×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

ירומיל ואמו בטיפול דיאדי

ברומן של מילן קונדרה "החיים הם במקום אחר" מתוארים היחסים בין ירומיל , משורר צעיר, לבין אמו, המשקיעה בבנה את כל חייה. באמצעות התבוננות ביחסים אלה וניתוח פסיכולוגי שלהם מוצעת הבנה שלהם כפסיכופתולוגיה של משפחה נרקיסיסטית. מתוך כך נערך דיון בפגיעה של ילדים אשר חיים במציאות המדומה של הורים נרקיסיסטיים ואינם רשאים לסטות מהתפקידים שהוקצו להם במשפחה.

מתפרסם מ 24/9/2017 | 643 צפיות

תגיות: | | |

ירומיל ואמו בטיפול דיאדי

יחסי אם ובן ברומן של מילן קונדרה "החיים הם במקום אחר"

מאת מנשה כהן

 

הרומן של מילן קונדרה, "החיים הם במקום אחר", מתרחש בפראג בשנות החמישים של המאה העשרים. גיבור הספר הוא משורר צעיר בשם ירומיל, החי בתקופה של שלטון קומוניסטי השולט ביד ברזל ומשתיק את קולותיהם של האינטלקטואלים. הסיפור מתפתח במספר מישורים השזורים זה בזה: המישור האישי של היחסים הסבוכים בין ירומיל ואמו, יחד עם המישור הקולקטיבי של רוח התקופה המהפכנית. מקובל להבין את הרומן כמסה חברתית ופוליטית הבוחנת בין השאר את ההשקפה הלירית לפיה הכל נכון בחסות השירה. דמותו של ירומיל בולטת בלהט המהפכני של צעיר המחפש לשנות את העולם מיסודו כדי להפוך אותו לעולם טוב ומושלם יותר. אולם במאמר הנוכחי אתמקד בעיקר במישור האישי בסיפורו של ירומיל וביחסים שלו עם אמו, משל היו מגיעים לטיפול דיאדי על רקע מצוקה ממנה הם סובלים. אציע ניתוח פסיכולוגי המתמקד בהיבטים נרקיסיסטיים של היחסים בינו ובין אמו, מתוך ניסיון להבין כיצד משפיעה הורות נרקיסיסטית על הדינמיקה הנפשית של הילד.

האבחנה עליה נשען הניתוח המוצע במאמר זה היא שהיחסים בין ירומיל ואמו הם יחסים סימביוטיים של תלות הדדית (codependency), ששניהם מזינים בהתמדה כל אחד לפי צרכיו. השניים מתוארים כמי שחווים חוסר ביטחון, חוסר סיפוק ותסכול מחוסר הגשמה של מאווייהם. שניהם מאופיינים בתחושות חסך ובאכזבה ממה שהם מקבלים ולא מקבלים, גם ביחסים אחד עם השני וגם ביחסים עם אנשים מחוץ למערכת הכמעט סגורה של המשפחה. כל אלו מובנים בניתוח הנוכחי כפגיעות נרקיסיסטית; אני מציע לראות ביחסים אלה מעין "אב טיפוס" של פסיכופתולוגיה של יחסים, המתפתחת מתוך ההשקעה הנרקיסיסטית של האם בבנה, ומתוך הזנה מתמדת של מרכיב התלות ההדדית ביחסים ביניהם.

המאמר פותח בסקירה קצרה של עלילת הספר, כאשר הפרקים הבאים מתארים את שלבי ההתפתחות של היחסים בין ירומיל ואמו, תוך התמקדות בנקודות הקונפליקט המתגלות במהלך העלילה. בשלב הבא יוצע ניתוח פסיכולוגי של היבטים הנרקיסיסטיים ביחסים הפתולוגיים בין האם לבנה התלוי בה. באמצעות ניתוח זה יערך דיון בדרמה של יחסי האובייקט בהפרעה נרקיסיסטית.

עלילת הספר

הרומן מתאר את חייו של ירומיל, משורר בינוני, מרגע התהוותו ברחם אמו ועד למותו ממחלה בשנות ה-40 לחייו. ירומיל הוא תוצאה של נישואים חסרי אהבה. אמו של המשורר נכנסת להיריון ממהנדס צעיר, ולמרבה הזעזוע מגלה שהמהנדס רוצה שתעשה הפלה. היא מסרבת, והוריה לוחצים על המהנדס להתחתן איתה. אמו, שלא מצאה אהבה בנישואיה, מקדישה את חייה כדי לגדל ולפנק אותו. היא מובילה את ירומיל להאמין שיש לו דמיון עצום, שגדולתו אינה מוטלת בספק, ושהוא "האחד הנבחר". בגיל 13 הוא מתחיל לפתח עניין באמנות ובשירה כשהוא הופך לתלמיד של אמן שממלא את ראשו ברעיונות סוריאליסטיים. עם הזמן ירומיל מתמקד יותר בשירה, אולם כיוון שבשלבים אלו רק אמו קוראת את שיריו, הוא מעולם לא לומד מה טיבם האמיתי.

כשהוא מתבגר, ירומיל מתחיל לגלות עניין בנשים סביבו ולהתנסות בפרשיות אהבה שאינן צולחות. מערכת היחסים בינו לבין אמו מעיקה עליו, אך הוא אינו מצליח להשתחרר ממנה. כאשר הקומוניסטים עולים לשלטון בצ'כוסלובקיה, ירומיל מחליט לתמוך במהפכה החדשה ובאידיאלים שלה. הוא נוטש את סגנון השירה הסוריאליסטי שלו ומאמץ את הרטוריקה של המהפכה הקומוניסטית. בלהיטות להצטרף למפלגה, הוא הופך לאחד המשוררים הצעירים ביותר שלה, אך לא בשל כישרונו. כאשר אדם תוקף אותו במסיבה וטוען כנגדו ששיריו איומים, ירומיל משיב שהוא מייצג את הקדמה, כיוון שה"אדם" וה"אמן" מתים. האיש קורא תיגר על ירומיל לקטטה, ומשליך אותו על טרסה קרה. ירומיל זועם ונשאר שם שעות, וכאשר הוא סוף סוף הולך הביתה מובס, הוא חולה בדלקת ריאות ומת.

