×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

לפרק את הנפש ולבנות אותה מחדש – בין לוסיאן לזיגמונד פרויד

לפני כמה חודשים הלך לעולמו גדול הציירים הבריטיים של זמננו – לוסיאן פרויד. אף שהתכחש לשמו ולמשפחתו, היה פרויד אזוק לעברו בדפוסים לא מודעים – כפי שסבו זיגמונד פרויד קבע. במאמר משורטטים קווים משיקים וסותרים בין הצייר לסבו, אבי הפסיכואנליזה, ובין מלאכת הציור שלו לתהליך האנליטי, ובמיוחד לתפיסה אנליטית המדגישה חקירה לא מילולית, אלא גופנית וסומטית, של הלא מודע.

מתפרסם מ 1/8/2012 | 12,378 צפיות

תגיות: |

 

לפרק את הנפש ולבנות אותה מחדש

בין לוסיאן לזיגמונד פרויד

 

מאת אייל שדה לביא

 

 

 

לוסיאן פרויד, גדול הציירים הבריטיים של העת האחרונה ןנכדו של זיגמונד פרויד, הלך לעולמו לפני כמה חודשים, ביולי 2011, כשהוא בן 88 (Thorpe, 2011). אף שלוסיאן פעל בתחום שונה כל כך מסבו, יש לא מעט קווי דמיון בין שני הענקים לשושלת פרויד – אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד וגדול הציירים הפיגורטיביים הבריטיים של זמננו לוסיאן פרויד.

האדם המודרני חייב לא מעט מההבנה שלו את עצמו לזיגמונד פרויד. מושגים כמו לא-מודע, אגו, ליבידו, יצר וחלום נהפכו לחלק מהתפישה היומיומית של האדם המודרני את עצמו. הפסיכואנליזה – גם אם השתנתה רבות מאז ימיו של פרויד – לא היתה נראית כמות שהיא אלמלא תרומתו העצומה. אולם לוסיאן פרויד לא הראה כל עניין במורשת המשפחתית המרשימה שלו: "תמיד הייתי אנוכי וסודי. בבתי מלון הייתי מזדהה בשמות מזיופים", אמר לפני כשנה בריאיון נדיר ל"London Evening Standard" הבריטי (Greig, 2010). אם הייתם שואלים על כך את סבא פרויד, סביר שהיה אומר משהו כמו: "לפעמים קרובות מדי מיטשטשים התנאים המשפיעים על בחירת המושא של התשוקה. במקום שהבחירה ניתן לה להתגלות דרך חירות, מתבצעת היא לעתים קרובות לפי אידיאל נרקיסיסטי של הגבר, אידיאל שהיה למשאת נפשו. אם נשאר היה שרוי בזיקת אב, כלומר בתסביך אדיפוס, נעשתה בחירתו לפי התסביך האבהי". רוצה לומר: הבחירות שלנו, גם אם במודע אנו מתנתקים ואפילו מתכחשים לעברנו, קשורות בקשרים עבותים, לא-מודעים, לעבר זה ממש. ככל שהתכחש פרויד הנכד לשמו ולמורשתו, הוא היה אזוק להם בקשר לא-מודע.

בשונה מסבו – ואולי כניסיון להתנתק מהשושלת המיוחסת – לוסיאן העיד על עצמו כ"לא ממש אינטרוספקטיבי". לא רק שעברו לא העסיק אותו, כפי שתואר לעיל: העתיד העסיק אותו עוד פחות. כאשר נשאל בגיל 87, שנה לפני מותו, מה הוא חושב על המוות והאם אי פעם יפרוש, ענה: "אני חושב שאחרי המוות אין כלום. רק מוות. [צריך] להפסיק לדבר על נושא כל כך משעמם". לדברי סוכנו הניו יורקי, הצייר הנודע מת ממחלה בביתו שבלונדון: "הוא חי בשביל לצייר וצייר עד מותו, הרחק מההמולה של עולם האמנות", הוסיף הסוכן. פרויד בעצמו אמר למקורביו בשנים האחרונות כי הוא יודע רק לצייר וכי הוא "יצייר את עצמו למוות".

 

Lucian Freud,  Reflection with Two Children (Self-Portrait), 1965 © Madrid, Museo Thyssen Bornemisza / photo : José Loren. From here

 

זיגמונד ולוסיאן פרויד מייצגים שתי דרכים שונות להתבוננות עמוקה על נפש האדם – דרך המכחול ודרך הניתוח המדעי. על טביעת העין המופלאה לנפש האדם של סבו, זיגמונד פרויד, נכתב רבות. אך גם לוסיאן פרויד ידוע בקרב מעריציו הרבים כמתבונן עמוק לא פחות: הוא היה מתבונן ארוכות במודל שלו, מפרק את הבשר לשכבות, ונותן להן להיבנות כמו מעצמן עד לכדי יצירה חדשה. הוא נהג להתחיל את ציור המודלים שלו ברישום של פחם על בד; אז, כשהוא מוסיף שכבות רבות של צבע זו על זו, היה משלים את תהליך הציור בפרק זמן שיכול היה לארוך חודשים ואפילו שנים.

