×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

תנועה בתנועה: יום עיון בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית

עשיה חברתית ועבודה טיפולית - הילכו יחד? התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית שמה לה למטרה לדאוג לקידום, שימור ושיפור מעמדה של הפסיכולוגיה הציבורית בארץ, למרות כל הקמים עליה לכלותה. שחר דואק, פעילה בתנועה, חולקת עמנו בהתרגשות את רשמיה מיום העיון החשוב בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית. יחד עם חשיבות ההתאגדות המקצועית, דואק מציעה לראות את העשיה החברתית למען הפסיכולוגיה הציבורית כהמשך ישיר לזהות הפסיכולוגית-מקצועית.

מתפרסם מ 6/12/2017 | 2,375 צפיות

תגיות: | | |

תנועה בתנועה: רשמים מכנס בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית

 

מאת שחר דואק

 

יום העיון "עתיד הפסיכולוגיה הציבורית" של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית נערך ב- 02.03.2017.

 

השמש עדיין לא זרחה וההתרגשות כבר מתחילה לדגדג, למלא את הגוף ולהרחיב את הלב. הגעתי להרבה ימי עיון, אבל הפעם זה משהו אחר. ראשית, כיוון שאני פעילה בתנועה אני לא מרגישה רק כמו אורחת אלא גם קצת כמו מארחת. מעבר לכך, מעל 250 פסיכולוגיות ופסיכולוגים מגיעים היום כדי לדבר על העתיד שלנו ולהילחם על השירות הפסיכולוגי הציבורי. מי היה מאמין.

דברי פתיחה

את הכנס פתחה רוני גורסקי מלין, ממובילות התנועה ומי שניצחה על הפקת יום העיון. ההתרגשות שלה הייתה ניכרת והתפשטה גם אלינו. היא הודתה לכל הפעילות והפעילים. דברים כאלה עשויים לעורר מבוכה אבל הפעם הם נכנסו ישר ללב ומילאו אותנו גאווה ושמחה. רוני הודתה לאחותה דנה, מפיקת אירועים שהתנדבה לקחת חלק בארגון יום העיון. אחד הדברים שהתגלו לנו תוך כדי תנועה הוא שעל מנת למצוא אנשי מקצוע מצוינים אין צורך לחפש רחוק, פעמים רבות ניתן לרתום לכך את המעגלים שסביבנו. מסתבר שיש לנו אחיות מפיקות, בני זוג מעצבים גרפיים ובנות זוג עורכות דין שמעמידים לרשותנו את הידע והניסיון שלהם ועושים זאת מכל הלב.

לאחר מכן עלתה לבמה אלכסנדרה ציבולבסקי, יו"ר הסתדרות המח"ר שנבחרה זה עתה לתפקיד. הסתדרות המח"ר היא חלק מההסתדרות, המאגדת בתוכה עובדים בעלי השכלה אקדמית במדעי החברה והרוח, וביניהם אנחנו, הפסיכולוגיות והפסיכולוגים. ציבולבסקי הצהירה שהיא תומכת בהקמת חטיבת פסיכולוגים בתוך הסתדרות המח"ר. הקמת החטיבה, עליה אנחנו עמלים בשיתוף עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, היא הישג אדיר שיאפשר לנו לייצג את עצמנו ולהשמיע את קולנו. ציבולבסקי הציגה את סיון גבריאלי, עורכת דין שמתמצאת בדיני עבודה ותפקידה הבלעדי בהסתדרות המח"ר יהיה לתת לנו מענה. מרגש שציבולבסקי הגיעה ליום העיון ורואה בנו ציבור שיש להתייחס אליו. כשהתחלנו את המאבק, הסתדרות המח"ר לא ספרה אותנו, תרתי משמע – הם אף לא ידעו לומר מה מספר הפסיכולוגיות והפסיכולוגים בשירות הציבורי, אותם הם מייצגים. כך שאת תשומת הלב אלינו כציבור ביום זה ניתן לזקוף לזכותה של העשייה שלנו בשנה החולפת.

התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית היא תנועה חדשה, וככזו היא נעה בין רצון להרחיב ולשפר את הגופים הקיימים לבין נכונות להקים משהו חדש. נקווה שגם ציבולבסקי תביא איתה רוחות של שינוי: אנחנו רוצים מאוד לגלות שבהסתדרות יש אנשים שהם שותפים לדרך.