דמות האם ואותותיו של החסך הנרקיסיסטי

אמו של ירומיל נקראת לאורך הרומן "אימא" או גב' וולקאר, ללא שם פרטי. אימא היא בתו של סוחר אמיד בפראג. אביה היה בעל שתי חנויות משגשגות לחומרי ניקוי ולדברי פרפומריה, אולם הוריה ואורח חייהם המסודר נראו בעיניה מאז ומעולם "אפרוריים". הסיפור מתאר בקצרה כיצד אימא נכנסה להריון מאדם המכונה "המהנדס", אביו של ירומיל, שלא התלהב מהמפגש האקראי ביניהם ולא היה מעוניין בילד. בהתערבות הוריה אשר דיברו על ליבו של המהנדס, השניים נישאו עם נדוניה נכבדה. הם עברו להתגורר בקומה העליונה בדירתם של הוריה המזדקנים, אשר המשיכו לגור בקומת הקרקע.

אימא תופסת את חייה כלא מספקים, ועולמה הפנימי רוחש בחלומות אידיליים על החיים שהיא ראויה להם. היא מתחשבנת עם כל מה שקורה לה בחייה בהווה ובעבר כדי ליישר קו עם הדימוי האידיאלי של מה שראוי בעיניה, ומה שמגיע לה. החשבונאות הזו, המלווה אותה ואת חייה לאורך הספר, מושקעת כולה בשאלה מה יעניק לי את החיים שאני מתאווה להם, מה ייתן לי סיפוק ויהדהד את חלומותיי? נדמה כי כל מה שקורה צריך לספק אותה ואת תשוקותיה:

"היא השתוקקה לכך שהחיים החדשים הללו יהיו אמת יציבה ולא רק הבטחה כוזבת, היא השתוקקה לכך שהמהנדס יוציא אותה מספסל הלימודים וגם מן הבית ויהפוך סיפור אהבה לסיפור חיים" (קונדרה, 1989, עמ' 17).

אימא חיה בפנטזיה על עולם מושלם, מה שמביא אותה לתפיסה של שחור או לבן; כך למשל, העובדה שהמהנדס התרצה ונשא אותה לאישה, אמנם ענתה בפועל על צרכיה, אך לא הביאה לה שמחה ואושר לפי המושגים והציפיות שלה מהחיים:

"כניעת המהנדס המהירה לא יכלה להסתיר בפני אם המשורר את המסקנה המעציבה שההרפתקה המעציבה שלתוכה צללה אובדת עשתונות, שנראתה לה נפלאה, לא הייתה האהבה ההדדית הגדולה שלדעתה הייתה זכאית לה" (שם, עמ' 14).

אם משהו אינו קורה כפי שהיא רוצה – הוא אינו מתקיים כלל. ניתן לראות זאת כאשר מראשית נשואיה ועד אחרית חייה עם ירומיל היא מפנטזת רבות על נסיבות ההתעברות. כיוון שגם ההתעברות לא התרחשה כפי שדימתה לעצמה במשאלות ליבה, היא יוצרת תסריט אידאלי של "תמונה מוארת בשמש הצהריים, תמונה של זוהר". הצורך של אימא לשכתב מחדש את מציאות חייה כך שתתאים לפנטזיות שלה ניכר בקטע המתאר את מחשבותיה עוד בזמן ההיריון. קטע זה מתייחס אף לבחירת השם שהעניקה לבנה, כשם המייצג את אותה תמונה מושלמת לה ייחלה:

"בחדר השינה של הזוג הצעיר עמד שולחן קטן... ועליו פסלון של גבר ערום המחזיק בידו השמאלית נבל... הראש נטה מעט אחורה כך שעיניו הביטו אל על... פני הגבר היו בעלי יופי מושלם, שערו היה מתולתל ולובן הבהט שממנו נוצר הוסיף לדמותו משהו ענוג כשל נערה, מראה אלוהי בתולי... לפי הכתובת שעל כן הפסלון גילמה הדמות עם הנבל את האל היווני אפולו...

בדרך זו הפך החפץ עשוי הבהט באמת לאל קדום, כלומר ליצור שלא מעולם האדם, העוסק בתככים ומגלה את הנסתר. הרעיה הצעירה הביטה עליו כעל בן בריתה, ודמיונה הנשי החולמני ראה בו יצור חי, שעיניו מתערפלות לפעמים, קשתיתן מתמלאת צבע ופיו כאילו נושם. היא התאהבה בעלם העירום, שהושפל למענה ובגללה (בעלה זלזל בו ובמה שהוא מייצג והיה מניח עליו גרביים וזורק עליו את כובעו). היא הביטה בפניו הנאות ובלבה משאלה, שהילד הצומח ברחמה יהיה דומה ליריבו היפה של בעלה, שידמה לו עד כדי כך שתוכל להשלות את עצמה שלא בעלה, אלא העלם הזה הוא מולידו; היא התחננה לפניו שיתקן בכוח קסמיו את ההפריה האומללה, ישנה את העבר, יצייר אותו מחדש כפי שטיציאן הגדול היה מצייר את יצירתו על בד שהדיוט קלקל.

בהסתמכה, בלא יודעין, על דוגמתה של הבתולה הקדושה, שהרתה בלא מוליד בשר-ודם ויצרה על-ידי-כך אידיאל של אהבת אם, שבו האב אינו מתערב ואינו מפריע, היא התנסתה בתשוקה מגרה לקרוא לילד אפולו והסתפקה בירומיל שפירושו 'אוהב אביב' או 'אהוב על האביב'" (שם, עמ' 15-16).

