×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

הפואטיקה של החלום: על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית

הכנס שערך מרכז ויניקוט ובו אירח את ג׳וזפה צ׳יביטרזה, פסיכואנליטיקאי איטלקי משפיע בזרם הפוסט-ביוניאני, אפשר הכרות עם האופן שבו הוא תופס את תהליך בניית המשמעות ואת מקומה של החלימה בתוכו. הכנס כלל יום של הרצאות ויום נוסף של סמינרים קליניים, כדי לייצר תנועה בין התיאוריה לקליניקה. לאורך הסקירה נעשה ניסיון להתמצא בהמשגות התיאורטיות שצ׳יביטרזה מציע ולבדוק כיצד אלו מתרגמות להתמקמות קלינית.

מתפרסם מ 6/4/2017 | 2,161 צפיות

תגיות: | | |

הפואטיקה של החלום: על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית

סקירת כנס עם ג'וזפה צ'יביטרזה

מאת מריאנה גייטיני

 

כנס ״הפואטיקה של החלום: על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית״ בהשתתפות ג׳וזפה צ׳יביטרזה נערך על-ידי מרכז ויניקוט ב-24-25/03/2017.

 

צ'יביטרזה הוא פסיכואנליטיקאי איטלקי, הוא כתב מספר רב של ספרים ונחשב לאנליטיקאי משפיע בתוך החשיבה הפוסט ביוניאנית. יום העיון אורגן על ידי מרכז ויניקוט וכרגיל היה מאורגן בקפידה וכלל גם הרצאות פרונטליות לקהל משתתפים גדול יחסית וגם קבוצות הדרכה מצומצמות יותר. במהלך יום העיון הוקראו על ידו שלשה מאמרים שונים, הראשון דן בפואטיקה של החלום ובדהפרסונליזציה, השני התייחס לצורות 'לחלום' את הפגישה והשלישי לאופני השימוש בחלימה כדרך להגיע למטופלים בעלי אזורי נפש פגועים מאד. בסקירה אקח לעצמי את החירות לערער את סדר הצגת המאמרים במטרה להתייחס למה שאני מבינה כליבת החשיבה שלו.

פס קול כפול ליווה את ההקשבה שלי בכנס. מחד הקשיבה הפסיכולוגית שבי, זו שיכולה ליהנות הנאה אסתטית מתיאוריה וגם לראות איך התיאוריה מאפשרת לדייק את המפגש עם מטופלים. מאידך, בפס קול השני, נשמעה ההיא שבתוכי שלא תמיד הייתה פסיכולוגית, זו שבטרם, זו שלפעמים מתעקשת לבקש שאדבר בשפתה שלה. המתח בתוכי, בין החלק שכבר נושא עמו את השפה באופן מופנם ובין החלק ששואף לדיבור פשוט, שזוכר היטב שהנפש אדישה לפיתולים תיאורטיים, היה נוכח מאד לאורך הכנס.

ממש בתחילת הכנס אמר צ'יביטרזה: "תיאוריה, אבסטרקטית ומפותלת ככל שתהיה, חייבת להוביל לבסוף אל הקליניקה". הקליניקה היא הליבה של המקצוע שלנו. בהמשך הוא הוסיף: "ההתערבות חייבת להיות מיידית, תקשורתית, חיה, פשוטה ונקייה מז'רגון; עליה לגשת מיד ללב העניין". ויחד עם זאת ולמרות שהכתיבה הייתה משובצת בלא מעט תיאורי מקרה, הרי שצ'יביטרזה משתית את הדבר הפשוט הזה על יסודות תיאורטיים והתנסחויות שלא אחת נחוו כמרחיקים. לאורך הסקירה אנסה להחזיק את המתח הזה ולהיענות ככל שאוכל לאישה ההיא שבטרם היותי פסיכולוגית, ההיא שהסתובבה בעולם עם מכאוביה, ושמושגים כמו "טרנספורמציות בהלוצינוזיס" היו חייבים להיחלץ ממורכבותם ולהיתרגם למגע.

יסודות

באופן גס צ'יביטרזה מתייחס לשני מרכיבים בנוכחות האנליטית שלנו: לתוכן ולתהליך. באופן דומה הוא גם מבין את הנפש האנושית. התהליך כרוך בעצם האפשרות להעניק משמעות לחוויה והוא רואה אותו כקשור באופן הדוק ליכולת לחלום, לחלום באופן הרחב יותר ולא רק כפונקציה של מה שמתרחש בשנתנו. המשגת הלא-מודע המהווה השראה למודל זה שונה מזו של פרויד. הלא-מודע נתפס כפונקציה פסיכואנליטית של האישיות; משהו שמוטמע מהאם בלידה כיכולת הולכת וגוברת להעניק משמעות אישית לחוויה. "ללמוד לחשוב פירושו ללמוד 'לחלום' את הממשי על מנת להפוך אותו למציאות פנומנלית, שאפשר לדעת ולחיות אותה. החלימה היא המקום שבו אנו שבים ומנסים ליצוק תוכן לתוך הנפש" ובהמשך: "הדרך שבה האם מוסרת לתינוק את הדרך שלה לחלום את המציאות (כיצד לבצע את פעולת הסימבוליזציה שמייצרת משמעות, כמו העור הנפשי שמגן עלינו מפני הטראומה של המציאות) היא גם המודל של הפעילות התרפויטית".