"אני רוצה שהציור יעבוד כבשר, […] שהדיוקנאות שלי יהיו האנשים, לא כמו האנשים. שלא ייראו כמו המודל, אלא שיהיו המודל. ככל שזה נוגע לי, הציור הוא האדם". זהו אחד הציטוטים המוכרים ביותר של פרויד. והוא אכן צייר הרבה בשר: אחד הציורים הידועים והיקרים ביותר שלו, שנרכש ב-2008 על ידי האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ', הבעלים של קבוצת הכדורגל צ'לסי, תמורת סכום שיא לאמן בעודו בחיים – 33.6 מיליון דולר – הוא של אחת המוזות שלו, סו טילי, או "סו הגדולה". בסך הכול היא בילתה ארבע שנים על ה"ספה" של פרויד.

Lucian Freud, Benefits Supervisor Sleeping. 1995. Photograph: AP/Christie's. From here

עוד נקודה משותפת לשני הצאצאים לבית פרויד, לצד יכולות ההתבוננות, היא הדרך שבה הם עבדו. פרויד הסבא יצר את הטיפול בשיחה, וראה באנליזה עבודה משותפת של המטפל והמטופל. עבור לוסיאן פרויד, בדומה, היצירה היא יציר משותף של האמן והמודל, והיא נעשית בשיתוף פעולה מלא של המודל: "לא יכולתי מעולם לשים משהו בתוך ציור שלא היה שם לפניי", הסביר; "זה יהיה שקר חסר טעם, פשוט מעשה של חוסר יצירתיות". אם נתבונן על עבודתו של לוסיאן פרויד מנקודת מבט פרוידיאנית, נראה כי הלא מודע של המודל מועבר לאמן. האמן בתורו משתמש בהעברה זו כדי ליצור יצירה שהיא אנליטית – מפרשת את נפשו של המודל, מפרקת אותה ובונה אותה מחדש.

זיגמונד פרויד דגל בנקיטת עמדה נייטרלית, מתבוננת ופרשנית על עולמו הפנימי של המטופל, אך למעשה לא היה נייטרלי כפי שהתיימר, ונטה להתערב רגשית בטיפול של מטופליו. פרויד האמן לא התיימר כלל לנקוט עמדה נייטרלית; ואכן, אישיותם האקסצנטרית והגאונות של לוסיאן מזה ושל זיגמונד מזה טבועות בעבודות של כל אחד מהם.

 

נאמנים רק לכלבים

לוסיאן פרויד נולד בברלין בדצמבר 1922, בן לאב אוסטרי ממוצא יהודי ואם גרמניה. בגיל 9 הוא אף הספיק לצלם את היטלר, בעודו מסתובב ברחובות ברלין עם שומרי הראש שלו: "הייתי מרותק לכך שהוא היה כל כך קטן לעומתם", סיפר בריאיון. שנתיים מאוחר יותר, ב-1933, הוא עבר עם משפחתו לבריטניה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, וב-1939 הפך לאזרח בריטי. הוא החל את דרכו בציור בשנות הארבעים, ובהמשך נודע בעיקר בזכות ציורי העירום שלו. "אני מאוד מתעניין באדם כבעל חיים", הסביר בעבר את נטייתו לעיסוק בעירום.

כצאצא לזיגמונד פרויד, מסתבר שהתפוח לא נפל הרחק מהעץ. בסרטונים דוקומנטריים שונים אודות לוסיאן פרויד,1 מעידים ידידים, אספני אמנות ומכרים על אישיותו הכובשת, שהיתה גם אקסצנטרית וחריגה; על גאונותו; על חוסר הפשרות שלו; ועל קשייו עם נשים. מזכיר את סבא, אשר הן בחייו האישיים והן בכתיבתו עשה ואמר כמה דברים על נשים הנתפשים כיום פוגעניים מאוד. כך, הודה פרויד כי "חייה המיניים של האישה הבוגרת הם יבשת אפלה" לדידו (גיי, 1993 [1988], עמ' 401). את אשתו, מרתה, מעולם לא שיתף זיגמונד במילה אחת בתורתו הענפה, והותיר לה לנהל ביד רמה את משק הבית בלבד; ואף שהיה קרוב לבנותיו לא פחות מלבניו – ומעל לכולם ל"בתו הקטנה והיחידה" אנה, הוא מנע ממנה בעורמה להתחתן עם עמיתו הצעיר ד"ר ג'ונס, מאחר שראה בה ילדה קטנה ש"עדיין רחוקה למדי מתשוקה מינית ודוחה מעליה כל גבר" (שם, עמ' 349). במאמרו "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" כתב פרויד (2002 [1905]) שהמיניות הילדית היא זכרית במהותה וכי: "בגל ההדחקה שבהתבגרות, המסלק הצדה, כביכול, את הזכריות הילדית, טמונים התנאים העיקריים לנטייתה של האישה לנירוזה, ובמיוחד להיסטריה. תנאים אלה קשורים אפוא בקשר הדוק ביותר אל מהות הנשיות" (עמ' 82).

