לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
החמצה והשבה (חמץ ומצה) ומה שביניהם: סקירת יום העיון "החיים שהחמצה והשבה (חמץ ומצה) ומה שביניהם: סקירת יום העיון "החיים ש

החמצה והשבה (חמץ ומצה) ומה שביניהם: סקירת יום העיון "החיים שלא נחיו"

כתבות שטח | 1/8/2017 | 8,179

יום העיון "החיים שלא נחיו" עסק באפשרויות שהוחמצו, החל מתחושת החמצה במצבים טראומטיים, דרך החמצת ההווה במציאות הטכנולוגית של ימינו ועד לתחושת החמצה של החיים וניתוק מהעולם... המשך

החמצה והשבה (חמץ ומצה) ומה שביניהם

סקירת יום העיון "החיים שלא נחיו" – החמצה, השבה, ויתור ומימוש – מאז ועד עולם

מאת נעמי טלר

 

יום העיון "החיים שלא נחיו"1 נערך על-ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בתאריך 18.5.17. זהו יום העיון השני2 בסדרת "רגשות מאז ועד עידן האייקונים".

 

ברצוני לפתוח את סקירת יום העיון דווקא באחריתו, ברגע בו נאלצתי לחמוק (בלא מעט אי נוחות) מאולם הכנסים הנעים במועצה לישראל יפה קצת טרם סיום היום, וזאת כדי לא להחמיץ את הרכבת הביתה. בצאתי הטרידה אותי המחשבה אילו דברים חשובים יאמרו לאחר לכתי ואני אחמיץ. מחשבה טורדנית זו גרמה לי לוודא בשעות אחר הצהריים המאוחרות עם חברה שנכחה אף היא ביום זה, האם הייתה שורת מחץ משמעותית שהחמצתי. כמובן שתשובתה הייתה שלילית. יום העיון שכותרתו: "החיים שלא נחיו" נגע בתחושות החמצה שמקורן ב"רגע-האחד-מאוחר-מדי", כמו גם בפחד מהחמצתן של אפשרויות.

כילדה קטנה למשפחה מרובת ילדים, גדלתי בבית תוסס ושוקק חיים. זכורה לי תחושת ההחמצה (החמוצה יש לומר) עמה הייתי מתעוררת בבוקר, כשהבית כבר רוחש חיים. אולי לכן כשנתקלתי בפרסום של יום העיון בנושא זה ביקשתי לסקר אותו.

את היום פתחה בברכות ד"ר רבקה דוידוביץ אפשטיין, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במהלך היום בין החמצה לתקווה. בדברי הפתיחה הזכירה דוידוביץ אפשטיין שני הוגים ששמם הוזכר שוב ושוב במהלך היום: תומס אוגדן ואדם פיליפס. אוגדן, בספרו: "להשיב את החיים שלא נחיו" טוען כי קיים צורך אוניברסלי בכל אחד מאתנו להשיב לעצמו את החלקים האבודים שלו, בעוד פיליפס בספרו: "בשבח החיים שלא נחיו" קורא לנו לוותר, להשתחרר מהציפייה לממש את כל הפוטנציאלים שלנו, ומהציפייה לחיים אחרים. בקליניקה, אומרת דוידוביץ אפשטיין, אנו עסוקים לא אחת בהתלבטות עד כמה להיאבק על הפנטזיה ועד כמה לעבד את האובדן ולנסות להחיות את החיים הנפשיים שהושמטו. אני חושבת על מילים כמו החמצה, השמטה וחמקמקותו של הרגע, ועל תחושות הפספוס והויתור המשתמעות מהן גם יחד, תחושות שבמובן מסוים הן דבר והיפוכו.


- פרסומת -

הדוברת הראשונה ביום העיון הייתה ד"ר דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, שהרצאתה עסקה בקשר בין החמצה טראומתית למלאכת האבל. אמיר פתחה בסיפור אישי על סבתה שעלתה ארצה מלבוב מעט לפני פרוץ המלחמה בעוד יתר בני משפחתה נספו מאוחר יותר בשואה. אמיר משתפת אותנו בחלום שסבתה נהגה לחלום במשך שנים רבות:

