×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

אינטימיות להמונים: רשמים מיום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאומנות"

יום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקסיזם בפסיכואנליזה ובאומנות" בחן מגמות תרבותיות וערכים המשתנים תדיר בעולם הוירטואלי. הדוברים ביום העיון דנו בשאלה עד כמה באמת חל מפנה של ממש בערכי החברה המודרנית, ועד כמה מוכר לנו עולמם הרגשי של בני הדור החדש.

מתפרסם מ 26/9/2017 | 1,797 צפיות

תגיות: | | |

אינטימיות להמונים: רשמים מיום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאומנות"

 

מאת שירה פירר

 

יום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאומנות" נערך ב-16.07.17 על-ידי המרכז הקליני הבין תחומי, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה ומוזיאון חיפה לאומנות. יום העיון התקיים בזיקה לתערוכה "אנונימיX: סוף עידן הפרטיות" של מוזיאון חיפה לאמנות.

 

בהרצאה בכנס על אינטימיות דנה רחל בלס (Blass, 2017), בשתי המילים שהפכו אולי לפופולריות ביותר בשיח הרגשי העכשווי- אינטימיות ואותנטיות. היא מעלה את השאלה- כיצד יתכן שצמד המילים שהפכו אולי לרלוונטיות ביותר בשיח הרגשי של ימינו נעדרות כמעט לחלוטין מהכתבים הפסיכואנליטיים הקלאסיים? ליתר דיוק- המילה אינטימיות מופיעה אצל פרויד רק במכתבים אישיים, והיא נעדרת לחלוטין מכתבי קליין (כמו גם ריבייר, אייזקס, בטי גוז'ף ועוד). היא מופיעה אצל ביון רק בהקשר של סקירת ספר של מסוד חאן. פרופ' רבקה יהב, מנהלת המרכז הבינתחומי והראשונה לשאת דברי ברכה, מצביעה אף היא על התופעה ואומרת שמצאה את המילה אינטימיות כמעט באופן בלעדי בהקשר של טיפול זוגי.

אם כך, האם אינטימיות היא רגש חדש? מיתוג חדש ונוצץ לרגש ישן? נתח נכבד מעולמנו הרגשי שנחבא מעייני האבות המייסדים של הטיפול הנפשי?

גרסאות שונות לשאלה זו עלו במהלך יום העיון בין הדוברים: האם עולמם הרגשי של בני "הדור החדש"- דור הפייסבוק והאינסטגרם (פייס ואינסטוש ליודעי ח"ן)- שונה באופן מהותי מעולמם הרגשי של מי שגדלו בדורות שקדמו להם? או שמא מדובר באותם צרכים מוכרים- בנראות, בקשר, באובייקט, שרק התלבשו באופן קצת יותר אופנתי מכרגיל? (מעניין לציין שמצאתי מתאם מסוים בין גיל הדוברים והאינטואיציה שלהם בנושא). התשובה שניתנה במאמר עליו סיפרתי בראשית דבריי, אגב, היתה שאכן לא קיים שיח פסיכואנליטי המתייחס לאינטימיות ואותנטיות, אולם מה שכן קיים בשפע הוא שיח על שתי מילים אחרות, אהבה ואמת. טענת המחברת היתה כי האינטימיות והאותנטיות הן מחליפותיהן הנרקסיסטיות של הקודמות, כך שלדידה השינוי בשיח מייצג שינוי מהותי בהבנה של אנשי טיפול את מהות הטיפול הנפשי ומטרותיו.

ובחזרה ליום העיון- כותרתו של יום העיון מצביעה על כך שהוא "כיוון גבוה", והכיל ארבעה נושאים שכל אחד מהם יכול למלא לבדו יום (או אסופת מאמרים). ריבוי הנושאים אפשר מגוון של התמקדויות בהרצאות, והרחיב את היריעה. על אף שהוכתרת אינה מציינת זו, לכל הדוברים היה ברור שהדיון אינו רק בתמות אלו, אלא באופן בו הן באות לידי ביטוי בתרבות העכשווית (מה שאולי יכול להיות מובן מאופי התערוכה אליה מקושר יום העיון) ואם הכותרת לא היתה כבר עמוסה להחריד, התוספת "ישן מול חדש" היתה משקפת בצורה יותר מדויקת את רוח ההרצאות.