די לפיצולים

סתיו רווה, ממובילות התנועה, עלתה לבמה רועדת ונרגשת. רווה אמרה שבדצמבר שעבר, כשהתחלנו לפלס דרך, פגשנו פסיכולוגיות חבוטות ועייפות שפיתחו חוסר אונים נרכש: תפיסת המציאות כמורכבת גרמה לפיתוח דפרסיביות פתולוגית שהובילה לשיתוק וקיפאון. פגשנו עובדים שמתביישים לומר כמה הם משתכרים וחוששים לעמוד על זכויותיהם מול המעסיקים. פגשנו גם ציבור שאינו מודע לפסיכולוגיה הציבורית, לשכר המביש והשחוק ולנגישות ההולכת ופוחתת לטיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי. כל אלו התקיימו בתוך שטח רווי פיצולים וסכסוכים בין החטיבות השונות, יחד עם הסתדרות ומשרדי ממשלה שמכירים אותנו דרך היריבויות שבתוכנו.

אז איך נוצר השינוי? האם בכלל נוצר שינוי? התחושה שלנו, אומרת רווה, היא שיש שינוי בשיח בינינו. אנחנו מתאמצים לדבר אחד עם השני, אנחנו מדברים על שכר, תקינה ותנאים וגם על ייחודיות, מוסריות ומחויבות כלפי המטופלים שלנו. הדור הצעיר מדבר, מתווכח, מאתגר את תפיסת אבותיו ושואל עוד ועוד שאלות, גם על דברים שהושתקו שנים רבות. ואולי בתוך השיח הבין-חטיבתי שכולל לא אחת גם ויכוחים צולבים, עלבונות, חשיפה של יחסי כוחות ושל התנשאות, חלק ממה שאנחנו עושות הוא להקשיב אחת לשנייה ולהתקרב. חלק ממה שאנחנו צריכות לומר לעצמנו שוב ושוב הוא – די לפיצולים. היום זה אתם, מחר זה אנחנו. הבעיות שלכם הן הבעיות שלנו.

רווה המשיכה ודיברה על תהליך ההכשרה שלנו, בו חונכנו לפנות פנימה אל תוכנו. בעולם המאבקים החברתיים עלינו לעשות את ההפך, לזהות את הבעיה מחוצה לנו – בשיטה, בחברה בה אנו חיות ובסדרי העדיפויות של גורמי הכוח. רווה אמרה שכפסיכולוגית פמיניסטית, היא עסוקה בשאלה כיצד ניתן להיות ערה ליחסי הכוח הקיימים בחדר הטיפולים וכיצד ניתן להנכיח אותם ולאפשר להם להיות מדוברים. האם נצליח להוציא את עצמנו מחדרי הטיפולים החוצה, על מנת לטפל ביחסי הכוח? אנו מקוות ומאמינות שכן, אומרת רווה. השנה האחרונה הוכיחה שזה אפשרי.

הפסיכולוגיה הציבורית בישראל: תמונת מצב

לבמה עלו בן דואק ואלית מרדו, ממובילי התנועה. אני חושבת איך להציג אותם והאצבעות מקלידות, כמעט מעצמן, לאיזו חטיבה הם שייכים, אבל אני עוצרת את עצמי. הם לא הציגו את עצמם כך ואני בוחרת, כמותם, לא להתמקד בזה.

דואק (אמנם שם המשפחה שלנו זהה אך למיטב ידיעתי אין בינינו קשר משפחתי) פתח ואמר שאנחנו מאמינים בשירות הציבורי, מאמינים שטיפול פסיכולוגי הוא לא מותרות אלא זכות בסיסית. הדרך להגשים את החזון שלנו מתחילה בייצוג ציבורי ראוי. בשנת 73' העברנו להסתדרות את זכות הייצוג שלנו. כבר אז הובטחה לנו חטיבה ייחודית בתוך ההסתדרות. זה לא קרה. הצרכים שלנו נבלעו בתוך אלו של בעלי מקצוע אחרים בעוד המעמד והשכר שלנו הלכו ונשחקו. יעדי התנועה לפסיכולוגיה ציבורית הם טיפול בבעיית הייצוג, שיפור תנאי ההעסקה והשכר – כך שישקפו את האחריות וההשכלה שלנו, וביסוס התקינה על מנת לתת מענה איכותי ואמיתי לצרכי המטופלים – תוך שימור רמת המקצועיות וההכשרה.