נלך אל הקליניקה. חשיבה כזו רואה את החיפוש אחר המשמעות כמוקד העניין. לא רק החיפוש אחר משמעות קיימת וחשיפתה אלא עצם תהליך בניית המשמעות. מכאן גם נגזרת עמדה אתית רחבה יותר, כזו הרואה את החיים כתהליך פעיל של יצירת משמעות. אבל נמתין מעט לפני שנצא מן הקליניקה שהרי רק כרגע נכנסנו אליה. צ'יביטרזה מתאר מפגש עם מטופלת שעברה אירוע גופני טראומטי. היא מתארת חלום- בחלומה היא נוסעת במכונית, חפצים מתחילים לפול, צמיגים וחלקי מכוניות מוטחים על הרכב, היא מרגישה שהיא הולכת להיפגע אולם להפתעתה זה לא קורה והיא מוצאת עצמה מרותקת להתרחשות ומתחילה לצלם אותה בטלפון שלה. בהמשך פוגעות במכונית אינסוף ציפורים מתות או פצועות והן יוצרות שטיח של דם. צ'יביטרזה מסיט את המבט מהתוכן אל עצם פונקצית ההתבוננות. מה שיש לעשות הוא לא להבין את החלום אלא להמשיך לחלום אותו ביחד עם המטפל, לספר על החלום הופך להיות חלום של הזוג שחולמים אותו בכאן ובעכשיו. בתוך החלום היא מבינה שהיא יכולה ללכוד את האימה הזו באמצעות מצלמת וידאו וזה נוסך בה ביטחון. הוא מבין זאת כניסיון לרכוש מחדש את היכולת של הנפש להתבונן, יכולת שקורסת במהלך אירוע טראומטי. זו מחשבה מעניינית משום שהיא מניחה שההתבוננות, במובן של רפלקסיה (מבלי קשר לתוכן הסרט המצולם), מניחה מערכת עיכול, מרחק מן החוויה שבפני עצמו הוא אנטי דיסוציאטיבי. זו גם הבנה שמחזירה אל טבור החשיבה שלו; עצם ההתבוננות והקניית המשמעות מתוך החלימה המשותפת הן הן ליבת הנפש.

מימד נוסף שמכניס צ'יביטרזה נוגע למפגש הרגשי בתהליך האנליטי; כשהיא מספרת את החלום היא מספרת את הטראומה אבל גם מספרת משהו על המגע והמפגש בכאן ובעכשיו של התהליך הטיפולי זהו ה "current emotional experience". למה זה חשוב שואל צ'יביטרזה והתשובה לשאלה הזו כרוכה עד מאד בחשיבות החתירה אחר מפגש עם הצרכים של המטופל. "אם אנחנו מבינים את החוויה הרגשית העמוקה, שלפעמים היא מניפסטית אבל רב הזמן לא, אם אנחנו מבינים את זה אנחנו מבינים מה הצרכים של המטופל, כמו אצל תינוק, אם הוא בוכה למה הוא בוכה? קר לו? כואב לו? צריך לתת את התשובה הנכונה, אם אנחנו מבינים מה קורה בכאן ובעכשיו אנחנו נותנים איזו מפה של מה שקורה, וסביר יותר שנפגוש את המטופל, ואם נצליח לפגוש אותו יש לנו סיכוי גדול יותר להיות ברגע של מפגש במותאמות". אם אנחנו עוקבים באופן זהיר אחרי הלא מודע של המטופל ההנחה היא שהוא ייתן לנו סימנים עד כמה אנחנו מדייקים או רחוקים מהמפגש הרגשי. חלק מהתהליך של חיפוש המשמעות כרוך גם באינטראקציה שמזכירה את המשחק האהוב כל-כך על ילדים - משחק החם, קר, מתחממם, רותח!.

באופן מעניין, ובניגוד לחוויה שעברה מתוך ההרצאות, הרי שהעבודה הקלינית שאמורה להיות נגזרת מהסבך התיאורטי אמורה להיות מאד פשוטה, כמעט מהדהדת את הדברים של המטופל. העניין הבסיסי הוא לשים תמיד את הרגשות במרכז השיח באופן מאד פשוט, צמוד אל הטקסט. זו עמדה שבה ההתערבויות לא נראות על פניו כלוליינות וירטואוזית, מה שעשוי להיות מתסכל עבור הצרכים הנרציסיסטים שלנו אבל, הוא מוסיף ואומר, "נצטרך להתנחם בכך שהתוצר פשוט אבל החשיבה שתחתיו מורכבת".

לחלום את הנפש

החוליה הבאה שלנו היא חוליית החלום, שהיא החוליה המרכזית בחשיבה שלו. זהו החלום במובן הרחב, במובן הפואטי, כנתיב שדרכו ניתן ליצור משמעות. צ'יביטרזה רואה כל חלום, בין אם הוא בעירות ובין אם הוא בשינה, כניסיון לייצג חומר נפשי - to shape חומר שקודם לכן היה נטול צורה, נעדר מטאפורה רגשית. החלום מנסה לייצג באופן פואטי את המצוקה – חוויה. היכולת "to shape” מאפשרת לנו לחשוב, ולחשוב (במובן הרגשי) הוא החלק האנושי שבנו.

בהמשך לחשיבה של ביון הוא מבין את החלומות בעירות ובשינה כניסיון פסיכולוגי לעכל את זה שטרם התגבש לידי צורה (מה שיכול להיחשב תיאורטית כאלמנטים של ביתא). העיכול איננו עיכול לוגי אלא ממש צורך נפשי. המוקד נע ממציאת הפירוש הנכון, ממוקד התוכן, אל עבר עצם פעולת החיפוש אחר משמעות תוך חלימה משותפת. כשמטופל מביא חלום לחדר הוא איננו מחפש אחר פירוש אלא אחר האפשרות להמשיך לחלום את החומר ביחד, לתת לו צורה. סערות רגשיות, חומרים גולמיים צריכים להפוך למחשבות, ובעצם פעולת ההִתכַּיירוּת הזו יש צמיחה נפשית. היכולת לחלום, שקיימת אצל כולם במידה כזו או אחרת, הופכת את כולנו למשוררים. יכולת זו לכתוב את "הפואטיקה" של הממשי – שביון מכנה reverie אימהי וויניקוט מכנה "מושקעות אימהית ראשונית" – מסייעת ללידה הנפשית, ומרגע שהופנמה היא נותנת טעם לכל הקיום שלנו.

