×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

טראומה ושאלות של אמת ועדות

המתח שבין מציאות ופנטזיה מלווה את הפסיכואנליזה כבר מימיה הראשונים, ביחסה לנפש בכלל ולטראומה נפשית בפרט. סדרה של שלושה מאמרים עוסקת בהיבטים שונים של מתח זה ובהתמודדות איתם בתיאוריה הפסיכואנליטית והפמיניסטית העכשווית. במאמר השני בסדרה נפרשים שלושה היבטים של העמדה הפסיכואנליטית הפמיניסטית לגבי עבודה עם נפגעות ניצול מיני, הקשורים לשאלת המתח שבין מציאות לפנטזיה והופכים את הדיון בה לסבוך ומאתגר במיוחד. בסיום המאמר נבחן הכיוון שמציעה הפסיכואנליזה להתמודדות עם המתחים הללו בהדגישה את היכולת להכיל עמימות, ונטען שרעיונות אלה לא נעוצים רק בהמשגות החשובות של ויניקוט, אלא גם במחשבתו פורצת הדרך של פרויד – על אף הביקורות שספג המודל התיאורטי שהציע ושתוארו במאמר הקודם.

מתפרסם מ 6/5/2017 | 2,542 צפיות

תגיות: | | | | |

טראומה ושאלות של אמת ועדות

מעבֶר לפנטזיה ולמציאות בשיח על טראומה מינית: פרק שני

מאת אפרת אבן צור

 

מאמר זה הוא פרק שני בסדרה של שלושה מאמרים.

 

במאמר הקודם תוארו בהרחבה המעבר של פרויד ממודל ה"פיתוי" למודל המשאלה, הביקורת הפמיניסטית על מעבר זה והשפעתה על התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית בעבודה עם נפגעות טראומה. המעבר המכונן של פרויד בין המודלים, כמו גם השינויים התיאורטיים שהתפתחו תוך דיאלוג עם השיח הפמיניסטי אצל ממשיכיו, מבטאים את התנודתיות בעמדה הפסיכואנליטית ביחס לטראומה מינית, בין קוטב הפנטזיה לקוטב המציאות. במאמר זה אמשיך לדון בתנודות אלה. אתייחס לשלושה היבטים שונים של העמדה הפסיכואנליטית הפמיניסטית לגבי עבודה עם נפגעות טראומה בכלל ונפגעות ניצול מיני בפרט, הקשורים לשאלת המתח שבין מציאות לפנטזיה, והופכים את הדיון בה לסבוך ומאתגר במיוחד. איעזר במיוחד בכתיבתן המכוננת של הפסיכואנליטיקאיות ההתייחסותיות ג'ודי מסלר דיוויס ומרי גייל פרולי (Davies & Frawley, 1993) וכן ברעיונות של כותבות נוספות.

הסוגיה הראשונה שבה אתמקד היא השאלה הפילוסופית לגבי מעמדה של המציאות והפרשנות הניתנת לה, שאלה שהשפיעה רבות גם על השיח הפסיכואנליטי בעשורים האחרונים. שאלה זו רלבנטית במיוחד כאשר עוסקים באירועים שההנחה לגביהם היא כי התרחשו במציאות, כמו אירועי טראומה, והיא מכוונת לתשתיתו של הדיון, מאיימת לערער אותה ומחייבת התייחסות.

סוגיה קרובה, שבה אדון בסעיף השני של מאמר זה, קשורה במיוחד למאפיין בולט של דינמיקת הטיפול בשורדי גילוי עריות, שבה המטפל מצופה לקבל באמון את סיפור הפגיעה שעולה או משתמע מדברי המטופל, ובמקרים רבים אף נוטה לחוש לחץ לאשר את מציאותם של האירועים והתרחשותם ההיסטורית ולתת להם תוקף. סוגיה זאת מדגישה את הקושי המיוחד לשהות במרחב של אי-וודאות כאשר על הפרק מונח זיכרון טראומתי.

קושי זה הוא גם מוקד חשוב של הסעיף השלישי, העוסק בקשר בין עולם הטיפול לעולם המשפט, אשר אינו סובל מצבי חוסר ודאות. המגע בין עולמות אלה רלבנטי במיוחד לטיפול בנפגעי טראומה מינית ואלימה כאשר מטופלים מגישים תלונה נגד הפוגע – וגם כאשר הם בוחרים או נאלצים שלא לעשות זאת אך חשופים לדיון ציבורי בנושא ולהשלכותיו. בשל כך, על אף השוני הרב בין התחומים, מטפלים בטראומה ומטופליהם נדרשים להתמודד עם שאלות שמקורן בחשיבה המשפטית המבקשת לחשוף אמת אובייקטיבית, למצוא אשמים ולהגיע להכרעות נחרצות.

בסיום המאמר אצביע על הכיוון שמציעה הפסיכואנליזה להתמודדות עם המתחים הללו, בהדגישה את היכולת להכיל עמימות. בעקבות הפסיכואנליטיקאית והחוקרת רחל בלס (2004), אציע לראות מאפיין ייחודי זה, שפותח באופן מרשים על-ידי ויניקוט, כנעוץ בראש ובראשונה בחשיבתו של פרויד עצמו על המתח בין מציאות ופנטזיה, על אף הביקורות הרבות שהופנו למודל התיאורטי שהציע.

