נשים חכמות
בעקבות יום עיון על פסיכותרפיה עם נשים
מאת יערה לוין-פריימן
רשמים מיום העיון "הנעל של סינדרלה והחולצה של תפוזינה: סוגיות עכשוויות בפסיכותרפיה עם נשים" של מרכז חוכמת נשים, שהתקיים ב-3.01.2012.
בספר "מיתוס היופי", קוראת נעמי וולף לפירוק מיתוס היופי, היינו הדרכים בהן ייצוגים של יופי נשי משפיעים על תפיסות והתנהגויות ומהווים גורם מדכא ומשתיק. אחת הדרכים שבהן וולף מציעה להיאבק במיתוס היופי הוא באמצעות חיזוק קשרים בין-דוריים בין נשים. ספרה, שפורסם לראשונה ב-1991 והגיע לידיי כשיצא בתרגום לעברית ב-2004 (הקיבוץ המאוחד), השפיע עליי עמוקות ותרם באופן משמעותי לעיצוב זהותי.
הרהרתי בספר רבות במהלך יום העיון החשוב והמעניין של מרכז "חוכמת נשים" , שכן התכנים שעלו הדהדו את עמדתה של וולף – החל מהרצאתה של מרב מיכאלי, אשר דנה בדיכוי הקבוע של נשים על ידי התקשורת, הפרסום וחברות האופנה השונות, ובשימוש שעושות אלה בשפה פורנוגרפית כשפה שולטת; המשך בדבריה של ד"ר אפי זיו, ובדיון שהעלתה בדבר היבטים תיאורטיים וטיפוליים של ההשפעה המתמשכת של מצבים חברתיים דכאניים (כגון סקסיזם, גזענות והומופוביה) על הנפש; עבור בהתייחסויותיה של הפסיכותרפיסטית מירה דנה למצבן החברתי של נשים כמראה לעולמן הפסיכולוגי, כפי שהוא מתבטא בקשר הטיפולי; וכלה בהרצאתה של ד"ר ענת גור, מנהלת מרכז "חוכמת נשים", אשר דנה בחוכמת אמהות-בנות וביחסי התרפיה כמנוף לצמיחה והעצמת נשים.
הדוברות, כולן נשות מקצוע מובילות בתחומן, חיברו בין האישי והפוליטי, אך גם הרחיבו וקישרו בין הטיפולי לבין הפוליטי, מתוך הבנה כי המתרחש בחדר הטיפול מעוגן בקונטקסט של סדר חברתי ממוגדר. חשיבותו של יום העיון ושל פועלו של מרכז "חוכמת נשים", אשר מספק מגוון שירותי טיפול, סדנאות וקבוצות, הוא בדגשים הניתנים על פסיכולוגיה של נשים. תשומת לב ייחודית לפסיכולוגיה של האישה תורמת להבנה של הצרכים הייחודיים של נשים ושל עולמן. לא מפליא, אך מעט מעציב, שבקהל נכחו גברים מעטים.
יום העיון נפתח כאמור בהרצאתה המרתקת של מרב מיכאלי, שהביאה זווית תקשורתית וויזואלית (ופחות נימה "פסיכולוגיסטית"). מיכאלי דנה בתכתיבים הטלוויזיוניים ובייצוגים של נשים, נשיות, גבריות ומיניות. כך למשל, היא חושפת את מידור התלתלים ואת העידוד הגורף של פן על ראשן של נשות תקשורת, שיקולים אתניים, גזעניים ומיזוגניים בהעלאתן והורדתן של תוכניות על המרקע, שיקולי רייטינג, בחירת לבוש ותפאורה, מספרן הנמוך של נשים שעובדות בטלוויזיה ועוד. מיכאלי הציעה מיפוי אפשרי של אופציות הזהות של נשים בפריים-טיים – הגברית (כשהדוגמה המובהקת לכך היא אילנה דיין), האימהית (מיקי חיימוביץ'), ומגוון הנשים המופיעות על המסך כשמיניותן מוחצנת וגופן עירום או עירום למחצה, בעיקר בתוכניות ריאליטי, אך לא רק בהן. חלוקה זו איננה חד-משמעית, ויש לה התפתחויות אבולוציוניות, דוגמת הנשים בתוכנית "מעושרות". מיכאלי הביאה דוגמאות עכשוויות והציעה ניתוח של סרטוני ההיכרות של שתיים ממתמודדות העונה החדשה של "האח הגדול" – יאנה יוסף ואביבית בר-זוהר. דבריה של מיכאלי, שתובלו בהומור עצמי (מי אמר שלפמיניסטיות אין חוש הומור?) ותוך התייחסות למגמות עדכניות, הייתה נקודת פתיחה מוצלחת ליום העיון.