באופן שמעט הפתיע אותי, כל הדוברים בשלב דברי הברכה הקדימו להצהיר על מידת ריחוקם מהנושא. הם נשבעו במזוזה שאינם בעלי חשבון פייסבוק (על טוויטר אין מה לדבר), שאינם צופי ריאליטי (חלילה!), ושזהו בהחלט לא מוט סלפי בכיסם. עניין אותי הצורך העז של מארגני האירוע להתרחק ממושאי החקירה שלהם, בבחינת "אנושי אני, וכל העסק הזה מאוד זר לי".

המבטים שנשמטו בדרך מנרקיסיזם לאינטימיות

הדובר הראשון, הפסיכואנליטיקאי שמואל גרזי, נשא הרצאה שכותרתה "המבטים שנשמטו בדרך מנרקיסיזם לאינטימיות". גרזי החזיק להבנתי בקו של צרכים ישנים- מיתוג חדש. הוא ניסה לבחון את שורשיהן התאורטיים המוכרים של תופעות המציצנות המודרנית כפי שהיא קיימת ברשת, לצד הרצון המוגבר לחשיפה עצמית, שמגיע היום בקלות רבה לאקסהביציוניזם. התמה שעברה כחוט השני בין נושאיו הייתה המבט, וכיצד אותו מבט מבנה את תפיסות העצמי והיחסים השונות בחייו של הפרט. ההרצאה היתה גדושה ומלאת תיאוריות, אנסה לגעת בכמה. כאמור גרזי מתחיל במציצנות, שבעבר נחשבה פרוורטית והיום יותר ויותר מוכרת כצורך אנושי לגיטימי. לדידו גם פסיכולוגים הם למעשה סוג של מציצנים. הצד השני של מציצנות, אקסהביציוניזם, מוכר על ידי קוהוט כצורך אנושי- הצורך להיראות. הבושה היא זו שממננת את שני הראשונים ומגבילה אותם באופן בריא. למעשה גם לנו כמטפלים יש צורך בקבלה של מציצנות בצורתה הבריאה- אנחנו צריכים שהמטופל יאפשר לנו להציץ עליו, ובהמשך, כשיכיר בנו כסובייקט- שיסכים להציץ גם אל תוכנו. גרזי שואל מהו המקור הרגשי המניע מציצנות. הוא מציע את גנט (שבהחלט ישב בראשי במהלך ההרצאה), שמדבר על הצורך הבסיסי של ההתמסרות- הצורך להיראות במלואך בנוכחות אדם אחר. גנט גם מדבר על הפרוורסיה של התמסרות, המקומות בהם הצורך להתמסר עובר עיוות ונוצרת כניעה- ביטול עצמי, היענות לדרישות הצופה, אולי אפילו המטפל. הוא ממשיך ומברר, מאין מגיע הצורך הזה, בהתמסרות? כולנו כילדים זקוקים לנראות, למבט שרואה את הייחודיות שלנו. זהו המבט שנותן לנו את החשק לחיות. הוא מעלה את המבט האימהי של ויניקוט, את האישונים- את תהליך הנראות המאוד אקטיבי (מצד האם) שבו התינוק מקבל הד ואישור ראשוני לקיומו. בתהליך זה האם אינה צופה פסיבית, היא מראה בחזרה לתינוק את מה שהיה רוצה לראות בו, ואף את עצמה. חוסר הנפרדות הראשוני בין אם ותינוק הוא המאפשר את ההתקשורת הכל כך אינטימית ובלתי אמצעית הזו. גרזי שואל על המעבר מנרקסיזם לאינטימיות, המעבר מהתפתחות האני להתפתחות של דיאדה- ועל איך שומרים על ייחודיות בתוך קשר של שניים. דרך סיגל ומלצר גרזי דן בהתפתחות המבט ההורי על הילד, והילד על הורה. כיצד מתרחשת התרחקות בריאה, כיצד נפתחת מודעות לצדדים הנסתרים של האם שהם בעצם תחילתה של הכרה בנפרדות. נפרדות היא זו המאפשרת בתורה יצירת קשר בין שניים. גרזי טוען כי בקשר האדם זקוק להד ועד. שתהיה עדות לחוויה שלו, נראות, ושיהיה הדהוד- קול שאומר שאני לא לבד בחוויה. דרך עיון בקשר המיתולוגי של נרקיס ואקו, הוא- חסר יכולת להכיר את עצמו, והיא- נטולת קול משלה, הוא מציע דרך בה מתפתחת זוגיות. במקרה הנזכר למעלה סיפוק הצרכים הנרקסיסטיים האחד של השני מאפשר לאדם לראות ולהיראות בתוך קשר. סיפוק הצורך שלנו מזכה אותנו בידיעה שאנחנו ראויים לאהבה, וקיים גם סיפוק הצורך שלנו לתת אהבה, לראות את האחר. אנחנו נשארים בסוגיית המבט ודרך אוגדן גרזי נוגע גם בחלקים שלא זכו למבט- חלקים בהם קיים מוות רגשי, היעדרו של הד ועד, ומאידך המקומות שקיומם דווקא בהיעדר המבט עליהם- שתפקידם להישאר חבויים. דווקא הגבולות של המבט מגדירים את הגבולות שלי בעולם, החלקיות שבי מאפשרת לי להיות חלק משלם שגדול מסכום חלקיי. אנחנו מסיימים, איך לא- במבטים שבחדר הטיפול. ביכולת של המטופל להתבונן בעצמו בנוכחות המטפל, ולעיתים דווקא בצורך של המטופל להישאר לא מובן. גרזי מביא כדוגמה מטופל שמביא לטיפול שיר, ולא מסביר את כוונת המשורר. לעיתים אנחנו צריכים דווקא שיכירו בהיותנו חידה. ובסופו של יום, החיות נמצאת ביכולת לנוע בין המבטים, בין הצורך להיראות והצורך להישאר חבוי.

