העבר והזהות – המלצה חמה לספר
פרופ. עמיה ליבליך | 4/2/2015 | הרשמו כמנויים
כשלמדתי ספרות עברית מורחבת בבית הספר התיכון, הסבירה לנו המורה פעם כי יצירות רבות עוסקות ב"שיבה המאוחרת" – ניסיונו של הגיבור לחזור לנופי ילדותו, לבית שהיה שלו, וכי ניסיון זה כמעט תמיד נידון לכישלון. טיולי שורשים ומסעות חיפוש דומים למקומות עתירי משמעות מההיסטוריה האישית והמשפחתית נושאים תמיד אופי של מאמץ לגולל את הזמן לאחור ולשוב את המקום הקבוע, תנועה בלתי אפשרית, כמובן. הזמן מתקדם אם נרצה או לא נרצה, והמרחב משתנה. ורק אני בזהותי נשארת קבועה – האמנם?
בפשטות אפשר לומר כך: היה זמן שפסיכולוגים התייחסו אל זהות, אצל האדם הנורמלי לפחות, כתשתית קבועה של האישיות, כמעט כמו תעודת הזהות שאני נושאת בכיסי. בגיל ההתבגרות היא מתעצבת – והמצליחים בתהליך ההתבגרות מייצבים בסיום התקופה את זהותם לכל החיים. גישה זו התיישנה. הזהות היא נרטיב, היא רבת פנים וחמקמקה, תלויית קשר והקשר. את מושג הזהות הקבועה עיגנו השקפות על יכולתנו לדעת את העבר לאשורו מחד גיסא, וקביעותו של המרחב החברתי והפיזי בו מתפקד היחיד מאידך גיסא. אך גם על השקפות אלה אבד הקלח.
חתן פרס נובל פטריק מודיאנו ודאי אינו זקוק להמלצתי, ובכל זאת. בספרו בתרגום העברי "בבית הקפה של הנעורים האבודים" הוא עוסק בגוף ראשון בעבר, בזכרונות חמקמקים של איזורים כמעט-נשכחים בפריז בהם בילה הגיבור בנעוריו לפני עשרות שנים. איך קרא לזה פרוסט – "בחיפוש אחר הזמן האבוד" – וגם כאן, הסגנון הצרפתי הזה של התרפקות המלנכולית על עבר סטודנטיאלי-בוהמי של צעירי פריז שנקבצו אליה ממקומות אחרים, חיים בשולי האוניברסיטה, תלושים ממשפחות המוצא, חלקם גם ממולדותיהם, יוצרים קשרים זמניים וחזקים ביניהם – ונעלמים. ובכל זאת אין זו סנטימנטליות או נוסטלגיה, אלא התעמקות, ממש מדיטציה, על הזהות, הזמן והמרחב ומשמעותם לגבינו ב"כאן ועכשיו" בו אנו שוהים לרגע. בחיי הארעיות המתוארים מחליפים הגיבורים אפילו את שמותיהם. נקודות ציון הן למשל חנויות ספרים שנסגרו מזמן, תחנות רכבת וסימטאות שעל מקומן ניבנו רבי קומות. קיראו למשל על חנות הספרים מאטיי, שבחלון הראווה שלה היו מוצגים תמיד אותם ספרים, ובהם יושבת המספרת שעות עד סגירתה, מעלעלת בספרים ובאלבומים, מקבלת מבעל החנות במתנה ספר ששמו "מסע אל האינסוף", ובצאתה הוא שואל אותה: "נו, מצאת את האושר שלך"? כך זה היה פעם. בסיורו הנוכחי של גיבורנו בעיר, כבר אין זכר לאותה חנות. כמוה כחלון מואר בבית מגורים שדרכו ניראה פעם איש מפחיד – והיום האיש כבר איננו, ולגם החלון נעלם. האם התפוגגות העבר היא תוצאה של הזמן שחלף, או של הזיכרון האנושי הפגום, של המודרניזציה, או שמא של המלחמה שכנראה אירעה במהלך התקופה שחובקת העלילה? (היותו של מודיאנו יליד 1945 מעמידה שאלה מרתקת על מי הדור שאותו הוא מייצג בסיפורי ה"אני" התלוש שלו – אך בזאת לא אעסוק היום).
מספר אחר באותה עלילה מנסה בנעוריו לכתוב על "איזורים נויטראליים", כלומר כאלה שאינם ממש שייכים לעיר המציאותית, נמצאים בשוליה, או נסתרים. ועתה, כמה עשורים מאוחר יותר, הוא מסתובב באותם איזורים, קולות מן העבר מעירים זכרונות בראשו ואז "הכל מתחיל מהתחלה, כמו קודם, אותם ימים, אותם לילות, אותם מקומות, אותן פגישות, החזרה הנצחית". זוהי מציאות שבה המספר כבר איננו מי שהיה פעם, חלום מתערבב עם מציאות חמקמקה וזיכרון, בעוד שציוני דרך מדוייקים מוסרים שמות רבים של רחובות ושכונות בפריז, שמות של בתי קפה, מוסכים וחנויות ספרים, שרובם כבר מזמן אינם (ורק תחנות המטרו קיימות לנצח...) כאילו רק המרחב יכול לספק עוגן לתעתוע, אלא גם הוא משתנה. וישנו הבלש השכיר שמחפש את האישה שברחה עבור בעלה, וכשהוא מוצא אותה בחברת הצעירים התלושים הללו, מחליט לא לספר דבר לבעלה... וכך, גם לקשרי משפחה אין יכולת להקנות קביעות כלשהי, וגם הבלש, שעברו מפוקפק, משתף פעולה עם התלישות והארעיות של יתר הדמויות בסיפור.
רק סופר צרפתי יכול לכתוב כתיבה רכה ומהפנטת כל כך, קלה לכאורה ועמוקה למעשה, בו זמנית מבטאת געגוע לעבר, ולמעשה פורמת אותו, עד שהוא מתפוגג כאויר הנשיפה.
