×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

טראומה מעבֶר לפנים ולחוץ, מעבֶר לפוגע ולנפגע

המתח שבין מציאות ופנטזיה מלווה את הפסיכואנליזה כבר מימיה הראשונים, ביחסה לנפש בכלל ולטראומה נפשית בפרט. סדרה של שלושה מאמרים עוסקת בהיבטים שונים של מתח זה ובהתמודדות איתם בתיאוריה הפסיכואנליטית והפמיניסטית העכשווית. במאמר האחרון בסדרה מוצגת הגותן הביקורתית של שלוש תיאורטיקניות פמיניסטיות הנשענות על פרויד ועל רעיונות פסיכואנליטיים קלאסיים כדי לערער על הדיכוטומיה בין המונחים "מציאות" ו"פנטזיה" ולהאיר את הבעייתיות בכמה מתיאוריות הטראומה הפמיניסטיות שהוזכרו במאמרים הקודמים בסדרה. כך ישורטטו שתי קואודינטות מרכזיות של השיח הפסיכואנליטי-פמיניסטי על טראומה; בחינת המשותף והשונה ביניהן תסייע להצביע על עקרונות חשובים עבור תפיסה מורכבת של היחסים בין מציאות לפנטזיה הכרוכים בדיון על טראומה ובטיפול בנפגעות ובנפגעים.

מתפרסם מ 25/6/2017 | 1,806 צפיות

תגיות: | | | | |

טראומה מעבֶר לפנים ולחוץ, מעבֶר לפוגע ולנפגע

מעבֶר לפנטזיה ולמציאות בשיח על טראומה מינית: פרק שלישי

מאת אפרת אבן צור

 

מאמר זה הוא פרק שלישי בסדרה של שלושה מאמרים.

 

במאמר הראשון של סדרת מאמרים זאת הוצגה הביקורת הפמיניסטית על התפיסות הפסיכואנליטיות הקלאסיות – ביקורת שהשפיעה על תפיסות פסיכואנליטיות עכשוויות והוטמעה על ידי זרמים מסוימים של מטפלים בגישה פסיכואנליטית, בעיקר מטפלים התייחסותיים העוסקים בטיפול בנפגעי ניצול מיני. כפי שתואר, במתקפתה על התפיסות הפרוידיאנית, הביקורת הזאת זכתה לתחמושת משמעותית עם ספרו של ג'פרי מאסון (Mason, 1984) "The Assault on Truth". מאסון טען כי הדגש של פרויד על העולם הפנימי והפנטזיה בדיון על האטיולוגיה של פתולוגיות היה על חשבון "האמת" – משמע, האמת על תרומתם של אירועים טראומתיים במציאות ליצירת הפתולוגיות, ובפרט השפעתו של ניצול מיני של ילדים בתוך המשפחה. על אף המתקפות החריפות שספג מאסון מצד גורמים בעולם הפסיכואנליטי, ספרו היה ציון דרך בתהליך חזרתם של מטפלים רבים – וביניהם מטפלים בגישה פסיכואנליטית – להדגשת הפגיעות האקטואליות במציאות, ולהיפוך היסטורי נוסף של ההיררכיה בצמד הדיכוטומי מציאות/פנטזיה.

מאסון ראה עצמו כפמיניסט, וביקורתו אומצה על ידי מעגלים נרחבים בתנועה הפמיניסטית (Rose, 1986). אולם את מאמר זה אבקש לפתוח בהצגת ביקורת פמיניסטית ממין אחר, שדווקא חוזרת לפרויד ולרעיונות פסיכואנליטיים קלאסיים. ביקורת זו מבקשת להציג תפיסה מורכבת, שלא רואה את המונחים "מציאות" ו"פנטזיה" כמצויים בשני קטבים הפוכים, ולקדם חשיבה והבנה שאינן מבוססות על חלוקות דיכוטומיות. אתייחס להיבט זה בכתיבתן של שלוש חוקרות תרבות פמיניסטיות, המרבות להתבסס על רעיונות פסיכואנליטיים: ז'קלין רוז ושושנה רדסטון הבריטיות, והחוקרת האמריקאית ג'אניס האאקן.