בסרטונים הדוקומנטריים על פרויד הנכד עולים מוטיבים דומים. כך למשל אומר הדוכס מדבונשייר: "ציורי הכלבים של לוסיאן מראים חיבה. לעומתם, ציורי הנשים מראים חוסר נוחות. אני חייב לומר שהוא לא כל כך אהב נשים". ואילו לואיס לידל, בונת מסגרות וידידה אישית, מתארת את אישיותו הכובשת והממגנטת של פרויד.

Lucian Freud, Eli. 2002. From here

אף שעסקו כל חייהם בפירוק והרכבה של נפש האדם, זה בכלים מדעיים וזה בצבע, מכחול ודמיון, נאמנותם העיקרית של שני הגאונים לבית פרויד – הסב ונכדו – היתה נתונה לכלבים. באוטוביוגרפיות שלו מתואר זיגמונד הסבא כאוהב כלבים – עד כדי העדפתם על פני בני אדם: "הוא חשב שהכלבים הם יצורים זכים וטהורים באופיים – יצורים שעיוותי הציוויליזציה לא דבקו בהם", כותב מרק אדמונסון בספר "מותו של זיגמונד פרויד" (2009 [2007], עמ' 98). במכתב שכתב תיאר זיגמונד פרויד את אהבתו לכלבתו ג'ופי (או יו-פי) כאהבה בעוצמה רבה כל כך, עד שמדובר ב"חיבה בלי לבטים, פשטות של חיים משוחררים מהמאבקים הבלתי נסבלים כמעט של התרבות האנושית,יופיו של קיום שלם בפני עצמו".

לימים, כאשר נאלץ זיגמונד פרויד לגלות מוינה ללונדון עקב עליית הנאצים לשלטון, דאגתו העיקרית היתה מצבה של לין, כלבת הצ'או שלו, ששהתה במכלאת הסגר לכלבים. פרויד, שבריאותו היתה כבר רעועה אז והוא סבל קשות מסרטן הלסת שלו, נסע לבקר את הכלבה במכלאתה. הנסיעה משכה תשומת לב תקשורתית מסוימת. בעיתון הספורט האוסטרלי "רפרי" נכתב: "דבר לא היה יכול להרחיק את המדען הדגול מידידתו הכלבה". וממשיך הכתב לתאר את המפגש המרגש: "מימיי לא ראיתי אושר והבנה כאלה בעיניים של חיה. [...] שעה שלמה שיחק אתה [פרויד], דיבר איתה וקרא לה בכל מיני כינויי חיבה. למרות הנסיעה הארוכה לאדם בגילו, אמר שהוא נחוש בדעתו לבוא לראות את לין לעתים קרובות ככל האפשר" (שם, עמ' 155).

גם פרויד הנכד, בערוב ימיו, מתואר באופן דומה. מכריו אומרים עליו שהיה מעורה יותר בחוגי אוהבי כלבי המרוצים בלונדון מאשר בחוגי האמנות. עורך מוסף סוף השבוע של עיתון ה"גרדיאן", מרופה מילס, תיאר מעט לאחר מותו של לוסיאן כיצד לאחר שסעד עמו כאשר זה היה כבר כבן 80, הזמינו פרויד במפתיע לביתו "לראות את הציורים האחרונים" (Mills, 2011). לאחר שעצרו בדרך לביקור "סוריאליסטי" (כפי שמתאר זאת מילס) אצל רופא השיניים של פרויד, הם הגיעו לאחוזה, ושם השאיר אותו פרויד בחדר הקדמי להתחבר עם לא אחר מאשר כלב המירוצים האהוב פלוטו; יצא – וסגר אחריו את הדלת. לאחר מה שנדמה היה למילס כשעות, בהן בילה במחיצת פלוטו בלבד, חזר פרויד ולקח אותו לסיור לראות את הדיוקן העצמי החדש, שהיה תלוי בחדר השינה, מול המיטה. "זה נראה הכי טוב מכאן", אמר פרויד, בעודו מסיט את השמיכות ונשכב לישון. מילס מצא בעצמו את הדרך החוצה.