נשוב רגע אל התינוק שלנו, שנרגע מעט משנִתנה משמעות לבכי שלו. חשיבה כזו רואה את עצם התהליך של חיפוש, הזדהות, התערבבות, השתהות של הידיעה, כחלק מהצמיחה הנפשית של התינוק הזה. רגשות הפכו לצורה, למחשבה. התהליך הזה, הפשוט כל-כך, שמתרחש בין אם לילדה, בין אב לבתו בין מורה לתלמיד שלה, התהליך הזה הוא רגע פואטי. חשיבה כזו לוקחת אותנו בהרף עין אל תוך העולם האינטרסויבייקטיבי כך שהמפגש בין מטופל לאנליטיקאי מכונן אזור שלישי שנוצר על-ידי שניהם וגדול מסכום חלקיו הראשונים. מכאן מבין צ'יביטרזה את מושג הלא מודע באופן די חתרני; הלא מודע הוא אפרטוס לייצור סימבולים ואי אפשר לחשוב עליו שלא ביחס לָאַחר; הוא תמיד נטוע בסמלי. לכן החלימה היא בסופו של דבר עצם היכולת לחשוב ולחיות, ואת הפונקציה הזו לא נוכל לעשות ללא האחר; אנחנו זקוקים לזולת כדי לחלום.

כשהאם מחפשת אחר משמעות לביטויים האמוציונאליים של ילדה היא חולמת אותו ומעניקה לו את היכולת ההולכת וגוברת להעניק משמעות אישית לחוויה. "ללמוד לחשוב פירושו ללמוד 'לחלום' את הממשי" כך ניתן להפוך אותו למציאות שאפשר לדעת ולחיות אותה. מכאן שהוא מבין פגיעה נפשית כחסימה בהתפתחות או פגיעה בתהליכים של יכולת לחלום את המציאות, ומכאן פגיעה בסימבוליזציה. המטרה הטיפולית שלנו תהיה להשיב למסלולם תהליכים אלו. החלימה נעשת "לדרך המלך של הממשי, הדרך להתקרב אליו מבלי להיות חשופים מידי; המשקפיים הכהים שמאפשרים לנו לא להיכוות מאורה של השמש".

חלימה בפגישה

איך מתרגמים הבנות אלו לטכניקה טיפולית? שאלות על טכניקה הן תמיד מורכבות כי בעצם טיפול הוא סוג של אומנות, סוג של Attunement. את האומנות הזו, טוען צ’יביטרזה, אנחנו יכולים לעשות בעזרת כלי החלימה, כך שהחלימה הופכת למעין טכניקה. צ'יביטרזה עובר על מספר פונקציות חלימה בפגישה ומתאר כיצד ניתן לעשות בהן שימוש בכדי לאחות או לבנות את מערכת העיכול הנפשית הזו.

אביא מספר דוגמאות:

טרנספורמציות בהלוצינוזיס: זהו מושג שביון פיתח (1970) וקיבל עושר ומורכבות במסגרת התיאוריה הפוסט ביוניאנית של השדה האנליטי. ביון מבקש מן המטפל להיכנס למצב של מעין ערפול חושים על מנת לראות את מה שהמטופל רואה, מצב שמזכיר במובנים רבים מעין הזיה. השיבה מן החלימה- הזיה מאפשרת לצקת משמעות לחומרים שקודם לכן היו נטולי צורה. כמובן שלשם כך אנו זקוקים למטפל המחזיק בתוכו פונקציית הכלה מופנמת לצד אמונה ואומץ לשהות באזורים הרגרסיבים הללו. ההלוצינציה בפני עצמה איננה חומר שניתן ליצור ממנו משמעות אולם כשאנו יוצאים ממנה היא עוברת טרנספורמציה לחלימה שמספקת לנו צורה סימבולית בעזרתה נוכל ליצור מחדש מגע עם המטופל.

זה רגע שבו ההיא שבתוכי, שלא תמיד ידעה את השפה, מעט מתקוממת. היא מבקשת שאסביר לה במילים רגילות. אני מנסה להסביר לה שלא הכל אני יכולה להסביר לה, שבכל זאת נדרשת הכשרה ארוכה בשביל להבין. אבל היא עיקשת מאד, שהרי בה מדובר היא אומרת, לא במבנים אבסטרקטיים. טוב, אני אומרת לה. אולי, אולי זה משהו מוזר כזה, מין מוכנות להיות עם מרפס פתוח ולקלוט מתוך המקום הזה. היא טוענת שמרפס פתוח זה עניין מסוכן אחרי גיל מסוים. ואני חושבת שהיא צודקת.

צ'יביטרזה קושר את הטרנספורמציות בהלוצינוזיס לפרצפציות שגויות או למחשבות "אמתיות" שכאשר הן פוגשות את האמת מתברר שהן כלל לא נכונות. ייתכן שאלו עולות כאשר אנו מרגישים פוטנציאל לחוויות סבל מכאב שלא ניתן להכלה, מבלי שנצליח להעניק משמעות לדברים. במובן הזה מתרחש מעין מצב שבו ההשלכות משתלטות לחלוטין, המציאות כמו נסוגה ומפנה את מקומה לעולם השלכתי. כמובן שעלינו לשוב ממצב זה ולשאול מהו החומר הזה? הוא אף מגדיל ואומר: "האימה מפני אבדן משמעות, מפני אבדן האובייקט שהופנם המעניק משמעות לחוויה, מתהפכת בחוויה הנשגבת של התגלות של משמעות".

