לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
'יומן-מסע' אישי לכנס ה-IARPP ברומא, יוני 2005'יומן-מסע' אישי לכנס ה-IARPP ברומא, יוני 2005

'יומן-מסע' אישי לכנס ה-IARPP ברומא, יוני 2005

כתבות שטח | 15/9/2005 | 12,816

יומן מסע אישי מאת מיכה וייס המציג את חוויתיו מביקורו בכנס של האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותיים ברומא, מנקודת מבט אישית. המשך

 

’יומן-מסע’ אישי לכנס ה-IARPP ברומא, יוני 2005

מיכה וייס

 

 

בערב הראשון, באוטובוס המלא, בדרכי ל-TRANSTEVERE, הרובע הרומאי השוקק בו התקיים הכנס של האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותיים, שאלתי שתי בחורות היכן צריך לרדת. הבחורות התייעצו ביניהן, נועצו באנשים נוספים, חיש מהר נשלפה באוטובוס מפה, נערכה התייעצות, ונאמר לי היכן לרדת. ’הרומאים ממש מסבירי פנים’, אמרתי לעצמי, הודיתי, וירדתי בתחנה, ’עטוף’ בהרגשה נעימה וידידותית.

בתחנה, מול הרובע הצפוף, שוב מצאתי עצמי נבוך ואבוד משהו, אך למזלי היה שם איש אחד שנראה מקומי, ושאלתיו לכתובת של הכנס. מיד לקח ממני את ההזמנה לכנס, עיין בכתובת, וסימן לי ללכת בעקבותיו, תוך שהוא משוחח עמי בחברותיות, שואל למוצאי, מתעניין באם החומה כבר בנויה, האם ראש-הממשלה הוא עדיין יצחק רבין, וכו’. ’באמת מסבירי פנים’, חשבתי.

אז הסתובב האיש, הסתכל שוב בכתובת, ואמר שהכנס בעצם במקום אחר, ושבנו על עקבותינו. הוא הוציא מספר שטרות של דולרים ויורו, ואמר לי שאצטרך לקחת מונית. לא הבנתי פשר פעולותיו, אך לא הספקתי לחשוב על כך והגיחו במהירות שני ברנשים בעלי חזות של מאפיונרים, הציגו תעודות של שוטרים, ושאלו בתקיפות באם החלפנו דולרים. שנינו ענינו שלא, השוטרים בדקו את כספו של רעי, ומשנחה דעתם, ’העיפו’ אותו ופנו אלי. תוך כדי, זכורני שהרהרתי על התחכום של שלטונות רומא ששמים בתפקיד סמוי שוטרים שאינם מעוררי חשד ככאלה, בהיותם בעלי חזות של ’מאפיוזו’.

השוטרים פנו אלי ודרשו לבדוק את כספי גם כן. ביקשתי לראות שוב את התעודות, ואחרי ריטואל הכבוד הזה (לא הבנתי מילה מהכתוב בתעודות), הראיתי את כספי, ואפשרתי לשוטר לפשפש בו, כשאני בכל-זאת (גנים יהודיים/הפנמות דפוקות?) ממשיך לאחוז בכסף גם כן, מצידו השני. משנחה דעתו, הורה לי בסמכותיות שלא להחליף כספים ברחוב, ויעץ לי להזהר מכייסים.

המשכתי בדרכי תוך מאמץ לתת מובן לדרמה לה הייתי שותף, וסיכמתי לעצמי שממש התמזל מזלי, ומשטרת רומא, שיודעת שיש נוכלים בסביבה, בכל-זאת מצליחה לשמור על התייר, ומי יודע איך היה מסתיים העניין עם הנוכל שפגשתי אלמלא ערנותם.

כעבור מספר שעות, שמעתי בדרך אגב מעמית בכנס, שבתרגיל ’עוקץ’ דומה הצליחו ’השוטרים’, בהפרש זמן קטן מהאירוע שלי, להקטין את הונו בכמה מאות יורו.