אשר ליחסיו עם נשים, אולי ללוסיאן לא היה קל איתן, אבל נראה שגם לא היה לו קל בלעדיהן. פרויד ג'וניור ניהל מערכות יחסים רשמיות עם לפחות שש נשים במהלך חייו, לשלוש מתוכן גם נישא, ועם חלק מהן הביא צאצאים לעולם: 13 ילדים ידועים בסך הכול – אף שאחרים יכולים כעת להופיע ולדרוש חלק בירושה המרשימה: האחוזה שלו לבדה מוערכת ב-125 מיליון ליש"ט. בריאיון השנה אמרה אחת מבנותיו "יש 13 ילדים שאנחנו יודעים עליהם בסך הכול, ושלושה מהם - בלה, איבי (איזובל) ואנוכי (לוסי) – נולדנו שלושתנו ב-1961". "הילדים אהבו אותו, אבל אפילו הם צריכים להודות בכך שהציורים תמיד באו ראשונים", מספר עליו ידידו הקרוב וויליאם פיוור. ופרויד עצמו אמר פעם: "משפחה לא חשובה לי. זה לא מעסיק אותי בכלל".

 

לחוש את הנפש חזרה

את המודלים שלו לפורטרטים הוא תמיד בחר בשליפה מהמותן, "לפי אינסטינקט", כדבריו. הם תמיד היו אנשים מחייו, על אף שחלק היו מוכרים ומיוחסים, בדומה למשפחתו של פרויד עצמו. שתי יוצאות הדופן המדוברות ביותר כמודליות של פרויד היו שתי נשים סוּפר-מוכרות ופופולריות בעולם כולו ובבריטניה בוודאי, ושתיהן לא הכירו את פרויד לפני שניצבו מולו שעות רבות. הראשונה היא לא אחרת מהמלכה אליזבת השנייה. פרויד לא יודע להסביר מדוע בחר בה כמודל: "זו היתה בחירה אימפולסיבית", אמר פעם ל"טלגרף" הבריטי. מודל ידועה לא פחות של פרויד, ואולי אף יותר, היא דוגמנית העל קייט מוס. את מוס צייר פרויד בכמה עבודות, בהן ציור עירום בגודל אמיתי, בו נראית הדוגמנית בהיריון.

אולם במקרה של מוס, פרויד לא יזם את הפנייה – היתה זו מוס שפנתה היא בעקיפין לצייר. יום אחד, פרויד קרא את מגזין האופנה והסטייל "Dazed and Confused", שהעורך שלו באותה עת, ג'פרסון הק, היה החבר של מוס. באחת הכתבות התראיינה מוס והתוודתה כי אחד החלומות היחידים שנותרו לה הוא לשמש מודל ללוסיאן פרויד; ולא רק זאת, היא אמרה שלא אכפת לה שתהליך הציור ייארך זמן רב: "האמת, כמה שיותר זמן - יותר טוב". פרויד החליט ללכת על זה: "אמרתי לבת שלי בלה", סיפר לאחר מכן, "האם את יכולה לקרוא לה תיכף ומיד?".

 

Kate Moss with Lucian Freud. Photograph: Stephen Butler /Rex Features. From here

 

היתה זאת בחירה לא צפויה. פרויד עצמו אמר בעבר כי הוא מעדיף לצייר " אנשים אמיתיים" – אנשים שאינם מודלים מקצועיים, הרגילים להחזיק את הגוף שלהם. והלא מוס, כדוגמנית, מיומנת בשליטה בגופה. פרויד לקח על עצמו אתגר, אם כן: הוא היה צריך להראות צד אחר של מוס. משהו שאלפי צמצמי מצלמות והבזקי פלאשים לא הצליחו להראות.

ואכן, לוסיאן פרויד מציג קייט מוס אחרת מהדמות המוכרת של דוגמנית העל. איני יודע לְמה האמן – או מושאו - התכוונו. לוסיאן פרויד מיעט להתראיין, ושנא לדבר על היצירות שלו. אך הייתי רוצה להציע כאן זרם אסוציאטיבי ואינטרוספקטיבי משלי לנוכח הדיוקן: מוס ידועה ביותר במראה ה"הירואין שיק" שלה, האנורקטי, הרזה, הנערי והשדוף. רזונה גרם לנשים רבות לייסורים בנוגע לדימוי הגוף שלהן, ודימוייה הביאו את תעשיית האופנה לספוג ביקורות אינספור על ניצול נשים. דווקא היא, בעלת המראה האנדרוגיני, בחרה למסור את עצמה לידיו של פרויד, נכדו של מייסד הפסיכואנליזה, בעודה שוכבת על ה"ספה" של האמן שעות על גבי שעות כאשר היא במלוא נשיותה – בהיריון.