מראה מראה שעל ה-wall 

במעבר באמת חד, להרצאתו של הפסיכולוג רועי סמנה, שנקראה "ראי ראי שעל ה-WALL - לראות ולהיראות בעידן הרשתות החברתיות". אפשר לומר שסמנה היה נציגו של הדור הצעיר (יותר) של הבוקר, וללא ספק הדובר הראשון שמסכים להזדהות כבעל חשבון פייסבוק. באחד מכובעיו הרבים סמנה גם מרצה לענייני FOMO (גגלו או שכולם ידעו מה זה חוץ מכם), ובאופן כללי בקי בתרבות פופולרית כמו גם במקומות בהם היא פוגשת את מיטב האופנה הפסיכואנליטית של וינה אזור 1900. כבר בדרך בה נמסרה ההרצאה אפשר היה להרגיש שאנחנו בטריטוריה אחרת. ההרצאה היתה במצגת, לא בדפים. מדי פעם הועלו סרטונים פופולארים, הקצב- אינטרקטיבי כמו התוכן. גם במהות הדברים סמנה כן בוחר להדגיש את המקומות שבהם הדור הנוכחי שונה מהותית מקודמיו. הוא מצטט את פרופ' קרלו שטרנגר שגורס כי מבנה נפשי הוא תולדה חברתית, מה שאומר שהתפתחויות חברתיות יוצרות בתורן מבנים נפשיים שונים. ההרצאה מהירה, עמוסה, מבואית במובן שבו יש מעבר רב על נתונים והגדרות, כמו למשל ההפרדה בין ילידים דיגיטליים (ילדי שנות ה80 ומעלה) למהגרים דיגיטליים- מתברר שהראשונים מאופיינים בחוסר יכולת להפריד בין זהותם המקוונת לזו הממשית. סמנה יוצא להרצאה עם סרטון המתאר את עלילות הסלפי של אורן חזן עם הנשיא טראמפ. בקהל צחוק מהול במבוכה. מאורן חזן לאנליטיקאי לואיס ארון (מעברים נפוצים בהרצאתו של סמנה), על הצורך במציצנות וחשיפה עצמית, והצורך המנוגד להיות חבוי ומוגן. המבט החיצוני יכול להעצים ומנגד להיות מקור לצער ובושה. סמנה מנסה לברר מהו אותו מבט שמספק לנו העולם הדיגיטלי? אז מתברר שדור הY נוטה להתייחס לאחר כקהל. בזירה הפייסבוקית לייקים הם הון חברתי, סטטוס שעומד מבויש ונטול לייקים ומצביע על בדידותו של מחברו- יימחק לאלתר. בנימה מעט אמפתית יותר, האחר הרישתי מספק מירורינג- אישור אמיתי המאפשר בניה של ערך עצמי. כשהאישור המתקבל מהאחרים הוא מדויק, הערך העצמי מתחזק. אולם כאשר יש נטיה של האדם להשתמש בבמה האינטרנטית כדי להציג רק את מה שטוב, מוצלח ועובד- דווקא העצמי הכוזב הוא זה שמתחזק. סמנה מציין שיש כמובן מקום לתחזוקה של עצמי כוזב- כשהוא במינון סביר וקיומו לא מתרחק מדי מקיומו של עצמי אמיתי מחובר ומורכב. הוא דן בהתמכרות לשיקוף הרישתי, לצורך בלייקים- כאשר מניעה של שיקוף שכזה נחווית על ידי המשתמש כפגיעה מכוונת שמולידה בתורה אכזבה ותסכול.