ההרצאה הייתה עשירה בדוגמאות, שאת חלקן מצאתי לא מספיק משכנעות, נדמה לי שהן סבלו ממורכבות יתר. כמובן שנכון גם לומר כי קשה מאד לתאר את העבודה הזו באופן שיעביר את האיכות והעוצמה שלה. באחת הדוגמאות, שדווקא הצליחה להעביר משהו מהמהות, הוא מתאר מפגש ראשון עם מטופלת שנכנסת אל הקליניקה בעיניים רטובות מבכי. היא מספרת שהיא נעדרה כחודשיים מהעבודה בעקבות מחלה, היא סובלת מסומטיזציה ומצבי רוח קשים. היא ממשיכה ומספרת שהמצוקה שלה החלה באופן חריף בעקבות ההתדרדרות הבריאותית המהירה של אמה הקשישה. ברגע מסוים צ'יביטרזה אומר לה שהיא עוברת תקופה של אֵבֶל ושזה מובן שהיא מרגישה כך מפני שחלפו רק כמה חודשים. היא מגיבה ואומרת בפליאה "אבל אמא שלי לא מתה!" צ'יביטרזה מבין שהוא טעה, שלמרות שהקשיב ושמע, ולא היה עייף או מוטרד, בכל זאת התייחס אליה כאל מי שאמה נפטרה זה מכבר. הוא שואל את עצמו איך זה קרה? איך כשל כך? הוא אומר: "הרהרתי אז בכך שאולי, בעבור המטופלת, היה זה כאילו אמא שלה כבר מתה; שאולי העובדה שהיא מגיבה עם סבל נפשי אקטיבי למשהו שטרם קרה, ושעל כל פנים תאם את הסדר הטבעי של הדברים (היחלשותם של ההורים), ערערה אותה כל-כך מפני שלא הייתה לה אם 'פנימית' שתתמוך בה. לבסוף, ייתכן בהחלט שהאבל הזה, שהיה ולא היה, עשוי להיות האבל שמעולם לא התקיים במלואו על אבדנו בטרם עת של האב. האם 'האם המתה' שבינינו מייצגת היעדר מסוים של השקעה במטופלת מצדי? ולפיכך של רצפטיביות שהיא עייפות, רוויה?"

זו דוגמא מעניינת בעיני משום שהיא גם מתייחסת למימד הכשל-הזיה-טעות כחומר נפשי השלכתי, אבל גם מתארת את ההבנה שלו באשר למימד הבינאישי-העברתי במפגש. מימד בינאישי זה חוזר כל הזמן למה שהוא מכנה התכווננות ל"אורך הגל" ורגישות לכשלים בהתכווננות האפקטיבית הזו. כלומר חלק קריטי בכשל הוא לא רק המגע עם חלקים שכבר אבדו ולא "זכו" לעבור תהליך של הכרה ואֶבל, אלא גם כישלונה של הרצפטיות של האנליטיקאי.

בהמשך הוא מוסיף חשיבה שמצאתי אותה מעניינת, הוא מנסה לכייל את ההקשבה שלו לחומרים שהמטופל מביא כמו היו כולם סוג של חלום, צורת הקשבה שהוא מכנה "טרנספורמציה בחלימה". הסטינג האנליטי יכול להיות נחשב ומובן כתיאטרון שבו הכל בדיה המהופכת מן החוץ פנימה. מכאן שבתוך הסטינג האנליטי אפשר להבין כל סיפור כמו היינו מקשיבים לחלום. בדרך זו אפשר להבין את הנרטיב באופן שמועשר על ידי חשיבת החלום, סיפור דו מימדי הופך מיד לעשיר ורווי במשמעות אם חושבים עליו כסוג של חלום. זו אכן טכניקה מעניינת וכפי שהוא מדגיש היא יכולה לשמש אותנו באותם רגעים קשים ונטולי השראה, ברגעי צחיחות וקונקרטיות. זו נקודה חשובה בעיני כי היא גם מספרת על האופן שבו אנחנו יכולים להבין מהי התמקמות אנליטית. צ׳יביטרזה אומר: "הטיפול נחשב כאנליזה לפי ההקשבה האנליטית ולא לפי הספה או מספר הפגישות בשבוע" באחת מקבוצות ההדרכה הוא תאר את ההמלצה הטכנית הזו כ Deconcretizing Every Element. אם נקשיב אנליטית למטופל שנכנס לחדר ואומר שהתעכב כי הכביש חסום תפתח לנו האפשרות לחשוב על האירוע הזה כעל חלום "חלמתי שאני מגיע והכביש חסום" וננסה להבין האם משהו במפגש ובהתכווננות חסום? האם המטופל מסמן שהתרחקתי ממנו, שנחסמתי? כמובן שהכוונה היא לעמדה אנליטית ולאו דווקא להתערבויות ברוח הזו.

רברי

במאמץ לנסח את מה שכל-כך קשה לנסח צ'יביטרזה מתאר את פעולת הרברי של האם כיכולתה להזין את נפשו של תינוקה בעזרת חלב שאינו חומרי. מתוך כך הוא מנסח עמדה אתית: פונקציית הרברי שמופנמת על ידי התינוק היא המנגנון שמאפשר לו להיות חי, והיא חלק חיוני מן האפשרות לחיות חיים נפשיים. הפנמת היכולת הזו ל"היות" לרברי עבור עצמנו היא היא מוקד הטיפול. אולם מהו הרברי? הרברי, אומר צ'יביטרזה, הוא היכולת להיות במצב רצפטיבי לחלוטין תוך שאנו מעמידים לרשות האחר את עצמנו במושקעות מלאה, לעיתים אפילו עד לכדי חולי, טשטוש הגבולות עצמי אחר, הינתנות והתמסרות. זהו מצב פרדוכסלי שמחד יש בו אפשרות להכיל חרדה גדולה, כאוס, שמבקש מאתנו לנסות שלא לאבן את התהליך בידיעה בטרם עת. הרברי איננו מצב פסיבי, זהו מצב רצפטיבי פעיל שמאפשר לנו גם לשוב מאזורי הVague ולאפשר צורה (Form) למה שמבקש למצוא לו קול.