בהמשך המאמר אשרטט חיבור מפתיע בין עמדתן של תיאורטיקניות אלה ובין חלק מהעמדות שאותן הן מבקרות, שהוצגו במאמרים הקודמים בסדרה, ואראה שכולן מקנות חשיבות מיוחדת לסבילות של הפסיכואנליזה למצבי אי-ודאות לא מוכרעים. את הנקודה המשותפת לשני מערכי העמדות הקוטביות הללו אקשר לחיבור שהוצע במאמר הקודם, בין רעיון המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט (ויניקוט, 1971) לבין היחס של פרויד למתח בין פנטזיה ומציאות (בלס, 2004).

בסיום המאמר ישובו ויחודדו ההבדלים בין שתי הגישות, ויזוהו היתרונות של הגישה הפמיניסטית ההתייחסותית המסתמכת על הניסיון הקליני. אבקש להראות כי גישה זאת מתאפיינת ביכולת לגלות סבלנות הכרחית בהתמודדות עם האופי המאיים והמפצל של הדיון על טראומה ופגיעה מינית, שלא ניתן להתגבר עליו באמצעים תיאורטיים בלבד מבלי להתנסות בו בפועל.

פירוק דיכוטומיות כתפיסה פסיכואנליטית פמיניסטית

רוז (Rose, 1986) יוצאת באופן ישיר נגד התפיסה שהציגו מאסון (Masson, 1984) ואחרים במתקפתם על פרויד. לדבריה, הטענות של מאסון מבטאות בלבול בין מושגים פסיכואנליטיים למושגים משפטיים, ומייצרות אופוזיציה כוזבת בין סבל שמקורותיו חיצוניים (ומציאותיים) לסבל שמקורותיו פנימיים (ופנטזמתיים). במאמרה "מקורות הסבל הנשי" (Rose, 1989) היא טוענת כי התפיסה (שמבטא בין השאר מאסון) לפיה מקור הסבל (של נשים) ממוקם "בחוץ", מציירת את ה"חוץ" (הגברי) כמקום המאוכלס בכוחות שכביכול אין בינם ובין הפְּנים מאום – כוחות נטולי "פְּנים". מדבריה עולה שאם תופסים את מחוללי הפגיעות הטראומתיות כבני אדם בעלי פְּנים וסובייקטיביות, לא ניתן עוד לייחס את הסבל והאלימות למקור חיצוני בלבד, שהרי גם לאותם פוגעים ישנו פְּנים שממנו בין השאר נובעת הפגיעה.

לטענתה של רוז, שהולכת בעקבות ז'אק דרידה, ההפרדה הקטגוריאלית עצמה בין פנים לחוץ היא היא מקור האלימות והסבל. דיכוטומיה זאת קשורה לדבריה גם לדיכוטומיות אחרות שאותן היא מזהה כבעייתיות, המבחינות באופן בינרי בין פוגע לנפגע, ובין הפוליטי לנפשי. רוז מציעה כי הפסיכואנליזה והרעיונות הפרוידיאניים עשויים לספק מפה למציאתה של שפה פמיניסטית החורגת מהדיכוטומיות הללו ומטשטשת אותן, ברוח הדקונסטרוקציה.