"שימק, הצעיר מבין שני אחיה והיא, עולים יחד לרכבת המובילה ככל הנראה לאושוויץ. הרכבת עוצרת לפתע, היא קופצת ממנה מתוך מחשבה שהוא מאחוריה ורגע אחד מאוחר מדי מבינה שהוא נשאר על הקרון. ומתעוררת". מספר חודשים טרם מותה חלמה שוב את אותו החלום אך הפעם חל בו שינוי: "היא עולה אל הרכבת עם שימק, הרכבת מגיעה אל המקום שבו היא אמורה לקפוץ ממנה, אך היא איננה קופצת אלא נשארת אתו". אמיר מרחיבה את היריעה אל מעבר למשאלה של סבתה להתאחד עם אחיה. אל הניסיון לבטל את ההתעוררות מהחלום, שהיא למעשה ההתעוררות אל החמצת הרגע של התרחשות המאורע הטראומתי, רגע אחד מאוחר מדי. אותו הרגע, שהוא רגע הישרדותה בחלום, מקפל בתוכו את אקראיותו ושרירותיותו, ועל כן גם אינו מרגיש כשייך לך ומזוהה אתה. ממש כפי שעלייתה ארצה טרם המלחמה הייתה החלטה אקראית. ניצולי טראומה רבים, טוענת אמיר, חווים את האירוע הטראומתי כמאורע חיצוני המנותק מעצמם. מיקום המאורע מחוץ לעצמם משמר את הזיכרון הטראומטי קפוא וחסר זמן. אשר על כן, זיכרונות אלו הופכים בלתי ניתנים לשינוי ואינם עוברים התמרה התפתחותית טרנספורמטיבית לכדי נרטיב אישי. הזיכרונות מוטבעים כרשמים ראשוניים שאינם מקבלים ייצוג מילולי. הטראומה איננה רק החוויה הישירה אלא גם החמצת החוויה הזו, העובדה שהאיום מזוהה ככזה רק רגע אחד מאוחר מדי, ומאחר שלא נחווה בזמן המאורע נידון מעתה לא להיות לעולם "ידוע במלואו" וככזה הוא שב ותובע את נוכחותו.

באמצעות וינייטות קצרות מפי ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה אמיר מדגימה איך למאורעות הטראומטיים מתלווה כאב על החמצתם. רגעים שהפכו להיות מכונני חיים. הזיכרון, היא אומרת, נושא בתוכו החמצה כפולה: המבוגר שמחמיץ את הילד שהוא היה והילד שהחמיץ את הכאב שלא יכול היה לחוות כשהיה ילד. הטראומה מולידה לָקוּנָה של החמצה טראומטית וזוהי, לדברי אמיר, האויבת של מלאכת האבל. בעוד שמלאכת האבל כרוכה באיסוף ואינטגרציה וביצירת ייצוג פנימי של מה שאבד במציאות הקונקרטית, ההחמצה הטראומטית מוחקת את מה שאבד יחד עם הרישום הנפשי של האובדן ויוצרת מעין "כתם עיוור" ולא נגיש במרכז התמונה. האירוע הטראומטי מקבל מעמד מיתי, שאיננו ניתן לתיאור. הנכונות למקם אותו בתוך הרצף ההיסטורי והביוגרפי הוא מלאכת האבל. עבודת האבל היא מאבק על סיפור החיים: היא האופן שבו כוחו המכונן של סיפור החיים נאבק בכוחה המפרק של הטראומה, ויכול לה.

בעודי נתונה להשפעתם החזקה של הוינייטות ששמענו זה עתה עולה לבמה חני בירן, הדוברת הבאה ביום זה. לרגע עומדות שתיהן על הבמה, שתיהן בשחור...

חני בירן, פסיכואנליטיקאית ואנליטיקאית קבוצתית, הכניסה ליום העיון את המונח "הפליט השקוף". כאילו בחיבור ישיר לדבריה של אמיר, בירן דיברה על פליטי השואה שהיו במשך שנים רבות "פליטים שקופים". שנים חלפו עד שקיבלו הכרה בעקבות משפט אייכמן, אולם גם הכרה זו לא היה ביכולתה להשיב להם את מה שאבד לנצח. המעבר מהשריד של אמיר, לפליט של בירן, מזכיר לי את שירו של ח.נ. ביאליק "אם יש את נפשך לדעת":

"אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המומתים
בימי הרעה עז כזה, תעצומות נפש,
צאת שמחים לקראת מות, לפשט את-הצוואר
אל-כל-מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי,
לעלות על המוקד, לקפץ אל-המדורה,
וב"אחד" למות מות קדושים - 
...
ואם עוד הותיר אל לפליטה שריד מצער –
אז אולי גם-כיום תראינה בו עיניך...
שיבולים בודדות, כצל ממה-שאבד
...
כי רק זיק מצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן
אשר בנס התמלט מן-האש הגדולה..."