המושג reverie משמש ככלי שניתן להתנהל איתו בעשייה הקלינית, אם רק ניתן לעצמנו זמן להמתין; אם נהיה מסוגלים לשאת את הכאב ואת תחושת האשמה הנובעים מההמתנה ומהוויתור על ה-desire להרוות במשמעות משהו שעדיין איננו יכולים להבין. "ה-reverie מגיע אלינו כמו חלום בעֵרות. הלא-מודע המשותף של השדה האנליטי מעניק לנו צורה חיה, יצירה סימבולית שאנו יכולים לחקור (ואז לחקור שוב), כפי שאנו עשויים לעשות עם משמעות המוצעת בשיר שריגש אותנו במיוחד. בדיוק כפי ששירים הם הצורה האמנותית היחידה שיוצרת את העולם, כך באופן פוטנציאלי, reveries יוצרים את המשמעות של מה שמתרחש וכך בכוחם להכיל חרדה ומועקה. הם מהווים דרך לצייר ולהעניק קול למה שעדיין אין ביכולתנו לומר (Bion, 2015). בעזרת היכולת ל-reverie, יסוד של פונקציית האלפא הרחבה ביותר של הנפש (Bion, p. 36)"

פיגוראביליות ורברי

מכאן ארצה לעשות קפיצה אל ההרצאה השלישית של צ'יביטרזה, אליה הגעתי מעט מותשת (שלא לדבר על ההיא שעוד לא פסיכולוגית בתוכי שאותה עניין בשלב זה בעיקר מלאי הפחמימות שחיכה לשתינו מחוץ לאולם). אבל דווקא בהרצאה הזו מצאתי את העניין הרב ביותר (תחומי העניין שלנו לא תמיד חופפים, אבל יש לי תחושה שדווקא את מה שהכי נוגע לה היא הכי רוצה להמיר בפחמימה. נו מילא).

צ'יביטרזה ביקש להראות כיצד שימוש ברברי יכול להוות נתיב, לעיתים יחידי, אל עבר עולמם הפנימי של מטופלים פגועים מאד, כאלו שנושאים בתוכם אזורים של אין והם גם המפתח לשינוי נפשי (טרנספורמציה). הרברי בהקשר של מטופלים אלו פעיל יותר באזורי החישה (אור, צליל, ריח), אולי באופן הדומה ביותר לתחילת החיים, שמתחילים בחושים. ככל שאיכות הרברי חושית יותר כך גדלה האפשרות לייצר חשיבה באזורים פגועים מאד, פרה-רפלקטיים ולא מילוליים (הוא לא התייחס לכך אבל נראה שזו יכולה להיות אינדיקציה לא רעה לעומק הפגיעה).

מדובר במטופלים עם מחסומים או גרעינים אוטיסטיים באישיות, כאלו שנושאים בתוכם טראומות המאוחסנות במה שהוא מכנה "הלא מודע הלא נגיש", שהובילו לפגם ביכולת החשיבה שלהם. מטופלים שההפרעות שלהם התרחשו בשלבי חיים שבהם טרם התפתחה היכולת לזיכרון דקלרטיבי מילולי. אלו הם מטופלים שאיתם ההעברה שנוצרת בחדר היא דלה, שאינם חולמים, שהמסך שעליו אמורים להיות מוקרנים החיים הנפשיים שלהם כלל לא קיים. לעיתים ההרגשה היא ששום דבר לא קורה אתם, בתוכם, בשיח. ברגעים אלו צ'יביטרזה מכוון את ההתרחשות פנימה אל תוך נפשו, אל מחשבת חלום בעירות ומבין זאת כדרך הטובה ביותר (ולעתים היחידה) להיות בקשר וליצור קשר עם הלא מודע של המטופל.

כדוגמה מביא צ'יביטרזה טיפול ארוך שדרש לא מעט סבלנות לתנועות איטיות ולעיתים כמעט בלתי נראות. אביא את התיאור באופן מפורט יותר1: המטופלת היא נערה שקטה ומלנכולית שנמצאת בטיפולו פנים אל פנים אחת לשבוע. לאורך תקופה ארוכה היא שותקת במשך שלשת רבעי שעה. הזמן עומד מלכת. צ'יביטרזה שם לב שהקשב שלו מופנה יותר ויותר לגופו ומבין זאת כדרך של המטופלת להסב את תשומת לבו לרמות הפרימיטיביות, אל אי האינטגרציה גוף ונפש. הוא מנסה להיות אתה במגע, אולם ללא הואיל ולבסוף גוזר/מקבל על עצמו שתיקה. במקביל, ברצף של רברי פנימי, הוא נע בין זיכרונות/חלומות על מטופל אחר שלו, על סכנת טביעה, על פחדים ממגע, על רצחנות. כל זה מתרחש רק בתוכו אבל מהווה אותות לחיים ופוטנציאל לטרנספורמציה. עוברים להם שבועות וחודשים ויום אחד התיק הכתום שלה מזכיר לו תיק של כיפה אדומה אבודה ביער, בעודו מנסה להבין את האסוציאציה הוא מלווה אותה לדלת וכשהיא מסתובבת הוא שם לב לדמות בצד אחד בתיק שלה ולכיתוב "פומה". הוא כותב: "אני אומר לעצמי שבתוכה יש משהו פרימיטיבי, אכזרי ואולי אף כועס מאוד... מבחינת א', להישאר ללא תזוזה ובשקט. זו דרך לייצג את עצמה הן כמאובנת לנוכח מבט אימהי קר ומרוחק והן כמשותקת בתגובה הגנתית, כמו 'לעשות את עצמך מת' לנוכח אימה; עם זאת, זו גם דרך ללכוד בפנים את רגשות-הפומה הנפיצים". בנקודה זו מתחיל צ'יביטרזה לתאר את מלאכת החלימה המשותפת שלהם שבה בשתיקה הכמעט מוחלטת הם מתחילים לכתוב תסריט עם חבורת שחקנים, "הליהוק החל". השחקנים הללו הם בעיניו יצירה משותפת מתוך הזדהויות השלכתיות הדדיות. הוא כותב: "למעשה, פירשתי לה את המשמעות שייחסתי לצורות על התיק שלה. והיא הסכימה בשתיקה לשחק את המשחק הזה! בדרך זו היא התחילה לתקשר איתי גם באופן מודע".