’וואוו’, אמרתי לעצמי, בוריאציה על תופעת ה-NACHTRAGLICHKEIT של פרויד, ’מסתבר שכולם כאן נוכלים, איזה מזל היה לי!’, ומעטפת המוגנות פינתה מקומה...

וכך, כשאני שרוי במאמץ לתת פשר למקום חדש לי, ולהבינו, החל הכנס של האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותיים, בניסיון לתת פשר לתמונת המציאות הפנימית, שאינה חדשה, אך היא לא פחות מורכבת...

כפי שציין עמנואל ברמן בפתיח, נקרא הכנס ’UNCONSCIOUS EXPERIENCE-RELATIONAL PERSPECTIVES’, על מנת שלא להיות מחוייבים מראש להנחה של ה’לא-מודע’ (המבני) של פרויד, ואכן במהלך הימים נפרשה קשת רחבה של תפישות ונקודות מבט לנושא.

באופן כללי ניתן לאמר שהכיוון של הגישה ההתייחסותית לתופעות לא-מודעות הוא במאמץ להבין כיצד התהוו במהלך ההתפתחות, ובקונטקסט של היחסים המוקדמים. כך לדוגמא הרצה דונל סטרן על המושג שטבע של UNFORMULATED EXPERIENCE, ובאותו כיוון דניאל סטרן נתן הרצאה מאלפת, בעקבות מחקרי תינוקות, על 18 החודשים הראשונים לחיים, בהם אין עדיין שפה, ולדבריו שם נלמדים אבני היסוד של ’להיות בקשר עם..’. למידה זו בסיסית ומשמעותית כל-כך, אך אין לה ייצוגים בשפה שלנו, עובדה שהופכת אותה להיות לא מודעת לנו. לעומת הכיוון הברור הזה בכנס, שמתקף את הגישה ההתייחסותית, היו גם קולות פולמיים שביטאו משאלה לשמר את האיכות היצרית, הפרועה ואף החייתית של ’הלא מודע’ הפרוידיאני, מתוך טענה שהגישה ההתייחסותית יותר מדי ’מאלפת’ בראייתה את הלא-מודע ומחסירה בכך משהו חשוב מטבע האדם. דוגמא לכיוון הזה היה בהרצאה של ג’וזף שוורץ שיצא מפרספקטיבה אבולוציונית, וטען שהמודעות, לה סוגדים כל-כך בתרבות המערבית, הינה ’מוצר’ צעיר מאד, ובלתי מבוסס בראייה התפתחותית אבולוציונית. קול ברור בכיוון הזה נשמע בתגובה של רינה לזר ל- סמואל גרסון שייצג את הראיה ההתייחסותית ל’לא-מודע’, באמרה שאל לנו לוותר על ה-UNCANNY של פרויד, תוך ניסיון שלה להמשיג את האדם כנושא פנטזיה לא מודעת התייחסותית, ובה ערגה לחדור אל האחר, ולאיין את המרחק, את האחרות ממנו.

בצד אמירות תאורטיות, היו בכנס הרבה פרזנטציות קליניות מרתקות, עם נגיעות ישירות יותר וישירות פחות לנושא הכנס. חשוב לי לציין שמדובר ב’יומן-המסע’ שלי בכנס, ולא בתאור מדייק ומכיל הכל. לכן יהיה פחות ייצוג לפרזנטציות של עמיתים ישראליים, שבחרתי פחות לשמוע, מתוך הנחה (מוטעית אולי) שיזדמן לי לשמוע אותם. שמעתי מעמיתים שהיו פרזנטציות ברמה גבוהה. חשוב גם לציין שבנוסף למציגים מישראל, היו בכנס למעלה מ-400 משתתפים, וביניהם כ-100 היו ישראלים. ממש אימפריה התייחסותית...