ביקורת דומה עולה מדבריה של רדסטון (Radstone, 2001). כחוקרת תרבות, רדסטון מבקרת את ספרות הטראומה המציגה לטענתה נטייה להזדהות עם עמדה של "קורבן טהור" העומד מול פוגע שהנו נבל מוחלט. לדבריה, תפיסה דיכוטומית זו מבטאת עמדה מתחסדת, המנקה עצמה מאחריות לחלקה באלימות – ולפיכך יש בה עצמה פוטנציאל אלים. בעקבות כתביו של הסופר ניצול השואה פרימו לוי, רדסטון כותבת שלצד ההזדהות האמפתית עם הקורבן, יש חשיבות למתן מקום לטווח של הזדהויות מורכבות עם עמדות אחרות, כולל אלה של פוגעים. היא מצטטת את לוי בכותבו כי רק רטוריקה פשטנית תוכל לטעון שלא קיים מרחב בין הקורבן לפוגע, מרחב הראוי לחקירה. רדסטון מציבה במרכז הדיון שלה את מושג "האזור האפור" שטבע לוי (ושבו נעשה שימוש בהמשך גם על-ידי הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן), שיש בו מקום למרחב של "גוונים עדינים ומורכבויות", מרחב אתי רב-משמעי ועמום. היא מציעה לערער על מוחלטותה של ההבחנה בין טוב לרע באמצעות ביסוס ועיבוד של הזדהויות מרובות, עם פוגעים ונפגעים כאחד – מבלי לוותר לחלוטין על ההבחנה הנחוצה בעיניה בין פוגעים לנפגעים או בין מציאות לפנטזיה.

האאקן (Haaken, 2000), פסיכולוגית וחוקרת תרבות, מציגה ביקורת ברוח דומה. היא מבקרת את מודל הטראומה האמריקאי, שמייצגו המובהק הוא ספרה של הרמן (1992) "טראומה והחלמה" שהוזכר במאמר הראשון בסדרה זאת, ושכאמור השפיע רבות גם על מטפלות פמיניסטיות בגישה פסיכואנליטית. האאקן מייחסת למודל זה עמדה של "ריאליזם קליני", שעיקרה הדגשת יתר של החיצוני בתפיסת מקורות הסבל האנושי. היא מתייחסת לשינוי שחל בשנות ה-80 בתפיסה של מטפלים (שינוי שהוצג בהרחבה במאמר הראשון), אשר החלו יותר ויותר להבין פתולוגיות של נשים כתוצאה מטראומה מינית (ממשית) מהעבר; אל מול תפיסה פמיניסטית זאת היא מעמידה את הדור הקודם של פמיניזם, שהתמקד יותר במאבקו בדיכוי התשוקה הנשית. לטענתה, הגוף הנשי הוא אתר של איומים מדומיינים לא פחות מהיותו אתר של פגיעות היסטוריות ממשיות, והיא מקשרת איומים אלה לעולם הפנטזיה ולאופן שבו הוא מוּבנֵה במסגרת הדיכוי המיני בחברה הפטריארכאלית. היא רואה את ההתמקדות באירועים טראומטיים קונקרטיים כבאה על חשבון ההכרה בסבל של נשים שמקורו בסדר הפטריארכאלי הדכאני, גם מבלי שחוו אירועים ספציפיים של ניצול מיני במובן הצר של המונח.

האאקן קוראת לגישה פמיניסטית מורכבת יותר, ומוצאת השראה לכך בכתיבה של פמיניסטיות צרפתיות כמו סיסקו ואירגריי, שמציגות לדבריה נקודת מבט פואטית על התנגדותו של הלא מודע לרעיון של מיקום קונקרטי או סיבות קונקרטיות לסבל הנשי. בנוסף, היא מדברת גם בזכות תפיסה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית של הטיפול כמציע מרחבים מעבריים שבהם ניתן לחקור ולעבד מה שהיא קוראת "וריאציות אפשריות שונות של המציאות", כולל אירועי עבר מטרידים – כמו גם אלבורציות פנטזמטיות של אירועים מעין אלה וכן של הפנמת הדיכוי הפטריארכאלי.

התזות של רוז, רדסטון והאאקן אינן זהות, אך המשותף להן הוא שכולן מייצגות עמדה פמיניסטית שמסרבת לחלוקה הבינרית בין פנים לחוץ ובין פוגע לנפגע. שלושתן מפנות אצבע מאשימה לזרמים אחרים של מחשבה פמיניסטית המתמקדים בטראומה – עמדתו של מאסון וממשיכיו ומודל הטראומה/דיסוציאציה – שאותם הן מזהות עם האופוזיציה הבינרית, הבעייתית והאלימה לגרסתן. רוז, רדסטון והאאקן מקדמות תפיסה שמעלה על נס פירוק של דיכוטומיות ויצירת מרחב מאפשר של חוסר וודאות – תפיסה שאותה רואות שלושתן כתרומה הייחודית של השילוב בין פמיניזם לרעיונות פסיכואנליטיים ותיקים.