מספר פגישות לאחר מכן הוא מגלה שני ארנבים חבוקים מצוירים בסגנון ילדי על צדו השני של התיק. כעבור זמן הם יצטרפו לצמד הזעיר של פומות אדומות המהוות חלק מהלוגו הידוע של מותג נעלי הספורט. הוא מבין זאת כדרכה של המטופלת להכיל ולספר אזורי אמביוולנטיות רגשית – פומות לצד ארנבונים. פונקציית האלפא של צ'יביטרזה מאפשרת ליצור ולבנות מכשיר נפשי שיאפשר לה לייצג את בועת הצער שלה. בהמשך היא מחליפה תיקים עם כיתוב של legami שפירושו באיטלקית הוא גם 'קשרים' וגם 'קשור אותי'. הוא מבין זאת כשיח העברתי של הפחד מפניו והכמיהה אליו. בהמשך תיק חדש, עם עיצוב והסוואה שזועק סכנה. אחר כך תיק עם המילה אנרגיה הכתובה באותיות זעירות. מתוך כך הוא מתחיל לשרטט מפה של הרגשות המופעלים בשדה של האנליזה. לבסוף מתאשר להתייחס אל החומרים באופן ישיר יותר ואף לעשות שימוש בהומור כדי להכניס רפלקציה. הם מתחילים לשוחח על ספרים ועל סרטים, וגם הם הופכים ל"חומרי חלום" שמתוכם ניתן להציע צורות לרגשות שהיה בלתי אפשרי להתמודד אתן או לחשוב עליהן, ובכך להציע פונקציות של יצירת משמעות והפיכתן למחשבות.

מחשבות לסיכום שכוללות סבך קוצים, היכל וצלם.

צ׳יביבטרזה שייך לזרם שמבטא קול שיותר ויותר תופס את מקומו בתוך השיח הפסיכואנליטי, קול שמבקש לומר כי הפסיכואנליזה הפכה עם השנים ליותר מידי רציונאלית וההזמנה שבו היא לשוב לאזורים היותר אלביתיים, רגרסיביים, סמיוטיים, חלימתיים. דווקא על רקע האמונה שהנגזרת הקלינית של החשיבה הזו היא קריטית אם אנחנו רוצים לטפל באנשים אמיתיים, אקח לעצמי חירות להניח צלם בהיכל. אולי עדיף שזו שלא תמיד הייתה פסיכולוגית תניח אותו.

ההרצאה ויום העיון הסתיימו עם הפסקה הבאה:

"כל מעבר מביתא לאלפא (β→α) מציין נקודה שבה מידע נפשי מפוזר, מבולבל, לא מוגדר ובלתי מוגבל מסגל גבולות ברורים, עקביות וסדר; המרחב הנפשי נעשה תלת-ממדי. היחס β/α בתוך השדה האנליטי מצטמצם אט אט. אנו יכולים לפיכך לתפוס את O (של ביון), "השם של מה שאין לו קול, ריח ומרקם [...] של מה שקיים לפני שהחושים שלנו מספרים לנו מה זה" (Vitale, 2004, p. 73), כמציאות של תופעות, ניתנת לידיעה. צרור הפרוטו-רגשות הלא מעובדים והבלתי ניתנים לייצוג, שממנו נובע הכאב הנפשי, מותר בהדרגה. הנפש של המטופל מושבת למקומה בתוך הגוף ופצעיה מפסיקים לדמם. מחסום-המגע משוקם יחד עם התפקוד הבינוקולרי (מודע/לא מודע) של הפונקציה הפסיכואנליטית של האישיות – הצללים המגנים על האישונים שלנו מזוהרו המעוור של הממשי."

עד כאן הציטוט ועכשיו לצלם ולהיכל. אני מבינה את הפסקה ההיא, לא מעט שנים של קריאה בכתבים פסיכואנליטיים נדרשה לשם כך. למרות שבדרך כלל יש לי הנאה אמיתית מהעולם התיאורטי הרי שביום העיון הזה "נתקעתי בסבך הקוצים הזה ועיני לא שזפה כלל את היפהפייה הנרדמת שמאחוריו" (פרויד, 1899 [בתוך פרויד, 2007]).

נחזור לפסקה, האם חובה עלינו לנסח כך את הדברים? האם מה שעליו להיות כל-כך אינטואיטיבי, כזה שכל אם טובה דיה עושה אותו לפחות עשר פעמים בחצי שעה בגן משחקים, חייב למצוא את דרכו אל הפיתול התיאורטי הזה? האם התיאוריה חיבת להיות כל-כך מטא פסיכולוגית? ואם כן, ולפעמים היא כן, האם כשנכנסים לקליניקה, כשקוראים תיאור מקרה, לא אמורה לצאת נפשך אל המטופל הזה? הרי זהו הרגע הפואטי, ה current emotional experience. אולי זה מייצג מתח לא רק בין שני קולות בתוכי אלא כזה שמלווה את החשיבה התיאורטית הפסיכואנליטית - מתי היא מקרבת ומפגישה ומתי היא מתרחקת ואז גם מרחיקה; מתי זה פושר, חמים חם מתחמם ומתי זה חמים, פושר, מתקרר קר. וזה גם מתח שצריך להחזיק בחדר, אולי בדומה למה שצ׳יביטרזה מנסה לכוון אליו, כל הזמן לבדוק מתי זה נוגע, מתי זה מפגיש, ומתי התרחקנו, מתי הכביש נחסם. אולי יש יותר מידי עבודות בכביש. אני מקווה שאחרי הדברים האלו לא אצטרך לגזור על עצמי צום ותענית כי הלא פסיכולוגית שבתוכי כבר יצאה החוצה והחלה לאכול פחמימות....

 

מקורות

Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation: a Scientific Approach to Insights in Psychoanalysis and Groups. London: Tavistock.

Bion, W. R. (2015). War Memoirs 1917-1919. Karnac Books.

Levine, H. B., Reed, G. S., & Scarfone, D. (Eds.). (2013). Unrepresented states and the construction of meaning: Clinical and theoretical contributions. Karnac Books.

פרויד, ז. (2007) פירוש החלום. עם עובד.