ד"ר אפי זיו הציגה פרדיגמה תיאורטית שבמרכזה עומד המונח "טראומה עיקשת". הגדרת המונח "טראומה" זוכה לוויכוחים והתנגדויות שונות, ומכאן, כאשר הגדירה את הטראומה העיקשת, זיו עשתה זאת בזהירות מסוימת. הרעיון של טראומה עיקשת הוא שמשטרי דיכוי שהם ממוסדים והמשכיים עלולים להיות בעלי השפעה טראומטית על הנפש. טראומה עיקשת היא תצורה קבועה והמשכית, אך פחות חמורה, של טראומה. מתן ההגדרה של טראומה עיקשת נותן שם למופעי מצוקה מתמשכים. לדוגמה, כאשר נשים לומדות שהמיניות שלהן נדרשת להיות כפופה לצרכים של אחרים, אזי ברמה המצטברת, ניתן לומר כי מתקיים מצב של טראומה עיקשת. זיו גורסת כי נשים עוברות סוציאליזציה לאונס מגיל ינקות, גם אם לא עברו אונס בפועל. היינו, נשים לומדות מגיל צעיר מאוד כי קיים איום לאונס. הטראומה של אונס עבור נשים מתרחשת בקונטקסט של טראומטיזציה עיקשת. סקסיזם, גזענות והומופוביה הן מערכות דיכוי נוספות אשר עשויות לגרום לטראומה עיקשת, כך שטראומה עיקשת אינה רק נחלתן של נשים. זיו מדגישה כי אנו חיים במיקומים פוליטיים מצטלבים – בכל אחד ואחת יש קטגוריות רבות של זהות. ככל שזהויות של אדם קשורות ביותר מערכות מדכאות, כך גובר הסיכוי להיות נתונים לטראומטיזציה עיקשת. הדוגמאות, המופעים וההסברים של טראומה עיקשת שניתנו בהרצאה היו מגוונים – הספר "המיסטיקה הנשית" של בטי פרידן מ-1963, הסרט "השעות" בבימויו של סטפן דלדריי, הרצח במועדון הבר-נוער בתל-אביב ועוד. לפי זיו, בכולנו יש חלקים של טראומה עיקשת. הנקודה המשמעותית היא החשיבות של אחריות חברתית ושל ההכרה בהשפעות החמורות של מערכות דיכוי על הנפש.
הרצאתה של מירה דנה – "אישה לאישה מטפלת – מצבן החברתי של נשים כמראה לעולמן הפסיכולוגי, כפי שהוא מתבטא בקשר הטיפולי", התמקדה בעיקר בפרקטיקה הטיפולית ובייחודו של טיפול פמיניסטי. דנה מבחינה בין טיפול פמיניסטי לבין טיפולים אחרים הן בהנחות המוצא הפוליטיות של הטיפול, הן במהלך הטיפול עצמו (באווירה, בתכנים, בשפה הטיפולית, בהבנת היחסים המתקיימים בחדר, בהתמודדות עם ההיררכיה בין המטפלת למטופלת, בבניית הסטינג, באינטייק ועוד), והן באופן סיום הטיפול. ענין רב עורר ההסבר של דנה על האופן שבו נעשה האינטייק. כך למשל, דנה, שהינה מומחית להפרעות אכילה, סיפרה שכשהיא שואלת את המטופלת "ספרי לי קצת על אימא שלך", היא אינה מתייחסת רק לאופי ולטיב היחסים של המטופלת עם אמה, אלא גם לשאלות הבאות: איזה מן אישה היא האם? האם היא שמנה או רזה? האם היא נאבקת עם הגוף שלה או מקבלת אותו? מה דימוי הגוף שלה? הרציונל שעומד מאחורי שאלות אלה הוא ההבנה כי מציאות זו מחלחלת אל היחסים של המטפלת עם אמה ומשפיעה על הדימוי העצמי שלה ועל הנשיות שלה. כלומר, לא רק המילים שאמרה האם לבתה ולא רק מערכת היחסים שלהן משחקות תפקיד, אלא גם היחסים של האם עם עצמה, עם הגוף שלה ועם המזון שלה. בנוסף, דנה סיפרה כי לקראת סוף האינטייק היא שואלת תמיד (ולא בהכרח משום שראתה סימפטומים): "האם מישהו נגע בך אי-פעם בצורה שלא היית נעימה לך או שלא הייתה הנכונה בשבילך?" שאלה זו עולה כדי להביא את הנושא לתוך החדר ולייצר דלת שתפתח אותו בזמן המתאים. בשלב זה, חלק ממשתתפי/ות הכנס הביעו התנגדות וחוסר נוחות כלפי העלאת שאלה רגישה זו בשלב כה מוקדם במערכת היחסים. יפה אמרה אחת ממשתתפות הכנס ששיקפה: "מה שקורה פה עכשיו רק מחזק עד כמה קשה להתמודד עם התופעה של הטרדה מינית ועד כמה רוצים לשים את זה איפשהו בצד, לאחר כך, כמשהו שצריך להגיע אליו רק בפגישה 23 עם כוחות נפש".