בירן דיברה על חייהם של ניצולי שואה שנידונו לחיות ללא שמחת חיים, על חייהם של הורים שכולים שגורלם נחרץ לכאוב לנצח, את אלה היא מכנה "פליטים בתוך נפשם". הפליט הנפשי, טוענת בירן, הוא זה שנותק מעולמו הפנימי ומרגיש שהחמיץ את החיים. לעיתים נסיבות חיים חיצוניות הביאו אותו להיות פליט, אך הרישום הפנימי של נסיבות אלה טראומטי וגוזל ממנו את חיוניותו. הפליט בתוך נפשו הוא החי המת. דרך דוגמאות שונות היא מראה את הקשר בין אי היכולת להתאבל לבין החמצת החיים. כמו במרחב האישי כך במרחב החברתי, טוענת בירן, אנו חיים תוך החמצה טראגית של השלום בין שני העמים. וכמו בעבודת אבל פרטי כך גם במרחב החברתי, השינוי יחול לטענתה רק כאשר יופיע האבל, דהיינו ההכרה בהרס ובסבל, ברובד הפוליטי ובקרב המנהיגות של שני העמים, והיכולת להתאבל על כל מה שאבד ולא ישוב. רק אז תתאפשר תנועה לעבר הידברות. מאחר שטרנספורמציה זו לא מתרחשת, אומרת בירן, אנו חיים ומתקיימים תוך החמצה. הפליט בתוך נפשו מרגיש שאין לו כוחות להילחם את מלחמת הקיום, הוא כמו ילד עזוב רגשית. גם בירן, כמו אמיר, מדגימה איך אצל הפליטים השקופים נוצרת תמונה קפואה, מעין שקופית, המקפיאה את החיים בדומה לטראומה.


- פרסומת -

לאחר הפסקת קפה מרעננת, שני הדוברים הבאים חיברו אותנו לקליניקה ולמפגש עם תחושות החמצה בחדר הטיפול. ההרצאות הבאות נגעו בשאלה מתי ניתן לשאוף לשינוי ומתי העבודה הטיפולית היא דווקא לוותר.

נגה בדנס, פסיכואנליטיקאית, עסקה בהרצאתה בויתור ודווקא מצידו של המטפל. לטענתה, חוויה נפשית של ויתור נולדת עם התעוררות הנפש לחיים. אנו נוטים להכחיש את סופיותם של החיים באמצעות פנטזיות הגנתיות של אלמוות. במצב בוגר יותר אנו מוכנים לוותר על הכל-יכולות ומגלים מוכנות רבה יותר לפגוש את האובדן, הן הקונקרטי והן של הפנטזיה. כל בחירה, טוענת בדנס, מחייבת ויתור, ריסון והדחקה של כל מה שלא נבחר. בדנס מנסה לבחון מתי הבחירה נובעת ממקום פתולוגי ומתי ממקום של איפוק דפרסיבי. הזווית שבחרה להתבונן דרכה הייתה דווקא מנקודת ראותו של המטפל המפחד לאבד את עצמו המקצועי והאישי, כשהוא חש איום על האני המקצועי האידיאלי שתפקידו להציל נפשות. בדנס הטילה אלומת אור על מצבים בהם המאבק על חיי המטופל הופך להתבצרות פרוורטית של המטפל. בנקודה זו, היא טוענת, לעיתים מדובר בשיתוף פעולה עם פנטזיה של המטופל בחיפושו אחר אובייקט אהוב פנטזמטי.

הדובר הבא, שמואל גרזי, פסיכואנליטיקאי, פתח את דבריו בהתייחסות למילה החמצה. גרזי ציין כי משמעותה המקורית של המילה החמצה קשורה בכלל לשימור מזון, תוך כדי הפיכתו לחמוץ. העסיקה אותי המחשבה לגבי הקשר בין המשמעויות השונות: שימור מזון אל מול החטאה ופספוס. מחשבה נוספת התגלגלה בעקבות קודמתה – האם יש קשר למילה חמץ? מבירור שערכתי מאוחר יותר מצאתי את הקשר. מקורה של המילה החמצה במובן של פספוס הוא במדרש חכמים במכילתא. המדרש כותב "ושמרתם את המצות" – כפי שאין להחמיץ את המצוות, כלומר אין להשתהות בעשייתן, כך גם לגבי המצה, עלינו לשמור שלא תגיע לידי חימוץ וזאת על-ידי טיפול זריז בבצק (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט).