ממבט הסלפי למבט הריאליטי- מדוע אנשים נמשכים כל כך לצפייה בריאלטי? מתברר שמחקרים מראים כי אנשים שהסטטוס החברתי חשוב להם מעל הממוצע צופים יותר בריאליטי. האם יש כאן צורך בהתנשאות? או אולי להיפך, לחוות הצלחה של מישהו "ממש רגיל", מה שאוהבים למכור לנו כ"סיפור סינדרלה"? ושוב, הקריאה היותר אמפתית של המצב מגיעה מקוהוט, שמדבר על הצורך בתאומות- צורך של האדם ליצור קשר עם אחר שנפשו דומה במפתיע לנפשו שלו. בתאומות כאילו נמסים גבולות העצמי הפרטי, ובלעדי חוויה זו הדימוי העצמי נשאר שביר. סמנה מזפזפ באלגנטיות בין תיאוריות, הקצב מהיר כמושא ההרצאה- ממשל המערה האפלטוני להקרנה של סרטון השוקולד המפורסם, היווצרותו של סופר אגו חדש ותביעת הדיבה של העיתונאי יגאל סרנה. גם כילידה הדיגיטלית שמסתבר שאני- אני לעיתים מתקשה לעמוד בקצב.

סמנה מסיים דווקא בסיפור אישי ונוגע ללב, על כך שכשהיה ילד צעיר וסבתו נפטרה, הוא זוכר את עצמו תוהה מדוע לא מודיעים על מותה ברדיו. כיצד יתכן שאין כל הד חיצוני לסערה פנימית שכזו? ודווקא רגע אישי שכזה מחזיר אותי לתחושה שהמדיה אכן מתחדשת תדיר אבל אולי בעומק הדברים הצרכים הם אותם צרכים.

שבירת קירות נפשית וחברתית

את ההרצאה הבאה, "על טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי", העבירה הגב' אורה זילברשטיין, פסיכולוגית קלינית ומתמחה בחברה הפסיכואנליטית. ההרצאה היתה בעיני שילוב נדיר בין מסורת אנליטית קלאסית של הקראה מהדף, אפס אפקטים, ועדיין, עם תוכן לופת מתחילתה ועד סופה.

תחילת ההרצאה זורקת אותנו למלחמת לבנון השנייה, אולי המלחמה היחידה שתוך כדי התרחשותה הובטחנו כצופים (וקיבלנו!) שידורים חיים מזירת האירוע, בתוספת מוזיקת רקע מלחמתית (כדי שנדע מה להרגיש). המוצר הנמכר הוא כמובן הריגוש, וכהגדרת המרצה- "שוק חדש נולד". פורנו בטחוני. התיעוד נועד לגרות, לא לתעד. שנתיים אחר כך- האח הגדול נכנס לחיינו, מזמין אותנו לצפות באנשים "רגילים", ממש כמונו, במצבים טבעיים- ממש כמונו (שהרי מי לא מצא את עצמו נעול בוילה עם חמישה עשר זרים כשלגופו רק בגד ים וקול מסתורי מחלק הוראות מהרמקול בבריכה). בערך באותו תקופה נכנסת פייסבוק גם היא לחיינו- ואל הקליניקה, מטופלים שמספרים שהם "נכפים" להסתכל- מה עושה האקסית? האם אהוב נכזב המשיך בחייו? האם חייו טובים? טובים משלי? גל הנהונים עובר בקהל המטפלים, מה שמאשר את מידת השכיחות של סיטואציות שכאלה.