אמת ומציאות בתקופה פוסט-פוזיטיביסטית

כפי שהוצג במאמר הקודם, השינוי רב המשקל בשיח על נפגעי תקיפה מינית הביא לשימת דגש רב יותר על איתור אירועים שהיו במציאות וסימונם ככאלה. למטפלות פמיניסטיות בגישה אנליטית בנפגעות טראומה – ולא פחות מכך למבקריהן מתנועת הזיכרון הכוזב – חשובה ההתייחסות לאמיתותם של האירועים. כך למשל כותבת הפסיכואנליטיקאית סו גרנד: "אף אם הרוע מערפל את אתר הפשע, על הפשע עצמו אין עוררין. [ניתן לדעת] מי אנס ומי נאנס. שכן בסופו של דבר, או שאיברי המין של ילד ננגעו על-ידי מבוגר, או שלא ננגעו" (Grand, 2003, p. 183; תרגום שלי, א.א). אך על אף השאיפה לבסס את הדיון על הבחנות ברורות לגבי המציאות, השאלות על מהי האמת, האם וכיצד בכלל ניתן לדעת אותה, ומה משמעותה, אינן כה פשוטות כפי שהן עשויות להישמע לעתים במסגרות שיחים אלה.

מספר כותבות פסיכואנליטיות מהזרם ההתייחסותי (Davies & Frawley, 1993; Harris, & Wolfenstein, 2003; Harris, 1996; Mitchell, 1996) מצביעות על כך שהגברת תשומת הלב של העולם הטיפולי לזיכרון של אירועים ממשיים ולהבחנתם מפנטזיה מתרחשת דווקא על רקע תקופה שבה ההתפתחות התיאורטית בחשיבה הפסיכואנליטית כוללת שאלות רציניות לגבי האפשרות להגיע בכלל לאמת אובייקטיבית (בטיפול ובכלל). ההשפעה של תיאוריות פוסט-מודרניות (ובכללן תיאוריות פמיניסטיות) על הפסיכואנליזה הביאה איתה התרחקות מההנחות הפוזיטיביסטיות לגבי רעיון השחזור של מציאות היסטורית, שלפיהן למטפל עשויה להיות גישה אובייקטיבית למידע ודאִי באשר למציאות הנפשית והחיצונית של המטופל.

ההנחות שאפיינו את הפסיכואנליזה הקלאסית הוחלפו אם כן בתפיסות נרטיביות והרמנויטיות של המציאות ושל ההיסטוריה האישית, אשר מעניקות בכורה לעמדה הסובייקטיבית, ומניחות כי האמת מנוסחת במסגרת דיאלוגית ובאופן מובנה-חברתית.1 בחדר הטיפול, משמעות האירועים במציאות נקבעת במסגרת החוויה הבין-אישית והדיאלוג הפרשני ההדדי. תפיסה זאת התבססה אמנם רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים, אולם חלק ממקורותיה נעוצים בתפיסה ותיקה יותר של הטיפול כמתקיים במרחב ביניים פרדוקסלי בין המציאות האובייקטיבית לסובייקטיבית, ללא מחויבות חמורה לאחד מן הקטבים (ויניקוט, 1971).

כיצד משפיע אימוצה של התפיסה לגבי האופי המובנה של המציאות על הדיון באירוע של פגיעה מינית בהקשר אנליטי? האם כאשר עומד על הפרק אירוע כזה ניתן בכל זאת להגיע לתשובה ודאית באשר לקיומו, ולהכרעה בלתי תלויה לגבי תפיסתו כאירוע טראומתי וכפגיעה? עם כל הקושי שבדבר, גם כאשר הקיצוניוּת של המעשים זועקת לעין באופן שעשוי ליצור רושם כאילו השאלה האפיסטמולוגית לא קיימת כמעט, לעתים עולה הכרח להתמודד איתה. למשל, בעוד גרנד בציטוט לעיל (Grand, 2003) מתייחסת לקריטריון של נגיעה פיזית באברי המין של ילד/ה על-ידי מבוגר/ת, ניתן להסכים כי גם במקרים שבהם לא הייתה נגיעה ברורה כזאת, עשויה להיות חוויה של פגיעה (ואף פגיעה מינית), ממגוון סיבות2 – מה שמראה כי אין די בקריטריון שמציעה גרנד על מנת להשיג הסכמה. זאת ועוד: גם כאשר ישנה הסכמה על התרחשותם במציאות של אירועים מסוימים, משמעותם עשויה להיות שנויה במחלוקת; למשל, על אף ההתקוממות שהן מזמינות, טענות של פדופילים המזדהים כ"אוהבי ילדים" גורסות כי נגיעה באיברי המין של ילדים הנעשית באופן אוהב ולא אלים אינה בהכרח הרסנית לבריאותו הנפשית של הילד. גם מבלי לקבל את הטענות הללו, וגם אם נסווגן כמבטאות גישה דוחה ולא מקובלת, עצם קיומן מראה כי – בשונה מטענתה של גרנד – דווקא יש עוררין על הגדרת הפגיעה והמובן שניתן לה.3