ד"ר ענת גור סגרה את יום העיון בהרצאתה שעסקה בחוכמת אמהות-בנות. גור הציעה סקירה של יחסי אמהות ובנות שנעשתה בזריזות ובתקצור, במטרה לסיים בשעה שנקבעה. חשתי פספוס שלא היה די זמן להתעמק מעט יותר בתכנים. תחילה סקרה גור באופן היסטורי ותיאורטי את ההקשר של יחסי אמהות-בנות. לדבריה, הפרספקטיבה הפסיכו-תרפויטית הקלאסית על יחסי אמהות-בנות יצאה מנקודת מבט מאוד גברית. לעומת זאת, הגישה הפמיניסטית הדגישה את חשיבות התרבות בעיצוב הצרכים, התשוקות וחיי הנפש של גברים ושל נשים, ואת האופן שבו גבריות ונשיות הן איכויות פסיכולוגיות המתקיימות בתוך קונטקסט חברתי. גור מציעה כי ישנן שלוש רמות מרכזיות שבהן ניתן לטפל ביחסי אמהות-בנות: (א) יחסי מטפלת-מטופלת עשויים להוות חוויה מתקנת; (ב) יחסי הטיפול מאפשרים את ריפוי הקשר בין אמהות לבין בנות; (ג) ניתן לעבוד עבודה דיאדית עם אמהות ובנות על הקשר ביניהן. לטענתה, יחסי אמהות-בנות תמיד יעלו בטיפול, וחשוב שמטפלות ומטפלים יכירו את הדינמיקה המיוחדת של מערכת יחסים זו. באמצעות מערכת יחסים פסיכותרפית חיובית, האישה יכולה לזהות את צרכיה האישיים ולעשות אינטגרציה בין צרכים של קִרבה לבין צרכים של אוטונומיה. גור קוראת לחשיבה על מודלים חדשים של יחסי אמהות-בנות אשר יתייחסו לאקטיביות ולפעילות בתפקידי הבת, ולא רק תפיסה של הבת כקורבן פסיבי של האם; לבעייתיות במערכת היחסים כפי שחוות אותן האמהות; לחשיבה על יחסי אמהות-בנות כעל יחסים בין סובייקטים; וליכולת לגלות פתיחות לסובייקטיביות של האחרת מבלי לאבד או להקריב את הסובייקטיביות שלך. גור מדגישה כי פיוס בין אמהות ובנות וייסוד תחושת המשכיות מדור לדור יתקיים באופן הטוב ביותר כאשר גם האם וגם הבת תוכלנה להרגיש את הערך של הנשיות המשותפת.
תהליכי פיוס בין-דוריים חיברו אותי שוב ל"מיתוס היופי" של נעמי וולף שכותבת:
"מכיוון שנשים צעירות לא יקבלו עידוד ממסדי בייזום קשרים בין-דוריים, נוכל להתגבר על המיתוס רק דרך חיפוש בפועל אחר מודלים לחיקוי, שיהיו מועילים יותר מאלו שמספקים לנו עיתוני הנשים. אנו זקוקות נואשות לקשרים בין-דוריים: אנו זקוקות לחזות בפניהן של הנשים שהפכו את החופש שלנו לאפשרי. הן זקוקות לשמוע את תודתנו. נשים צעירות סובלות באופן מסוכן מ"חסך אימהי" ממסדי – חסך בהגנה ובהדרכה – וזקוקות למודלים לחיקוי ולמדריכות (מנטוריות). [...] חיזוקם המודע של הקשרים הבין-דוריים ישיב לנו את שלמות משך החיים הנשי, שמיתוס היופי מנע מאיתנו את גילויו". (נעמי וולף, מיתוס היופי, עמ' 255).