לואיס ארון פתח את הכנס בתאור אנליזה ממושכת ומורכבת כשתמה מרכזית נגעה אצל המטופל שאומץ בילדותו, בפנטזיית הלידה. במהלך שנות הטיפול, ארון היה בהדרכה אצל ארבעה אנליטיקאים מפורסמים, והיה מעניין לראות איך הטיפול קיבל תפנית ודגשים שונים איכותית בכל תקופה (והדרכה). הביא אותי לחשוב על העדר המוחלטות בתחום שלנו. נושא נוסף שארון העלה היה לדבריו ’הכניסה לארון’ בפסיכואנליזה של נושא פנטזיות וטראומת הלידה, כתוצאה מכך שאוטו רנק, שייצג את הנושא של טראומת הלידה בפסיכואנליזה, היה בעימותים עם פרויד. למרות שזה לא הודגש בדיון, חשבתי שבלא משים היתה כאן הדגמה של ’לא-מודע חברתי’, בקהיליית הפסיכואנליטיקאים, שגרם לכך שנושאים מסויימים הפכו טאבו לשנים רבות. בשיחה אישית עם ארון, הוא הסכים לאבחנה הזאת.

ההרצאה הבאה היתה של רוברט סטולורו, ועוררה הד רב. סטולורו ניסה להמחיש דרך חוויות אישיות מונח לו הוא קורא ’THE ONTOLOGICAL UNCONSCIOUS’, מונח אותו לא הבנתי עד תום, אך מתייחס לחוויית החיות (הויטאליות) של האדם. המעניין בהרצאה היה חשיפה שנשמעה והרגישה מאד אישית של חייו הפרטיים לאחר מות אשתו מסרטן, וההתמודדות שלו עם הדיכאון שלו, עם הבת המשותפת, ועם האשה הנוכחית. סטולורו ניסה להדגים כיצד אמירה של אשתו הנוכחית איפשרה לו להשתחרר מקיום נפשי וגטטיבי בו היה שרוי, לחויית חיים חיונית. אני מאד התרגשתי, עד דמעות, מסיפורו, אך הקהל באופן מובהק נחצה לאלה שחוו את זה כמוני, ולאלה שחשו לא נוח בשימוש שהוא עושה בקרוביו, ואף הועלה חשד לאקסביציוניזם ול’אותנטיות מזוייפת’. סוג ההערות וההתייחסויות שהיו בהפסקה שאחרי הפרזנטציה דמו יותר לביקורת מופע, מאשר לדיון מעמיק פסיכואנליטי, ואולי זה מטבעו של כנס עשיר, שיש בו גם מזה וגם מזה.

פאנל אחר שעורר עניין היה הצגה קלינית של טיפול בגישה נאו-קליאניאנית, בידי מיירה לייקרמן, כמדומני מטביסטוק בלונדון, ושלש תגובות מפרספקטיבה התייחסותית בידי ג’סיקה בנג’מין, סטיבן זליגמן, ומלקולם סלבין. תאור המקרה היה מרשים ורגיש, בשפה קליניאנית לא נוקשה, והיה מעניין איך שלשת ההתייחסותיים תירגמו, כל אחד בדרכו, את ההתרחשות הטיפולית שהובנה בידי המטפלת כ’מסע’ של השלכות של המטופלת, לתנועה הדדית של קומוניקציות בין שתי המשתתפות בדיאדה. האמת, שזה היה לא פייר, ’שלש נגד אחד’, כפי שהיו אומרים אצלנו בשכונה...

פאנל אחר הוקדש לג’נדר, שהיווה תמיד נושא חם בפסיכואנליזה ההתייחסותית.