רבים מהקוראים מבינים שהאזהרה שלא להחמיץ את המצווה פירושה שלא להפסיד את המצווה, שלא להגיע למצב שבו לא יהיה אפשרי לקיימה, אך יעקב עציון מהאקדמיה ללשון העברית טוען כי אין זו הכוונה המקורית של הדרשה. ההחמצה האמורה כאן אינה אלא השהיה ועיכוב, ואילו המשמעות הרגילה של 'החטאה' ו'פספוס' הינה מחודשת. לדבריו, החמצה היא השהיה – ולאו דווקא שלילית. מנין נולדה המשמעות העדכנית של ההחמצה, שמובנה הפסד וקלקול? עציון טוען כי יש להניח שמובן זה התקבל בשל המשמעות הראשונית של ההחמצה, היינו שינוי הטעם לחמוץ. יין שהחמיץ, שנעשה חמוץ, הריהו מקולקל – וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בכינוי "חומץ בן יין" לבן שסר מדרכי אביו. ובכן, מסתבר כי בהשראת החמצת היין והחמצת המצה – הפוסלות אותם ופוגמות בהם – נלווה אף להחמצה שפירושה השהיה מובן שלילי של הפסד, וכך הגענו ל"החמצת השעה". ידוע לנו כי נאמר על בצקם של אבותינו במצרים שלא הספיק להחמיץ. ומכאן שאם אבותינו היוצאים ממצרים היו משתהים ומחמיצים את המצות, יתכן והיו מחמיצים את חלון ההזדמנויות לצאת לחרות.

בהמשך דבריו גרזי עושה הבחנה בין מטופלים המתגברים במהלך הטיפול על הקשיים בשלם באו לטיפול, לבין מטופלים החוזרים על דפוסים של אי נחת, סבל, החמצות ואכזבות ותקועים בהם. אצל האחרונים, טוען גרזי, הרגשת ההחמצה מלווה אותם כל העת, גם את המטפל הם חווים כמחמיץ סדרתי. בחיים הם מחמיצים שוב ושוב הזדמנויות לקשרים אפשריים ומעדיפים על פניהם קשרים בלתי אפשריים אליהם נלווית כל העת תחושת החמצה.


- פרסומת -

אני נזכרת בשירה של יונה וולך שהזכיר אחד הדוברים במהלך היום: "זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום". אני חושבת על חייה של וולך שאשפזה עצמה בגיל 21 במוסד פסיכיאטרי, במהלך חייה נטשה חברויות קרובות, אנשים קרובים, אהבות, כל מה שלא ידעה בחייה אינו אלא לבזבז. האם אלו הדפוסים אליהם מכוון גרזי?

גרזי קורא להם מטופלים ש"קורבנותם אומנותם". מטופלים אלו חיים בתחושה שהם אינם ראויים ולכן דוחים הזדמנויות לקבלת נדבות מהאחר. מאידך הם מתאכזבים שוב ושוב מהיותם מיטיבים עם אחרים מבלי לזכות ליחס כזה בתמורה. כמו שתיארה אחת ממטופלותיו, התחושה היא של אחיזה בזיז שעל ההר, כשהנהר (נהר החיים) זורם תחתיהם. הם חיים באזורי ילדות ומשחזרים החמצה של הזדמנויות עבר ושל חלקי עצמי שלא נחיו. ומה באשר למטפל? המטפל משקיע מאמץ להתאמה וחווה שוב ושוב החמצה. עם הזמן תחושות של כעס ואשמה הן כמעט דבר בלתי נמנע.