הפרובלמטיות שהציפה התפיסה הפוסט-מודרנית בקביעוֹת לגבי המציאות האובייקטיבית ומשמעותן של אמיתות מוסכמות אינה פוסחת אם כן גם על אירועים של פגיעה מינית. לדברי הכותבת אדריאן האריס, המציאות היא תמיד תוצר של משא ומתן בשיח שבו ישנם בהכרח אינטרסים, הנחות מקדימות, ונרטיבים מרובים (Harris, 1996, p. 181), ונראה כי תוקפה של הבחנה זו לא פג כאשר מדובר באירועים בעלי פוטנציאל השפעה טראומתי והרסני.

לדברי דיוויס ופרולי (Davies & Frawley, 1993), העמדה התיאורטית הקונסטרוקטיביסטית מציבה אתגר בפני קלינאים העובדים עם שורדי גילוי עריות. העמדה הפוסט-מודרנית שתוארה משתלבת אמנם (כאמור לעיל) בתפיסת הטיפול כמרחב מאפשר לחקירה, שיש בו מקום לחשיבה פרדוקסלית ולהשהיית ההכרעה בין המציאות הסובייקטיביות והאובייקטיבית; אולם היא מעלה לדבריהן קושי מיוחד בעבודה עם נפגעות טראומה. שתי סיבות אפשריות לכך יפורטו בסעיפים הבאים של חלק זה. אחת מהן נעוצה בצורך נפוץ של מטופלות אלה בתיקוף המציאות האובייקטיבית מצד המטפל – צורך המעורר שאלות ייחודיות ושעליו יורחב בסעיף הבא.

סיבה נוספת לקושי, שעליה יורחב בסעיף השלישי, קשורה אולי בזהויות המרובות של המשתתפים בשיח אודות הפגיעה: כאשר מדובר על ההקשר הקליני בלבד, האינטראקציה המתמשכת בין המטופל למטפל היא שמכוננת את המציאות ואת משמעותם של אירועי העבר, והיא יכולה להישאר מוגנת בתוך מרחב פוטנציאלי עמום אך בטוח (גם אם, כפי שמראות דיוויס ופרולי, אין זה תמיד פשוט עבור המטפלת להחזיקו; Davies & Frawley, 1993); אולם מחוץ לחדר הטיפול ישנם שותפים נוספים לשיח, שעשויה להיות להם השפעה מכרעת על חיי המטופל, ושתובעים לעתים הכרעות נחרצות ביחס לשאלות קיומם ומשמעותם של אירועי העבר. עם בני שיח אלה עשויים להימנות הסביבה הקרובה של המטופלת (שלעתים כוללת את הנאשמים בפגיעה ובהכחשתה), הציבור הרחב (כאשר נעשית בחירה מצד המטופלת להציג את קובלנתה בפומבי), ונציגי השדה המשפטי.

היה לא היה? עמדת העד המאשר וסכנותיה

כפי שתואר במאמר הקודם, אחד השינויים שהתחוללו בטיפול בנפגעות טראומה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, כחלק מהשפעת הביקורת הפמיניסטית על המודל הפסיכואנליטי המסורתי, נוגע לחשיבות המוקנית למתן תוקף מצד המטפל לזיכרונות המטופל. דגש רב במיוחד ניתן לסוגיית התיקוף בעבודה של מטפלות פמיניסטיות עם מטופלות שורדות התעללות מינית. לפי הטענות הפמיניסטיות, כאמור, ההתמקדות הפסיכואנליטית הקלאסית בעולם הפנימי הפנטזמתי הובילה לאי הכרה בדיכוי של נשים וילדות ולהשתקה של הפגיעה הממשית בהן. במקרים רבים של מטופלות שהתלוננו על ניצול מיני בילדות, נטען, הנטייה של מטפלים הייתה לתת בכורה להסברים המעוגנים בלעדית בפנטזיות של המטופלת, מה שהוביל לעתים להאשמת הקורבן (Davies & Frawley, 1993; Simon, 1992, p. 964).

על רקע זה עלתה גישה חלופית, שמבטאת מחויבות פמיניסטית לעמידה לצדן של קורבנות. גישה זאת מבקשת לתת אמון רב יותר בדיווחי המטופלות לגבי התרחשותם של אירועי הפגיעה במציאות, ולקחת כך תפקיד של עדות נאמנה לחוויות הטראומטיות המסופרות. נראה שזוהי אחת מהשפעותיהן החשובות של גישות פמיניסטיות חוץ-אנליטיות על החשיבה הפסיכואנליטית העכשווית. לדברי ג'ודית הרמן, "הדרך הטובה ביותר שבה יכול התרפיסט להגשים את מחויבותו למטופל היא שיהיה עד לסיפורו" (הרמן, 1992, עמ' 234).