היום האחרון, שהיה קצר, זימן מספר פרזנטציות מעולות. זה החל עם אנתוני באס שהביא מקרה טיפולי מרתק, שהתאפיין בכך שלכל אורכו התקיים משא-ומתן על המסגרת הטיפולית, שהרגישה כל פעם לא מתאימה למטופלת. לצורך המחשה, הוצגה מטופלת מאד קשה, ש’שברה’ מסגרות טיפוליות קודמות, כששכבה עם המטפל שלה. בטיפול עם באס, טענה המטופלת שהיא חייבת להעדר מדי פעם לפרקי זמן מאחר שחייבת לנסוע. לאור זאת הציעה המטופלת מסגרת טיפולית יצירתית, על-פיה היא תהיה באנליזה שתוגדר אנליזה של שלש פעמים בשבוע, היא תבוא ארבע פעמים בשבוע, והפעם העודפת תחשב במקום הזמנים שעליה לנסוע. לאורך הטיפול חלו שינויים מעניינים לא פחות במסגרת הטיפול. מוכנותו של המטפל לשהות במשא ומתן המתמשך עם המטופלת, ולערוך שינויים מוסכמים במסגרת, נראה מאד פורה לתהליך הטיפולי המתהווה. חשתי מאד מועשר מהטיפול ומהדיון בו, משום שבהתרשמותי המשאים ומתנים שמתקיימים בחדרי הטיפולים שלנו, גם לאחר הפגישות הראשונות וה’חוזה הטיפולי’ , מתנהלים ’מתחת לשולחן’ ואין להם ייצוג בספרות ובכנסים. אחד המתדיינים קישר בין חוויית המטופל את המסגרת הטיפולית עצמה, ובין אותה למידה פרה-ורבלית של ’מסגרת של יחסים’ עליה דיבר דניאל סטרן, (PROCEDURAL LEARNING) שאינה מתווכת במלים, ואינה מודעת, ואת האפשרות לנהל על כך דיאלוג כמשמעותית מאד.

במהלך האירוע חשבתי על כך שהעלאת נושא כזה, ודיון פתוח בו, כפי שהיה, ממחישים את הרעננות של הגישה ההתייחסותית, שמוכנה בשלב הזה בהתפתחותה להפוך אבנים בפסיכואנליזה, ולהתבונן במה שנחשף.

הנושא הבא בבוקר הדחוס הזה היה חוויות לא-מודעות ומצבים דיסוציאטיביים, במסגרתו, לאחר הצגה של מחקר קליני בנושא בידי אנליטיקאי איטלקי, הביאה ברברה פייזר תאור טיפול, אולי נכון לאמר אפוס טיפולי, של קשר טיפולי שנמשך כבר 30 שנה! היא תארה באופן מרגש מאד טיפול באשה שעברה אינססט מתמשך, והדרך המפרכת ליצירת הבונד הטיפולי עמה. פייזר שיתפה בתחושות שהיו בה בטיפול הזה, כמי שגם היתה נתונה לניצול מיני כשהגיעה לארה"ב בתחנת המעבר באי אליס. קשה להעביר כמובן את המלאות שבפרזנטציה של פייזר, שהיתה תאור של עשייה מקצועית שנעשית במסירות ובהתמדה, אולי הכי קרובים להורות ממשית ששמעתי. ובאמת, פיזר סיפרה על ארוחה משותפת במסעדה, של המטופלת עם בני משפחתה כשהחליטו לחגג 25 שנה לקשר בינהן, והתגובה הכמעט דיסוציאטיבית שעוררה במטופלת. בהלימה לסיום הכנס שמעתי בזה גם צלילים של אשת מקצוע ותיקה המסכמת את חייה המקצועיים כאומרת I DID IT MY WAY’’. זה היה מרשים.

לא הספקתי להתאושש, וג’ודי דייויס עלתה לבמה, וכיאה להצגה האחרונה בכנס, הביאה תאור של סיום טיפול, בדרכה הציורית והמערבת. דייויס בחרה להביא את סיום הטיפול של אותה המטופלת שהציגה בכנס הראשון של ה-IARPP ב-2001 בניו-יורק, כך שהיתה הרגשה של היכרות ומעין המשכיות. תאור הסיום היה דרמטי, וחשף את המאמץ המשותף, של המטופלת, ושל המטפלת, לנסות ולהפגש סביב הפרידה הצפויה (בעקבות מעבר המטופלת עם בן זוגה לצד השני של ארה"ב), באופן מלא (ב’פוזיציה דיכאונית’ א’לה קליין) ככל האפשר. דייויס באמת מצליחה לתאר את זה כמאמץ משותף, שבו כל צד גם מתקשה. השפה של דיוויס בטיפול, גם בבואה לדבר על עצמה, הינה שפה של חלקי ’עצמי’ שונים הנמצאים בקונטקט אלה עם אלה (דייויס- ’חלק אחד אצלי מאד התאווה לבוא לחתונה שלך בפלורידה, בעוד חלק אחר, הילדה שבי, חש ....’). שיח זה מאפיין ומשקף ראיית ’עצמי’ רב מימדית פוסט-מודרנית.