גרזי טוען שתופעה זו קשורה למזוכיזם. המזוכיזם המוסרי מאפיין אנשים העושים כל שביכולתם כדי להסב לעצמם סבל, אולם הם מחפים על כך בהיותם קדושים מעונים. אנדרה גרין מבחין בין מזוכיזם מוסרי לנרקיסיזם מוסרי. בעוד המזוכיזם מתקשר עם גרימת סבל, הנרקיסיזם המוסרי מתקשר עם מניעת קבלת סיפוק, זהו ניסיון להיות מבוגר נטול צרכים. לטענת גרזי, נרקיסיזם מוסרי הוא תוצר של דחיפה לבגרות בטרם עת. אותם ילדים שנדחפו לבגרות חיים בציפייה שאחרים יספקו את צרכיהם באופן מאגי, בעודם מכחישים את הזדקקותם. המגמה הטבעית היא לזרום עם החיים, אולם מטופלים אלו נתקעים בתוך שיעבוד לדבר שהם יודעים שאחרים רוצים מהם. הם אוחזים באותו הדבר מבלי לאפשר לעצמם לחוות מחדש חוויות שלא נחוו.

גרזי מצטט את אוגדן הטוען כי חוויות שהמטופל החמיץ בשעתו מפאת הקושי לחוותן, מחפשות החייאה. אחת ממטרות הטיפול היא לאפשר למטופל לחוות את אותן החוויות שלא התאפשר לו לחוות בעברו. לשם כך, טוען גרזי, על המטפל לצאת מהעמדה המפרשת לעבר עמדה אקטיבית. עליו למשוך את המטופל מהעולם המת לעולם החי דרך חיוניותו שלו. כמו האם מלאת החיים הקוראת לתינוקה לקשר, כך המטפל דרך חיוניותו קורא למטופל לשוב. אקטיביות זו דורשת מהמטפל להיות הראשון שעושה את השינוי, הראשון שנכנס לנהר החיים. כמו המטפל גם המטופל נקרא לעזוב את הגנותיו ולהיכנס לאזור אי הוודאות. למצב זה של יציאה מחוסר חיוניות לעבר חיוניות קורא אדם פיליפס missing out. אם תהליך כזה מתרחש בטיפול נולדת בקרב המטופל חוויה חדשה של חופש, נולדת בקרבו היכולת לחלום, להקשיב לעולמו הפנימי ולהיות יצירתי.

תוך כדי האזנה לדברים על ההתמכרות לתחושת ההחמצה מחשבותיי שוב נודדות לבצקם של אבותינו במצרים שלא הספיק להחמיץ. לאחר שאבותינו יצאו ממצרים ובמהלך שנות נדודיהם במדבר, בכל פעם בה הם נתקלים בקושי הם מבקשים לשוב למצרים. געגועים לסיר הבשר לובשים ופושטים צורות שונות: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר י"א, ד). אולי כמו אצל המטופלים עליהם מדבר גרזי, גם אבותינו חוו רגשות החמצה מזוכיסטיים? ידוע לנו שבמצרים בני ישראל לא ליקקו דבש, תבן לא ניתן להם ולבנים אמרו להם להכין, ועם זאת הם מבטאים געגוע עמוק למצרים. הייתכן ושילוחם של ישראל בידי פרעה גרם להם להישאר תלויים בו ומשועבדים נפשית למצרים? אולי מדובר כאן בתחושת שעבוד כפולה: שעבוד נפשי למצרים ושעבוד לתחושת ההחמצה? ברוח זו ניתן להציע טעם נוסף לשאלה "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" לא רק משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אלא גם מלשון מיצוי, בהיפוך לחמץ מלשון החמצה. אולי המצה היא סמל ליציאה מהווית השעבוד אל הוויה של בני חורין, הוויה שיש בה חיוניות, יצירתיות וחיות? ואולי קריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים מדי שנה בשולחן הסדר, כמוהן כעיבוד החוויות המייסרות שלא נחוו - בחדר הטיפול? האם כאשר אנו חיים מחדש חוויות שלא נחוו ומשיבים לעצמנו חלקים אבודים שלא זכו לעיבוד, איננו רדופים עוד בידי תחושות קשות שחיינו הם החמצה?