זילברשטיין שואלת- מה מתרחש כאן ברמה הנפשית, בתנועה הזו שבין הרצון לחשיפה והתשוקה למציצנות? היא חוזרת לסצנה הראשונית, ולרגשות שהיא מעלה- פחד, התרגשות וקנאה. הקנאה מקורה בידיעה שאני לא חלק מהסיפור, ידיעה שיוצרת אצל המציץ ריגוש. אותו ריגוש גם מתעורר אצל הנצפה, שגם אצלו קיים המציץ כאפשרות. שורשי הריגוש הזה, מיניות ותוקפנות, קיימים בכל אדם ומניעים את ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית. לאדם יש את הסובלימציה- היכולת לעדן את אותה המיניות והתוקפנות- דרך מדע, אומנות, תרבות וספורט. ולצד זה- אותו אדם בדיוק שיצר מחזות יצר גם קרבות גלדיאטורים לחיים ולמוות, ללמדך שהאדם תמיד נמשך לגבוה ולנמוך ביותר גם יחד. לעיתים הרצון באלימות פורץ את התרבות, מסרב להיות מוגש רק בצורתו המעודנת, הקלה לעיכול. גם אני על הבמה הזו, אומרת זילברשטיין, כי באתי להיראות. גם אתם בקהל כי באתם להציץ. אולי אטעה? אולי אמעד?

זילברשטיין דנה בקיר כקונספט- בסצנה הראשונית יש תפקיד לקיר, יש תפקיד לעמידה אל מול המחסום למה שמעבר. בתיאטרון מדברים על "הקיר הרביעי", המרחק מהקהל. מהי המהות הנפשית של הניסיון לשבור את הקיר? להציץ מבפנים, בלי קירות? בלי סובלימציה אומנותית, להביט לריאליטי בפנים? היא פונה באופן מפתיע ובניגוד לקו השולט בהרצאות דווקא לפן הפוליטי שבהרס קירות. היא מביאה חלום שמצוטט בספרו של ערן רולניק בו רופא מתעד את חלומותיו בעידן של השתלטות הנאצים על גרמניה, ובחלומו- כל קירות דירתו נעלמו. היעדר הקירות מובא כאן כמאפיין של משטרים טוטאליטריים, והרצון להכחיד את הפרטיות- אידיאולוגיה. רולניק דן בנאציזם כמבנה שיותר משהוא פוליטי הוא פסיכוטי. זילברשטיין מזהה גם בישראל תהליך של כרסום בדמוקרטיה במקביל למתירנות המינית הגואה, כשני תהליכים של "שבירת קירות". בהמשך אנחנו חוזרים לרולניק ולמאמר שכתב על תגובת נתניהו לתחקיר של אילנה דיין, ולבחירה של דיין להקריא את תגובתו של נתניהו במלואה. כאן רולניק דן בפרוורסיה לא כסטייה אלא כעמדה נפשית הכופרת בעדיפות האמת על השקר, או בהעדפת הטוב על הרע. שוב אין מרחק בין מה שרואים ומה שיודעים, בין משאלת לב למציאות. הקירות קורסים ואיתם המרחק.