בהתייחסותו המעניינת של וויליאם קוברן לפרזנטציה של דייויס, הוא התייחס לשימוש שדייויס עושה בסגנון השפה הפוסטמודרנית, וטען, שכמו שלמטופלת היו ביטויים דיסוציאטיביים, להבנתו השימוש התדיר שעושה המטפלת בשפה ה’חלקיקית’ של ה’עצמי’ מהווה שפה מפצלת טיפולית, ובעלת אפקט מרחיק והגנתי. חשתי שהיתה בכך ראייה חדה שהלמה חוויה שהיתה לי (ולאחר מכן שמעתי שגם לאחרים) ביחס לפרזנטציה של דיוויס. עבורי זה חידד את ההכרה שסיום טיפול מפגיש מטפל ומטופל במקום נפשי עז ומורכב, וכי גם אצל הקלינאים הוירטואוזים (ואת ג’ודי דייויס אני בהחלט מחשיב ככזאת) כשקשה אז קשה.

הכנס נגמר עבורי באחת, כאילו בהפתעה, אבל גם בהרגשה של חוויה מקצועית מלאה ודשנה. שלא לדבר על זה שכל זה התרחש ברומא, שבה, כך גיליתי, יש הרבה יותר מאשר רק רמאים....


- פרסומת -


- פרסומת -


- פרסומת -

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, תרבות ואמנות, פסיכולוגיה התייחסותית
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
יניר מימון
יניר מימון
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר גליק
תמר גליק
פסיכולוגית
שרון ושומרון
אבישג נחמה
אבישג נחמה
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
ניבה רטנר
ניבה רטנר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילהאילה11/10/2005

נהנתי לקרוא. תודה על השיתוף ברשמים מהכנס. ניראה שבאמת היה כנס עשיר ומעניין. אני חושבת שלגוון האישי שהכנסת, לרשמים שלך מהרצאות ששמעת בהחלט יש ערך מוסף. נהנתי לקרוא.  

דני חמיאלדני חמיאל30/9/2005

לא משם. מיכה, אתה יודע שאני לא משם אך מאוד נהניתי לקרוא את יומן המסע שלך. הזכיר לי את העומק שיש בגישה האנליטית ואת ההתלהבות שבגילוי ובגילוי מחדש של דברים. תודה, דני

משה קרוןמשה קרון30/9/2005

מיכה, תודה ! [ל"ת].

תמר גוזנרתמר גוזנר19/9/2005

כל הדרכים. תודה על השיתוף ברשמים המקצועיים והאישיים, היה מעניין בייחוד המעברים בין הזרות ברומא והקושי לפענח את המציאות מעמדה של תועה דרך ,ועד לחוויה של מפגשים בינלאומיים (בכל זאת היו שם גם 300 לא ישראלים), במפגש מרתק ליצירת שפה טיפולית חובקת עולם ,.
תמר 

תודהתודה19/9/2005

מה שמרתק הוא הניסיון להיות אישי [ל"ת].

תודהתודה19/9/2005

מיכה.

דורית נוי-שרבדורית נוי-שרב17/9/2005

"יומן מסע". היה מרתק לקרוא את יומן שלך. איפשרת לי להצטרף גם לחוויה של טראסטורה ברומא, וגם למעין האזנה לחלקים מרתקים של הכנס. תודה.

יעליעל16/9/2005

כמה מענין. כמה מענין לשמוע על הכנס בשפה אישית וכנה כל כך. ככל שאנחנו משילים את הז'רגון המסרים עוברים בפשטות ובישירות.
תודות רבות על יומן המסע שלך...

יואלה פוקסיואלה פוקס16/9/2005

יומן מסע. נהנתי מסיפור המסע שלך