מרדו הציגה את תמונת המצב עד כה. היא פתחה וסיפרה על מסע ההתפקדות הנרחב שאנחנו עורכים: יותר מ-1,600 פסיכולוגיות ופסיכולוגים התפקדו לתנועה, דרכם ניתן לתווך את המצב בשטח להסתדרות ולמשרד הבריאות. למעלה מ-50,000 ש"ח גויסו, אנו פועלים בהתנדבות והכסף משמש אותנו להתייעצות עם עורכי דין וכלכלנים, כך שנתנהל באופן חכם ולא רק צודק. העברנו כ-30 הרצאות במקומות עבודה. יצאנו לתקשורת עם עשרות אייטמים הקשורים לפסיכולוגיה, וכך יצרנו השפעה על הציבור הרחב ועל מקבלי ההחלטות. ארגנו 8 הפגנות. בהפגנות הראשונות היינו 30 פסיכולוגיות ופסיכולוגים ובהמשך למעלה מ-300. ההפגנות מהוות חלק משמעותי מהמאבק והניסיון מלמד אותנו כי לכל הפגנה ישנה תוצאה ישירה, למשל, השתתפותנו במשא ומתן בין משרד האוצר להסתדרות. אנחנו לוקחים חלק במאבק במתווה המלגות החדש. המתווה החדש מאריך את משך ההמתנה להתמחות ופוגע הן בהיקף ההכשרה והן בנגישות הטיפול הפסיכולוגי למטופלים, כיון שמקומות רבים אינם מוכנים להעסיק מתמחים בעקבותיו. בנינו "מורה נבוכים" לתלוש השכר כדי שכל אחד יוכל להתמצא בתלוש שלו ולזהות הפרות שכר. כבר עכשיו, בעקבות מיפוי והתערבות שלנו, הצלחנו להחזיר לפסיכולוגיות ולפסיכולוגים בשירות הציבורי קרוב לחצי מיליון ש"ח (למעשה, מרדו דיברה על 350,000 ש"ח, אך מאז יום העיון ועד העלאת הדברים על הכתב הסכום עלה).

מרדו התייחסה באריכות למאבק שלנו על הסכמי השכר. לדבריה, גם מדריכים ותיקים ובכירים מקבלים בשכר הבסיס שלהם השלמה לשכר מינימום. השכר שלנו מבזה ולא משקף את ההשכלה וההכשרה שלנו, וודאי לא את האחריות המוטלת על כתפינו. נאמר לנו על-ידי גורמים בהסתדרות כי תוספת 15% בהסכם השכר האחרון (פי שניים מהתוספת שקיבל שאר המשק) לא הייתה מושגת ללא פעילות התנועה. כמובן שאנחנו לא עוצרים ונגיע מאורגנים ומוכנים להסכמי השכר הבאים.

כשהקשבתי לדבריהם של מרדו ודואק, חשבתי על כך שמגיע שלב בחייהם של פעילים חברתיים בו הם מבינים ששינוי קורה בעקבות עבודה קשה. הדימוי הנוצץ של מהפכה מפנה אז את מקומו לקריאה של הסכמי שכר משנות ה-70 ודוחות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זה עשוי להיות מייאש, אבל לא במאבק הנוכחי. ההרגשה היא שהשער כבר נפתח, הדברים כבר קורים והעבודה שלנו יוצרת שינוי. הדברים שמרדו אמרה, למרות שהם כבר ידועים לי, עדיין הדהימו אותי. לא יאומן כמה עשינו. כשאני חושבת על 1,600 מתפקדים, עשרות מקומות עבודה ומאות מפגינים, אני מתרגשת. מרגש אותי לדעת כמה כבר עשינו ושינינו, וכמה אנשים עומדים איתנו ומאחורינו.

מעמדו של הפסיכולוג במערכת הבריאות בראי התקשורת

עידו אפרתי הוא כתב "הארץ" לענייני בריאות, המרבה לסקר את תחום הפסיכולוגיה, המוסדות הפסיכיאטרים והרפורמה בבריאות הנפש. אפרתי סיפר שתחום הפסיכולוגיה מושך אותו, שמעניין אותו איך בתוך העולם הרפואי ישנו מקום שבו באמת מקשיבים לאדם ולא למדדי בדיקות הדם שלו; מרחב שלהרגשתו הולך ומתפספס במערכת שמדגישה הישגים ברורים ומיידיים.

לפי אפרתי, מעמד הפסיכולוגים במערכת הרפואית אינו ברור. המערכת מנוהלת על ידי רופאים ומאופיינת בתפיסה מדיקלית. קופות החולים אומרות שהן יסתדרו ללא פסיכולוגים, אך הן לא יעלו על דעתן להסתדר ללא קרדיולוגים. לו מערכת הבריאות הייתה מתייחסת אל הטיפול הפסיכולוגי כמרפא, אומר אפרתי, היא הייתה מוצאת דרך לממן אותו.