אולם אין מדובר בעדות פסיבית בלבד, אלא בפונקציה של עד המאשר ומתקף את הסיפור שלו הוא מאזין (הרמן, 1992, עמ' 217). לדברי דיוויס ופרולי (Davies & Frawley, 1993, pp. 109-110), למטופלות אלה צורך עז במיוחד לזכות באישור מצד המטפלת על מציאותיותם של זיכרונות מוקדמים הקשורים להתעללות. הרקע לכך, הן מסבירות, הוא הנטייה האופיינית וההרסנית של שורדות התעללות מינית לחוש ספק כרוני לגבי שאלות אלה, לצד חוסר יכולת מתמשך לסמוך על התפיסה העצמית שלהן לגבי המציאות. דיוויס ופרולי מדגישות כי מתן אמון כן בדיווחי המטופלת עשוי להיות קריטי לעיבוד החומר הטראומתי, וממליצות למטפלות להאמין בממשות העקרונית של זיכרונות מוקדמים לגבי התעללות המוצגים בבהירות. הן מזהירות כי הימנעות מכך עלולה להוביל לשחזור של ההזנחה או ההכחשה ההורית.

אולם לצד זאת, דיוויס ופרולי מבהירות כי העיבוד של מה שהן מכנות "בעיות כרוניות בבוחן מציאות" בכלל, ושל ספקות המטופלת לגבי זיכרונותיה מגילוי העריות בפרט, אינו כה פשוט, ולטענתן אין מנוס מהתמודדות עם שאלות של ספק וחוסר ודאות בטיפול – בין אם מצד המטפלת או המטופלת, או שתיהן לסירוגין. לדבריהן, לא מומלץ כי המטפלת תונחה על ידי הלחץ שנוצר במקרים רבים לאשר או להפריך באופן מוחלט את שאלותיה של המטופלת לגבי מציאות ההתעללות בה. כפסיכואנליטיקאיות מהזרם ההתייחסותי, גישתן למורכבות הנושא ממוקמת בשדה מערכת היחסים, ומקושרת לרקמת יחסי ההעברה וההעברה הנגדית בדיאדה הטיפולית (באופן שאין מקום להיכנס אליו במאמר זה).

דיוויס ופרולי אף מזהירות מפני השפעותיה של סוגסטיה מצד המטפלת, ומדגישות שעמדתה של המטופלת לגבי ממשותם של אירועי העבר אל לה להתבסס על אימוץ פשטני של תפיסת המציאות של המטפלת, או להפך. בכך הן מתייחסות במרומז להאשמות של תנועת הזיכרון הכוזב, שנציגיה טוענים כאמור כי פסיכואנליטיקאים שאינם נוקטים עמדה ניטרלית לגבי זיכרונות העבר של מטופליהם נוטים לחטוא בסוגסטיה ולעודד תפיסה של התרחשויות פנטזמטיות כאירועים מן המציאות החיצונית. אולם דיוויס ופרולי מציגות סיבה נוספת שבעטיה לא מומלץ למטפלים לאחוז בעמדה נחרצת וודאית לגבי מציאות אירועי העבר: לדבריהן, קבלת גרסת המטפל על ידי המטופל באופן חד כיווני עלולה גם היא לשחזר את מערכת היחסים עם האדם הפוגע, וליצור סיפור בעל איכות מוכתבת. מעניין לשים לב כי טיעון זה מניח את קיומה בעבר של מערכת יחסים פוגענית, וכך מתפקד בה בעת הן כנימוק להשהיה של ההכרעה לגבי השיפוט אודות המציאות והן כקביעה (ולו טנטטיבית) לגבי אירועים במציאות.

נראה אם כן כי לצד החשיבות שניתנת למתן תוקף מצד מטפלות לדיווחי מטופלות על אירועי העבר, גישות פמיניסטיות עכשוויות לטיפול פסיכואנליטי בנפגעות טראומה מינית מבקשות בכל זאת להיזהר מאוד מיצירת ודאות כוזבת, ומתריעות על נזקיה. האמון הבסיסי בקורבנות מבטא בין השאר עמידה סולידרית לצדן, לנוכח אי האמון שלו זכו באופן מסורתי מהממסד הפטריארכאלי; אולם גישות אלה גם מכירות בכך שהאישור המוחלט לממשותם של אירועי העבר הזכורים בערפול לא תמיד מתאפשר, גם כאשר הוא מאוד נכסף מצדן של מטופלות. הן תובעות ממטפלות בנפגעות טראומה להתמודד עם עמימות מתמשכת, להכיל מידה רבה של חוסר ודאות, ולשמור כך על קיומו של מרחב ביניים פרדוקסלי (ויניקוט, 1971) מבלי לקרוס אל קצוות ההכרעה הנחרצת בין מציאות לפנטזיה, ובין ההתרחשויות בעולם הפנימי לאלה בעולם החיצוני. בתביעתן זאת הן דוחות ודאות כוזבת משני סוגים ביחס לשאלה "היה או לא היה": מצד אחד – הידיעה המוחלטת, כביכול, כי אירועי עבר שזיכרונותיהם מוצגים באופן מטושטש וקטוע בטיפול אכן התרחשו (עמדה שמפניה מזהירה גם תנועת הזיכרון הכוזב), ומן הצד השני – הידיעה הברורה שאליה חותרים פסיכואנליטיקאים העובדים בגישה קלאסית (לדוגמא, Prager, 2009), אשר במקרה של ספק לגבי אירועי הפגיעה המינית עשויים לנקוט קו פרשני שמטרתו להוביל את המטופלת לזניחת האמונה בקיומם.4