שהייה במרחב עמום: בתיאוריה ובקליניקה

על אף שהרעיונות הפסיכואנליטיים שמציגות רוז, רדסטון והאאקן אינם מקושרים על ידן לתפיסות פסיכואנליטיות התייחסותיות, המרחב שאותו הן מציעות נשמע קרוב ברוחו לזה שעולה מכתביהן של קלינאיות פמיניסטיות אמריקאיות מהזרם ההתייחסותי, אשר הוזכרו במאמר הקודם בסדרת מאמרים זאת. התייחסות למרחב כזה ניתן למצוא למשל במושג "השלישי" שאותו מציגה ג'סיקה בנג'מין (Benjamin, 2004) במאמרה "Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness", שכפי שמרמזת כותרתו מציע חשיבה שחורגת מהדיכוטומיה שבין פוגע ונפגע באמצעות פיתוח היכולת לשהות במרחב האינטרסובייקטיבי.

תפיסה קרובה מציעה גם האריס (Harris & Wolfenstein, 2003), שבדיונה על טיפול בנפגעי טראומה מציבה את האופק האוטופי של הדיון במעבר מתפיסה סכיזו-פרנואידית (במונחיה של מלני קליין), המאופיינת בפיצול ובחשיבה בינרית, לתפיסה האופיינית לעמדה הדיכאונית, המאפשרת חשיבה אמביוולנטית ורב-ערכית, ההולכת מעבר לחלוקה הפשטנית ל"טובים ורעים".

אם כן, בנקודה זאת מסתמן חיבור מפתיע בין שתי עמדות שבמובן מסוים מצויות בקצוות מנוגדים של הוויכוח אודות תפיסת הטראומה. בעוד העמדות הפמיניסטיות של המטפלות ההתייחסותיות הושפעו ונתרמו כאמור ממודל הטראומה/דיסוציאציה של ג'ודית הרמן ושל פמיניסטיות אחרות שהתמקדו בקורבנות ניצול מיני, עמדותיהן של החוקרות שהוצגו בחלק הנוכחי של הסדרה מבטאות ביקורת חריפה כלפי מודל זה ומודלים קרובים. עם זאת, בשתי התפיסות הללו מוקנית כאמור חשיבות מרבית ליכולת הפסיכואנליטית לשהות במרחב שבו מוחזק מתח בין קצוות מבלי שתהיה קריסה לאחד מהם, או הכרעה מוחלטת לכיוון אחד.

הוגות פמיניסטיות משני "צדי המתרס" מבססות אפוא את כתיבתן על רעיונות משדות דומים, ולא מוותרות על תרומתם של רעיונות פסיכואנליטיים חרף הביקורת הפמיניסטית שהופנתה כלפיהם. ניתן לומר שהחיבור ביניהן קשור לחיבור, שהזכרתי בסוף המאמר הקודם, בין רעיון המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט (1971) (שהשפיע למשל על מושג "השלישי" של בנג'מין) לבין הבחירה של פרויד (לפי קריאות מסוימות, כמו זאת של בלס, 2004) שלא להידרש להכרעה בסוגיה של מציאות ופנטזיה, ולהעדיף את חקירת השנייה מבלי לבטל בהכרח את הראשונה.

עם זאת, מבין ההבדלים הקיימים בכל זאת בין שתי גישות אלה מסתמנות שתי הבחנות חשובות. ראשית, אופי הדיון של רוז ורדסטון הבריטיות (ובמידת מה גם זה של האאקן האמריקאית), ובכללו הפניית אצבע מאשימה לעמדות פמיניסטיות אחרות משלהן, מעביר מסר שונה מהתוכן שהן מציגות בגלוי: בעוד שהן יוצאות נגד תפיסות דיכוטומיות, בסגנון הכתיבה של שלושתן יש מן הדיכוטומיה והפיצול, שכן הן מציירות את מושאי הביקורת שלהן (מאסון, הרמן, קארות') כבעייתיים – מבלי להכיר כמעט או בכלל בתרומתם לחשיבה הפמיניסטית.