המשורר נולד

אל תוך מערכת הציפיות הזו של האם ירומיל נולד. בתחילה היא רואה בו ובטיפול בו את התגשמות הפנטזיה של סימביוזה מלאה:

"זה היה מצב של גן-עדן שלפני הנפילה, לגוף ניתן להיות גוף בלא הצורך להתכסות בעלה תאנה, אם ובנה טבלו בעידן שלווה אין-קץ; הם חיו יחד כאדם וחווה לפני שטעמו מעץ הדעת; הם חיו בגופיהם מעבר לטוב ולרוע" (שם, עמ' 18).

במקביל לטיפול בו, שמתואר כמעט כחוויה אירוטית, היחסים בין האם ובעלה הולכים ומצטננים, עד שגופו הופך לזר לה. לעומתו, מעניק לה התינוק הרך הזדמנות לאינטימיות ללא גבולות:

"הגוף של בנה היה תלוי בה כל העת. היא אמנם חדלה להניק אותו, אך לימדה אותו להשתמש באסלה, הפשיטה והלבישה אותו, קבעה את לבושו ותסרוקתו, יום יום נגעה בו מבפנים בתבשילים שהכינה באהבה" (שם, עמ' 19).

כאשר מתחילים להופיע סימני נפרדות ראשונים, האם מתנגדת להם בתוקף. כך הופכים היחסים מסימביוזה ראשונית ליחסים של שולט ונשלט. דפוס זה של היחסים ממשיך לאורך כל הרומן, כאשר קונדרה מתאר את ההנאה של האם מכניעתו של הילד ומיכולתה לשלוט בו באופן מלא:

"כאשר החל בגיל ארבע לסבול מחוסר תאבון היא התעקשה, היא הכריחה אותו לאכול, ובפעם הראשונה הרגישה שהיא לא רק ידידת גופו, אלא גם השלטת עליו. הגוף הזה התנגד, מיאן לבלוע, אך הוכרח. בהנאה משונה צפתה בהתנגדות השווא והכניעה, בצוואר הדק שדרכו עוברות הנגיסות הבלתי-רצויות. אח, גוף בנה, ביתה, ממלכתה, גן עדן שלה" (שם, עמ' 20).

ההיקסמות של אימא מיכולתה לשלוט בירומיל ממשיכה למישור הנפשי. היא אחוזת התרגשות מיכולתה למלא את עולמו הפנימי. בשלב זה מתבסס הקשר עם בנה ככלי להגשמת מאוויה ותשוקותיה:

"כאשר ביטא ירומיל את מילתו הראשונה ומילה זו הייתה "אימא", היא הייתה מאושרת עד טירוף. היא אמרה בליבה שאת דעת בנה הבנויה לעת עתה על מושג אחד ויחיד, מילאה כולה בעצמה ושגם אחר-כך, כאשר תצמח הדעת, תסתעף ותפרח, היא תישאר שורשו מעתה ועד עולם" (שם, עמ' 20).

ירומיל, שרואה שאימא מתפעלת ממנו ומהמילים שלו, מפתח הקשבה מיוחדת על מנת לזכות בעוד תשומת לב והתפעלות ממנו ומדברי השירה שלו. הוא נעשה מכור לתשומת הלב מאמו, ובהמשך מכל מי שיכול לספק אותה. בהדרגה הוא משכלל את יכולותיו להרשים ולמשוך תשומת לב והכרה כמי שראוי ונבחר כמשורר מחונן. כך מתנהלת מערכת היחסים לפי התסריט שהאם פנטזה ובו בנה הוא "המשורר" והיא "אם המשורר".

לצד התמכרותו לאהבה של האם, ירומיל מתחיל בהדרגה להכיר במחירים של הערצתה. כאשר ירומיל מתחיל את לימודיו בכתה א הוא בולט בחריגות שלו, המרגיזה את חברי כתתו:

"זה לא העושר, זו אהבת אמו. האהבה הזו השאירה את עקבותיה בכול, בחולצתו, בתסרוקתו, במילים שבחר, בילקוט שבו הוא נשא את המחברות. גם בספרים שקרא בבית להנאתו. הכול נבחר למענו בקפידה והוכן במיוחד עבורו. החולצות שתפרה לו סבתא החסכונית דמו משום מה יותר לחולצות של בנות מאשר לכותנות של בנים. בשערו הארוך הייתה תקועה סיכה, כדי שהשערות לא יגלשו לעיניו. כאשר ירד גשם חיכתה לו אימא ליד בית הספר, עם מטרייה גדולה בידה, שעה שבני כתתו חלצו נעליים ודשדשו בשלוליות.

אהבת אם מטביעה במצח הבנים אות הדוחה את אהבת החברים לכתה. אמנם למד ירומיל במשך הזמן להסוות את האות במיומנות רבה, אולם בכל זאת היה עליו לעבור אחרי כניסתו החגיגית לבית הספר תקופה מרה (שנמשכה כמעט שנתיים), שבה לעגו לו בני הכיתה ולפעמים אף הכו אותו, סתם, לשם שעשוע" (שם, עמ' 25).

התפתחותו של העצמי הגרנדיוזי

ההערצה והאידיאליזציה של אימא עודדו וטיפחו בנפשו של ירומיל תפיסה עצמית גרנדיוזית. אולם כיוון שהערצה זו הייתה תלויה כולה ביכולתו להגשים את הפנטזיה שלה ולספק את צרכיה, לא התפתחה תחושת ממשות ביחסים. ירומיל סבל ממצבי רוח ותנודות בתחושת הערך העצמי, בדומה לילדים מחוננים אשר מפתחים ערך עצמי שתלוי ביכולת לממש את ציפיותיהם של אחרים (מילר, 1992). כך, כאשר ירומיל הגיע לגימנסיה הלימודים נעשו קשים יותר עבורו. הוא תפס את לימודיו כסיבה לתחושתו שזוהר עולמו הפנימי הולך ומתעמעם.