ואכן, שמירה על המרחב העמום שבין האובייקטיבי לסובייקטיבי לאורך זמן מתאפשרת – גם אם לעתים במאמץ רב – בקליניקה הפסיכואנליטית, והיא אף מסימני ההיכר שלה. אולם המציאות שמחוץ לחדר הטיפול תובעת לעתים התייחסות מהצמד הטיפולי, ולא תמיד סובלנית לעמדות המעוגנות בהשהיית הוודאות. אחת מהזירות החוץ-טיפוליות שהשפעתן על הטיפול עשויה להיות מכרעת היא הזירה המשפטית, שהקשר בינה לבין הקשר הטיפולי נידון בסעיף הבא.

נשיאת עדות: בין כורסת המטפלת לכס השופטת

המתח בין מציאות לפנטזיה מקבל ביטוי בדיון הפסיכואנליטי על נפגעות טראומה בהיבט נוסף, אשר קשור לשאלות המשפטיות שהנושא מעלה, שמטפלים לא אחת נדרשים אליהן (גם אם לעתים בעקיפין). מסיבות פונקציונליות, השדה המשפטי לרוב מניח את קיומה של אמת עובדתית אחת ומוצקה שניתן ורצוי לדעת אותה, ובמסגרתו נעשים מאמצים לקבוע באופן חד משמעי כיצד מוגדרת פגיעה וכיצד ניתן לזהותה באופן אובייקטיבי, או לכל הפחות מוסכם. כאשר מדובר על התחום המשפטי, מושגים כמו אשמה ואחריות, פוגע ונפגע, ושאלות לגבי מידת ממשותם של אירועים המדווחים מהזיכרון, מתקיימים בתוך מרחב מצומצם שחותר – ומוכרח להגיע – להכרעה חד ערכית, המובילה לבסוף לפסק דין. להגדרות נחרצות אלה השפעה מכרעת על חייהם של מאשימים ונאשמים כאחת, ויש להן פוטנציאל לקחת חלק בתיקון חלקי של עוולות או ביצירת חדשות (למשל במקרה בו נאשם מורשע ללא עוול בכפו) (Grand, 2003).

בשנות השמונים של המאה העשרים, במקביל לַשינויים בחשיבה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית (שתוארו לעיל) ובתחומים נוספים, השיגה התנועה הפמיניסטית יותר ויותר הישגים גם בשדה המשפטי. בין השאר, היא זכתה להשפעה רבה על החשיבה המשפטית בארצות הברית כלפי נפגעות ניצול מיני בילדות, והביאה לפתיחות רבה יותר בקבלת תביעות של נפגעות שעסקו באירועים מן העבר (Haaken, 2000). העולם הטיפולי לא נותר אדיש לתהליכי שינוי משפטי אלה, שכן הנפגעות התובעות היו לעתים מטופלות; בנוסף, מטופלות אחרות שדיווחו בחדר הטיפול על פגיעה החלו יותר ויותר להתמודד (כשלצדן מטפלותיהן) עם האפשרות להגיש תביעה, שנעשתה בטוחה יותר באופן יחסי (גם אם עדיין יש מקום לשיפור רב בתחום). לקיומה של מערכת חיצונית לטיפול, החוקרת ושופטת את הנאשם בניצול, ולעתים אף מענישה אותו, עשויה להיות השפעה מכרעת על המתרחש בקליניקה. בסעיף זה אני מבקשת להצביע על שלוש נקודות השקה מעניינות בין התחום הטיפולי למשפטי בהקשר של טיפול בשורדות ניצול מיני, אשר מחדדות היבטים שונים בעמדה האנליטית הפמיניסטית.

ראשית, חשוב להכיר בתרומה האפשרית של מערכת המשפט לסיפוק סביבה בטוחה לטיפול.5 ואכן, הרחקת הסכנה כך שאינה מאיימת עוד באופן ישיר על קורבן הטראומה היא תנאי חשוב לטיפול בו (הרמן, 1992). במקרים של תלונה שהוכחה מבחינה משפטית כפגיעה ממשית, יש לצפות כי הפוגע יורחק מקורבנו ויאפשר כך, אולי, הפחתה מסוימת של רמת החרדה אשר תתרום לרווחתה הנפשית של הנפגעת ולהגברת היכולת להתגייס לעבודה טיפולית. רווח טיפולי פוטנציאלי דומה עשוי להיגזר מהידיעה הכללית כי יש בנמצא מערכת המכירה בפגיעות ומענישה פוגעים, גם כאשר המטופלת עצמה לא יוזמת הליך משפטי באופן אישי. כך, בעוד הטיפול אינו מחויב לחריצת שיפוטים פסקניים באשר להיבטים המציאותיים והפנטזמתיים של האירוע וההבחנה ביניהם, הוא נשען לעתים על "שלישי" חיצוני לדיאדה הטיפולית בדמות מערכת המשפט, שיש לו את הפוטנציאל לאפשר את ההשהיה ואת הביטחון הדרוש לשם יצירת מרחב פוטנציאלי מוגן.

