ללמוד מפחד״ם (פישר-חסן-דוד-מלכה)
שמואל ברנשטיין | 5/6/2015 | הרשמו כמנויים
השחיתות היא תכונה אנושית – במיתולוגיות, גם האלים חוטאים, באמונות הדתיות השונות, השטן, או שדים או יצר הרע, מדיחים, אורבים לכל אדם - ״לפתח חטאת רובץ״ (בראשית ד׳ 7). השחיתות איננה נחלתה של אוכלוסיה ספציפית, אבל במגזרים שונים יהיו מופעיה אחרים – מוסווים יותר או פחות, מתוחכמים פחות, או יותר.
הטבע ויציריו, בכללם האדם, מייצרים גם פסולת כחלק מן החיים. גם התחום הלא-פיזיולוגי של חיינו, ההתנהגות האנושית, כוללת בתוכה התנהגות פסולה – פעולות הפוגעות באחר או בכלל, ומגיעות עד לכדי שחיתות ועבריינות, וכמו בתחום הפיזיולוגי, מוטל עלינו לאתרה ולסלקה, כדי שלא להרעיל את המערכת כולה. זוהי מטלה בלתי-נמנעת וסיזיפית בתהליך הקולטיבציה – פיתוח התרבות, ממש כמו ניקוי וטיפוח הגינה. כך, כל מערכת ומנהליה, נאלצים לעסוק גם בסילוק הפסולת, כי מטבע הדברים, זו תופיע במוקדם או במאוחר.
בדרך כלל, חוליות חלשות בכל מערכת, הן סימפטום המעיד על המערכת כולה – כוחות שונים, סמויים וגלויים, פועלים על פרטים בעלי נטיות מסוימות לכוון של חריגה והתדרדרות מן הנורמות המקובלות בקהילה. בפרשה זו, מדובר בהתחברות של לפחות ארבעה פונקציונרים, ׳חוליות חלשות׳ מן ההיבט המוסרי, מארבע מערכות חשובות: שלשה ממערכות השמירה על החוק ואחד ממערכת ציבורית חיונית אחרת. בין בעלי העניין בפרשת שחיתות זו גם נציגי מערכות נוספות, כמו בעליו של עיתון גדול לשעבר, מנהל חברת תעבורה ודמויות שעדיין לא נחשפו. כשהמערכת מאתרת פרטים כאלו, מצויים בידיה הכלים להתמודד אתם – חקירה, משפט וענישה. אבל, האחריות איננה מוגבלת לסורחים בלבד, היא גם נחלתה של המערכת כולה. הרי אי-אפשר להעלות על הדעת מערכת ציבורית שאיפשרה ליו״ר ועד-עובדי נמל לצבור עמדת כוח כה מופרזת ולנצלה לעסקיו הפרטיים והיא נקיה מאחריות; מערכת שאיפשרה התנהלות שרירותית וכוחנית של פרקליטת-מחוז, שאין לה תרומה להתדרדרותה המוסרית והמקצועית; ומערכות משפטיות, משטרתיות, מדיה ואחרות, המאפשרות קרבה ידידותית ואי-שמירה על אתיקה מקצועית ״בין חברים״, שאינן נושאות בחלק מן האחריות לניצולן על ידי הפרטים שסרחו.
ככל שהמערכת מוכנה לקבל אחריות ולברר מהם התנאים שתרמו לחריגה זו או אחרת, גדל הסיכוי להפחית את השחיתות בה. ״חיסול השחיתות״ הוא אידאל, בלתי-ממשי, ויחידת ביקורת חיצונית, לפרקליטות, למשטרה, ולמערכות אחרות, לא תצליח להפחיתה ולרסנה, אם לא תחלחל בכל פרט, מכל הדרגים, ההכרה המלאה שתפוח רקוב איננו מופיע כך סתם בשום מערכת – הוא נרקב בשל תנאים מתאימים שנוצרו לכך. האחריות היא לעולם קולקטיבית ואין בכך, חלילה, להפחית באחריותו של הפרט שסרח. כאשר הפרטים המושחתים הם נציגים כה בולטים של כמה מן המערכות המרכזיות, הסתפקות בהכרזה עליהם כתפוחים רקובים תדמה לבחירת שעיר לעזאזל והענשתו, במדינות טוטליטריות.
יש בפרשת פחד״ם אינדיקציות לכשל מוסרי במערכת, והאבחון והטיפול בכך הם הרבה יותר מורכבים מסילוק תפוחים רקובים. התבוננות במערכות המדינה בשנים האחרונות, דיה לשטוח לפנינו תמונה בעייתית מאד: מנהיגים דתיים, שרים וחברי כנסת, שר אוצר ונשיא המדינה לשעבר, שיושבים בכלא, ראש-ממשלה לשעבר שעומד לשבת בכלא, שר בטחון לשעבר ומועמד ודאי לנשיאות שמואשם בשוחד והלבנת כספים, רמטכ״ל לשעבר שנשקלת לגביו העמדה לדין, שר בכיר לשעבר שחקירותיו הממושכות לא נתגבשו אמנם לכדי כתב אישום, אך רוב חברי מפלגתו מעורבים בפעילות פלילית, שורה של ניצבי משטרה שניצלו את סמכותם להטרדה מינית, ראשי עיר שנשלחים לכלא בשל עבירות שוחד, וזו רשימה חלקית בלבד. התפוח הרקוב התורן אינו מצליח להשכיח מטע שלם נגוע. האחריות המוטלת עלינו, על החברה הישראלית, היא לגלות מהו מקור הנגע, זאת כדי לעצור מגמות הפוכות לכך, הדומות לפעולותיו של ארדואן בתורכיה – לצאת כנגד הרשות השופטת, בטענה שהיא מורמת מעם ויש להפכה ל״מייצגת יותר״, על ידי הכפפתה לבחירתם של פוליטיקאים – סכנה אמיתית לדמוקרטיה.
השערה: מזה ארבעים ושמונה שנים, מאז מלחמת ששת הימים, בתוך ואקום של מבוכה בנוגע למה לעשות עם השטחים שנכבשו כאקט של התגוננות והוחזקו בלית-ברירה, החל תהליך זוחל של השתלטות גורמים משיחיים על אדמת ממלכת ירדן לשעבר, עליה הם הכריזו כאדמת ארץ הקודש המובטחת, ובעלו אותה בכל מיני דרכים עקלקלות, תוך עצימת עין ממושכת של כל ממשלות ישראל, ולעיתים בשיתוף פעולה גלוי. כלומר, להוציא מספר אקטים סמליים של סילוק התנחלות ״בלתי-חוקית״ זו או אחרת, הפסולת לא סולקה מן המערכת. התנהלות ממסדית זו של מוסר ומסר כפולים, בהובלתה של קבוצה המחשיבה עצמה מוסרית יותר מאחרים, היא מקור השלהבת שפשטה מן הארזים אל אזובי הקיר.
