשאלה שהעלתי לגבי הנאצים- שהיא לחלוטין לא שאלה תיאורטית, מפני שכאמור יש ניצולי שואה שהודיעו קבל עם ועדה על כך שסלחו (כשהסיבה לכך היתה בדיוק זו המדוברת כאן- של ריפוי עצמם) וניצולי שואה אחרים שחשו נפגעים אל מול הסליחה הזאת. ומה לגבי מעשי אונס והתעללות מינית ופיזית? האם הנשים שלדבריהן נפגעו מדונלד טראמפ, למשל, אמורות לסלוח לו, גם לאור ההתבטאויות שלו שכולנו נחשפנו אליהן לאחרונה על איך לדעתו מן הראוי לנהוג בנשים?

בהקשר הזה הייתי רוצה להפנות אתכם לפרק "רגשי טינה" בספרו של ז'אן אמרי "מעבר לאשמה ולכפרה". בפרק זה הוא עומד על זכותו להמשיך ולחוש רגשות טינה (ressentiments במקור הצרפתי) לנאצים שכלאו ועינו אותו ושרצחו את בני משפחתו- ולמעשה כלפי גרמניה בכלל- גם אל מול התגובות המאד בלתי אוהדות שהוא מקבל מן הסביבה אל מול רגשות הטינה הללו. בין היתר הוא כותב: "אני מקבל עלי להצדיק מצב נפשי שהן בעלי המוסר והן הפסיכולוגים פוסלים אותו: אלה רואים בו כתם ואלה מעין מחלה".

רועי סמנהרועי סמנה15/11/2016

תודה למגיבים והבהרה. תודה כרגיל למגיבים היקרים. אני מסכים עם רקפת שהסליחה אינה קשורה בהכרח בהבעת החרטה או בפיצוי של הפוגע. פעמים רבות הפוגע כבר לא בחיינו (או בחיים בכלל) אבל הפצע שהוא פער מתקשה להירפא ללא עבודת הסליחה ואוי לנו אם נהיה תלויים בו לשם כך.

רועי

רקפת כץ-טיסונהרקפת כץ-טיסונה13/10/2016

תודה רועי על המאמר המעניין ומענה להדר. הי הדר,
לפי הבנתי, אם הסליחה שלנו כנפגעים, מותנית בבקשת סליחה מצדו של מי שפגע בנו, אז "אבוד לנו", כי לא רק שנישאר עם הטינה ההרסנית וה"רעילה", אלא גם נהיה תלויים במה שהאחר -הפוגע יעשה או לא יעשה ובכך נגביר את הפגיעה ואת הטינה שלנו. אקט או תהליך הסליחה הוא תהליך של האדם עם עצמו, המשחרר אותו מאותה עמדה רגשית מקבעת, שלא מאפשרת שחרור והתפתחות ומשאירה את הנפגע במקום פגיע וכועס לעד.

הדר מלאךהדר מלאך11/10/2016

וכמעט שכחתי- ספרו של יותם בנזימן "לסלוח ולא לשכוח". הספר נכתב מגישה פילוסופית ולא פסיכולוגית, ולא מאד התאים לי- אבל עשוי לעניין אחרים.

הדר מלאךהדר מלאך11/10/2016

ומה לגבי מקרים בהם הפוגע אינו מביע חרטה/ מתחרט?. תודה על הכתבה (?) רועי. נושא חשוב מאין כמוהו- שאני לפחות עסוקה בו לא מעט. בעייני יש מן האשליה העצמית בסליחה שהמקור שלה הוא לא בבקשת סליחה אלא באיזו החלטה פנימית של הסולח לבצע את המעשה (?) לטובתו שלו. מענין אותי לשמוע, בין היתר, מה אתה (ואחרים) חושבים על מקרים כאלה- כשהדוגמה אולי הכי בולטת היא של ניצולי שואה שמחלו לנאצים- כשיש ניצולי שואה אחרים שמאד נפגעים מכך (יש מישהי כזאת מאד מפורסמת, שהיתה מתאומי מנגלה- אני לא זוכרת כרגע את שמה).

סילביה איילוןסילביה איילון11/10/2016

ממש מרגש!!!.......וחשוב!!!.מעורר חמלה ..............!!!!!.ממש מרגש מעורר חמלה................. [ל"ת].