איך כותבים (ומספרים) - לילדים (אפילו על יחסי מין)
פרופ. עמיה ליבליך | 1/9/2013 | הרשמו כמנויים
לכל הפסיכולוגים המטפלים בילדים - חומר למחשבה.
השבוע, כשכל בוקר שמעתי בדרכי לעבודה ברשתות התקשורת השונות פסיכולוגים מייעצים להורים ולמורים כיצד לטפל בחרדות הילדים שעולות לנוכח המצב המאיים, וחשבתי די באכזבה עד כמה כולנו אומרים רק את המובן מאליו (לא שבידי איזו חוכמה שאין למתראיינים!), המשכתי לקרוא בשקט ברכבת ישראל את הספר של אלזה מורנטה "כזב וכישוף". לקראת סופו הגעתי לקטע גאוני ממש, הפעם לא רק בסגנונו אלא גם בתוכנו. הוא נוגע לסוגיה מה נספר לילדים על מנת לחזקם, האם מותר חס וחלילה גם לשקר, ועוד שאלות חינוכיות-פסיכולוגיות שברומו של עולם.
השיחה מתרחשת בין אליזה, ילדה צנומה ובודדת בת 9, בת יחידה להוריה, לבין רוזאריה, אישה המתפרנסת מסיפוק צרכיהם המיניים של גברים, מעין קורטיזנה, במילים אחרות - זונה המתקשטת בנוצות של גברת. בבוקר המעשה הוזעקה אנה, אמה של אליזה, בדחיפות לבית החולים, מאחר שבעלה, פרנצ'סקו, עובד קרון הדואר שעל הרכבת, נמחץ למות תחת הרכבת הנוסעת.
כדי להבהיר, מדובר בארבעה גיבורים לקטע: אליזה הילדה, אמה ששמה אנה, אביה ששמו פרנצ'קסקו, ואישה נוספת, מאהבת בזויה של האב, זוהי רוזאריה. באחד ממשולשי האהבה שהספר משופע בהם, בחר פרנצ'סקו באנה האצילית על פני רוזאריה, פשוטת העם החושנית. אולם, למרות נישואיו (האומללים) לאנה, הקשר הסמוי שלו עם רוזאריה נמשך לסירוגין.
הילדה, בחרדה גדולה, סגורה לבדה בבית שעות מרובות בהמתנה להוריה, עד שדפיקות רמות על הדלת גורמות לה לפתוח, למרות איסוריה המפורשים של אמה. בדלת ניצבת רוזאריה, שאותה הכירה הילדה מביקורי יום ראשון שערכה עם אביה פעמים אחדות בביתה. על התאונה המחרידה, או שמא התאבדות, קראה רוזאריה בעיתון הבוקר - ליתר דיוק, מאחר שהייתה אנאלפביתית, קראה זאת לפניה עוזרת הבית שלה. היא נזעקה ובאה נרגשת לבית, בו לא ביקרה מעולם, לבדוק אם קרה ואיך קרה מה שסיפר העיתון ביחס לגבר שהיה, עוד טרם נישואיו, בחיר ליבה.
באותן דקות בהן מתרחשת השיחה המדהימה, עוד לא ברור לגמרי אם פרנצ'סקו נפצע אנושות או נהרג, ולכן, כנוצריות מאמינות, מקוות השתיים כי וידויים, נדרים ותפילות עשויים עוד להביא ישועה. לכן, רוזאריה רוצה להתוודות בפני הקטנה, ומספרת לה שבעצם לא רק אמה הנכבדה אנה, אלא גם היא, רוזאריה, נשואה לאביה, אולי אף יותר. הקטע המבריק נוגע להסבר מה וכיצד.
נכון שאבא שלך הוא בעלה של אמך, אומרת לה רוזאריה (ואני מקצרת, גוזרת ביטויים מפה ומשם בעמודים 602- 603 של הכרך, ועימכם הסליחה), אבל במובן חשוב אחד, בשל עניין אחד, אפילו החשוב מכל, אני בעצם אשתו האמיתית. ומהו אותו עניין? במילים שהיא מתאימה לגיל המאזינה שלה, היא מסבירה שהעניין החשוב שהפך אותה לאישתו של אביה הוא השינה. בעל ואישה ישנים במיטה אחת! כאן היא בודקת ומאשרת כי בביתה של אליזה ישנו אביה ואמה בחדרים נפרדים תמיד, ובודאי לא חלקו מיטה. "אני ישנה עם אמי", אומרת הילדה בגאוה. אם כן, מסבירה רוזאריה, ונשבעת שזוהי אמת קדושה ומקודשת, אבא שלך פרנצ'סקו נהג לישון לעיתים קרובות אתי, עם רוזאריה, במיטתה. ובשינה הזו נגרם לשניהם סיפוק גדול! בגלל האהבה שלה כלפיו, הייתה רוזאריה מזמינה את פרנצ'סקו, שתמיד הגיע אליה בעייפות גדולה, לישון איתה, וברוב המיקרים ישן איתה במיטתה אחר צהריים שלם מבלי ששילם על כך פרוטה אפילו. אבל יש לדעת, היא מוסיפה, בשינה הזו היה אבא נעשה איש אחר לגמרי, ואומר לה את המילים הכי מתוקות. אף פעם לא היה לה לרוזאריה בעל אחר שהשינה שלו התאימה לה כמו זו של פרנצ'סקו היקר. ועוד לדעת, היא מגלה לקטנה- השינה הזו של בעל ואישה אינה דומה כלל לשינה של ילדים כמו אליזה, כי "אם זה היה ככה אז בקושי היה כדאי להתחתן!" השינה הזו של בעל ואישה היא שינה נפלאה, כולה חלום, והפלא הוא שהבעל והאישה חולמים אותו חלום בדיוק שניהם יחד, ובחלום הזה תמיד הם עשירים ושמחים. ובעיקר לפני סוף החלום, כי אז מגיע רגע ששני בני הזוג עפים גבוה גבוה עד לרקיע השביעי. כך הופכת האישה שזה קורה לה גן עדן בשביל בעלה, והוא בשבילה, וגם אילו הציעו לה שק של זהב לא הייתה מחליפה חוויה זו באחרת.
קצרה ידי מלסכם את הסיפור המופלא הזה המשתרע על שני עמודים צפופים, על יופיים של יחסי מין ואורגזם, באופן המדויק שעושה זו מורנטה. יצירתיות לא אמרתי? נכון, המילה הזו קטנה על מורנטה.
גם אני יודעת שהיום מספרים לילדים הכל בדיוק נמרץ, בלי פרפרים וציפורים אלא בשמות האברים הנוגעים בדבר. האם זה טוב? ואולי לילדים של ימינו, כמו נכדי, אי אפשר למכור אגדה שכזו בסגנון אלזה מורנטה... או שמא אפשר? כך או כך, מה רב הקסם בסיפור 'השינה' הזה, שמחזיר לנו את התמונה של פעם על תמימותם של ילדים, וכיצד עלינו כמבוגרים לשמר אותה. ולכן, עוד לפני שנפרדתי מהספר, הבטחתי לעצמי לשתף אתכם ביופי הזה, ובחוכמה הפסיכולוגית הטמונה בו, ואפילו חלקכם יגיד שהיא מיושנת.
