עכשיו היא אפילו בוכה. תן לה וניל.

ד"ר ליאור גרנות | 10/10/2013 | הרשמו כמנויים

את הפוסט הזה אני כותבת אחרי כמה ימי מחלה, שלא אפשרה לי לאכול דבר במשך כמה ימים. הדבר היחיד שבכל זאת הייתי מסוגלת לאכול במשורה הוא גלידת וניל. שאר הטעמים לא היטיבו אתי; הטעם היחיד שהיה אפשרי ואפילו מעט מנחם הוא וניל.

בעודי חושבת על הטעם הפשוט, המתוק והעדין הזה נזכרתי בשורות של דליה רביקוביץ: "היא יושבת ימים רבים בביתה./ היא קוראת עתונים./ (מה יש, אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל.// בחורף קר לה, קר לה ממש/ קר לה יותר מאשר לאחרים./ היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה./ היא רוצה וניל. / היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב/ זאת לא פעם ראשונה שקר לה/ לא פעם ראשונה חורף./ בעצם גם הקיץ איננו נעים/ (...)".

אני חושבת על חוסר הנוחות שמתאר השיר הזה, על אי ההתאמה, על חוסר היכולת להירגע, למצוא משהו שיניח את הדעת, את הנפש: קר לה ממש, יותר מלאחרים, והיא מתלבשת היטב, אבל עדיין קר, והקור הזה – הוא קור מוכר, מכאיב במוכרותו הנשנית, לא פעם ראשונה חורף.

אבל גם הקיץ... גם הקיץ איננו נעים: "זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,/ אף פעם לא כמו שצריכים"; שום דבר אינו במידה הנכונה, הכל מדי, כלום לא משקיט, הכל אוף.

אני חושבת על תחושות של כאב, שמפרות את איזון הגוף, שגורמות לאי שקט, לתזוזות, לחיפוש קדחתני אחר משהו שירגיע, שישקיט את הסערה הזאת, שיאפשר לנשום. הוניל מרגיע. בתוך אי השקט והיותר מדי הזה הוניל הוא הבקשה היחידה, המועטה, הדבר שמתחננים עבורו: "האם היא בקשה ממך הרבה דברים?/ תודֶה שלא./ היא רוצה וניל. // (...)// עכשיו היא אפילו בוכה./ תן לה וניל".

אז מה זה הוניל? את מה הוא מייצג? – אני חושבת על וניל כעל טעם ראשוני, מזכיר חלב ממותק; בעל צבע לבן, טהור, נקי, שלא התלכלך ולא התערבב בצבעים אחרים. וניל הוא לא טעם מתוחכם; הוא לא תות בשמנת או אגסים ביין וקינמון; הוא פשוט וישיר וחף ממניירות.

ומה זה וניל בטיפול? אני חושבת על האופן שבו לעתים מטופלים מגיעים לפגישה הטיפולית כשהם מתוחים ומוצפים וחסרי שקט, אולי נרגזים, אולי חרדים, אולי מותשים מתחושות של היתקעות במקום, הם בתוך הכאב הזה שמפר את איזון הנפש ומחפשים משהו, משהו שישנה את זה, משהו שיפסיק את זה כבר, משהו שיעשה שיהיה אחרת. ואנחנו מנסים, מציעים פרשנות כזאת ופרשנות אחרת, תות בשמנת, בננה ופקאן, אגסים ביין, אבל הכל מחוכם ורחוק מדי, ומשאיר טעם חמצמץ של אכזבה וריחוק וכאב. לרגעים כאלו צריך וניל. הטעם המתוק והפשוט של הגלידה. כמו לחם לבן ופשוט וטרי – בלי אגוזים או זיתים או שיפון – פשוט לחם לבן וחם בריח של בית. השיר הפשוט של הלחם. "למדני את השיר הפשוט של הלחם/ ופרוס לי חלק משלומיךָ/ קחני עם אבק היום יום על השכם כשתראני לפניך (...)" (רחל שפירא). אולי וניל, אם כך, הוא ההיות נוכח/ת; הנוכחות הזאת המקשיבה רוב קשב, הנושאת את המטופל איתה, פורסת למענו חלק משלומו בישירות ובפשטות של וניל, ואומרת: כן, זה קשה, אבל אני כאן אתך. נוכחות שאומרת: אני משילה מעל המלים שלי את הפרשנויות עם הסוכריות והצימוקים והקוקוס, אני לא מנסה ליפות או להציג משהו חכם ומפותל; אני פשוט כאן, מושיטה לך יד, נותנת לך וניל, לא בְּוָפֶל, וניל בצלוחית. לפעמים זה כל מה שצריך, כדי להקל מעט על כאבי הגוף, על כאבי הנפש.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

והנה, לרגע הוא מפסיק לנוע באי שקט, הבכי שוקט. עיניו מורמות אליךְ ויש בהן את המבט הזה הקרוב, הרגוע. עכשיו הוא אפילו מעט מחייך; נתת לו וניל.

לקריאה נוספת על שירה וטיפול www.bibliotherapy.co.il