קשר נוסף בין התחום הקליני למשפטי נעוץ בעובדה שלעתים זיכרון הפגיעה, המוביל להגשת קובלנה משפטית, התעורר במסגרת טיפול – בין אם ביוזמת ועידוד המטפל ובין אם תוך מתן תוקף ואישור על ידו. על רקע זה יש להבין את ההתקפה על הפסיכואנליזה (כמו גם על תחומי טיפול חוץ-אנליטיים) שמקשרת אותה ליצירת זיכרונות כוזבים ולמתן מעמד של אירועים ממשיים לזיכרונות פנטזמתיים (Haaken, 2000), אשר השפעתה על הגישה הפסיכואנליטית לטיפול בנפגעי טראומה הוזכרה במאמר הקודם.

לבסוף, נקודת ממשק חשובה בין התחום המשפטי לקליני מצויה גם במחויבות של הגישה הפסיכואנליטית הפמיניסטית "לתפוס צד" ולעמוד לימינה של הנפגעת תוך שיפוט כלפי הפוגע וביקורת ערכית כלפי מעשה הפגיעה. גישות טיפול פמיניסטיות לא מקבלות את עיקרון הניטרליות הקלאסי, שהנחה מטפלים שלא להפגין שיפוט, ביקורת או תמיכה במטופלים, ותובעות מהמטפל בקורבנות ניצול מיני מחויבות מוסרית לצידוד במטופליו. לעמדה זאת ישנה לעתים השתמעויות משפטיות, כאשר כחלק מהתמקמות סולידרית זאת מלווה המטפלת את המטופלת בתהליך המשפטי של הגשת תלונה פלילית נגד הפוגע.

המחויבות המוסרית של המטפלת בהקשר המשפטי קשורה גם לעמדת המטפל כעד, על רקע חוסר ההכרה החברתית המתמשך בתופעה של ניצול מיני בילדות (Davies & Frawley, 1993; הרמן, 1992), שהדיו ניכרים עד היום. תמיכת המטפלת במטופלת שהנה קורבן לטראומה של ניצול מיני מחייבת לעתים את ההתייצבות לצדה במערכת המשפט, שלאורך שנים זוהתה עם הממסד הפטריארכאלי המשתיק. זאת על אף שהכנסת העולם המשפטי לתוך הטיפול עלולה כאמור להביא לצמצום המרחב המאפשר עמימות והחזקה של חוסר הוודאות – איכויות החשובות כל כך בהקשר הטיפולי.

נראה אם כן כי המגע, ההכרחי לפעמים, של השדה המשפטי עם השדה הקליני מדגיש את ההבדלים ביניהם. ייחודה של החשיבה הטיפולית, בשונה כאמור מהחשיבה המשפטית, היא בכך שהיא מייצרת מרחב פוטנציאלי מאפשר, שאין הכרח להגיע בו לקביעות חד משמעיות ברורות. רעיונות פסיכואנליטיים כאלה משתקפים למשל גם בדבריה של הרמן (1992, עמ' 219) שמסבירה כי הטיפול אינו חקירה פלילית, וכי תפקיד המטפל אינו לגלות עובדות אובייקטיביות לגבי העבר. אולם כפי שהוצג בסעיף זה, ההיבטים המשפטיים השונים של הקשר הטיפולי (הכרוכים גם בהיבטים אתיים) מציבים אתגרים לניסיון של מטפלים להתמודד עם המתח בין מציאות לפנטזיה באמצעות הכלת העמימות וחוסר הוודאות. בנקודות ההצטלבות של העולם הטיפולי והעולם המשפטי, מטפלים בנפגעי טראומה מינית נדרשים לעתים בכל זאת לקבל הכרעה על עמדתם בנוגע למידת הממשות של אירועים שדווחו בטיפול – חרף הקשיים הפילוסופיים והקליניים שהוצגו בשני הסעיפים הקודמים.

סיכום: דרך ויניקוט בחזרה אל פרויד

במאמר זה ביקשתי לחדד שלוש סוגיות אשר דורשות את התייחסותם של מטפלים פמיניסטיים בגישה פסיכואנליטית בנפגעי טראומה מינית, ומייצרות פרובלמטיזציה נוספת סביב שאלת המתח בין פנטזיה למציאות – מעבר לזו שעלתה בביקורת הפמיניסטית על הפסיכואנליזה הקלאסית אשר פורטה במאמר הקודם בסדרה. שלושת הסעיפים במאמר עסקו בקושי לענות על השאלות "מה היה באמת?", "איך יודעים את האמת?" ו"בידי מי ההכרעה".