הבדל נוסף, שהנו בעל חשיבות מכרעת, נעוץ במה שחסר בדיון של רוז ורדסטון על טראומה: בכתיבתן התיאורטית בולטת בהעדרה התייחסות ישירה לסובייקטים שחוו את הטראומה – לקורבנות של ניצול מיני בכלל ושל גילוי עריות בפרט. ההימנעות מהידרשות לחוויה זאת ומהתמקמות ישירה מולה מטשטשת בעיניי את הפרובלמטיות של הדיון על טראומה; היא חוסכת מכותבות אלה את ההתמודדות עם הבהילות המסוימת של הדיון ואת הסכנות הרובצות לפתחה של העמדה המוותרת על הבחנות חדות (בין מציאות לפנטזיה, בין פנים לחוץ, בין פוגע לנפגע ועוד) – ובראשן סכנת האשמת הנפגעת בסבלה וההתעלמות ממנו. שווה להזכיר בהקשר זה כי התעלמות מסבלם של הקורבנות – ושיתוף הפעולה עם השתקתן הנובע ממנה – היא עיקרה של הביקורת הפמיניסטית שהופנתה כלפי פרויד, ביקורת החלה גם על הקריאות המקלות ביותר של הפנייה שלו אל הדגשת הפנטזיה על פני המציאות (בלס, 2004, עמ' 445).

אם כן, לצד חשיבות העמדות של כותבות כמו האאקן, רוז ורדסטון, המזמינות הכלה של מורכבוּת ומציבות אופק מאתגר ומפתח לפסיכואנליזה הפמיניסטית ולפמיניזם הפסיכואנליטי, ניכרת התרומה של נקודת המבט הקלינית שמביאות איתן הכותבות מהזרם ההתייחסותי. האריס, למשל, מציעה גם היא כאמור לשאוף לעמדה שבה יש מקום לכמה שיותר עמימות ומורכבות (Harris, 1996). אולם לצד זאת, היא מכירה בכך שהדיבור על טראומה מזמין פיצול. היא מסבירה כי טראומה קשה נוטה להביא להפעלתן של הגנות פרימיטיביות, לא רק אצל מי שחווה אותה – אלא גם אצל מי שעֵד לה. הקיטוב, לדבריה, הוא התוצאה הפוליטית של העמידה החברתית לנוכח כאב כה רב, של החרדה מהעלאת תכנים טראומתיים מודחקים למודעות הקולקטיבית. הגנות סכיזו-פרנואידית נוטות אז להשתלט, לצד נטייה לחשוב במונחים של "טובים ורעים", ושל אחיזה באמת מוחלטת. במצב כזה, התייצבות לימין אחד הצדדים כמוה כהתייצבות בחזית מלחמתית. למרות זאת, מעמדתה משתמעת ההצעה להשלים עם קיומו של פיצול הכרחי ברמות מסוימות ולהתכונן להתמודד בסבלנות עם ההתגלמויות (ה-enactments) המאיימות שלו בקליניקה ובדיון על הנושא.

האריס מזמינה את המשתתפים בדיון הציבורי, ובפרט את המטפלים, לחשוב איך ניתן לשאת את הכאב מבלי לקרוס תחתיו או להתגונן מולו. בכך היא מציעה בעיניי יישום רב ערך של דרך החשיבה שפיתח פרויד, אשר מתאפיינת בהכלת מתחים; לצד זאת, היא נשמרת ככל הניתן מן המלכודות שנפלה אליהן הפסיכואנליזה בעקבות פרויד, בהתעלמותה מהצורך העולה אל מול מצבי מציאות מסוימים להפעיל (ולו באופן זמני) שיפוט דיכוטומי באופיו המבחין בכל זאת בין פוגעים לנפגעים, ולהתייצב בתמיכה לצד האחרונים.