"המורה הזכירה ספרים בעלי תוכן פסימי, שאינם רואים בעולם אלא צער והבל הבלים, והפכה בכך את אמרתו של ירומיל בילדותו ש"החיים הם כעשבים שוטים", לשגרתית בצורה מעליבה. עכשיו לא היה עוד בטוח אם מה שהרגיש וחשב בעבר היה קניינו המקורי או שמא כל המחשבות קיימות בעולם מאז ומתמיד בשלמותן ובני אדם רק שואלים אותן כספרים בספריית השאלה. אם כן, מיהו הוא עצמו? מהו עולמו הפנימי?" (שם, עמ' 33)

ירומיל החל לפקפק בערכן האמיתי של יכולותיו, וכך תחושת הערך העצמי הלכה ודעכה, והוא נעשה מדוכא וחש ריקנות. אל מול העצמי השפוף עמדה דמותו המנופחת והגרנדיוזית כמשורר. הרומן מתאר היטב כיצד ירומיל נע בין חוסר ערך לתחושה שהוא אדם נבחר הראוי להערצה:

"השעות שבילה לפני הראי הביאו אותו למעמקי הייאוש. למזלו הייתה גם מראה אחרת שהרימה אותו עד לכוכבים. המראה השמימית הזאת היו שיריו; הוא נכסף לאלה שעדיין לא כתב ועל אלה שכבר חיבר חשב באותה ההנאה כגבר החושב על נשים בחייו. הוא היה לא רק היוצר, אלא גם החוקר וההיסטוריון של שיריו, אף חיבר מסות על מה שכתב, חילק את שירתו לתקופות, העניק לכל תקופה שם, כך שלמד תוך שנתיים-שלוש לראות את שירתו כעלילה מתפתחת הראויה לכותב היסטוריה.

הייתה בכך נחמה: שם, למטה, במקום שחי את חייו היומיומיים, שהלך לבית-ספר, אכל ארוחת צהרים בחברת אימא וסבתא, שוררת ריקנות מגומגמת; בשיריו, לעומת זאת, למעלה, הוא הציב תמרורי דרך, שלטים עם כתובות, כאן הזמן מחולק ומגוון. [...] ולא עוד, אלא שיכלה ללוות אותו הוודאות השקטה והאיתנה, שעל אף אפסות צורתו החיצונית (ואפסות חייו) טמון בתוכו אוצר יחיד במינו או, במילים אחרות, הוא נבחר. [...] שעות אחר הצהריים הארוכות והריקות, שבהן ירומיל מסתגר בחדרו ומביט בשתי מראותיו לסירוגין!.. הוא תהה איך ייתכן שבכל מקום קרא שהנעורים הם תקופת החיים העשירה מכולן – אם כן, מניין דלילות חומר החיים? מניין הריקנות?" (שם, עמ' 81-82).

קונפליקט בין ירומיל ואימו

ירומיל מתחיל להבין כי נוכחותה של האם בחייו מסרסת אותו ופוגעת בו, אך אין לו יכולת להתנער ממנה ומשליטתה:

"הוא נהיה מודע בחריפות רבה לפניו ובאימה גוברת הרגיש שבפניו חיוכה של אימא! הוא הכיר אותו היטב, את החיוך העדין המריר, שדבק עתה לשפתיו ואי אפשר להיפטר ממנו. הוא הרגיש שאימא יושבת על פניו, שהיא מלופפת סביבם כגולם סביב זחל ואינה מוכנה להעניק לו זכות לדמות משלו" (שם, עמ' 114-115).

בהמשך חייו ניכרים מאמציו של ירומיל לפתח קיום עצמאי, אולם ללא הצלחה רבה. אציג כאן שלושה קטעים המתארים עימותים גלויים בין ירומיל לאמו, שהתרחשו כולם על רקע מפגשים של ירומיל עם נשים. מפגשים אלו נתפסים על ידי האם כסימן להתרחקות של ירומיל, והיא מתקשה לעכל ולקבל אותם. על אף שירומיל מנסה להיאבק ולהתנגד לשליטתה של האם, העימותים מסתיימים בכניעה מחודשת שלו.

הג'ינג'ית

הג'ינג'ית היא זבנית, והאישה הראשונה שאתה ירומיל שכב. כשהוא רוצה להכיר אותה לאימו, הוא מודה בפניה שהיא מכירה אותה.

"היא (אימא) לא הייתה מסוגלת להסתיר את הבעת ההפתעה הלא נעימה. 'אני מקווה,' אמר ירומיל בנעימה תוקפנית, 'שלא אכפת לך שהיא זבנית. הרי אמרתי לך שהיא אישה עובדת פשוטה'. כמה רגעים התקשתה אימא לעכל את הרעיון שאותה מוכרת מבולבלת לא נעימה ולא יפה היא אהבת בנה, אך לבסוף התגברה על עצמה: 'אל תכעס שזה מפתיע אותי,' נכונה לשאת כל מה שהכין לה בנה.

והנה הגיעה שעת הביקור, ליתר דיוק שלוש שעות ביקור קשות, שכולם יראו מפניהן, אך החזיקו מעמד.

'נו, איך היא מצאה חן בעיניך?' שאל ירומיל בקוצר רוח כאשר נשארו לבדם.

'כן, היא מצאה חן בעיני, למה שלא תמצא,' ענתה וידעה היטב שנעימת קולה אומרת את ההיפך.

'אז היא לא מצאה חן בעיניך.'

'אבל אני אמרתי לך שהיא די מצאה חן בעיני.'

'לא, אבל אני יודע לפי הקול שלך שלא מצאה חן בעיניך. את אומרת דבר אחד וחושבת דבר אחר.' (שם, עמ' 187)

זהו הסדק הגלוי הראשון במופע של היחסים בין האם המושלמת לילד המושלם שלה. ירומיל חושף את חוסר הכנות של אמא, אשר אינה מפרגנת לו על הצעד החשוב שעשה בהתפתחותו כגבר. לאחר שנים שבהם ירומיל קורא כל רמז בפניה של האם כדי להיענות לרצונה, הוא מבחין בקלות בטון שלה, החושף את דעתה האמתית.

