×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

סיפורים קטנים מהחיים

פרופ. עמיה ליבליך | 3/7/2014 | הרשמו כמנויים

בכנס בפריז על מחקר נרטיבי, ממנו שבתי לאחרונה, עסקו רבים בהבחנה של מיכאל במברג (Michael Bamberg) בין "הסיפור הגדול" לבין "סיפורים קטנים", ובמשמעויות האישיות והחברתיות שאפשר ללמוד מהם. מיד עם שובי ארצה, התרשמתי מהעוצמה של הסיפור הגדול שסחף את כולנו – הנערים החטופים, המשפחות המלוכדות שלהם, ואחר כך הלוויה. הקבלה לכך חשתי אמש, כאשר חזרתי מסדנה שהנחיתי בגבעת רם בירושלים, ושמעתי את תגובתה המודאגת של בתי "אבל בירושלים היו כל היום מהומות וגם שריפות בדרך" – דבר מזה לא ראיתי או שמעתי במו עיני.
התקשורת מייצרת וממחזרת את הסיפורים הגדולים. בה בשעה, על פני השטח, על כל צעד ושעל, מתהווים הסיפורים הקטנים שחשיבותם השקטה למציאות החיים שלנו אינה נופלת מזו של הגדולים.
שפת הים בין יפו לבת ים, שבה אני מטיילת עם שחר כל יום יחד עם כלבי, היא במה לסיפורים קטנים מלאי עניין וחוכמת חיים של הגברים והנשים המגיעים לשם, כמוני, כפי שיודעים אלה שקראו את ספרי "ערק לארוחת בוקר", או שמא יקראו את הספר האקדמי שלי שיצא לאור ממש השבוע בהוצאת אוקספורד המכובדת -
"Narratives of Positive Aging: Seaside Stories"
אני רוצה להקדיש רשימה זו לשיחת הבוקר שהייתה לי עם נורמה (השמות בדויים), ספרית המבלה שעה בצעידה על חוף הים, לפני שהיא פונה למספרה שבה היא עובדת בצפון תל אביב. אחרי שהעירה על יופיו של פיסטוק הכלב שלי, ועל צבע שערו שלא ניתן לשיחזור מלאכותי בצבעי השיער שהם מיומנותה, היא אומרת לי הבוקר בערך כך:
"אני רוצה לספר לך משהו. היו יומיים כל כך קשים, אף על פי שאני מסתכלת בטלויזיה רק מעט, ורק בלילה – במספרה לא הסכמנו אף פעם לפתוח חדשות קשות. וגם חם כל כך. מצב הרוח – על הפנים. אז במצב הזה אני מתקשרת אתמול לחברה שלי בטי, שהיא כבר בת 82, ומפעם לפעם אנו הולכות לסרט יחד. תביני, בטי ואני חברות למעלה מ-30 שנה, ובעבר זה לא היה בכלל משנה שיש הבדל של למעלה מ-20 שנה בינינו. שתינו אוהבות בירה וצחוקים, ותמיד נהנינו לצאת יחד. בשנתיים האחרונות בטי מידרדרת. היא כבר לא עוקבת אחר הסרטים המשחקים בקולנע, היא שוכחת הרבה, ובכלל מעדיפה לא לצאת מהבית. אבל אני ממשיכה להציע לה לצאת אתי, ולרוב היא מסכימה. עכשיו היא מזכירה לי את אמא שלי בשנותיה האחרונות, והבילוי המשותף הוא בעצם סוג של טיפול, מעשה טוב שאני עושה כלפיה – אף על פי שעדיין אני נהנית מאוד מהמפגש איתה, קשה להסביר. אז אתמול גיליתי שיש סרט מתאים "אהבה ולימונים", והצעתי לבטי שנלך לראות אותו יחד. קבענו. כמה דקות אחר כך, מצלצלת אלי שירי, הנכדה שלי, שהיא בת 13 עכשיו, וכבר משתגעת שבועיים בחופש הגדול, ואומרת: "לאבא ואמא נמאס מהחברות שאני מביאה הביתה, מכל הרעש והבלגן, אז אולי את ואני נבלה יחד הערב?" אני חושבת – לבטל עם בטי, לא נעים. לדחות את שירי – חבל לי. ואז אני מציעה: "קבעתי לצאת לסרט עם בטי, אולי את רוצה להצטרף אלינו, אני חושבת שהסרט יהיה נחמד". שירי מיד מסכימה ואומרת: "יופי, יהיו לי שתי סבתות שיפנקו אותי".
וכך היה. אספתי במכונית שלי את שירי מהבית שלה, את בטי מהבית שלה בקצה השני של העיר, מצאתי חניה, הלכנו לסרט, אחר כך הייתה הילדה רעבה, אז הלכנו גם למסעדה איטלקית לאכול פסטה. בקיצור, הבילוי וכל ההסעות נמשכו עד חצות כמעט".
נורמה עוצרת את שטף הסיפור ואני מרגישה שזה הזמנה להגיב, ואומרת: "ואאו, מסכנה, והיום יש לך יום ארוך במספרה".
"מה מסכנה!" היא מוחה ונעצרת באמצע הצעדה שלנו, עומדת מולי ומסתכלת בעיני: "זה בדיוק מה שאני מנסה לספר לך. חשבתי על זה הבוקר בהליכה... אז ככה זה", היא נשמעת כמחפשת מילים מתאימות לתאר את הרגשתה. "כשהייתי צעירה, בטח בילדות, הרגשתי שהכיף הכי גדול בחיים זה לקבל – לקבל פינוק, מתנות, כסף, בגדים, תשומת לב. אף פעם לא היה לי מספיק. אבל עכשיו, אחרי ערב כזה, חזרתי הביתה מאושרת לגמרי, ותפסתי שכל הערב היה לתת, לתת ולתת לאחרים! וכמה נהניתי מזה! לתת זה הרבה יותר כיף מאשר לקבל".
"ואללה", אמרתי לנורמה, "כל כך הרבה אנשי רוח מטיפים לזה, גם פרופסורים אומרים את זה – בבית ספר לעבודה סוציאלית, בפסיכולוגיה, בחינוך, אבל זה נשמע כמו תורה שקשה לבצע, כאילו רק קדושים וצדיקים גדולים מגיעים לכך. והנה הסיפור הקטן שלך, נורמה! אף פעם לא שמעתי דוגמא כל כך חיה ופשוטה לעיקרון כזה חשוב. אני חייבת לזכור את זה בשביל הסטודנטים שלי".
נורמה הייתה מבסוטה ומבטיה אמרו לי "ידעתי שכדאי לספר לך".
ואז המשכנו ללכת ונהנינו יחד מריח המלח ומרחש הגלים.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בשבת, אחרי שבוע של כפור מקפיא עצמות, הפציעה שמש חמימה בשמי ניו יורק. ברחובות הוילג' נראה שכל תושבי העיר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רונית קוריאלרונית קוריאל13/7/2014

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כבר נאמר שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בדיוק כמו הסיפור קטן- גדול הזה שהעלית כאן. מעורר השראה.תודה.