אני מציע להתבונן על תהליך העבודה היצירתי בין האמן למודל כתהליך המדמה פסיכואנליזה, שבו ה"מטופל" משליך על ה"מטפל" את החלק הלא מודע שבנפשו. למשל, האישה תשליך על המטפל הגבר חלקים בגבריות או בנשיות החסרות לה – ובאופן זה תנכס לעצמה ותשיב אליה את חלק נפשה האבוד. כך, בתהליך ארוך, בסבלנות, במאמץ ובשיתוף פעולה לאורך השבועות שבילו יחד באותו חלל, בתהליך של "היריון" משותף, בראו יחד פרויד ומוס את הנשיות האבודה של דוגמנית העל. התוצאה היא הציור של מוס ההריונית – ואגב תהליך זה, ניכסה לעצמה מוס את החלקים הנשיותיים האבודים בנפשה והפכה אותם לחלק מעצמה.

תהליך ניכוס זה חייב, לדידי, לכלול מרכיב פיסי, גופני. בדומה לתהליך יצירתי, החייב לצאת מהכוח אל הפועל, אחרת יישאר בגדר פנטזיה בלתי ממומשת בנפשו של האמן בלבד – כך תהליך הניכוס הנפשי חייב לעבור התמרה (טרנספורמציה) גם במישור הפיסי. במילים אחרות, מוס היתה חייבת לחוות את השהות הממושכת בסטודיו של האמן (או בהעתקה לסיטואציה האנליטית – בחדר הטיפולים) בגופה. היא היתה צריכה לחוות את אי הנוחות והיסורים הפיסיים שלבטח מתלווים לישיבה ארוכה אל מול האמן יום ארוך אחר יום ארוך, בעודה חשופה מולו; לאפשר לעצמה לשאת את המיחושים הגופניים הכרוכים בישיבה הממושכת ללא יכולת לברוח מהם להסחות דעת, וליהנות מתחושת הניצחון, לאחר שהצליחה לעמוד במשימה המייגעת. זאת ועוד, כפי שהרקדנית והפסיכותרפיסטית מרי סטאקרס וויטהאוס קבעה עוד בשנות השישים, כדי שחלקי נפשה יאוחו היא היתה זקוקה ל"עד" לתהליך – האמן, המטפל או האדם הנוכח לתנועה – כאשר בתווך הנוצר ביניהם התרחשה התמורה (אצל: Adler, 1999 [1987]).

לדידי, התהליך הארוך שעברה מוס על ספתו של לוסיאן פרויד היה לא אחר מהחזקה ויניקוטיאנית, שאפשרה לה למצוא בתןך גופה חלקים אבודים מנשיותה ולקחת בעלות עליהם (Embodying). מוס אמנם ידעה להחזיק ולהציג בפני המצלמות את אותו גוף אנדרוגיני שהעולם כולו הכיר, אך היא מעולם לא עברה תהליך של התבוננות מפרקת וארוכה כל כך כפי שעברה עם פרויד. בתהליך זה, אני מניח, התקלפו אט אט ההגנות והקליפות, ובתוך ההחזקה שיצר לה האמן נולדה מוס אחרת. כפי שכותבת ברברה הוליפילד: "התמקדות בחוויות בעלות תחושה גופנית יכולה לקדם איחוי של שברים בעצמי" (HoliField, 1997).

Lucian Freud, Kate Moss. 2002. From here

 

סיור בלא-מודע

במאמר שפורסם ב-2010 בכתב העת "אמריקן אימגו", המנסה לקשור בין פסיכואנליזה לפרקטיקות של מדעי הרוח, טוענת אלן ספיץ כי לוסיאן פרויד מייצג פסיכואנליזה בציור (Spitz, 2010). ספיץ תיארה בין היתר את הזרם האסוציאציות שלה בעודה מתהלכת בתערוכת מחווה ללוסיאן פרויד שנערכה באותה עת במוזיאון פומפידו בפאריז. היתה זאת תערוכה יוצאת דופן בהיקפה, שכללה חמישים עבודות מתקופות שונות מחייו לצד תצלומים שסיפקו הצצה סקרנית אל קודש הקודשים – הסטודיו של האמן. התערוכה היא "חקירה לא מילולית מתמשכת של הלא מודע", קבעה ספיץ.