הסטודנטית

בפעם הראשונה שירומיל התחבר לסטודנטית, הוא טייל עמה בשעות הערב וחזר הביתה מאוחר יחסית, מרוגש ונלהב מערב מוצלח שבו הוא כיכב במפגש חברתי אינטלקטואלי. אולם כשהגיע הביתה, אמו מפגינה דאגה הורית ושואלת בהאשמה: "האם אין לך טיפת התחשבות?". אימא מבחינה שהוא אינו שייך לה מבט אחר, קול אחר. זה היה בלתי נסבל בעיניה. היא צועקת 'אתה הורג אותי! אתה הורג אותי!' ורצה לחדר השכן. ירומיל נשאר לעמוד מבוהל והרגשת אשמה גדולה החלה להתפשט בו.

בשלב זה קונדרה מציג דיבור פנימי של האם, המהווה את גולת הכותרת של היחס המעוות שלה כלפי ירומיל:

"כן נערי, לעולם לא תיפטר מאותה הרגשה. אתה אשם! אתה אשם! בכל עת שתצא מהבית תישא עמך מבט מלא טענות הקורא לך לחזור! אתה תתהלך על פני העולם ככלב קשור לרצועה! גם כאשר תשהה במרחקים. תמיד תרגיש את נגיעת הקולר בצווארך! גם כאשר תבלה בחברת נשים, גם כאשר תשכב איתן, תשתלשל רצועה ארוכה מצווארך ואי שם במרחקים תרגיש אימא המחזיקה בקצה הרצועה האחר לפי תנועת החבל המקוטעת מה טיב התנועות המגונות שאתה עושה באותה עת!" (שם, עמ' 96)

האשמה עושה את פעולתה. ירומיל המבוהל ממהר להתנצל על שהעז להגשים את רצונו:

"'אימא, אני מבקש ממך, אנא, אל תכעסי, אימא, אני מבקש ממך, סלחי לי!' הוא כורע ברך, מפוחד, ליד מיטתה ומלטף את פניה הלחות. ואימא מתמהמהת לסלוח לו כדי להאריך את מגע אצבעותיו על עורה" (שם, שם).

הבמאית

לקראת שנות הארבעים של חייו, כשהחל לנסות לצאת מהבועה המשפחתית, הכיר ירומיל אישה צעירה ויפה בערב שירה שבו קרא משיריו. אישה זו, המכונה "במאית הקולנוע היפה", גילתה בו עניין, וירומיל חיפש את קרבתה. כשהוא מפנטז על קרבה מינית עמה, החל להיות מוטרד מהתחתונים המכוערים שאמו דאגה שילבש. הוא החליט לעזוב את המקום בהרגשת תסכול. כשהגיע לביתו והיה בחדרו הוא חושב לראשונה על האופן שבו שליטתה של אמו מצמצמת ומגבילה אותו, ופוגעת באפשרות שלו לחיות את חייו.

"עלתה בעיני רוחו תמונת האישה היפה, שדחה אותה. רדוף רצון הענשה עצמית, ניגש אל המראה. הוא פשט את מכנסיו כדי לראות את עצמו בתחתוניו הדוחים הרפויים, והביט ארוכות ובשנאה בכיעורו המגוחך. ואחר כך עלה על דעתו שלא על עצמו הוא חושב בשנאתו, אלא על אימו, על אימא המקציבה לו לבנים, על אימא שבגללה הוא חייב ללבוש בחשאי מכנסי התעמלות ולהחביא תחתונים בשולחן הכתיבה, הוא חושב על אימא, היודעת על כל חולצה וכל גרב. הוא חושב על אימא, המחזיקה אותו ברצועה ארוכה בלתי-נראית החותכת בבשר צווארו" (שם, עמ' 183).

בהמשך הוא מגלה שאמו התיידדה עם הבמאית שתכננה לעשות סרט על ירומיל, ואף התגייסה לעזור לה להכין את הסרט. יחד הן חיברו תסריט על חייו, מאחורי גבו. ירומיל שואל את הבמאית מדוע באה אליה ולא פנתה ישירות אליו, והיא השיבה:

"מפני שלא רצתה להפריע לו, ומשום שרצתה לשמוע מה שיותר ממנה. ומי יוכל לספר על בן יותר מאשר אימו?" (שם, עמ' 185).

לא הועילו מחאותיו של ירומיל שהייתה לו הבנה משלו בנוגע לאופן שבו הסרט אמור להיראות:

"ירומיל הרים ידיים: הוא ראה ששתי הנשים נמצאות בתנופה, כמו שני קטרים דוהרים ושהוא לא מסוגל להתמודד עם שטף דיבורן" (שם, עמ' 187).

קונדרה מתאר בהרחבה ובחדות את המאבק הפסיכולוגי בין אימא וירומיל כשהאם מושקעת כול כולה במעשים ובדיבור במאמץ להקטין ולהרחיק אותו:

"אח, איזה מראה משובב נפש של שניהם, כשהם עומדים פנים אל פנים ודוחפים זה את זה: היא דוחפת אותו לחיתוליו והוא דוחף אותה אל הקבר, אח, איזה מראה נפלא של השניים..." (שם, עמ' 186-187).

מותו של המשורר

חייו הבוגרים של ירומיל מסתיימים בשנות הארבעים לחייו, כתוצאה מהתקררות חריפה ומדלקת ריאות. הוא חלה לאחר שהובס בקטטה שבה הטיח בו אדם מחוג החברים של הבמאית היפה ששיריו נוראיים. לאחר שעות שבהן שכב זועם על הטרסה הקרה שעליה הושלך, הוא שב הביתה. כשהוא במיטתו הוא מבחין בכך שתמונה של אביו שתלה בחדרו הוסרה. לשאלתו על כך אמו עונה:

"אבא איננו... לא רציתי שתסתכל עליו. אני לא רוצה שמשהו יפריד ביננו. עכשיו. מיותר שנשקר זה לזה; עליך לדעת. אביך מעולם לא רצה שתיוולד, מעולם לא רצה שתחייה: הוא ניסה להכריח אותי שלא תיוולד" (שם, עמ' 230).