סיכום: מעלותיו וסכנותיו של הפיצול

לסיכום, ניתן לומר כי השיח הפסיכואנליטי-פמיניסטי על טראומה ועל נפגעי טראומה משרטט שתי קואורדינאטות, שתוארו בהרחבה לאורך סדרת מאמרים זאת. בקצה האחד של המרחב הנוצר ביניהן ניצבת המחויבות המוסרית לקורבנות פגיעה אלימה, שמטבעה מבקשת (לפחות ברמה מסוימת, ולצד תהליכים אחרים שהיא מקדמת) לשרטט הבחנות בין פוגע ונפגע ובתוך כך להבחין גם בין פנים וחוץ ובין מציאות ופנטזיה. זוהי המורשת הפמיניסטית שהוטמעה בגישות פסיכואנליטיות (אמריקאיות בעיקר) בעשורים האחרונים.

בסדרת המאמרים ניסיתי להראות כיצד מטפלות עכשוויות בגישה פסיכואנליטית, בעיקר מהזרם ההתייחסותי, השכילו להיות קשובות לביקורות החריפות שהופנו אל הפסיכואנליזה הקלאסית – מבלי לזנוח את העקרונות הפסיכואנליטיים היסודיים – ולשלבן בעבודתן הקלינית. העמדה הפמיניסטית שהן מציעות, שבבסיסה סולידריות פוליטית ואתית עם נפגעות, היא בגדר תיקון לעוולות של הממסד הפסיכואנליטי אשר לאורך עשרות שנים שיתף פעולה עם התעלמות מתופעת גילוי העריות ומסבלן של קורבנות ניצול מיני ממשי.

בקצה השני ממוקמת עמדה תיאורטית חתרנית, המבקשת לערער את אופן החשיבה הפאלוצנטרי הבינרי ששלט בהגות המערבית במשך מאות שנים, ורואה בכך את תרומתו הייחודית של הפמיניזם (בשילוב כוחות עם הדקונסטרוקציה). במאמר הנוכחי, השלישי בסדרת המאמרים, הוצגה עמדה זאת כבעלת חיבור מתבקש לפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שבתפיסותיה על הלא-מודע, על תוקפנות ועל מיניות מאתגרת את ההבחנות החדות בין פנים לחוץ, בין אהבה לשנאה, וכדומה, ורואה ביכולת לשאת עמימות ואמביוולנטיות תנאי לחקירה מוצלחת של המרחב הנפשי. ביחס לדיון על טראומה, עמדה זאת מזכירה לנו כי בכל בני האדם ישנו פוטנציאל אלים, וכי בהקשר הפטריארכאלי חלק חשוב מהפגיעה מתרחש בעולם הפנטזיה לא פחות מבמציאות הממשית. עמדה זאת מזמינה אותנו לטווח רחב של הזדהויות, ומזהירה אותנו מפני חלוקה דיכוטומית כוזבת בין קורבנות טהורים לבין פוגעים נטולי-פְּנים ו"רעים" באופן מוחלט. היא מצביעה על הסכנה שבהתמסרות לאופוזיציות בינריות ועל האלימות שטמונה בהן עצמן.

היחס בין שני קצוות אלה ניתן לדעתי להבנה תוך הַקְבלה ליחס בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדיכאונית, במונחיה של מלני קליין. הראשונה מתאפיינת בין השאר בפיצול דיכוטומי בין רע וטוב, ובכך מתקשרת לתביעה הפמיניסטית לדון על נפגעות ניצול מיני – דיון המחייב כאמור פיצול מסוים בין פוגע לנפגע, הכרוך גם בפיצולים נוספים שהוזכרו, כמו הפיצול בין פנטזיה למציאות. העמדה הדיכאונית, לעומת זאת, מאופיינת בין השאר ביכולת לשאת אמביוולנטיות, ובכך מתקשרת לניסיון הפמיניסטי התיאורטי לוותר על האופוזיציות הפאלוצנטריות.