אפרתי הוסיף כי התקשורת מעדיפה לסקר דברים נקודתיים בנושאי בריאות, דימויים חזקים כמו מסוק הצלה או מישהו נוטף דם. קשה לסקר חרדה או דיכאון, אך יחסית לפוטנציאל התקשורתי הנמוך של הפסיכולוגיה, יש לה נוכחות נכבדת בתקשורת. אפרתי פנה אלינו על-מנת להיעזר בנו לצרכי כתיבה עיתונאית וביקש שנחבר בינו לבין מטופלים שנפגעו בעקבות הרפורמה. בקהל עבר גל של חוסר שביעות רצון והמילה "אתיקה" הדהדה באולם. הרגע הזה העיד על מורכבות הקשר בין הפסיכולוגיה לאמצעי התקשורת, אך המורכבות לא מביאה אותנו לוותר על הקשר עם התקשורת. היא מדוברת ומאפשרת לנו למצוא את דרכנו להשמיע את קולנו מבלי לזנוח את האתיקה ואפילו מתוכה.

אומץ להיות פוליטיים

בשיח בו אנו תרים אחר הייחודיות המקצועית שלנו, פרופסור עמנואל ברמן מיקם את המאבק שלנו בתוך מגמה חברתית רחבה יותר ועשה זאת באופן בהיר ומעורר השראה. לפי ברמן, ישנו קונפליקט בין המאמינים במדיניות של רווחה, מיגור עוני ומניעת סבל לבין המאמינים באי-התערבות בכוחות השוק הפרטי, בעקבותיה מעמיקים הפערים החברתיים.

אחת ההמחשות הברורות להפרטה, אומר ברמן, היא הרפורמה בבריאות הנפש. היא שווקה באמצעות סיסמאות יפות הרואות בבריאות הנפש חלק מבריאות הגוף. אולי אפשר להסכים, אך יש כאן התנערות מהצרכים הפסיכולוגיים של האזרחים. כדוגמא נתן ברמן את האחיות בבתי-הספר. עד לשנים האחרונות, הייתה בבית-הספר אחות קבועה ומסורה. בשנים האחרונות ממלאת את מקומה עובדת קבלן בשכר נמוך, המגיעה לתת חיסונים ונעלמת. כך גם בתחום בריאות הנפש: חישובי עלות הפכו ללב-העניין וכך נקבעים קריטריונים צרים לקבלת טיפול, המבוססים על אבחנות פסיכיאטריות ומגבילים את משך התהליך. הרפורמה התעלמה לחלוטין מהכשרה, למידה והדרכה של פסיכולוגים, והאחריות על אלה נמסרה לקופות החולים.

בעולם של חישובי עלות-תועלת, כל הגישה לעזרה נפשית מתחילה להיות צינית. ברמן מדגיש כי השינוי הזה לא קורה בחלל ריק, אלא קשור למגמות הקפיטליסטיות ולשלטון השמרני. מנהל אחת מקופות החולים אמר כי אין צורך להעסיק פסיכולוגים ופסיכולוגיות, היות וגם אחיות יכולות לעשות CBT. גם מערך בריאות הנפש המפואר שהיה באנגליה מעסיק פחות ופחות פסיכולוגים ומחליף אותם ב"יועצים לבריאות הנפש" שעוברים הכשרה מצומצמת, וכך מוזלות העלויות לטווח הקצר. מה קורה בטווח הארוך? כל גוף חושב על עצמו, כל אחד חושב על הקדנציה שלו. אין חשיבה על מה שעשוי לקרות אם הזקוקים לטיפול לא יקבלו אותו, אין לקיחת אחריות.

ברמן מסכם בכך שאנחנו מופנמים ומאופקים, רגילים לעבוד בחדר, באחד על אחד. בהקשר זה עלינו להיות צעקניים, פעילים, מגויסים, להוביל מאבק ארוך טווח שיעשה כל מאמץ אפשרי כדי להביא לשינוי. אנחנו לא צריכים לפחד להיאבק, אנחנו לא צריכים לפחד להיות פוליטיים.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים: מחשבות קצרות על ייחודיות הפסיכולוג

ד"ר עמית פכלר עסק בשאלת הייחוד של הפסיכולוגים בשירות הציבורי. פכלר סיפר שבזמן עבודתו במחלקה אקוטית סגורה, לא אחת עלתה השאלה: למה מחלקה אקוטית סגורה צריכה בכלל פסיכולוג? לדבריו, הוא נתקל בשאלה הזו שוב ושוב לאורך שנות עבודתו. עם זאת, היו מי שמעולם לא העלו את השאלה הזאת על דעתם – המטופלים והמשפחות שלהם. הם רק חיכו שמישהו יקשיב להם ויראה אותם.