לסיכום בוחנת זילברשטיין את האפשרות של לא לקחת חלק. האם אפשרות זו קיימת? האם אפשר שלא להשתתף במדורת השבט? להמשיך לגור בין ארבע קירות כשקירות העולם הולכים ומתפוררים? היא מציגה בפנינו את תיאוריית הקבוצות של ביון. האדם הוא חיה קבוצתית, ואינו יכול אלא להיות שייך לקבוצה (אפילו אם כל הגדרתו היא "לא בקבוצה"). הקבוצה מצידה מדברת תמיד בשני קולות. האחד רציונלי, חיובי, מכוון למטרות הקבוצה ומעודד ריבוי דעות. השני הוא הקול הלא מדובר. הוא שלילי, עוין, מחבל במטרות הקבוצה ומתגלה במעשים. ביון טוען שהאדם מדבר בקולו הגלוי, ומחזיק בקול אנונימי שמספק דחפים אך ניתן להכחיש אותו. הנפש הקבוצתית מכילה בתוכה את כל התרומות האנונימיות. היא עומדת לכן בסתירה למטרות הקבוצה המדוברות ומייצרת תסכול בין חבריה. בעוד חברי הקבוצה תמיד מוגנים על ידי קולם הגלוי, הבונה, הקול השני תמיד ידגיש את החריג, לו ניתנת הזכות המפוקפקת (לצד חוסר יכולת מובנה) להידמות. זילברשטיין עוברת על כמה דוגמאות מוכרות עד כאב- ממסיבות הכיתה, מהווצאפ של הגן, תחנות של דינמיקה קבוצתית שלא ניתן אלא לקחת בהן חלק. אף אדם אינו אי, בוודאי אדם עם ילדים שצריך לדעת מתי לובשים לבן לטקס ומתי המטפלות שובתות. לסיום מציינת זילברשטיין שאם בטיפול המטופל מדבר עם אובייקטים פנימיים בעוד האנליטיקאי מאזין, קבוצות הווצטאפ הן למעשה "אנליזה קבוצתית ללא אנליטיקאי"- הגדרה קולעת שכוחה טוב למעשה לחלקים נרחבים מערוצי התקשורת המודרניים. ובכל זאת בהרצאה זו נפתח לנו צוהר, חד ומרתק, להאזנה אנליטית (לעיתים פוליטית) לשיח דיגיטלי.

אין-טימיות

ההרצאה שחתמה את הבוקר, "אין-טימיות: פרנויה, פורנוגרפיה, פסיכותרפיה", היתה של ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני. הוא פותח בשיקופית "מלחמה היא שלום, חופש הוא שיעבוד, בורות היא כח" המפורסמת מהספר 1984, שהזכירה במקצת את כיוונה של ההרצאה הקודמת. בערך בנקודה זו תם הדמיון בין ההרצאות האלו, ולמעשה להרצאות הקודמות בכלל. פכלר הוא מרצה אינטרקטיבי, נמרץ, שיקופיות מתחלפות מהר והקישורים האסוציאטיבים רבים. בין לבין הוא מצלם את הקהל בסלפי דמיוני, שר מעט נעמי שמר, ממחיז קטע קצר מעוץ לי גוץ לי. הוא מביא רפרנסים מהאח הגדול (ורפרנס על רפרנס למרצים קודמים שנשבעו כי מעולם לא צפו בדבר הזה)- והמדיום הוא ללא ספק (חלק מ)המסר. תוך כדי האזנה אני נהנית מאוד אך מתקשה לעקוב אחר הרצף, בשעת הכתיבה אני יותר מצליחה לקשר את הדברים למהלך. אז מה הקשר בין פרנויה ופורנוגרפיה? פכלר דן בפרנויה כבין השאר הפנמה של חדירה בלתי פוסקת לפרטיות. פורנוגרפיה היא למעשה חילול הפרטיות, בה שולט עקרון החדירה-נחדרות, כמו גם כניסה לפרטי ביותר- הפיזי, שמגלם כמובן גם את הנפשי. פכלר מביא מדבריו של ויניקוט על החלקים הלעד-בלתי-ידועים באדם, ועל כך שחדירה לפרטיותו היא בעלת פוטנציאל הרסני של רמיסת אותו עצמי סודי. פכלר דן אז בריאליטי כשילוב של פרנויה ופורנוגרפיה, האינטימי הופך פומבי למטרות גירוי. הוא מספר על דיאלוג שמתרחש בחדר האח הגדול בין אחד המתמודדים והאח, ועובר משם לסצנה הזויה למדי, גם היא מהאח הגדול וכוללת גמד שמחלק משימות ואדם גדול מימדים שאוכל לאחד המתמודדים את האוכל שהביאה אמו האהובה אל מול פרצופו המתייסר. הניתוח מרתק, ומאידך תחושת הביזאר מועצמת- אלו ללא ספק דברים קורים שם, לא כאן. אל מול דוגמאות כאלו הרבה יותר קל להיאנח "מה לי ולזה...". לסיום פונה פכלר אל הפסיכותרפיה כמפלט. גם במטופל יש למעשה רצון לחשיפה, אולם בטיפול חשיפה זו באה עם ההבטחה שהמקום הפרטי שלך ישמר. שלא ייחשף לעיני כל. אולי יש כאן הצעה לתפקידה של פסיכותרפיה כמשקמת האינטימיות הנפשית.