ירומיל חש כמה שהוא עייף. כבר אין לו כוח ללכת אחרי אישה אחרת. כולן רחוקות כל כך והדרך אליהן ארוכה עד אין קץ. הוא אומר לאמו:

"בעצם, אף פעם לא מצאה שום אישה באמת חן בעיני. רק את. אימא. את היפה מכולן" (שם, עמ' 231).

כך סיים ירומיל את חייו, חולה ומובס.

היחסים בין ירומיל ואמו כפסיכופתולוגיה של משפחה נרקיסיסטית

קונדרה מתאר את התהוותו של ירומיל משלב ההתעברות, הלידה והגדילה לצד האם שהגתה והרתה אותו מתוך אפרוריות וריקנות חייה. עם לידתו היא יצקה בתוכו את דמות המשורר לעתיד, המייצג עבורה את תמצית האיוויים שלה, ושהפך להיות הפרויקט של חייה. אמו של ירומיל נמצאת בכל מקום ובכל מה שנוגע אליו, בבחירת הבגדים שלו, דרך המאכלים שלו ובגישה חופשית למגרות הנעולות שלו. היא עוקבת ובולשת אחריו, קוראת או מנחשת את מחשבותיו. היא משקיעה בו באופן שלא מותיר לו מרחב אישי פרטי שבו הוא יכול לחשוב ולהרגיש את עצמו. השיח בינה לבין בנה טעון במסרים וסוגסטיות, הכולל תהליך התניה מתמיד (עם חיזוקים חיוביים ושליליים) בו היא מכופפת אותו ומתאימה אותו אליה ולצרכיה הבלעדיים. אופיו הלא-כנה של השיח הוא מסממני הנרקיסיזם לפי סמינגטון (Symington,1993), ומטרתו היא להימנע מעימות כדי לא להיחשף, בשל העדר פתיחות (receptivity) לאחר ביחסי הדדיות.

ירומיל בא לעולם כפרויקט חיים של אמו, אך לא נולד באמת כישות נפרדת שמותר לה להתקיים ולצמוח. הרומן מתאר את התפתחותו ואת ניסיונותיו הבלתי פוסקים של ירומיל "להיוולד" ולהתקיים כישות נפרדת עם תחושת זהות מגובשת משלו. ירומיל לכוד בתהליכים פנימיים מנוגדים ביחסים עם אימו. מצד אחד הוא מחכה למבט שלה, ליחס ולאישור שלה ולהערכה הבלתי מסויגת ממנו ומכישרונותיו, מה שהופך עם הזמן להרגל לרצות את אימא. הוא משקיע מאמץ נפשי רב לנחש את המשמעות של מה שנאמר לו, ועסוק ללא לאות בפרשנות של המסרים שהוא מקבל כדי להיות הדמות האידאלית שמצופה ממנו להיות. מצד שני הוא מנסה, ללא הצלחה יתרה, לשמר לו מרחב אישי משלו בו הוא מתאמץ ליצור את העצמיות שלו, אולי להמציא אותה.

ירומיל מתפתח אפוא בשני ערוצים נפרדים. באחד, המודע, הוא חותר לאשר את עצמו, את קיומו העצמאי, את גבריותו; במקביל, ובאופן פחות מודע הוא מפתח אישיות מראה הדומה לאמו, בבחינת "צלו של האובייקט", המתואר על ידי בולס (2000). בולס מצביע על האופן שבו הסובייקט רושם ומפנים את רשמיו מהאובייקט ההורי. נראה כי ירומיל פיתח עצמי כוזב, כשעליו להציג את הדמות המושלמת שהצטיירה בעיני רוחה של אמו, דמות המשורר הגדול בעתיד. לשם כך היה עליו לשלוט ברגשותיו ובדחפיו כדפוס רגשי קיומי כדי לעמוד בציפיותיו של אני אידיאלי עריץ.

דפוס היחסים בין ירומיל ואמו תואם את דפוס היחסים הפתולוגי המתפתח במשפחה נרקיסיסטית. ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית מפנימים ומאמצים מבלי דעת את דמות ההורה הנרקיסיסט, תוך כדי שהם נאבקים בו (כהן, 2016א). כך היחסים מטפחים ומזינים תלות הדדית, במעין ריקוד בין האם הנרקיסיסטית ובנה שתלוי בה (codependent). יחסים אלה מפעילים כוחות מנוגדים המתבטאים במסרים כפולים. כך אימא משגרת אותו למרומים, ובו בזמן היא קושרת אותו אליה בכל דרך שעומדת לרשותה. זהו דפוס של אישיות נרקיסיסטית שאינה יכולה לשאת נטישה (כהן, 2016א). על אף שלמראית עין אלו יחסים שנעשה בהם הכול כדי לרצות ולהשביע את רצון האחר, יש תיאור של בדידות הן של ירומיל והן של אמו. שניהם תקועים במלכודת של סתירות פנימיות בין המאווים לבין הדרך לספק ולממש אותם. גם האם כמהה בכל מאודה לאינטימיות, אבל רגשותיה מתורגמים ליחס פולשני ובולעני כלפי בנה. היא מתוודעת לעצמה ומתממשת דרכו, ולכן אינה יכולה לשחרר אותו, שמא תפגוש את הריקנות שממנה נמלטה. 