ההבדל בין הפסיכולוג לבין אנשי מקצוע אחרים העוסקים בטיפול נפשי, לדברי פכלר, דומה להבדל שבין מאסטר בקונג-פו לבין לוחמי סיירת. לוחם סיירת יודע דברים חשובים מאוד וגם טכניקות מסוימות בקונג-פו, למקרה שייקלע לקרב פנים אל פנים. לעומתו, מאסטר קונג-פו יודע קונג-פו ובזה הוא מומחה, הוא עבר הכשרה שהפכה אותו לכזה. בתגובה למצוקה כולנו, כבני אדם, נהיים קונקרטיים, מחליפים את תחושת חוסר האונים באומניפוטנטיות ומבקשים לקצר תהליכים. גם אנחנו, הפסיכולוגים, קורצנו מאותו החומר. אבל לנו יש עוד משהו, אומר פכלר – הדרכה, וכן, גם הדרכה על הדרכה. עידן ההיי-טק, הרפורמה והפרסומת לטיפולי קסם תוך פגישה אחת, כולם מנסים לכופף אותנו להתפשר על הסטנדרט המקצועי שלנו. פכלר אומר כי לכולם יש מקום – לרופאים, אחים, מטפלים באומנות ועוד – אך הפסיכולוגים הם אלה שמציבים את הסטנדרט הקובע מהו טיפול נפשי. יש מקום לכל המקצועות, אבל מאסטר קונג-פו יש אחד. מנסים לגרום לנו לשכוח את זה, אומר פכלר, ומבקש, אל תשכחו את זה.

על-מנת להמחיש את עמדתו בנוגע לייחודיות הפסיכולוג, פכלר חיבר סיפור על מטפלת בתחום בריאות הנפש שאינה פסיכולוגית. היא רגישה ומקצועית, עובדת שאנחנו שמחים שיש כמותה בבריאות הנפש, אך אינה מקבלת הדרכה, כי המדריך שלה עסוק בארגון בר-מצווה לבן שלו. הסיפור הסתיים במעשה לא אתי שעשתה אותה מטפלת כשנמשכה לאחד המטופלים שלה, עקבה אחריו בפייסבוק וגם פלטה את זה בטיפול. הרגשתי לא בנוח עם הדוגמא הזאת, הרי התקופה האחרונה מראה כמה גם אנשי מקצוע בכירים, מוכשרים ולמודי ניסיון עשויים לנהוג באופן שאינו אתי. מסוכן לחשוב שאנו מוגנים מתוקף המקצוע, ההכשרה או ההדרכה שלנו.

עם זאת, כשאני מסתכלת על תהליך הלימודים שלי, על כמות הספרים והמאמרים שקראתי, על הפירוט בו אני כותבת כל פגישה, על שעות ההדרכה הקבוצתית והאישית וההתפתחות שלי כמטפלת, מטופלת ומודרכת, אני מרגישה כמו פכלר, שאל לי להצטנע, שזו לא עוד עבודה. שאני בדרך להיות מאסטר בקונג-פו ושעלינו כפסיכולוגים להדגיש את ההכשרה שלנו ואת הייחודיות שבה. עם זאת, עלינו להיזהר ולהישמר מהיהירות שעשויה להתלוות לתובנה הזאת, לזכור שככל שאנו לומדים אנחנו יודעים כמה אנחנו לא יודעים. אולי חלק מהייחוד שלנו יכול להתבטא ביכולתנו להישאר פתוחים וצנועים. הרצאתו של פכלר הייתה מצוינת, והותירה בי מחשבות ותהיות.

מכורסת המטפל לספסל בגינה הציבורית – פסיכולוגיה בצמיחה

אורית כהן הציגה את המצוקה של הפסיכולוגיה החינוכית. אמנם בכל שנה נוספים תקנים לפסיכולוגיות ופסיכולוגים חינוכיים, אך העלייה מטעה, שכן היא אינה הולמת את גידול האוכלוסייה ואת הצורך שלה בשירות הפסיכולוגי. בנוסף לבעיית התקינה החסרה ישנו קושי באיוש התקנים הקיימים. כך עומס העבודה של הפסיכולוגים החינוכיים עולה ומגיעים אליהם מקרים רבים שלא ניתן לתת להם מענה.

לפי כהן, הפסיכולוגיה החינוכית היא מודל לפסיכולוגיה ציבורית שעובדת, שיש לה מקום במרחב הציבורי ומרגישים את נוכחותה במערכת החינוך. הפסיכולוגיה החינוכית נעה בין ראייה תוך-אישית של הילד לראייה של הסביבה המשפחתית, החינוכית והחברתית העוטפת אותו. בתחום החינוך המיוחד הולכים ומתרבים אנשי מקצוע כגון מומחים ללקויות למידה או לבעיות התנהגות, הרואים את הילד דרך הקושי שלו. הפסיכולוגיה החינוכית רואה את הילד כמכלול וכן את הזיקה בינו לבין המעגלים בתוכם הוא מתפתח. ככזו, הפסיכולוגיה החינוכית אינה מדגישה רק את הטיפול הפסיכולוגי בצרכים המתעוררים, אלא גם את התהליכים המערכתיים המביאים למניעת קשיים, לעידוד התפתחות ולצמיחה.