במידה זו או אחרת, הם התייחסו כולם לגישה הייחודיות של הטיפול הפסיכואנליטי למצבי אי-וודאות, וליכולתה של הסיטואציה הטיפולית להכיל את סימני השאלה לגבי המציאות והפנטזיה ואת אי הבהירות לגבי הזיכרון מבלי להגיע לתשובה מכרעת. בהקשר זה הוזכר מושג "המרחב הפוטנציאלי" הויניקוטיאני (ויניקוט, 1971), המסמן את האפשרות המעברית להשאיר את התשובה לשאלות אלה כחלק ממשא ומתן מתמשך במסגרת הדיאדה הטיפולית וכמושא לחקירה איטית ומעמיקה (Davies & Frawley, 1993). בסעיף הראשון קושרה העמדה הפסיכואנליטית הפוסט-פוזיטיביסטית למושג המרחב הפוטנציאלי, ובשני הסעיפים העוקבים הוצגו אתגרים העומדים בפני מטפלים בנפגעי גילוי עריות בניסיון לשמור על מרחב פרדוקסלי כזה ולתפקד כעדים עבור מטופליהם – תביעת המטופלים לעדות מתקפת ומאשרת מצד המטפל, ונקודת ההשקה בין הטיפול לזירה המשפטית, במובן הצר והרחב שלה.

אולם לא רק ההמשגה הויניקוטיאנית רלבנטית כאשר מדובר בדחייתן של הכרעות מוחלטות בנוגע למציאות ובמרכזיותה של אפשרות זאת עבור הפסיכואנליזה. אמנם, נקודת המוצא של הדיון, בעקבות הטענות הפמיניסטיות החשובות שהוצגו במאמר הקודם, הייתה ביקורת על פרויד ועל המעבר התיאורטי שלו שהביא לזניחת העיסוק בפגיעה מינית ממשית ובטראומה; עם זאת, את המקום הרב שניתן בפסיכואנליזה להכלת עמימות ניתן להבין כנעוץ במשנתו של פרויד עצמו – ודווקא במעבר התיאורטי שלו אשר שימש בהמשך כמושא לביקורות הפמיניסטיות שהוזכרו.

לפי בלס (2004), בניגוד לחלק מהביקורות שהופנו כלפי פרויד, בחינה מדוקדקת של מכתביו מצביעה על כך שבמחשבתו קיימת "המשכיות רבה יותר מכפי שנהוג להציגה" וכי "גם אחרי ה'מעבר' עדיין ממשיך פרויד להתלבט בשאלת מקומה של המציאות הממשית, ובוחן אפשרויות תיאורטיות שונות להמשגת האינטראקציה בינה לבין העולם הפנימי״ (שם, עמ' 443). גם האנליטיקאי בנט סיימון (Simon, 1992, pp. 967-8), שותפה של בלס למחקר, מצביע על מספר מקומות בכתביו המאוחרים יותר של פרויד שבהם הוא מציין כי הסוגיה של היחס בין פנטזיה ומציאות היא זו שהטרידה אותו יותר מכל סוגיה פסיכואנליטית אחרת. מדבריהם עולה כי טענתו העקרונית של פרויד לא כללה הכחשת קיומם במציאות של אירועי פגיעה מינית, וכי הוא לא זנח לחלוטין את נקודת המבט הטראומטית (וראו גם לפלנש ופונטליס, 1967, עמ' 354). תחת זאת, הם מסבירים, חידושו פורץ הדרך היה בטענה כי ההתרחשויות הנפשיות החשובות עבור הטיפול אינן נעוצות באירוע ממשי – בין אם התרחש בפועל ובין אם לאו – אלא בחיי הפנטזיה. משמעות הצעתו של פרויד במודל המשאלה הפנטזמתית, לפי קריאה זאת, אינה בקביעוֹת אודות המציאות, אלא דווקא בשאיפה להשהות קביעות נחרצות כאלה לטובת חקירה נפשית, הממוקדת במציאות הסובייקטיבית ולא בזו האובייקטיבית. יכולת זאת להשהות את השיפוט היא שעומדת גם בבסיס התפיסה הטיפולית העכשווית שמעלה על נס את הציווי לשאת אי ידיעה ואי ודאות, שויניקוט ניסח בהמשך באופן כה מדויק בדיונו על המרחב הפוטנציאלי.

בהמשך לכך, במאמר הבא אתייחס לכתיבה פמיניסטית ולכותבות שטרם הוזכרו בסדרה זאת, ואבקש להציג את החיבור שהן עושות בין פמיניזם לפסיכואנליזה. עבור כותבות אלה, עיקר ההשפעה של החיבור בין רעיונות פמיניסטיים לבין רעיונות פסיכואנליטיים (פרוידיאניים ואחרים) והתרומה הפוטנציאלית ההדדית של שני השדות זה לזה הוא בגישה הנמנעת מדיכוטומיות ומהכרעות נחרצות לכיוון צד זה או אחר בשם אמת אובייקטיבית מוחלטת.