ואכן, סיור בתערוכת ציוריו של לוסיאן פרויד הוא טיול בלא מודע של עצמנו. ההפריה ההדדית בין הלא מודע המקופל בתוך שכבות הצבע וחללי התערוכה מזה לבין הלא מודע האצור בתוך גופנו החווה באמצעות החושים את היצירות יכולה להנביט יצירה שלישית – החייאת חלקים אבודים בנפש של כל אחת ואחד מאיתנו וניכוס גופני שלהם. אם נאפשר זאת, נוכל לחוש את התמורה המתחוללת בנפשנו, כאשר האמן, דרך יצירותיו, מתבונן בנו התבוננות מפרקת ומבנה מחדש.

אם נרשה זאת, תהליך דומה יתחולל בטיפול הפסיכולוגי: את החקירה ה"לא מילולית" הזו ניתן – ורצוי – לערוך גם בחדר הטיפולים האנליטי. למעשה, מטפלים רבים עושים כן מבלי לשים לב, כאשר הם שמים לב לדרך שבה המטופל מחזיק את גופו על הכורסא ומפרשים זאת לעצמם ("היא מסוגרת", "הוא חשדן" או "הוא גורם לי לחבב אותו") או למרחק הפיסי שבין הכורסאות ("נוח לי" או דווקא "לא נעים לי"). כל אלה פרטי מידע סומטיים חיוניים, שיכולים להיות כלי עבודה מרתקים וחשובים במישור הטרנספרנסיאלי. בטיפול הפסיכולוגי אני מכניס את הגוף כמקור משמעותי להעלאת תכנים מהלא מודע: אני מזמין את המטופל להתחבר אל הגוף שלו, ובעבודה אסוציאטיבית, כמו עבודה עם חלום, אנו עובדים עם התחושות, המחשבות, הזכרונות והתמונות שעולות (שדה לביא, 2011). כך, עבודתו של פרויד הנכד קשורה בקשרים עבותים לעבודתם של ממשיכיו של פרויד הסב, הרבה מעבר למה שכל אחד מהם היה עשוי לדמיין.

 

 

 

^ 1. קישורים למספר סרטונים על לוסיאן פרויד שהועלו לרשת:

http://www.youtube.com/watch?v=_4OGC9pj86g

http://www.youtube.com/watch?v=mqU0UBszuHw

http://www.bbc.co.uk/news/entertainment-arts-14248290

http://www.youtube.com/watch?v=7IS-ir3U3RQ

http://www.youtube.com/watch?v=hdU0_qQyfQs

 

 

 

 

מקורות

אדמונסון, מרק (2009 [2007]). מותו של זיגמונד פרויד. ירושלים: כתר.

גיי, פיטר (1993 [1988]). פרויד, פרשת חיים לזמננו, תל אביב: דביר.

פרויד, זיגמונד (2002 [1905]). "שלוש מסות על התאוריה של המיניות". בתוך: מיניות ואהבה. תל אביב: עם עובד.עמ' 17-89.

שדה לביא, אייל (2011). "למי שייך הגוף שלנו?", פורסם ב-21 בספטמבר 2011 באתר "עיניים פקוחות": ‪http://wp.me/p125OD-FS‬ .

Adler, Janet (1999 [1987]). "Who is the Witness?". In": Pallaro, P., (ed.). Authentic Movement: Essays by Mary Starks Whitehouse, Janet Adler and Joan Chodorow. London: Jessica Kingsley. pp. 141-159.

Cadwalladr, Carole. (2008) The million-dollar muse: Sue Tilley. The Guardian, 21 December 2008. http://www.guardian.co.uk/culture/2008/dec/21/sue-tilley-lucian-freud

Greig, Geordi (2010). Lucian Freud on the couch. London Evening Standard. 26 Feb 2010. http://www.thisislondon.co.uk/lifestyle/article-23809888-lucian-freud-on-the-couch.do

HoliField, Barbara (1997). Against the Wall / Her Beating Heart. In: Johnson D.H., Grand I. (eds.). The Body in Psychotherapy. Berkeley: North Atlantic Books.

Mills, Merope (2011) A date with Lucian Freud. The Guardian, 22 July 2011. http://www.guardian.co.uk/artanddesign/2011/jul/22/lucian-freud-painter-interview

Spitz, Ellen Handler (2010). "Lucian Freud: Psychoanalysis in Paint?", American Imago 67 (3), pp. 441-450.