 

הערות

  1. תיאור המקרה מופיע במלואו בספר: Unrepresented states and the construction of meaning: Clinical and theoretical contributions.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גייטיני, מ. (2017). הפואטיקה של החלום: על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3542

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז26/6/2017

לצערי לא קראתי את הכתבה עד סופה. יותר מדי מונחים, יותר מדי עמימות, פחות מדי קשב, יוזמה וקשר, ותחושה שאין אפשרות לשיח אמיתי בין מטפל למטופל כשני בוגרים המתבוננים התבוננות מיטיבה בחייו של אחד מהם. הרגשתי כמי שצוללת בבריכה, ולוקחת אוויר בכל פעם שבה הוזכרה דמותך שלפני היותך פסיכולוגית, או רעבונך לפחמימה. הזדהיתי גם עם דבריו של יואב בתגובתו.

יואב יגאליואב יגאל15/6/2017

פסיכו ללא אנליזה. פסיכו ללא אנליזה
הדיווח הנבון והמקיף של מריאנה גייטיני מכנס שאורגן על-ידי מרכז ויניקוט מעיד שיש עדיין אפשרות לדיבור שאינו רק חלומי או הזייתי. למעשה, הדיבור על החלום אינו דומה למצב התודעה של החלום. אפילו הדיווח אודותיו, על-ידי החולם עצמו, כבר אינו יכול לשחזר את החלום בצורתו המקורית ואת החוויות הנלוות הקשורות בו. הנטייה של התיאוריות הפוסטיות למיניהן, לזהות את עצמן עם מצבי חלום היא רק עוד אחד המסמנים לכך, שהפסיכואנליזה אינה סומכת יותר על דיוק בחשיבה ובניסוח, ועל ידע משותף שאפשר להסכים לו (או לחלוק עליו) ושיש לו נגזרות יישומיות. מבחינה זו התזות התיאורטיות והקליניות שהציג צ'ביטרזה באותו יום עיון הן ביטוי מייצג למגמה, שהתחילה כבר לפני עשרות שנים ומובילה את הפסיכואנליזה למחוזות אידיוסניקרטיים והזויים יותר ויותר. מתוך מספר רב של נושאים שעלו בכנס בחרתי להתייחס לארבעה.
דמות האם:
אחד ההישגים החשובים של הפסיכואנליזה אחרי פרויד היא העתקת מקור הקשיים לתקופת הילדות המוקדמת. כיוון שהאם מושקעת בדרך כלל, יותר מכל אחד אחר, בטיפול בתינוק, מייחסת לה הפסיכואנליזה תפקיד מרכזי בעיצוב הדפוסים הנפשיים המוקדמים. אלא שמה שהתחיל באופן נכון כהכרה בחשיבות הטיפול האימהי, באפשרות ללמוד את צרכי התינוק ולהיענות להם ובחשיבות הקשר איתו - יצא מכלל פרופורציה סבירה. בתיאוריה של הפסיכואנליזה ה'אם' הפכה למעין אייקון חלול שיש להזין אותו כל הזמן בסיפורי אידאליזציה, פנטזיה ואימה: מ'האימא הטובה דיה' של ויניקוט, ל'אימא המתה' של גרין ל'אימא האלוצינאטורית' של ביון ועוד כהנה וכהנה הגזמות, שמעבירות לאם את מלוא האחריות לשלמות ולהתפתחות הנפשית של התינוק.

בקליניקה, למי שטורח להקשיב למטופלים/ות, הדברים נראים אחרת: מקורות הקשיים אינם דווקא באם אלא במשפחה ובבית: קשיים נפשיים, שכל אחד מההורים מביא איתו לזוגיות, הזוגיות עצמה, העברה בין-דורית, מסורות ותרבויות שהשפיעו על ההורים, ההתמודדות של כל אחד מהם ושל שניהם עם המציאות ועוד. התינוק חשוף לכול מה שקורה בבית - ו'הבית' הוא יותר מסך המרכיבים שלו. לא בהכרח מי שנמצא ומטפל יותר זמן בתינוק הוא גם הדומינאנטי בהשפעתו עליו. בנוסף, גם אם פה ושם יש רגעי חסד דמויי הלוצינאציה משותפת הם נקטעים במהרה מסיבות מציאותיות. לאפיין את הקשר אם-תינוק 'כטרנספורמציות בהלוצינוזיס' מעיד בעיקר על בוחן מציאות לקוי (וזאת בלשון המעטה). אימהות היא קודם כל עיסוק מציאותי ומתיש בניסיון לתת מענה לצרכים הפיזיים והנפשיים של התינוק.

הבעיה המרכזית של הפסיכואנליזה העכשווית, בהקשר זה (כמו ביחס להיבטים אחרים של המקצוע), היא העדר מודעות ביחס למה שהושג ומה שלא. הפסיכואנליזה מיקמה נכון את מקור הקשיים בילדות המוקדמת, אבל לא הצליחה ליצור לעצמה תמונה ברורה ביחס למה שמתרחש בנפש התינוקית. את כל מה שהפסיכואנליזה לא יודעת, היא העמיסה על האם (אצל צ'ביטרזה זה כולל גם את הלא-מודע).

החלום
אין שום דרך להגיד משהו על חלום בלי לצאת ממצב חלימה. חלום הוא ביטוי למצבי נפש המגיעים מרבדים שבמהותם אינם מילוליים. החלום 'מדבר' את עצמו בתמונות וכדי לתקשר אותו (אפילו עם עצמנו) יש ל'תרגם' אותו למילים. קל להראות שפואטיקה וחלום הם שני נושאים שמשיקים ביניהם כמה נקודות מפגש, אבל שונים מאוד אחד מהשני בהרבה נקודות אחרות. בעיקר משום שכל פואטיקה ראויה לשמה מורכבת ממעורבות ועיבוד של רבדים מחשבתיים גבוהים-מילוליים (לצד הוויזואליות). פואטיקה מצריכה הכרות עם מגוון וטווח נרחב של ביטויים אמנותיים, ידע מקיף באמנות, הגות, תרבויות שונות ותוצרים אחרים של המציאות המשותפת. כך למשל, הניסיון של ברטון וכמה מחבריו בזרם הסוריאליסטי לתעד באופן שוטף ולא ביקורתי כל מה שעולה בדעתם, לא הוביל לשום דבר מעניין. גם אין הרבה קשר בין ניסיונות אלו לבין מצבי חלום, שמגיעים מרבדים שונים מאוד מאלו הפועלים בערות.

