כמה מאיתנו קוראים שירה? על "דם וחלב" מאת ישראל בר-כוכב

פרופ. עמיה ליבליך | 22/3/2016 | הרשמו כמנויים

שירה אף פעם לא הייתה "רב מכר". לפחות לא בזמננו. לא מעטים מידידי, ורבים מתלמידי, מודים שאינם "מתחברים" לשירה. ואני – כן. מאוד. מאז שבגרתי אני מעדיפה שלא יגידו לי בדיוק בדיוק "למה התכוון היוצר". אני מוכנה, ואפילו נהנית, להתבונן בשיר, שהוא קצר בדרך כלל, ואינו מכביד על לחץ הזמן. אמרתי להתבונן? אכן. קצת כמו בכרטיס רורשאך: הנה לפנייך גרוי, ומה היא התגובה שמתעוררת אצלך? ישנה התגובה הראשונה, ואם נשהה – ישנן התגובות הבאות אחריה. וכך, שיר הוא הרגע ביני לבין היצירה, ומה שמתהווה בינינו. מה היא אומרת לי, ומה אני אומרת לה.

אף פעם לא חשבתי שיש לשיר פירוש אחד "נכון", ובודאי אין זה המשורר שצריך או יכול לפרש את יצירתו. כשעזרתי לילדי לפעמים בשעורי הבית בספרות, נדהמו לגלות שהמורה לספרות לא תמיד אהבה את הפירושים והאסוציאציות שסיפקה אימם המשכילה. פעם זה הטריד אותי, והיום אני אומרת: אז מה. אני כבר לא דואגת מתעודות וציונים.

על רקע זה אני רוצה להגיד כמה מילים על כרך שירים שנתן לי המשורר ישראל בר-כוכב השבוע, ונקרא "דם וחלב", מוסד ביאליק תשע"ו. בר-כוכב הוא משורר עטור בפרסים אך הוא גם פסיכולוג ומרצה לחינוך, מומחה גדול ביצירתיות. שיריו יפים מאוד בעיני, מבטאים קשת רחבה של דימויים ואסוציאציות מהטבע ומתרבויות שונות, בהווה ובעבר. לא תמיד הם קלים להבנה, ודורשים מאמץ והתרכזות – דווקא זוהי גדולתם. ברור ש"יוציאו" מכל אחד מהקוראים חומרים חשובים אודות עצמנו ואמונותינו.

אני בוחרת להעתיק (בכתיב מלא) כמה שירים וקטעים מהכרך החדש, בסדר שבחרתי. אלה שירים יחסית ברורים. רק תתבונני בהם ותדעי:

יותר מכל

יותר מכל אהבתי את המוזיקה הכהה

של גופך הלבן.

הייתי כהן גופך ובחושך

קראתי תשוקה.

גרנו בערי העולם,

גלשנו מתחת לזמן, לגנוב

את ממתקי הגוף, פרות אדומים

בלב גן מוקף כרם.

בטרם הגיחו דרדרי היומיום.

(עמ. 138)

ביאת הגואל

רבים המקוים על פני הארץ

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

והם יושבים בבתי הקפה.

כמו הנערה בחולצה ירוקה היושבת

בפינה, תחת קיקיון,

מתקתקת כמו גשם את מרי שיחה.

או הגבר בחולצה משובצת, שנועץ עיניו בחלל

בחישובי התעשרות.

גם יתר המסובין באבן גבירול

מחכים לביאת הגואל.

כמו הכותב שמחכה לקוראת,

שתבוא לראות הפרחה הגפן

בגן העיר.

(106)

בלוז הסרפד

יש לילה שהחיים מדפקים בדלת

ואין לדחות עוד דבר.

אתה יודע לפתע בגוף החי,

שהכל הולך ואוזל.

כפסע בין הנערה שאהבת

לנהר השכחה

ומה שהיה נוצר מחולשת הלב,

מאוזלת יד, מפחד מסמא.

ראה, איך מיום מגיחה חשכה

ואז החיים מדפקים בדלת.

הזמן דולף בהמתנה

וצל מסתמן על המים.

(עמ. 74)

ולבסוף קטע מתוך פרק י"ג בפואמה השירית "יום ולילה", שהיא במידה רבה אוטוביוגרפיה.

"אמא, חזן זימר לפניך כי היית לכלת מוות:

את שלא אהבת חול, טמנו אותך בעפר,

את שלא אהבת חושך, כיסו אותך בשמיכת עולם.

אהבת פרחים, הנה פרחים לפניך

אהבת זמירות, הנה זמירות לפניך

(עמ. 36)

קורא השירה, אמר המשורר בשיר שלמעלה, הוא, עבורו, הגואל. אם כך, הבאתי גאולה לרגע. ותודה לישראל בר כוכב על הרבה רגעים של התרגשות וחוכמה.

ואתם, חברי הפסיכולוגים, הציצו בשירים והראו אותם ללקוחותיכם. הם יכולים להעמיק באופן מפתיע את עבודת הטיפול והתיקון שלנו.