ניסיונותיו של ירומיל לחתור תחת שליטתה של האם ולהתנסות בחיפוש אחר עצמי אמיתי משלו מביאים למספר אירועים של קונפליקט גלוי בין ירומיל ואמו. סימינגטון מתבונן בחוויה ובתודעה של הנרקיסיסט כשהוא מתעמת, או כלשונו "מתנגש" (impinge) עם זולתו (Symington,1993). במצב זה נדרש הנרקיסיסט לנסות ליישב את הסתירה לכאורה בין מופע האכפתיות מהזולת לבין האטימות הרגשית כלפיו, חוסר ההכרה בקיומו ולעתים גם השנאה כלפיו. לדבריו של סימינגטון:

"האלוזיה של הנרקיסיסט היא שאין אחר; רק אני [...] ובמצב הנרקיסיסטי ישנה הצמדות נואשת בדלוזיה זו. רק שהיא מוסתרת בדרך כלל מפני שהאדם משליך את עצמו לתוך דמות שהוא חושב ומאמין שהיא הכול. הוא צריך אחר שיהיה שם [...] אחת הדרכים שניתן לקיים את הדלוזיה הזו שאין אחר היא לשלוט באחר הזה. אני מעצב את זה כך שהוא לא נהיה אחר" (שם, עמ' 86).

לפי ניתוח זה, ירומיל הוא "הכל" עבור אימא, כולל עצמיים שלה שאינם מוגשמים. להבנתי זוהי סוגיה בסיסית בהעברה בין דורית של דפוסים ביחסי הורים-ילדים. במצבים אלו ההורים מפקידים אצל ילדיהם את החלומות והסיוטים שלהם, מטען של ציפיות וקשיים מחייהם שלהם וכך מניעים אותם ובו בזמן תוקעים אותם בעניינים לא סגורים מחייהם שלהם.

שיאה של הפתולוגיה ביחסים מגולם בסצנת האשמה שאמו של ירומיל מייצרת לאחר ששב הביתה מאוחר. ירומיל נותר מבוהל ומפוחד לאור תגובתו העוצמתית של אמו. תמונה זו משקפת הלכה למעשה את החוויה הלא מדוברת ביחסים של הורה נרקיסיסט עם ילדיו. מאחר שההפרעה מוכחשת, הקרבן נותר חסר אונים, פצוע ומדמם. כל מה שמוכחש על ידי הנרקיסיסט-התוקפן מושלך לנפשו של הקורבן, שאינו מצליח ליישב בתוכו את המסרים הכפולים של הדמות הנרקיסיסטית (כהן, 2008; 2016א; 2016ב). שאלתי פעם מטופל נפגע נרקיסיזם מתי ילד כזה מגלה את גודל הזוועה? תשובתו הייתה: "כשהוא מגיע להרגשה שהוא רוצה להתאבד!".

יחסי אובייקט בהפרעה נרקיסיסטית

ברומן של קונדרה, "החיים הם במקום אחר" מדובר אמנם בדמויות ספרותיות, אך הסיפור משקף בצורה בהירה וחדה את חייהם וגורלם של ילדים רבים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית. ילדים אלו חיים במציאות המדומה של ההורים ואינם רשאים לסטות מהתפקידים שהוקצו להם במשפחה. אפשר לתאר זאת כלידה חלקית ( birth Incomplete), או לידה מתוך הרחם הפיזית לתוך מרחב משותף ורחם נפשית ממנה לא ניתן להיוולד. האם מולידה את הילד וכביכול לוקחת אותו בחזרה ואינה משחררת אותו אל העולם. ההורה הנרקיסיסט לעולם אינו נותן דבר לאחרים מבלי שהוא גובה מחיר רגשי על מופעי הנתינה וההקרבה שלו.

אליס מילר (1992) מתארת את הילדים החיים כדי למלא את הציפיות הגרנדיוזיות של אימא. הילד הנולד נועד לגדולות וכל המתחולל בחייו ובנפשו סובב סביב מה שהוא אמור להיות. זהו מנגנון שיכול להיות הרסני ביחסים של אדם עם עצמו ועם אחרים, מאחר שהוא מאפשר לעקוף את האחריות לחוויית החיים האקטואליים על ידי הרחקת המימוש והמשמעות לזמן עתיד שבו תתגשמנה כל התקוות. האידיאליזציה כמנגנון הגנה מייצרת הכחשה והשטחה של מורכבות המציאות והממשות של החיים הרגשיים והיחסים בין אנשים. כך לדוגמה ירומיל שהפנים את האידיאליזציה בתפיסת המציאות שלו מעריך, שופט ותוקף גם את עצמו מכוחה של הדמות האידיאלית העתידית שלו. האידיאל הופך להיות חרב פיפיות והחיים האקטואליים מתרוקנים מתוכן רגשי וממשות. ריקנות ותחושת הריקנות הם בלתי נמנעים, שום דבר אינו מספק ואינו ממלא. לחילופין, פועל הנרקיס בדומה לאקו במיתוס, כשהוא לומד להדהד את אימא וצפיותיה באופן יותר ויותר מושלם, כמו שנגן מתאמן בנגינה של פרטיטורה מסוימת. זהו סוג של קבעון המאפיין לא אחת ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית שקולם לא נשמע והם רק מהדהדים את רצונותיהם של ההורים (Pressman and Pressman. 1997; מילר, 1992; כהן, 2008).

ראוי לזכור את ההדגשה של אליס מילר (1992) שמה שנראה כאהבה של האם ביחסים נרקיסיסטיים אינו באמת אהבה לילד כפי שהוא:

"תובנתו הרגשית של המטופל הנרקיסיסטי אודות העובדה כי כל האהבה שקנה לעצמו תוך מאמצים והתמסרות כה מרובים, כלל אינה מופנית אל דמותו המציאותית... (הוא עשוי לשאול) 'מה קרה לילדות שלי? האם לא נשללה ממני במרמה, שהרי לעולם לא אחזור אליה. לעולם לא אוכל לפצות על ההפסד, והרי מלכתחילה הייתי מבוגר קטן. האם לא ניצלו לרעה את כישורי הטובים?'" (מילר, 1992, עמ' 33).

ירומיל היה מאשר את הדברים ומוסיף שתמורת ההשקעה והמסירות שקבל היה צריך להקריב את חייו ולתת אותם לאימא, לתת לה את עצמו, כי אין לה את עצמה. אפשר שזוהי תובנה שמבטאת את המציאות החווייתית והקיומית של אישיות נרקיסיסטית, שחווה ריקנות וצריכה למלא אותה דרך חיים של אחרים כמקור אספקה מתמיד של חיות וערך עצמי החסרים בה. לכן הנרקיסיסט מתנגד לשינויים שלא הוא עצמו מחולל אותם, וחותר לקבע את המציאות הקיימת ולהשאירה בשליטתו.