בהצעתי למקם את הדיון בטראומה בין שני קצוות אלה אני מבקשת אפוא ללכת בעקבות הפסיכואנליטקאי תומס אוגדן, שאינו רואה בעמדה הדיכאונית (או בשפתו, "האופן הדיכאוני") את האופק הרצוי היחיד של ההתפתחות הנפשית. אוגדן (1989, עמ' 49-50) מזהיר מפנייה נטייה להפחית בערכה של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, ולהעריך הערכת חסר את המתח הניגודי שבינה לבין העמדה הדיכאונית. לדבריו, הפיצול שמביאה איתה העמדה הפרנואידית-סכיזואידית הוא חיוני, שכן כאשר העמדה הדיכאונית אינה נתקלת בהתנגדות, היא מובילה לוודאות ולסגירות.

זוהי פרספקטיבה חשובה לדיון האנליטי בטראומה, מפני שבדיון כזה לא ניתן ולא רצוי לוותר לחלוטין על הפיצול. ההתייצבות המוסרית לצד נפגעי אלימות מחייבת רמה מסוימת של שיפוט ושל הבחנה בין טוב לרע; בנוסף, גם המגע ההכרחי שקיים בין תחום הטיפול לתחום המשפט מחייב לעתים הכרעות נחרצות שלא מותירות תמיד מקום לעמימות. קשה מאוד לדון על פגיעה מינית, ובמיוחד פגיעה בילדות ובילדים, מבלי לחטוא לעתים בדיכוטומיה ולסמן אשמים. לדעתי יש מקום למידה של סובלנות כלפי נטייה זאת, שהנה תוצר אנושי מובן של הכאב והחרדה הכרוכים בפגיעות אלימות (Harris, 1996; Grand, 2003).

לצד זאת, חשוב להכיר בכך שהפיצול חוסם את הגישה למורכבויות של ידע (Grand, 2003), ולהמשיך לחתור אל מעבר לדיכוטומיות, אל התיקון ולקיחת האחריות שמאפשרת העמדה הדיכאונית. כפי שהוזכר לאורכה של סדרה זאת, הייחוד של הסיטואציה האנליטית – עוד מימי פרויד – הוא ביכולת להשהות הכרעות ושיפוט ולהפנות את המבט למרחב העמום שבין האובייקטיבי לסובייקטיבי. כאשר לוקחים בחשבון לְצד הערך הטיפולי של השהיה כזאת גם את האיכות הביקורתית שלה, התורמת לערעור הסדר הפאלוצנטרי הדכאני ולדקונסטרוקציה שלו, מתבררת חשיבותה הרבה.

כפי שמציעה גרנד (Grand, 2003), עלינו למצוא דרך לכבד את האמת העובדתית ובה בעת להרפות מההחזקה האדוקה באמת אקסקלוסיבית מצדם של מאשימים ונאשמים כאחד. עלינו להכיר בכך שעבור פוגעים ונפגעים כאחת, האמת מורכבת הן מעובדות והן ממשמעות, ונרטיבים משקפים הן אמת שניתן להסכים עליה כעל אובייקטיבית והן פרשנות לאמת המבוססת על זיכרון סובייקטיבי, לעתים פנטזמתי. במרחב זה שבין הפיצול לבין ההסכנה עם עמימות שאינה מחויבת לאף צד, ובתנועה בתוכו, ניתן לאתר לדעתי את התרומה הפמיניסטית והפסיכואנליטית להבנת המציאות הנפשית של נפגעי טראומה.

 

מקורות

אוגדן, ת' (1989). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד, 2001.

בלס, ר' (2004). "תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות: מיתוסים ומציאות". בתוך: זליגמן, צ' וסולומון, ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 456-433.

הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. מאנגלית: ע' זילבר. עם עובד, 1994.

ויניקוט, ד"ו (1971). משחק ומציאות. מאנגלית: י' מילוא. עם עובד, 1995.

Benjamin, J. (2004). "Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness". Psychoanalitic Quartly, 73: 5-46.