 

מקורות

בלס, ר' (2004). "תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות: מיתוסים ומציאות". בתוך: זליגמן, צ' וסולומון, ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 456-433.

הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. מאנגלית: ע' זילבר. עם עובד, 1994.

ויניקוט, ד"ו (1971). משחק ומציאות. מאנגלית: י' מילוא. עם עובד, 1995.

ורדימון, ש' (2012א). מר ויניקוט והבעיה של זכירה שגויה. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2875

ורדימון, ש' (2012ב). אשמה והאשמה בפסיכואנליזה, או – מי פגע בגברת A?. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2898

ורדימון, ש' (2013א). השתגעות בחדר הטיפולים – מפגש הויניקופדיה השלישי. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2921

ורדימון, ש' (2013ב). שירת הסירנות של התוקפן – מפגש הויניקופדיה הרביעי. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2971

ורדימון, ש' (2013ג). זו ששותקת בתוכנו - סקירת מפגש הויניקופדיה החמישי. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2997

לפלנש, ז' ופונטליס, ז"ב (1967). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. מאנגלית: נ' ברוך. תולעת ספרים, 2011.

Campbell, R., & Raja, S. (1999). Secondary victimization of rape victims: Insights from mental health professionals who treat survivors of violence. Violence and victims, 14(3): 261-275.

Davies, J. & Frawley, M. G., (1993). Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. NY: Basic Books.

Grand, S. (2003). "Uncertainty and Incest". Studies in Gender and Sexuality, 4:178-185.

Haaken, J. (2000). Pillar of Salt: Gender, Memory, and the Perils of Looking Back. Rutgers University Press.

Hacking, I. (1991). The making and molding of child abuse. Critical inquiry, 17(2), 253-288.

Harris, A. & Botticelli, S. (eds.) (2010). Editor's Introduction, in: First Do No Harm. NY: Routledge.

Harris, A. & Wolfenstein, E.V. (2003). "Introduction to Roundtable on Pillar of Salt". Studies in Gender and Sexuality, 4:150-158.

Harris, A. (1996). "False Memory? False Memory Syndrome? The So-Called False Memory Syndrome?". Psychoanalytic Dialogues, 6:155-187.

Mitchell, S.A. (1996). "Introduction" (to a panel on false memory syndrome). Psychoanalytic Dialogues, 6:151-153.

Prager, J. (2009). Presenting the Past: Psychoanalysis and the Sociology of Misremembering. Harvard University Press.

 

הערות

  1. האריס (Harris, 1996) מזכירה בהקשר זה את כתיבתם של הפסיכואנליטיקאים אירווין הופמן (שהציע גישה פסיכואנליטית קונסטרוקטיביסטית) ורוי שייפר (שתרם להתפתחות הגישה ההרמנויטית בפסיכואנליזה).
  2. דוגמא להשפעה טראומתית של אירועים שלא כללו מגע פיזי ניתן למצוא בספרה הראשון של ג'ודית לואיס הרמן, "Father-Daughter Incest" שפורסם ב-1981. לדברי האאקן (Haaken, 2000), בניגוד לספרה השני ורב-ההשפעה של הרמן, אשר יצר הבחנות חדות בין מציאות לפנטזיה, ספרה הראשון כרך את הדיון בשורדות גילוי עריות עם דיון באוכלוסייה פגועה אחרת – בנות לאבות שהתנהלותם פתיינית, שחוויותיהן הקשות אינן כוללות אירוע שמערב מגע מיני מובהק.
  3. לדיון על האופי המובנה של המושג "התעללות בילדים" ראו: Hacking, 1991.
  4. דיון מעמיק בפונקציות העדות של המטפל/ת ובסוגיית התיקוף של הפגיעה במסגרת טיפול בנפגעי תקיפה מינית התקיים בסדרת מפגשי פורום ה"ויניקופדיה", שנערכו בארגון מכון ויניקוט בתל-אביב ב-2012-2013 תחת הכותרת "היה או לא היה – Ms. A. and the problem of misremembering" ודנו במאמרו של ג'פרי פראגר (Prager, 2009) (סקירה מפורטת ומרחיבת דעת של מפגשי הסדרה ניתן לקרוא באתר פסיכולוגיה עברית, אצל: ורדימון, 2012א, 2012ב, 2013א, 2013ב, 2013ג).
  5. חשוב להדגיש כי תרומה חיובית זאת של מערכת המשפט למטרות הטיפוליות היא פוטנציאלית בלבד, שכן היא תלויה בתפקוד תקין וראוי של המערכת. בפועל, גם בתקופה הנוכחית, חוויות המתלוננות במערכת המשפט נראות כבעלות פוטנציאל רב יותר לגרום לפגיעה טראומתית נוספת, המכונה "קורבנות משנית" (Campbell, & Raja, 1999).

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אבן צור, א. (2017). טראומה ושאלות של אמת ועדות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3550

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חני בר-יוסףחני בר-יוסף7/6/2017

מרתק.. תודה על ניתוח מעניין ביותר של נושא חשוב במיוחד.