מה לתהליך קליני אנליטי בין-סובייקטיבי ולאינטואיציה?
חנוך ירושלמי | 4/11/2010 | הרשמו כמנויים
לפני זמן לא רב, מצאתי עצמי בסיטואציה טיפולית מוכרת לי אך הפעם היא בלטה ועוררה את תשומת לבי במיוחד. הייתי במהלכו של מפגש טיפולי עם גבר בשנות הארבעים לחייו בשלב ראשוני יחסית של טיפול, וניסיתי לשקף לו משהו ממה ששמעתי אותו אומר בין השורות של סיפורו. הוא התקשה להבין או לקבל את מה שהיה לי לומר לו, הביע תמיהה או חוסר הבנה, דבר שהביא אותי לנסות ולומר לו בצורה אחרת את אותם מסרים ומשמעויות שניסיתי מקודם להעביר.
לאחר התרחשות זו השתתק המטופל ושקע לתוך עצמו כפי שקרה מספר פעמים בעבר, ולא בקע ממנה למרות נסיונותי להבין מה פשר השתיקה. כשניסיתי בצורה קדחתנית להבין מה נתקע בסיטואציה ומה משמעות התעטפותו בשתיקה, העליתי חרס בידי ולא הצלחתי למצוא הסבר מתאים לכך. ברגע מסוים עלה בדעתי רעיון שמהרתי לנפנפו כמשהו חסר ביסוס, ואף על פי כן חזר הרעיון הזה מספר פעמים לנקר במוחי: עלי לדבר במקומו. הוא אינו יודע לבטא במלים תחושות ורגשות ועלי לדבר בעבורו. החלטתי שעלי לנסות זאת, מאחר ולא נראה היה שמשהו אחר עשוי לעזור באותו רגע. ברגע שדיברתי עבורו, בניגוד למנהגי, באריכות את מה שאני סבור ומאמין שהוא חווה, חושב ומדמיין. מיד עם תחילת דברי ראיתי התעניינות בעיניו ולאחר זמן מה הנהן בראשו ונראה שלם ושמח עם העובדה שאני אומר ומבטא בעבורו דברים שהוא אינו מצליח לבטא. מאותו זמן ואילך, בכל פעם שחשתי תקיעות וחוסר יכולת להתקדם ולהבין משמעות אירועים או חוויות בחייו של אותו מטופל, נהגתי לדבר בצורה אסוציאטיבית את מה שאני מאמין שמעסיק אותו.
על אף שבמקרה זה היתה ליוזמה האינטואיטיבית שלי מקום וגם חשיבות, עולה שאלה חשובה: מה מקומה של אינטואיציה בטיפול הפסיכודינמי? עד כמה עלינו להרשות לתהליכים מעין מיסטיים להשפיע על תגובותינו כמטפלים? הרי אנחנו נציגי אסכולה מדעית, על אף שחלק גדול מאנשי הקהילה המדעית לא יתמכו בעמדה כזו, שבשמה אנו מבקשים להקנות סמכות לפעולותינו הטיפוליות. יש משהו בפעולה אינטואיטיבית שמסכל את בניית דמותנו בעיני עצמנו ובעיני אנשים משמעותיים סביבנו כאנשי מקצוע מגובשים וראויים להערכה ולכבוד. אינטואיטיבות נוגדת לכאורה את הרציונליות, את החשיבה המסודרת והמאורגנת ואת האפשרות לחשוב בצורה לינארית ומדויקת.
אלא שההקשבה לאינטואיציה, ולא רק ההקשבה אלא גם נקיטת פעולה שבעקבות האינטואיציה, הן שמקדמות את הטיפול יותר מאשר מרכיבים רבים אחרים. האינטואיציה מבשרת במקרה זה תחושות וסימנים שמופיעים ברמה פנימית לא מנוסחת במלים: מערכת של תגובות עוררות תחושתית וצורך להגיב בצורה ממשית על תקשורות חשובות מאן כמותן אך סמויות מן העין ששודרו מהמטופל אל המטפל. תגובות אלו מופיעות כשנקלטים במערכת המנטאלית שלנו מסרים סמויים בלתי מילוליים מבן שיחנו המטופל וגורמות לנו להשתוקק ולהגיב כדי לענות לתשדורות בלתי מודעות וסמויות אלו. אנו מהדהדים בתוכנו מערכת שלמה של תחושות, אסוציאציות מילוליות וגופניות בתגובה למסרים שמבטאים, כפי שאומר זאת דניאל סטרן, מצבי עוררות של בן שיחנו המטופל.
חלק ממצבי עוררות אלו שמתעוררים בנו בתגובה למסרים מהמטופל קיבלו שמות שונים בספרות הפסיכואנליטית והטיפולית כגון: אמפתיה, 'תפעולים' (enactments) ותפעולים חוזרים ועוד. אנו יכולים להמתין, משהחלנו לחוש מצבי עוררות מעין אלה עד שיתגבש בנו משהו ברור: הכרה והבנה של משמעות תגובות עדינות וסמויות בחלקן אלו שמשמעותן תתברר לנו ותוביל אותנו להחלטה על עמדה טיפולית ועל תגובה מתאימה. אנו יכולים, לעומת זאת, לבחור ולהגיב אל המטופל גם מתוך מצב אי בהירות זה, כמובן בתנאי שאין בתגובתנו שום דבר בלתי אתי או קיצוני בעליל. פעמים רבות, ההחלטה להגיב ולתת ביטוי מעשי לפעולה של ממש תגרום לנו להבין משהו עמוק שלא יכול היה להיות מובן עד לאותו רגע. רק משתתחולל ה"דרמה" של פעולה ממשית בינינו לבין המטופל נוכל לראות את מה שהיה סמוי מן העין, ואף על פי כן בעל משמעות ובעל השפעה על המציאות הבין סובייקטיבית של הזוג הטיפולי.
ברור שהמלצה כזו, לפעול ולהגיב בצורה ממשית ובעצם לשנות בכך באופן ברור את המציאות הבין אישית במרחב הטיפולי, אינה פשוטה. אנו שואפים כל כך להיות זהירים, להמנע מלפגוע ככל יכולתנו, ולבסס את פעולותינו על הגיון ומחשבה מסודרת. ואף על פי כן, אם לא נפעל בצורה מיידית, אינטואיטיבית וחסרת בסיס מאורגן על סמך תחושות, נחמיץ מידע רב ערך בין סובייקטיבי על מה שמתרחש בינינו ובין המטופל ועל מערכת ההשפעות ההדדיות הסמויה. לפיכך על מטפלים להקשיב רוב קשב לאינטואיציה הפנימית שאומרת להם כיצד ומתי לפעול גם אם אינם יכולים להסביר בוודאות את מטרתה או את הרציונל שעומד מאחורי פעולה כזו.
האם ניתן ללמד סוג כזה של תגובתיות והתייחסות אל מטופל? האם ניתן לנסח חוקיות זו במלים ובמשפטים בהירים כך שמי שמכשירים עצמם להיות מטפלים יוכלו להכין עצמם ולאמן עצמם בצורה ברורה ומבוקרת למיומנות כזו? אנו יכולים להערכתי לנסות ולתפוס תהליכים אלה במלים, בהגדרות ובמושגים, אך ספק אם באמת נוכל להעביר למי שלא התנסה בכך בעצמו, להבין במערכת השכלית המנוסחת והמאורגנת שלו את רוח הדברים.