סימינגטון רואה בנרקיסיזם פסיכופתולוגיה שמצויה בבסיסם של כל ההפרעות האחרות (Symington,1993). קרנברג (1994 ,Kernberg) הציע ספקטרום של "פסיכופתולוגיה נרקיסיסטית" בו ניתן להבחין בנרקיסיזם מסוגים שונים כולל הפרעת אישיות נרקיסיסטית ו"נרקיסיזם ממאיר" (malignant narcissism), המתאפיין במידות שונות של סדיזם, פרנויה ופסיכופתיה המתחלפים ביניהם. את המונח "נרקיסיזם ממאיר" טבע אריך פרום בספרו "The heart of man" (יFromm, 1964). פרום מסביר בהקדמה לספר זה שב"אומנות האהבה" (2001) הנושא העיקרי היא יכולתו של אדם לאהוב, ואילו כאן הנושא העיקרי הוא יכולתו להרוס. פרום מפתח את מושג האהבה למובן רחב יותר של אהבת החיים, וכולל בה הישגים של עצמאות והתגברות על נרקיסיזם, אותם הוא מכנה "תסמונת הצמיחה" (syndrome of life). מנגד, "תסמונת הדעיכה" (syndrome of decay) מתבטאת באהבה למוות, בסימביוזה ובנרקיסיזם ממאיר, המהווים לדעתו מחלת נפש חמורה.

סיכום

המאמר הנוכחי עסק בסיפור היחסים בין ירומיל ואמו ברומן "החיים הם במקום אחר" של מילן קונדרה. הניתוח שהוצע להלן התמקד בעיקר בהיבטים נרקיסיסטיים הבאים לידי ביטוי ברומן. המאמר הציג את קווי העלילה המרכזיים מתוך התייחסות לאופן שבו הדינמיקה הנפשית פועלת ומפעילה את הדמויות. המקרה של ירומיל ואמו הוצג כאן כאב טיפוס של יחסים מופרעים בהם מופקד בידי האחר התפקיד של להביא סיפוק, תהילה ואושר לדמות הנרקיסיסטית.

הרומן של קונדרה חורג מן המישור האישי והתוך-נפשי, כאשר קונדרה מציג את היחסים כפרודיה אירונית על המשאלה האנושית המגולמת במשפט "החיים הם במקום אחר", משפט שכתב המשורר ארתור רמבו. זהו סמל ליחסים מזויפים בין אנשים בתקופה של תקוות ומשאלות לחיים אחרים, שהם תמיד רחוקים ובלתי מושגים. העניין שלי בירומיל וקורותיו ביחסים עם אמו והסביבה הוא עניין בחוויה של חוסר הגשמה שרבים מאתנו חווים, בקליניקה ומחוצה לה. הצורך לרצות ולקבל אישור מאימא ומהחברה, שמקבלים מעמד של סמכות יודעת-כל. בהעדר גבולות וסייגים לדחף של ההורה לחנך ולהשפיע, ולדחף של הילד לרצות ולקבל אישור, נשארים כולם עם חוויה ש"לא מספיק טוב" כל עוד "אימא" של ירומיל לא מסופקת. זהו סמל לחסכים ולריק בנפשות של אנשים שהופכת לתובענות שלא יודעת שובעה. פחות משנה מה וכמה עושים כדי להרגיש שלמות עצמית, כל עוד אנו יכולים לפתח מודעות למטען הכבד של ציפיות שעמו גדלנו. כל עוד אנו מסוגלים להיפרד מעט מההזדהות המופרזת עם הערכים והמסרים שהצטופפו בתוכנו ומאיימים לכלותינו. יתכן שזהו תהליך גמילה מהאמיתות והאמונות שאימצנו בחברה ההישגית בדרכנו לחיים הבוגרים. הגשמה היא לידה מתמשכת של חלקי עצמי רדומים וכנראה לא ניתן להאיץ בהם, כמו שלא ניתן להורות לצמחים שיגדלו מהר או שהעובר יאיץ את התפתחותו הטבעית והאורגנית כדי שנהיה מרוצים בהקדם האפשרי. ובצד הצער על גורלם של ירומיל ואימא, אפשר להצטרף לחוכמה ולהומור של מילן קונדרה עם התהייה:

"האם פרודיה אינה גורלו הנצחי של האדם?" (קונדרה, 1989, עמ' 226).

 

 

מקורות

בולס, כ., (2000). צילו של האובייקט. הסדרה הפסיכולוגית, הוצאת דביר.

כהן, מ. (2008 .(כקול קורא במדבר - מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית [גרסה אלקטרונית]. פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1632

כהן, מ. (2016). תעתועי המראה הנרקיסיסטית: מבט אל היחסים הבין-אישיים של אנשים הסובלים מעיוורון רגשי ]גרסה אלקטרונית]. פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3361

כהן, מ. (2016). המקרה של דוריאן גריי: על חיי הנפש והנרקיסיזם של הדמויות ברומן של אוסקר ויילד [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב- 17/12/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3463

פרום, א.(2001).אומנות האהבה. מחברות לספרות.

מילר, א. (1992). הדרמה של הילד המחונן. דביר.

קונדרה, מ. (1989).החיים הם במקום אחר. זמורה, ביתן – מוציאים לאור. תל אביב.

Fromm ,E.(1964).The Heart of Man: Its Genius for Good and Evil .New York: Harper &Row.

Kernberg, O. F. (1994), The Psychotherapeutic Management of Psychopathic, Narcissistic, and Paranoid Transferences.

Pressman, D-P and Pressman, R.M. [1997]. The Narcissistic Family: Diagnosis and Treatment. Jossey-Bass.

Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnak Books.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, מ. (2017). ירומיל ואמו בטיפול דיאדי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3583

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.