לאחרונה התחלתי לעבוד בשירות פסיכולוגי חינוכי. אני מבינה על מה כהן מדברת כשהיא רואה בפסיכולוגיה החינוכית מודל לפסיכולוגיה ציבורית שעובדת. מודל בו לא עולות (או עולות פחות) שאלות לגבי נחיצותה של הפסיכולוגיה בשל הנוכחות והאקטיביות שלה בחירום, בבריאות ובחולי, וגם משום שהיא מתקיימת בתוך מערכת חינוכית – ולא רפואית. מהניסיון הקצר שלי, מורים וגננות מאוימים מנוכחותנו פחות מפסיכיאטרים ונוירולוגיות. אבל לצד המקומות שבהם המודל הזה מוצלח ואפשר ללמוד ממנו, ישנן צרות משותפות לכולנו: השכר הנמוך, עזיבה של מומחים ותקינה חסרה. במחשבה על כך שצרות כמו רפורמה וסגירת מרפאות עלולות להגיע גם לתחום החינוכי, עלו בי הדברים שאמרה רווה בפתיחת יום העיון: "היום זה אתם, מחר זה אנחנו".

שולחנות עגולים

יום העיון לא היה רק הזדמנות לשמוע על יעדי והישגי התנועה, אלא גם הזדמנות להשמיע ולדון בשולחנות העגולים. בכל שולחן התקיימו דיונים בנושאים שונים: פסיכולוגיה קהילתית, פסיכולוגיה בתקשורת, ייחודיות הפסיכולוגיה, הכשרה ולמידה לצד מתן שירותים, טיפול ומחקר במגזר הציבורי וגם שולחן למנהלים ובכירים במגזר הציבורי. אל דאגה, סיקרתי עבורכן ועבורכם את השולחן הכי בועט, בנושא פוליטיקה, מחאה ופסיכולוגיה.

פוליטיקה, מחאה ופסיכולוגיה

את השולחן הנחו סתיו רווה ובן דואק, ממובילי המאבק, לצד שי גלי. גלי הוא עורך-דין הפעיל בתנועת "מאבק סוציאליסטי", המעורבת במאבקי עובדים בפרט ומאבקים חברתיים בכלל, ומלווה גם את התנועה שלנו. התחלנו מסבב קצר, בו שמחתי לגלות שבחדר ישנה נוכחות של פסיכולוגיות ופסיכולוגים קליניים, חינוכיים, רפואיים והתפתחותיים. סטודנטים, מתמחים, מומחים, מדריכים ואפילו גמלאית. בתוכם בלטו פעילים בוועד המתמחות והמתמחים, בתנועה, ב"בנפשנו", במחאה החברתית ובמאבקים נוספים. כולם אמרו דברי טעם ולצערי, מעבר לדברי המנחים, לא אוכל לתת קרדיט לכל משתתף ומשתתפת אלא אציג את הנושאים הכלליים שעלו.

גלי התחבר לדבריו של עמנואל ברמן ומיקם את הבעיות שהפסיכולוגיה הציבורית מתמודדת איתן כחלק ממתקפה כללית על מדינת הרווחה ועל מערכות החינוך והבריאות הציבוריות. גלי אמר כי לצד המשבר הפוליטי והאידיאולוגי וכמענה אליו, הרעיונות הסוציאליסטים ומאבקי העובדים חוזרים לקדמת הבמה. בשנים האחרונות התאגדו בישראל 40,000 עובדים, חלקם עובדים שבעבר תפסו את עצמם כמעמד מיוחס שיכול להסתדר בלי להתאגד או "להתלכלך" בפוליטיקה, כמו עובדי היי-טק. הדור שלנו מבין כי חוקי המשחק פוגעים לא רק בעובדי הצווארון הכחול אלא גם בעובדי הצווארון הלבן. אוסיף כי מי כמונו יודעות שהדבר נכון לא רק לצווארון כחול ולבן אלא גם למגזר המזוהה עם השאל האפור, אנחנו הפסיכולוגיות.