Grand, S. (2003). "Uncertainty and Incest". Studies in Gender and Sexuality, 4:178-185.

Haaken, J (2000). Pillar of Salt: Gender, Memory, and the Perils of Looking Back. Rutgers University Press.

Harris, A. & Botticelli, S. (eds.) (2010). Editor's Introduction, in: First Do No Harm. NY: Routledge.

Harris, A. & Wolfenstein, E.V. (2003). "Introduction to Roundtable on Pillar of Salt". Studies in Gender and Sexuality, 4:150-158.

Harris, A. (1996). "False Memory? False Memory Syndrome? The So-Called False Memory Syndrome?". Psychoanalytic Dialogues, 6:155-187.

Masson, J. M. (1984). The Assault on Truth: Freud's Suppression of the Seduction Theory. NY: Farrar, Strauss, Giroux.

Radstone, S. (2001). Social bonds and psychical order: Testimonies. Journal for Cultural Research, 5(1): 59-78.

Rose. J. (1989). "Where Does the Misery Come From? Psychoanalysis, Feminism and the Event". In: Feldstein, R. & Roof, J. (eds), Feminism and psychoanalysis. Cornell University Press.

Rose, J. (1986). "Jeffrey Masson and Alice James". Oxford Literary Review 8(1-2): 185-192.

 

הערות

  1. רדסטון מתייחסת לכתיבה על טראומה בשדה ביקורת התרבות הפסיכואנליטי, שנציגותיה המרכזיות הן קתי קארות' ושושנה פלמן, אותן היא ממקמת (בעקבות חוקרת הטראומה רות ליס) כחלק ממודל הדיסוציאציה של תיאוריית הטראומה הקלינית.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אבן צור, א. (2017). טראומה מעבֶר לפנים ולחוץ, מעבֶר לפוגע ולנפגע. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3551

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עירית סדןעירית סדן6/7/2017

אינטגרציה כבסיס לצמיחה. אפרת, תודה על סידרת המאמרים החשובה הזו, הנותנת נקודת מבט מעמיקה ואינטגרטיבית על הנושא המורכב של טיפול בפגיעה מינית. החיבור שלך מאפשר התבוננות היסטורית-התפתחותית והבנה של המורכבות במפגש עם הנושא. המעבר מהמקום המפצל שהטראומה המינית "מזמינה" אליו ליכולת לשאת מורכבות הוא הבסיס לצמיחה פוסט-טראומטית והוא האתגר המתמשך שלנו. מעניין מה יכתב בפרקים הבאים בסדרה בהיסטוריה של העתיד...

ירדנה גנץירדנה גנץ5/7/2017

תודה על פתיחת המרחב אחרי שנים של דיכוי. אפרת תודה על יצירת "שלישי" ביחס לגישות השונות לטיפול בנפגעי טראומה מינית והמרחב המתאפשר בזכותו, אחרי שנים שבהן כל הבעת דעה יצרה זעם קדוש משני עברי המתרס.
הגישה שאת מייצגת מאפשרת מרחב חברתי לדיון פחות מפוצל ומרחב פנימי אצל המטפל/ת המאפשר הן הבעת דעה חד משמעית של הגדרת פוגע - קורבן, גינוי הפגיעה והזדהות עם הכאב והן אפשרות להאזין לאשמה ולספק, למורכבויות הקשר עם הפוגע, ולטווח הרגשות כלפיו.
להערכתי מתאפשר מרחב נוסף: לספקטרום רחב של פגיעות מיניות הלוקח בחשבון את סוג ועוצמת הפגיעה וגיל המעורבים. כפסיכולוגית חינוכית אני נחשפת לשימוש בטרמינולוגיה דיכוטומית של מחד הכחשת פגיעות מיניות בין ילדים ומאידך גישה טהרנית בלתי מותאמת המגדירה פעוט בן 4 כעבריין מין. טרמינולוגיה זו על שני קטביה המפוצלים, מהווה מקור לפגיעה שניונית, לעיתים קשה מהראשונית.