בדיווח של מריאנה מציג צ'ביטרזה את צורת טיפול-התמודדות שלו כמטפל באמצעות חלום אחד. כדאי להתעכב עליו קצת ולנסות להעריך מה למדנו דרכו על החלום, על המטופלת ועל הטיפול. אנו יודעים על החולמת, שהיא עברה תאונת דרכים קשה. נראה שלפי צ'ביטזה אנחנו אמורים לקבל כמובן מאליו שהחלום עוסק באותה תאונה (למרות שאחד הכללים הראשונים ביותר של הפסיכואנליזה הוא לא לקבל שום ביטוי גלוי כמובן מאליו). החלום עצמו מורכב מכמה תחושות וחוויות קשות: חוסר שליטה, התפרקות, חוסר אונים, פגיעות אנושות, מכאיבות ועוד. מכל אלה בוחר צ'ביטרזה להצטרף לעמדת המתבונן, שגם היא מופיעה בחלום. הנימוק להצטרפות זו הוא, שבכך הוא משחזר את ה'טרנספורמציות בהלוצינוזיס' הראשוני של האם.

האם זה באמת מה שאמהות עושות? מתבוננות בתינוקות הסובלים שלהן?! זה כל מה שיש למטפל/מרצה להגיד על החלום המורכב והקשה הזה? למשל, האם אין זה משנה כלל שנדרסות בו דווקא ציפורים ולא צפרדעים, חולדות או ארנבות? איך אפשר להתחבר לחוויות החלום אם אין כל ניסיון למקם ולהבין אותן? מאין יודע צ'ביטרזה שלחלום אין רבדים נוספים, שאינם קשורים לתאונה, אבל מנסים להתבטא באמצעותה?

חלום הוא ביטוי פנימי ואישי מאוד, מעומקים שברוב המקרים גם החולם עצמו אינו יודע עליהם הרבה. איך ייווצר מגע עם רבדים אלה אם לא נבין מה הם מנסים ל'דבר' דרכו?

החוויה
אין שום דבר חדש ומהפכני בכך שהקליניקה הפסיכואנליטית מייחסת חשיבות רבה למימד החווייתי. להנגיד את החוויה לרציונאליות, כפי שעושה צ'ביטרזה, היא סוג של מאבק ברוחות רפאים שאף פעם לא היו. היו אומנם זמנים, שהפסיכואנליזה ניסתה להיות תבונית - כלומר להבין מהי עושה. נראה שניסיון זה נתפס היום כ'רציונאליות יתר'. כלומר, כל ניסיון לבהירות מחשבתית היא בבחינת איום על האווירה הערפילית, ההזויה והחלומית שבה אמור להתקיים הטיפול (וכנראה גם התיאוריה שלו).

מה שבכל זאת חדש הוא, שלפי הפסיכואנליזה העכשווית חוויות הן סוג של ביטויים נפשיים שההקשר שלהן אינו ממש חשוב. לפי תזה (רציונאלית?) זו, המטפל יכול ואמור להכיל, להיות אמפאטי ולהצטרף לחוויות, ללא כל צורך לדעת משהו על הקשרן. הבעיה היא רק, שזו אותה פסיכואנליזה, שהבינה כבר לפני עשורים רבים שחוויות ארכאיות, שמקורן בילדות המוקדמת, יכולות לבוא לידי ביטוי כאילו הן נחוו רק עכשיו. אחד מיסודות הפסיכואנליזה היא ההבנה, שכל זמן שאין לנו תמונה כל שהיא להקשרים העמוקים והמקורים של החוויות, הן ימשיכו להתקיים כרוחות רפאים. חשובים ונכונים ככל שיהיו אותם כלים שהפסיכואנליזה העכשווית מעצימה, הם אינם יכולים לעשות הרבה בלי ידע שימקם את החוויה בהקשרה הנכון. כך למשל, מצבי חוסר אונים שיכול לחוות אדם בוגר אינם דומים לחוסר האונים המוחלט והטוטאלי של התינוק לדאוג לעצמו. אחד התפקידים החשובים של הטיפול הוא לעזור ליצור את ההבחנות שבין חוויות שמקורן בינקות לבין חוויות מגילאים אחרים. הבחנות מעין אלו אינן יכולות להיעשות מתוך מצבים דלוזיוניים ודומיהם.
המטפל
במהלך ההיסטוריה שלה יצרה הפסיכואנליזה שורה של דימויים לתפקידו של המטפל: ארכיאולוג, כירורג, בלש, מדען-חוקר, היסטוריון, כימאי ועוד. כולם מקצועות מעשיים ומציאותיים. הדימוי של המטפל כסוג של אם האלוצינאטורית מעביר את הפסיכואנליזה לספירה אחרת - הזויה ומסוכנת. הוא מלמד, שהפסיכואנליזה כבר לא רואה את עצמה כמקצוע מעשי ומציאותי אלא כמי שמצטרפת לעולם התעתועים של מטופליה או בוראת בשבילם פנטסיות תחליפיות. הערפל התיאורטי תומך בזה הקליני - ולהפך. הנהייה של הפסיכואנליזה העכשווית אחר אמירות וחוויות דמויות חלום, חסרות מובן והקשר - היא פתטית יותר מאשר פואטית.

נראה שהדור המקצועי הנוכחי גדל והתחנך לתוך פסיכואנליזה שהלכה לאיבוד בסבך תעתועי הנפש. לצערי יש מעט מאוד סימנים לכך שאנשי הטיפול מודעים למצבו הבעייתי של המקצוע שלהם. כדאי רק לדעת, שהאלטרנטיבה, התיאורטית והקלינית, נמצאת על המדף כבר כמה שנים. אולי צריך להגיע דור חדש, שיהיה מוכן לפחות להודות בפני עצמו שמשהו השתבש ולחפש אפשרויות תיקון.