ההרצאה האחרונה ביום זה מפי רועי סמנה עסקה במחשבות על הפחד מהחמצה בתרבות העכשווית. טרם הנחיתה למציאות הממתינה לנו בחוץ, סמנה החזיר אותנו אל ההווה, אל מכשירי הסמארטפון שבכיסינו ואל הרשתות החברתיות. הפחד מהחמצה מכונה FOMO – fear of missing out. מדובר בחרדה מכך שאירוע מרגש מתרחש כעת במקום אחר. פחד מהחמצה, טוען סמנה, קשור בהיותנו בני חלוף. הפחד מהחמצה הוא גם הפחד מחרטה שתלווה אותנו לשארית חיינו, הגילוי שבחירה שעשינו לא הייתה הטובה ביותר והחרטה על אותם דברים שלא עשינו, שחיינו הוחמצו. המציאות הטכנולוגית, הוא טוען, משפיעה על נפשותינו ותהא זו החמצה להתעלם ממנה. אנו חיים בעידן בו הרשת החברתית היא המטריצה לדימוי העצמי שלנו. אנו מתהלכים באימה שמא החיים מתרחשים במקום אחר. פחד זה יוצר את ה-fomo sapiens. מדובר באנשים המתקשים לשאת את הפספוס, וחותרים למיצוי מלא של הפוטנציאל בצורה בלתי אפשרית. סמנה מונה חלק מתוצרי הלוואי של הטכנולוגיה, ביניהם אשליית האומניפוטנציה, גירוי חמדנות וצרות עין והגבלת טווח הקשב. בעוד המעבר מעקרון העונג לעקרון המציאות דורש דחיית סיפוקים מידיים בתמורה לסיפוקים בטווח הארוך, האינטרנט מספק לנו את ההזיה בדבר שד אינסופי בו אין צורך באחר. הרשתות החברתיות, טוען סמנה, הן כר פורה להתפתחות עצמי כוזב אותו הוא מכנה fakebook. ריבוי האפשרויות בעולמנו קורא לנו לבחור שלא לבחור, ולהיות במרדף בלתי פוסק אחר כיבוש פסגות נכספות. התוצאה של כל אלה היא החמצת ה"כאן ועכשיו" תוך כדי עיסוק אובססיבי בהחמצה. ה-fomo sapians נמצא במרדף מתמיד אחר העונג הבא תוך ניסיון לחמוק מכאב החלקיות.


- פרסומת -

יום העיון מתקרב לסיומו. פרופסור יולנדה גמפל עולה לבמה לאיסוף המחשבות של הקהל על היום. היא מסיימת בסיפור על בחורה שהייתה מכינה חמוצים (כן כן, כאלה שמעמידים על אדן החלון) ומוכרת אותם. כל קונה נדרש לספר לה סיפור קטן על החמצה. אני תוהה לו הייתי קונה ממנה חמוצים, איזה סיפור הייתי מספרת אני.

 

הערות

1. קישור להרצאות יום העיון מאתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

2. סקירת יום העיון הקודם בסדרה - אינטימיות ובדידות מאז ועד עולם.

 

מקורות

עציון, י. (תשע"א-2011). החמצה, חמצן וחומוס. מעמקים: כתב עת וירטואלי לספרות ואומנות של מכללת הרצוג (42).

Phillips, A., Missing Out: In Praise of the Unlived Life. London: Hamish Hamilton, 2012

Ogden, T., Reclaiming Unlived Life: Experiences in Psychoanalysis. Routledge, London and New-York, 2016

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכותרפיה, אובדן ושכול
אסף לוי
אסף לוי
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
ד"ר ליעד רוימי
ד"ר ליעד רוימי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
רן קמחי
רן קמחי
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
ד"ר נעמי לאור-בנקר
ד"ר נעמי לאור-בנקר
עובדת סוציאלית
פתח תקוה והסביבה
דבי ז'ולטי
דבי ז'ולטי
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן3/8/2017

מלנכוליה קיומית. שלום. התחברתי לנושא בהיבטיו השונים עם המודעות לחיים שלא נחיו - כהיבט של חיינו בהיותם חד פעמיים ובלתי ניתנים למיצוי. כתבתי על כך מאמר 'בעקבות המלנכוליה' שמופיע באתר פסיכולוגיה עברית
http://www.hebpsy.net/a...?t=0&id=2452
מנשה

נתן אלתרמןנתן אלתרמן2/8/2017

שלום. מה שכתבת על המלה החמצה מאד מעניין, לי יש נטייה חזקה לשפות ולמלים ואני גם מאד אוהב את חג פסח והזדהיתי. השואה היא הדבר הכי נורא שקרה בעולם, ואולי ביקום. אני חושב שהאדם הוא היצור היחיד בעולם שיכול להגיע לקיצונויות כמו זו שהביאה לשואה.