עצם החיים של גבריאל בלחסן
אורי ניצן | 27/5/2014 | הרשמו כמנויים
לאחרונה נמתחה ביקורת על הדיסק החדש של שלומי שבן, לפיה למרות כישרונו הגדול והחביבות שלו, אין לו היכולת להביא בשורה חדשה, קול ייחודי, עומק לא מוכר, לשדה התרבות. יצירה משמעותית דורשת איכויות נוספות מלבד הכישרון והרגישות המולדים, ההכשרה האומנותית הפורמאלית, וחיבת התקשורת. בראש ובראשונה, תעוזה וכנות. שנית, חווית חיים אינטנסיבית וחריגה (מדונה), או לחלופין עומק אינטלקטואלי\תרבותי (לאונרד כהן), ובמקרה המושלם שניהם גם יחד (בוב דילן).
גבריאל בלחסן הוא בעיניי יוצר משמעותי, ולכן גם מסוגל לגעת באמצעות מלים ומוסיקה, ללא חציצה, בחוויות שהוא מנסה לתאר. העבודה שלו היא שיקוף אמין ועוצמתי של המצוקה האנושית בעידן שלנו, ושל מאבק בלתי פוסק בתחלואי החברה, ובקירות המאיימים לסגור עלינו. חוויית החיים הקשה והחריגה של בלחסן מחדדת את אותה מצוקה, מחריפה את המאבק, ולרגעים גם ממריאה מתוכו אל מחוזות שמימיים ושיאי רגש שמעטים כמותם במוסיקה הישראלית. בלחסן מחובר כל הזמן ובאופן מורכב לחומרים שמהם חייו עשויים. הכתיבה והיצירה הם לא רק ביטוי לכאב הנפשי אלא לעתים גם תרופה לאותו סבל משתק. יופיו של העולם ניבט לסירוגין מבעד ל"מעטפת הסמיכה" של המחלה, המשפחה מתקרבת ומתרחקת, כסף אין, והאהבה לאשה בהישג יד אך משוגעת תמיד וללא עתיד. בלחסן לא מנופף בעובדה שהוא חולה, אין רומנטיזציה של הסבל, אך הוא גם לא מסתיר דבר הקשור במחלה ומתאר את חייו לצד ובתוך המאניה-דיפרסיה ללא מורא. נראה שהיה פטור מרגשי נחיתות הקשורים למחלה ולסטיגמה החברתית, וגם לא נפל שבי במלכודת האידיאליזציה של רופאים, מחקר מדעי, או תרופות. הוא כותב מתוך המצבים, לא בדיעבד, ואפשר לנשום את אוויר החדר שבו הוא כותב או מאושפז, לצלול אל ההזיות, ולאהוב את האיש הישר והחם שכותב שירים עצובים ומפחידים. מעבר לערך האומנותי האוניברסאלי של השירים, הם גם חרך הצצה יוצא דופן אל החוויה של מי שסובל מתחלואה נפשית קשה והיחסים שלו עם המטפל, ויחד עם יצירות כמו "נפש לא שקטה", "חשיכה נראית", או שירים מסוימים של דוד אבידן ויונה וולך, הם קריאת חובה למי שעוסק בטיפול – אך זה כבר נושא אחר.
אחת הביקורות על בלחסן היא שהוא כותב בצורה גולמית מדי את הוויית החולי, ללא מחשבה מספקת ועידון, כמו מצלם את הנפש שלו במצבי צבירה שונים ומפתח את הפילם לשיר. מבחינה זו, מה בינו ובין מישהו שנמצא בבית האח-הגדול ומאפשר לצופה לעקוב ללא תיווך (כביכול) אחרי שגרת יומו, אישיותו המופרעת (בחלק ניכר מהמקרים), הרגשות, החוויות, המחשבות שלו?