Thorpe, Vanessa (2011). Lucian Freud dies aged 88. The Guardian, 22 July 2011. http://www.guardian.co.uk/artanddesign/2011/jul/21/lucian-freud-died-aged-88

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שדה, א. (2012). לפרק את הנפש ולבנות אותה מחדש – בין לוסיאן לזיגמונד פרויד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2713

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז18/1/2012

הדיון ביניכם, נוגה ואייל. מעשיר את חווית קריאת המאמר, מעלה מחשבות על לוסיאן פרויד ואגון שילה (שהיה אגב הומוסקסואל), על הבדלים בין דרכי טיפול, ואפילו על דרכים שונות לתפיסת המציאות.

מאוד אהבתי את המשפט שהבאת אייל, שאמר פרויד על מה הוא רוצה לעשות לצופה. לגרום לו להשתאות, אבל מול מה? להפר את שלוותו, אבל לנוכח מה שמופר? לפתות, אך למה? ולשכנע, אבל לשכנע שמה?

יפה בעיני, שכשם שהלך לישון, משאיר את מילס עם הציור שלו ועם דמותו שלו השוכבת, אין הוא מפרט ועונה על שאלות אלה. בכך הוא משאיר את הצופה (בניגוד לתאורטיקנים למשל) לעמוד מול היצירה ומול עצמו, כשהוא מרגיש את אותו שילוב בין השתאות וצער, שאנו מרגישים כשאנו מתבוננים לעומקם בעולם ובחיים.

נוגה אריאלנוגה אריאל18/1/2012

תודה אייל!. על ההתייחסות שלך.

אכן הצעתי גישה פרשנית שונה משלך, אשר מנסה לבחון את היצירה מתוך עצמה ולא מתוך הביוגרפיה של היוצר. כמובן שאין זו שיטה עדיפה או טובה יותר, אבל היא ממחישה בעיני את האפשרות לנוע מתוך היצירות החוצה אל האמן, ולא את התנועה ההפוכה- מהידע שלנו על האמן לדרך בה הידע הזה מגולם ביצירות שלו. אני מסכימה איתך שיש בכוחן של שתי הגישות להשלים אחת את השנייה, בגלל המעגליות האפשרית שבתנועה הזו פנימה, נחוצה וחוזר חלילה.

אני אכן מטפלת באמנות, וכמו ששיערת בתוך הטיפול ההתבוננות הזו נעשית באופן שונה ופתוח יותר, וכמובן שמול המטופל עצמו, שביוגרפיית חייו ידועה לי בדרך כלל (בניגוד לזו המפורטת של פרויד). כפי שציינת ברגישות רבה בטיפול באמנות התהליך הוא אכן שונה מתהליך של יצירה לבד בסטודיו, בגלל המרחב הפוטנציאלי שנפתח בין המטפלת למטופל והיחסים הטרנספרנסיאלים שנרקמים שם. האמנות היא כלי מדהים לחקירה פנימית עצמאית ומשותפת, ולדעתי היא אכן מעמיקה את החקירה המילולית. אני שמחה שהיא גם גרמה לך להתבונן שנית על היצירות, כמו שגרמת לי במאמר שלך.

תודה על המאמר המרתק. אשמח לקרוא מאמרים נוספים בסגנון בהמשך.

אייל שדהאייל שדה18/1/2012

תודה נוגה. את משתמשת, אם אני מבין נכון, בכלים פרשניים של היצירה האמנותית. אני מניח שבטיפול את מציעה את הפרשנות הזו למטופל כאפשרות לחקירה, כשאלה פתוחה, כהנחה.

ואת עושה זאת - וסליחה שאני לוקח כאן את החירות לבחון את מעשייך - בצורה רגישה ורבת ממדים. הפרשנויות שאת מציעה כאן הן רבות ומורכבות. לדידי הן מחיות את היצירות, מעלות בי מגוון של רגשות ותהיות. אני מתבונן פנימה ומזהה הזדהות, פליאה, השתוממות, התרוממות רוח. ולעתים גם כעס, רתיעה אולי אפילו חרדה. זה מרתק בעיני. מייצר מרחב התבוננות פנימי עצום.

כפי שאני מבין זאת, אנו מציעים כאן כלים פרשניים שונים ומשלימים לתהליכי התבוננות פנימיים. אם זאת דרך היצירה, דרך החוויה הגופנית והחושית וכמובן שבאמצעות הכלים האנליטיים המקובלים - המישור הטרנספרנסיאלי בין המטפל למטופל. מעניין יהיה לדעת, לכשיתפרסמו הביוגרפיות של פרויד, כמה היינו קרובים לאדם עצמו.

הנה מה שהוא אמר על עצמו, המזכיר את הפרשנות שלך:

''What do I ask of a painting? I ask it to astonish, disturb, seduce, convince.''