גלי הדגיש כי במקום לגבש תפיסה מבדלת ולהתחרות על לבם של המעסיק, הצרכן או מקבל ההחלטות, עלינו לפעול בסולידריות בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין בעלי מקצועות אחרים. יתכן כי בשל ההשכלה שלנו אנו רוצים לראות עצמנו כחלק ממעמד ההון. אנו עשויים ליפול למלכודת בה נתלונן על בעלי תואר ראשון שמרוויחים יותר מאיתנו והם יתלוננו על עובדים ללא השכלה אקדמית שמרוויחים יותר מהם. זוהי מדיניות של הפרד ומשול הדוחקת אותנו עוד ועוד מטה. הדיון נסוב על הביקורת שקיבלה התנועה מציבור הפסיכולוגיות והפסיכולוגים, על כך שבמחאה על הסכמי השכר קיימנו הפגנה משותפת עם העובדים הסוציאליים. בחדר שררה הסכמה שיש לנו על מה להיאבק יחד, הן על השכר והן על המדיניות הפוגעת במטופלים שלנו. פעילים בוועד המתמחים והמתמחות, בעבר ובהווה, דיברו על הסולידריות בתוך הוועד. למשל, על מנת לתקן עוול ארוך שנים ולקצר את ההמתנה של הפסיכולוגים השיקומיים, הוחלט להקצות להם מלגות, מה שהאריך את ההמתנה של הפסיכולוגים הקליניים. הסולידריות לא תמיד פשוטה ולעתים מצריכה הקרבה ומעוררת מחלוקות פנימיות.

דיברנו על כך שלא רק הימין מוביל את תפיסת ההפרטה, גם מפלגות שהיו סוציאליסטיות בעברן ואיגודי העובדים החזקים שומרים על הסדר הקיים. הם אינם מתנגדים להפרטה אלא עסוקים בכמה מענקים או פיצויים יקבלו. דיברנו על המגמות החברתיות שמשסות אותנו ב"זרים" וב"אחרים". על כך שאחרי מלחמת העולם השנייה הייתה הרגשה שהעולם חוזר למסלולו ושלאחר המפגש עם החלקים האפלים בתוכנו אנו נכונים לצעוד למקום טוב יותר. כעת המגמה משתנה והגזענות והלאומנות מרימות ראשן.

הרבה מהדיון סבב סביב השאלה למה אנחנו סולדים מפוליטיקה, ומדוע איננו נאבקים. מעבר לתהליכים החברתיים הרחבים קישרנו את זה גם לתהליך ההכשרה שלנו. מלכתחילה אין בו דגש על סולידריות אלא על צוואר בקבוק שהולך ונהיה צר, תחרות על קבלה לתואר שני ולהתמחות והכשרה שבנויה באופן היררכי. אנחנו מחונכים להתמקד בפרט ובכך עשויים לשלול את ההקשר החברתי של סבלו, להתמקד בחוויה שלנו את המציאות ולא בשינוי שלה ולהשהות את הרצון שלנו להיות אקטיביים. טיעון נוסף שעלה הוא שאיננו נאבקים כיוון שיש לנו את הפריווילגיה לעבוד באופן פרטי. אחרים אמרו שבשנים האחרונות גם קבוצות שנחשבו פריווילגיות נקשרות יותר במאבקים חברתיים ולא מרגישות בטוחות כמו דור הוריהן. קול משמעותי שעלה הדגיש שאנו לא מתמקדים רק בביטחון התעסוקתי שלנו: הגענו למקצוע כדי להיות שם עבור מי שזקוק ולא רק עבור מי שיכול לשלם ולכן חשוב לנו לשמר את השירות הציבורי. אנחנו לא חושבים רק על הפרנסה או ההכשרה שלנו, אלא על השאלה באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים חברה שיש בה פסיכולוגיה ציבורית, חברה בה טיפול נפשי נגיש וזמין למי שזקוקים לו. "אנחנו אפילו נכונים להרוויח בשירות הציבורי פחות מאשר בשוק הפרטי למען המטרה הזאת", אמרה אחת הנוכחות, "אבל לא השלמה לשכר מינימום, לא צריך להגזים". עלתה השאלה כמה אנחנו מחוברים לארגוני מתמודדים ומשפחותיהם וכמה המאבק שלנו הוא המאבק שלהם. למשל, ישנם ארגוני מתמודדים שתומכים ברפורמה ומשמיעים קולות שחשוב להקשיב להם וללמוד מהם.