השאלה היא לא רק על ההבדל בין אומנות (בלחסן) לבידור (ריאליטי), אלא על השוני בין החיים עצמם (ריאליטי) לעצם החיים (אומנות). מעבר להבדלים האיכותיים המובנים מאליו בין התפוקה של יוצר אותנטי כמו בלחסן לתפוקה של דיירי ריאליטי מתחלפים, בלחסן לא מדווח את חייו כפי שם, אלא מבצע סינון של החוויה. הוא מתייחס בשירים שלו לנקודות מפתח, אותן נקודות שהשגרה נועדה לחבר ביניהן, נקודות מגע-רגשי שמסתכמות לעצם החיים: הדמעות של אביו, נשיקה חטופה ברכבת, רגע החזרה לכתיבה בתום משבר, אופן ניגוב החומר העודף על-ידי השיפוצ'ניק בהתקנת קרמיקה, המתנה לאוטובוס בדרך הביתה. המלים פשוטות, אינטואיטיביות, קרובות לחוויה, נוגעות. מאפיין נוסף ומרכזי של בלחסן הוא אופן תקשורת חף מזיוף וחנופה; התשוקות שלו הן שלו, המחשבות לא מוכתבות מבחוץ על-ידי גורם זר וארעי, והרגשות לא למכירה ואינן ניתנות למניפולציה – אפילו לא על-ידי גרייה מוחית עמוקה (בשיר Deep-TMS). אין אינרציה של המלל לכשעצמו, אין דיבורים ריקים שבית האח-הגדול גדוש בהם, אין SMALL TALK, הגיגים לעוסים במעטה של כריזמה, דיבור מודע לעצמו בעת שהוא מדובר, יישור קו, שימור הקיים... המילה והרגש שמגבה אותה, גם אם הוא קשה, פוסעים יחד לאורך הלחן של בלחסן ועד סופו, אל מחוץ למוכר והקרוב, ולא פעם השיר נקטע באחת אבל הרגש עוד ממשיך ללוות אל תוך הלילה כמו מארח נדיב שמסרב להיפרד.
בלחסן מאפשר גם הכללה של החוויה שלו לעולמות רגשיים אחרים, ובאופן אישי אני חווה את השירה שלו לעתים קרובות כמעצימה, וכמקור להבנה ומשען בהתמודדות עם טיפולים קשים. המוסיקה יוצאת החוצה, הרחק מן המצר בו הוא כלוא, המלים מזמינות תגובה, המוסיקה נמסרת למאזין, חודרת לחיים ויכולה לחולל בהם זעזועים ותמורות. בריאליטי כיוון התנועה הוא הפוך – בית האח הגדול שואב פנימה, מפתה לריק, מנתק את הצופה מחייו, מגמד אותם לעתים קרובות וצובע אותם באפור, ומעמיד בפני הצופה אנשים וצורות חיים שקריות, לא נגישות, ונטולות משמעות. בבית האח-הגדול התשוקות סרות למרות המצלמה או העדר המצלמה, הרגשות נתונים למניפולציה אין-סופית, והמחשבות בנאליות ונשמעות כמו ציטוט מייגע של יחצ"ן, ויקיפדיה, או איזה גורו ניו-אייג'י. המציאות צבועה בנרקסיזים - מלים ללא כיסוי, ללא מרכז, מלים מחושבות ונושאות רווח.
אצל בלחסן אין צנזורה, "דבר אנושי אינו זר לו", כולל נושאים קשים לעיכול כמו משמעות החיים, ההשגחה אלוהית בעולם, אופציית ההתאבדות, ניכור, עוני, בדידות. חוויות שכולנו באים אתן במגע, אבל לא מעוניינים להיתקל בהן על המסך ב 21 או 22 בערב. אלה לא חוויות שהמדיה מנסה לשקף לנו או לעצב עבורנו, ולפעמים נדמה שתוכניות הריאליטי הן בעיקר סם הרדמה לריאליה, דחיקה אל מחוץ לבמה של אותן חוויות יסוד שבלחסן מציב במרכז ההוויה, החשיבה, והיצירה שלו. בריאליטי אפשר להקדיש זמן להגיגים, קצת לנתק מאבא, פרידה טרייה גם היא מתקבלת בברכה, אבל אין זמן לאיזו-שהיא אמת רגשית לבקוע מהגולם, לשגשג ולהתגלות, אין מקום שיכול להכיל קמצוץ מהעולמות שבלחסן מעניק לנו, וודאי שאין את המעברים המטלטלים, הבלתי-נשכחים, והלא צפויים מבלחסן קודר ואפל לנפש ש"פקחה עין קטנה וזעירה והתרוממה על רגליה, ועלתה השמימה במרכבתו של אליהו הנביא...".