נוגה אריאלנוגה אריאל18/1/2012

התבוננות נוספת ביצירותיו של פרויד. תודה רבה אייל על המאמר המרתק.

אני רוצה להציע דרך נוספת לדבר על פרויד הנכד, דרך המתבוננת אך ורק ביצירות שלו ופחות בעדויות שלו לגבי עצמו ומפי הביוגרפים שלו.

אני חושבת שניתן לבנות את דמותו של פרויד רק דרך היצירות המונחות זו ליד זו:

אני מתבוננת במשיחות המכחול העבות, הבונות את הבשר. הן חורצות בו סימנים, תלמים, משסעות את הפנים ומעט מעוותות אותן. הדמויות אינן אנושיות לחלוטין, אך הן ללא ספק בני אדם. זה מעלה בי תחושה של דואליות לגבי האחר, רתיעה ומשיכה בו-זמניים.

הדמויות מוטלות, ממומטות על פני ספות, מיטות ורצפות. הן נטולות חיות ואנרגיה. ההבעה על פניהן מופתעת, מיוסרת, ישנונית או ישנה, תמוהה או פשוט אדישה, "אפקט שטוח" ממש. הן משדרות כבדות, ליאות, דיכאון ומשיכה למטה, כפי שנקודת המבט שבאה כמעט תמיד מלמעלה מדגישה. קשה למצוא תמונה בה אין אף דמות שרועה על דבר מה.

הבשר העבה שלהן הוא לעתים אפרורי כמו הרקע עליו הן מונחות, ולעתים בולט בוורדרדות דהויה, כאילו הוא הדבר היחידי שיש בו תקווה ברקע אפרורי ומונוכרומטי.

התפאורה תמיד דלה, אפורה, מעידה על חוסר חיות. היא גם פחות מעניינת את הצייר. הוא אינו מנסה ליפות אותה, סביר להניח כי הוא אף מכער את המציאות שנמצאת מאחורי נושא הציור, בכך שהוא מצהיב את הקירות וגורם להם להיראות טחובים ואפלים.

נקודות המבט המשתנות מרמזות על עיסוק ביחסי אדנות וכניעה, "מי למעלה מי למטה".

הנשים השרועות מצוירות כמעט תמיד מלמעלה. הן שרועות על מיטה או על הספה, ישנות או מתבוננות במבט ריק. הפוזות שלהן אינן מפתות. אבריהן רופסים, עייפים. שדיהן נשפכים לצדדים, מלאים וריקים בו-זמנית. האם יש כאן יחסי שליטה? או שמא מדובר בהרחקה- האם לצייר היצרי קשה לשבת מדי יום לאורך שנים אל מל גופן העירום ולכן הוא מנטרל אותן
ממיניותן? מצד אחד הן מזכירות את הנשים של שילה, בגפיהן הארוכות, ושער הערווה הסמיך שלהן. אך נשותיו של שילה היו פורנוגרפיות יותר והביעו את היחס שלו לאישה כאובייקט מיני. הן עשו פוזות למצלמה. זאת בניגוד לנשותיו של קלימט, בן תקופתו, שהיה בהן נדבך אוטוארוטי שהצופה רק יכול היה להשתוקק להיהפך לחלק ממנו. התחושה היא כי הוא מנסה לשלוט במיניות הנשים בציוריו על מנת שמיניותן לא תשלוט בו.

ויש עוד כמובן המון מה לומר...

מכאן שציוריו חושפים את אישיותו המורכבת- תפיסה דואלית של האחר כמושך ומרתיע בו-זמנית, נטייה למלנכוליה ולצביעת המציאות בצבעים קודרים, חוסר אנרגיה ולאות, אפקט שטוח, ונושאים הקשורים למיניות הנשים שמולו.

נורית צדרבויםנורית צדרבוים10/1/2012

תודה על מאמר מרתק.

אייל שדהאייל שדה9/1/2012

תודה רבה. אסתי ואילה.

חיפשתי רבות אם לוסיאן אמר פעם משהו ישירות על סבו, אך לא מצאתי דבר.

אשמח אם למישהו יש תיעוד לכך

אילה אילוזאילה אילוז9/1/2012

תודה על מאמר מלא תשוקה על צייר מלא תשוקה. זאת שאלה בעיני, אם ועד כמה היה לוסיאן מחובר בעבותות לא מודעים לתאוריה של סבו. אבל ללא ספק, חולקים שניהם, הבנה עמוקה למה שמעבר למילים, יצריות ורגישות, למסתורין שישנו בגוף האנושי, לחידת החיים ולמורכבות הנוכחת תמיד ביחסים בין אנשים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן9/1/2012

תודה רבה על מאמר מרתק ביותר.