חלק מהנוכחים אמרו שגם כאשר יש לנו מודעות פוליטית, קשה להביא אותה אל תוך מקומות העבודה שלנו. לא תמיד אנו מרגישים שהמדריכים והמנהלים שלנו הם שותפים לדרך. גלי אמר שזו תופעה המשותפת למאבקים נוספים: פעמים רבות דווקא הצעירים, הזוכים לתנאים מופחתים, הם הראשונים לפרוץ את הדרך והוותיקים מצטרפים בהמשך. עם זאת המאבק הוא של כולם, זקוק לכולם ולמען כולם. דיברנו על כך שזה מורכב עבורנו. באופן פורמלי אנו זקוקים להמלצות המדריכים שלנו לאורך ההכשרה ומעבר לכך, אנו נושאים אליהם את עינינו. אנחנו מעריכים אותם וסומכים עליהם, אך רבים מהם מתנכרים למחאה ולפוליטיקה וזה יוצר תחושה של פער הולך וגדל, של שבר. לצד זאת, חשוב לזכור שהתמונה יותר מורכבת, כמו שאנחנו נוהגים לומר. חלק מבני הדור הוותיק אמנם סולד ממחאה אך תורם את חלקו בכך שהוא נשאר בשירות הציבורי. ובנוסף לכך, בחדר הסמוך אלינו נערך שולחן עגול של מנהלים ומנהלות שרואים עצמם כחלק מהמאבק ובאו לכאן כדי לשמוע, להשמיע, לעשות ולשנות.

מה נשתנה?

יום העיון הסתיים ובתוכי המשיכו לחיות ולפעם ההרצאות, הדיונים והשיחות. הראש היה מלא מחשבות אך הרגליים קלות, כמעט מרחפות, בהרגשה שהשינוי כבר כאן. אני אישה אופטימית, ועם זאת, לפני שנה לא האמנתי שיתקיים יום עיון שיוקדש כולו לעתיד הפסיכולוגיה הציבורית. יום בו נעיז לדבר במונחים של מאבק, פוליטיקה וסולידריות חברתית. ובכלל, היום הזה נגע בי, כחלק מהיווצרות של איזשהו רצף בתוכי, בין החלק הטיפולי, האישי והפרטי לבין הזהות החברתית-פוליטית. כבר שנים אני מזהה שהפעילות החברתית שלי באה מהמקומות הכי פנימיים בתוכי ומהווה חלק משמעותי ממי שאני. עם זאת, אני לא מוצאת את הדרך להנכיח את האג'נדה שלי בתוך היום-יום של עבודתי ובוודאי לא את הדרך להנכיח את הזווית הפסיכולוגית בתוך מאבקים חברתיים. יותר ויותר אני מבינה שאנחנו לא צריכים לזנוח את הזהות המקצועית שלנו ולצאת להפגין, אלא להביא את עצמנו ואת מי שאנחנו, כפסיכולוגיות ופסיכולוגים, אל תוך המאבק. שעשייה חברתית אינה חייבת להתנגש בעבודה טיפולית, היא יכולה להיות המשך לאותה זהות מקצועית, לאותה חשיבה אתית והומנית.

שינוי הוא דבר חמקמק. לפעמים נדמה שלא יכול להיות שהשיח שלנו באמת השתנה כל-כך, שבעצם תמיד היינו פוליטיים, שרק ההכרה שלנו בזה השתנתה. יום העיון עוזר לחדד את הדברים: לא רק האופן בו אנו רואים את עצמנו השתנה, אלא השיח בינינו השתנה, ואנחנו השתנינו. כשאנחנו מסתכלים על עצמנו מדברים, מפגינים ונאבקים – קשה לזכור שבעצם לא תמיד היינו כאלה. לא תמיד היינו אנשים שרוצים לקחת אחריות גם על מה שקורה מעבר לקירות החדר. לא תמיד הרגשנו שמותר לנו לבוא בדרישות ושזה לא אומר שלא עיבדנו את הדברים פנימה, זה יכול להיות המשך לאותו תהליך. לא תמיד ידענו להפגין נגד הסכם שכר או סגירת מרפאה. תמיד היה אכפת לנו מהמטופלים שלנו, אך לא תמיד הרגשנו אחריות גם כלפי מי שלא יכולים להגיע אלינו ולהיות מטופלים שלנו. ראינו את התהליכים האישיים, אבל לא הסתכלנו על התהליכים החברתיים שבונים אותם. לא תמיד הרגשנו שעלינו להילחם על חברה שתתאים לעולם הערכים שלנו, שיש בה מענה וחמלה, שיש בה פסיכולוגיה ציבורית. בשנים האחרונות המקצוע שלנו עובר תהליך התפתחות פוליטי, חברתי, אולי אפילו רוחני. תהליך של מי שרואים עצמם מחויבים לעשייה חברתית ומגלים שהיא אינה סותרת את זהותם כאנשי ונשות טיפול אלא ממשיכה אותה. תהליך של פסיכולוגיות ופסיכולוגים שמשמיעים את הקול שלהם ואת הקול של המטופלים שלהם ומגלים שזה בעצם אותו הקול.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דואק, ש. (2017). תנועה בתנועה: יום עיון בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3541

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.