חלק ההרצאות של הבוקר תם, ולאחר ארוחת צהריים (פלאפל, במוזיאון. אם כבר אוונגרד אז עד הסוף) יצא סיור מודרך בתערוכה שאליה הוצמד היום ושמה "אנונימיX: סוף עידן הפרטיות" (כותרות של תערוכה הן ככל הנראה נחרצות יותר מכותרות של ימי עיון). התוכניה מספרת כי "האשכול עוסק בטשטוש הגבול בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי, אקסהיביציוניזם, נרקיסיזם ומציצנות, מהנושאים הבוערים של המאה העשרים ואחת. התערוכה מבקשת לחשוף את התפיסות החברתיות לגבי רעיון הפרטיות ואת המודלים החדשים שיצרה מהפכת המידע והתקשורת מתחילת המאה העשרים ועד היום. ברבות מהעבודות מופיע מוטיב המבט והמעקב, המעלה שאלות אתיות מאתגרות הנוגעות לסוגיות של מקור היצירה, כוח ושליטה". בתום הסיור התקיימו הרצאות ודיון בהשתתפות אמניות המציגות בתערוכה, מה שהפך את היום לאינטרדיספלנרי כמו גם עשיר ביותר. וגם השפע- מודרני.

אני יוצאת מיום העיון בתהיות של מאיזה צד של המתרס אני בעצם? אני ילידה דיגיטלית שלחלוטין חשה מהגרת, בת בית בפייס אבל מרגישה קשישה מול כל רשת או אפליקציה שבאה אחרי. חובבת תאוריות שחוגגות קצת מעל מאה להיווסדן ומאידך כותבת על זה ברשת- כי בכל זאת, לראות ולהיראות וכל הג'אז הזה. ככל הנראה הצעירה ביותר בקהל של יום העיון, אבל מבט אחד ממטופלים מתבגרים שתוהים מי שכח אותי במאה הקודמת מסגיר את גילי המנטלי. אני מוצאת את עצמי מתחברת לשתי התשובות שהוצגו ביום העיון- גם לתחושה שקורה כאן משהו חדש ואחר, שגדל כאן דור אחר, עם תפיסות שונות לגבי עצמיות, וצורך אחר בנראות, ושפה רגשית אחרת. והצד השני- שהבדידות היא אותה בדידות, והרצון להיראות גם הוא כבר היה. ואולי אם לחזור לשמואל גרזי, החיות נמצאת ביכולת לנוע גם כאן בין נקודות המבט, הפנימי והחיצוני.

"(...)

בגבולות הנרקסיזם המתר אני בודקת את

ההתבטאות המיוחדת הזאת במרחב: נראיתי, נראית,

אראה.

אין זו אלא טעות אימה שעולמי נראה צר.

רצוני להוכיח לך שגבולותיו רחבים ביותר.

קדם אנקוב בשם הגבול הראשון: אני.

אחר כך אנקוב בשם הגבול האחרון:

אני".

(דנה אמיר)

בבליוגרפיה

אמיר, דנה. "הגוף הראשון". מתוך: כל שמותי (2014) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 Blass R. (2017, July). Intimacy vs love: a tension between new and traditional analytic conceptions .of relatedness. presented at The IPA 50th Congress: Intimacy. Buenos Aires​​​​​​​

רולניק, ע׳ (2016, 10 לנובמבר). תגובת נתניהו לאילנה דיין: פרוורסיה ממגנטת. הארץ [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-25.09.2017 מאתר ״הארץ״https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3118915 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2017). אינטימיות להמונים: רשמים מיום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאומנות". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3591

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.